תת נושא 1- סקירה כללית

אפיה של התקופה: שני תהליכים עיקריים אפיינו את העולם הערבי בשנים אלו:
1. תהליך הדה-קולוניזציה – התפנות המדינות האירופאיות ששלטו במדינות אלה עד אז והפיכתן למדינות עצמאיות.
2. התגברות המגמות הפאן ערביות והפאן אסלאמיות – חידוש מסורות של אחדות כלל ערבית, וכפועל יוצא – איחוד הכוחות הערביים למאבק נגד הישות הציונית באופן ישיר ונגד המער באופן עקיף. המלחמה נגד התהוות המדינה היהודית הייתה פן חשוב בכל אחד מן התהליכים הללו, והיא התבטאה באופן שונה בכל מדינה ומדינה.

ניתן להצביע על 4 קבוצות שונות ביחסן אל ישראל:
1. מדינות שלחמו בישראל – מצרים, לבנון, סוריה ועיראק. הוצאת היהודים ממדינות אלה התנהלה בדרכים חשאיות.
2. מדינות שלא לחמו בישראל- לוב איראן, תימן, עדן ותורכיה. מדינות אלה לא היו קרובות לישראל ולא היו מעורבות במלחמה באופן ישיר, אולם הייתה קיימת סולידאריות עם האחים לאמונה. במדינות אלה מצב היהודים היה נוח יחסית והם יצאו מהן ללא קשיים מיוחדים ובאורח חוקי.
3. מדינות צפון אפריקה הצרפתית- מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה נאבקו לעצמאותן בתקופה זו, ועל כן מצב היהודים בהן היה נוח יחסית, והיציאה מהן לא הייתה כרוכה בקשיים מיוחדים. אולם- לאחר עצמאותן התנאים השתנו, מצב היהודים הורע מאוד (במיוחד במרוקו) והיציאה מהן הייתה קשה הרבה יותר.
4. רפובליקות מוסלמיות בברה"מ ומדינות רחוקות- (בעיקר- קזחסטן, אוזבקיסטאן, אזרבייג'אן). מדינות אלה כמעט ולא הושפעו מתהליך הקמתה של מדינת ישראל עקב "מסך הברזל", אשר ניתק אותם מן התהליכים במזה"ת באותה תקופה.

היהודים שחיו בארצות האסלאם שמחו מאוד על הקמת המדינה, וראו בה מעשה של השגחה עליונה. אולם עקב המצב הרגיש בינם לבין תושבי ארצות האסלאם לא ניתן היה להפגין את שמחתם בפומבי ברוב המקומות, מחשש להתנכלויות מן התושבים המוסלמים. חלק מן היהודים ביטאו שמחה זו בעלייה לארץ, אולם חשוב לזכור שמניעיהם של רבים מהם היו כלכלים יותר מאשר ציוניים. בשנות מלחמת העצמאות היו 3 התפרצויות אלימות במרוקו, לוב ומצריים, אשר נבעו מן המתיחות שכבר הייתה קיימת בלאו הכי בין 2 העמים.

ארגון העלייה: העלייה מארצות האסלאם לישראל אורגנה ע"י הגופים השונים של מדינת ישראל והסוכנות היהודית. מדינת ישראל- באמצעות המוסד לעלייה ב', ומאוחר יותר (1950) הוקם "המוסד לתיאום", אשר היה הגוף המתווך בין המדינה לסוכנות היהודית. הסוכנות היהודית- באמצעות מחלקת העלייה, המחלקה לענייני יהודים במזה"ת ומחלקת הקליטה.
בפרספקטיבה היסטורית ניתן להציג שלושה דפוסי פעולה עיקריים בטיפול בעלייה:
1. גלויות מתחסלות – 1951 – 1948:עלייה ממדינות אשר סומנו אזורים מועדים לפורענות ביהודים. מדינת ישראל סימנה את מדינות אלה כמקומות בהם נשקפת ליהודים סכנה קיומית מיידית, והחליטה כי יש לפעול למען העלתם לא"י באופן מיידי. מאפייניה של עלייה זו היו שהיא נעשתה באופן זריז מאוד, ושהיא נבעה משיקולים ביטחוניים. לוב: בסוף ינואר 1949 הודיעה בריטניה כי היא אינה מתנגדת עוד להגירה של יהודים מלוב, כל עוד יוותרו על אזרחותם הלובית. היהודים שמחו מאוד, והעלייה סווגה כדחופה עקב התקרבות יום קבלת העצמאות של לוב והחשש שמא יגלו אלימות כלפי היהודים. תימן: רצח האימאם יחיא ב- 1948הגביר את בריחת היהודים מתימן. הם נאלצו לעזוב ולברוח בדרך לא דרך לעבר עדן, משם ניתן היה להטיסם ארצה. עיראק: עיראק השתתפה במלחמת העצמאות, ולאחריה הציונות הוגדרה בה כפשע. יהודים פוטרו ממשרותיהם, ועסקיהם נפגעו. ב- 1950 פורסמו 2 חוקים – וויתור על נתינות, ופיקוח על נכסי היהודים, אשר פגעו קשות ביהודים. עד ספטמבר 1951 עלו מרבית יהודי עיראק לארץ.

למרות החשש, "חיסול הגלויות" עבר ללא התנכלויות מצד האוכלוסייה הערבית במדינות המוצא. העלייה המבוקרת: לאחר שהסתיימו גלי ה"גלויות המתחסלות", היה צורך בהערכת מצב מחודשת. קליטת העלייה דרשה משאבים אדירים מן המדינה הצעירה, וההנחה הרווחת הייתה שאם לא יתמתנו גלי העלייה המדינה תתקשה מאוד לקלוט כראוי את העולים החדשים. עקב כך, ועקב העובדה שלא נשקפה סכנה מיידית ליהודי הגולה,
הוחלט לבצע עלייה מבוקרת והדרגתית, אשר הורכבה ממספר שלבים:
1. בחירת המועמדים: הייתה תלויה בגיל, מספר נפשות במשפחה וכשירות רפואית, כיוון שהמדינה העדיפה להעלות קודם כל את העולים הכשירים לעבודה ואשר לא יהוו נטל כלכלי.
2. חיסול הכפרים: החל ריכוז יהודי הגולה בערים, (בעיקר בתוניסיה ומרוקו) מתוך תפיסה כי יש להתכונן למצב בו יעמדו היהודים בסכנה. המבצע היה כרוך בעגמות נפש גדולות והוצאות כבדות, וקשה לאמוד את הצלחתו.
3. טיפול בריאותי: העולים טופלו רפואית טרם עלייתם (במחנות אשר יועדו לכך) על מנת למנוע הבאת מחלות מידבקות ומגיפות לארץ. המוסד לתיאום: הוקם ע"י ממשלת ישראל והסוכנות היהודית, על מנת לרכז את מדיניות העלייה, ולפרסם הוראות לכל הנוגעים בדבר. בכל מדינה פעל שליח מטעם מחלקת העלייה של הסוכנות, תחתיו פעלו נציגי התנועות, המפלגות ומחלקות הסוכנות האחרות. הרופאים עבדו בנפרד והם אלה שפסקו בדבר כשירותם הרפואית של המועמדים לעלייה. בנוסף פעלו גם נציגי הארגונים היהודים הבינלאומיים, אשר עבדו בשיתוף פעולה עם נציגי הסוכנות וארצות המוצא של הארגונים אליהם השתייכו.

העלייה החשאית: בעלייה חשאית עלו חלק מיוצאי סוריה, לבנון ומצריים, (אשר הבריחו את הגבול) ובעיקר מרוקו (ממנה הוברחו היהודים דרך הים, האוויר והיבשה.). השלטונות בארצות אלה לא אישרו יציאה של יהודים משטחן, אולם הן העלימו עין תמורת שוחד ועזרה בזירה הבינלאומית. העלמה זו הייתה חסויה שנים רבות, וגם כיום המידע עליה אינו רב. מאפייני העלייה: יחס השליטים הערביים לעלייה: השליטים הערביים לא גרשו את היהודים ממדינותיהם, אלא היו אלה היהודים עצמם אשר ראו את מצבם המידרדר והחליטו להגר. היו שליטים ששיתפו פעולה עם מדינת ישראל, פעמים רבות הייתה זו הסכמה שבשתיקה. לוב- השלטונות הבריטים אפשרו עגינה של ספינות מעפילים יהודיות בנמל ועלייה מסודרת של הנוסעים. תימן- התירו מעבר מסודר לעדן, לרוב תמורת תשלום. עדן – השלטונות הבריטים אפשרו יציאת יהודים אלג'יריה- השלטון הצרפתי סייע במעבר ממרוקו ואלג'יריה למרסיי. מרוקו- שיתוף פעולה סמוי בין השלטונות למדינת ישראל. תוניסיה- לא הייתה בעיה ליהודים לצאת. סוריה- היציאה התנהלה ללא ידיעת השלטונות ובתנאי מחתרת קשים.

הסלקציה: העולים נאלצו לעבור תהליכי מיון לפני העלייה לארץ, אשר כללו כשירות רפואית, כשירים לעבודה, בעלי משפחה בעלת מספר נפשות מוגבל והתחייבות לעבודה בחקלאות. בעד- קשיי קליטה בארץ, פחד מן השוני התרבותי של העולים, מצב בריאותי ירוד וחשש למחלות ומגיפות. נגד- פגיעה בזכויות האדם והאזרח, מנוגד למסורת היהודית, מנוגד להצהרת מגילת העצמאות ולחזון התנועה הציונית. מעל הכל – מצב היהודים הלך והחמיר בארצות המוצא, וחלקם עמדו בפני סכנה אמיתית במידה ויישארו לטווח הרחוק.
מחנות המעבר:
ניתן להבדיל בין 3 סוגי מחנות:
1. מחנות ששירתו את יהודי מדינה בה הוקמו – במרוקו.
2. מחנות שנועדו לעולים מארצות סמוכות – המחנה בטהראן שימש את יהודי עיראק, כורדיסטן ואפגניסטן, המחנה באלג'יריה את יהודי מרוקו ומחנה "גאולה" בעדן את יוצאי תימן.
3. מחנות שהוקמו באירופה למען יוצאי ארצות האסלאם: מרסיי בצרפת- שרת את יהודי צפון אפריקה, ברינדיזי באיטליה- את יהודי לוב. קיום המחנות היה מותנה באישור המדינה המארחת. צרפת תמכה מאוד (אולי כפיצוי על התנהגות משטר וישי), גם בריטניה אישרה את המחנה בעדן. (על מנת למנוע מן היהודים הנמלטים להיכנס לתוך הערים).

זמן ההמתנה במחנות ותנאי המחייה היו שונה שונים בין מחנה למחנה, והשתנו בהתאם למיקום וקביעות המחנה, וכן מצבם הבריאותי של העולים.
הסכנות שבדרך והמחיר: הסכנות היו רבות. התנאים במחנות המעבר היו מאוד קשים לעיתים, ורבים מתו כתוצאה ממחלות, מגיפות ותשישות מן הבריחה. מספר ספינות טבעו עם כל נוסעיהן, ואף מטוס שנשא ילדים התרסק וגרם למותם (חוץ מאחד). לפני העזיבה היה על היהודים למכור את כל רכושם (לרוב במחירים נמוכים מאוד) ולעיתים אף נטשו את ביתם עם הרכוש בתוכו על מנת לא לעורר חשד בדבר עזיבתם.

הקליטה בארץ: המדינה דאגה לכל היבטי הקליטה של העולים החדשים (בריאות, תעסוקה, חינוך ומגורים) כאשר המהותית מכולן הייתה המגורים. ניסיון השיכון הראשון היה בעיירות פיתוח, אשר נועדו לפרוש את האוכלוסייה היהודית בכל הארץ. העולים הובאו למקומות מבודדים בגבול הצפון והדרום על מנת ליישב, אולם בסופו של דבר הפכו עיירות הפיתוח למוקד של זעם ותסכול. חלק מן העולים שוכנו בהתחלה בשיכונים ארעיים כמו מחנות נטושים של הצבא הבריטי, ומשאלה התמלאו הוחלט על הקמת המעברות. (שיכונים זמניים בהם נדרשו העולים לקיים את עצמם עד אשר יעברו למגורי קבע). תנאי החיים במעברות היו קשים מאוד, שררה בהם צפיפות רבה, תנאי ההיגיינה היו ירודים מאוד, ונותני השירותים בהן היו עמוסים מאוד. 1952- החל חיסול הדרגתי של המעברות מ-3 סיבות עיקריות: החלטה של רשויות הקליטה על פיזור האוכלוסייה, התקדמות בבניית שכונות קבע ותופעת ההסתננות (עולים שעזבו את המעברות ללא אישור מוסדות הקליטה). שרשרת הביטחון – שורה של ישובים על גבול הצפון אשר אוכלסו ע"י יוצאי ארצות האסלאם, ותרמו רבות מאז ועד היום לביטחון המדינה.

הציבור הישראלי והעולים: בחברה הישראלית (אזרחי המדינה והמנהיגים) רווחו דעות שליליות וסטריאוטיפים רבים על יוצאי ארצות האסלאם, אשר גרמו לתחושת זעם ותסכול בקרב העולים. סדר כתבות אשר פורסמו בעיתון "הארץ" ע"י אריה גלבלום, ובהם מוצגת העלייה מארצות האסלאם כשלילית מאוד, בעלת אופי לא נעים ופרימיטיבית עוררה את זעמם של העולים. 9.7.1959- פרצו מאורעות בעיר התחתית בחיפה, כתוצאה מזעמם ותסכולם של העולים. לאחר המאורעות הורמה וועדת חקירה על מנת לברר את פשר ההתפרצות.

יהדות אלג'יריה: יהדות זו הסתמכה מאוד על הממשל הצרפתי ולא היו ממנה עולים רבים, אפילו לא בשנות המאבק האלים על עצמאותה (1962 – 1954). רק ב- 1962 כאשר למעלה ממליון תושבים צרפתיים נאלצו להגר לצרפת, עזבו איתם גם היהודים, והגיעו עמם לצרפת. (רק מעטים מהם הגיעו לישראל). למדינת ישראל היה קשר רופף עם קהילה זה, והטיפול בעלייה משם לא היה כמו הטיפול בעלייה מן הארצות האחרות.

מגמות העלייה - תאריכים חשובים:
1951 – 1948- חיסול הגלויות, לוב תימן ועיראק.
1956 – 1952- העלייה המבוקרת 1952- תחילת חיסול המעברות 7/1959- המאורעות בחיפה.
1962 – 1954- מאבק אלים על עצמאותה של אלג'יריה.