שיר י"ב מתוך אהבתה של תרזה די-מון / לאה גולדברג

מחלוני וגם מחלונך

אותו הגן נשקף, אותו הנוף,

ויום תמים מותר לי לאהוב

את הדברים אשר ליטפה עינך.

מול חלונך וגם מול חלוני

בלילה שר אותו זמיר עצמו,

ועת ירטיט ליבך בחלומו

אעור ואאזין לו גם אני.

האורן הזקן, שבו כל מחט

את מבטך נושאת כטל טהור

עם בוקר יקדמני בברכה

דברים רבים מאוד אהבנו יחד,

אך לא זרח באשנבך האור

עת בדידותי נגעה בבדידותך.

מהי סונטה?:

סונטה היא שיר בעל 14 שורות. המלה sonetto פרושה באיטלקית צליל קטן, או שיר. סונטות הם בעיקרם שירי אהבה. ראשיתם באיטליה של המאה ה-13. במשך השנים נוצרו גם סונטות שעסקו בהגות דתית-פילוסופית וכן בנושאים יומיומיים פשוטים. דווקא משום שצורת הסונטה מכתיבה מבנה קבוע ומוגדר מאוד, היא הפכה לאתגר למשוררים רבים: איך להביע רעיון מקורי בתוך הכללים הנוקשים שמכתיבה הסונטה הקצרה? צורת הסונטה: ארבע עשרה השורות של הסונטה מסודרות, בדרך כלל, בארבעה בתים. מהם שניים בני ארבע שורות כל אחד (קוורטט), ושניים - בני שלוש שורות כל אחד (טרצט). החלוקה לבתים מתבטאת גם במתכונת החריזה.

ניתוח השיר:

השיר בנוי עפ"י כללי הסונטה הקלאסית:

ארבעה בתים – השניים הראשונים בני 4 שורות כל אחד, השניים הבאים – בני 3 שורות כל אחד. החריזה: א ב ב א בבתים הראשונים (חריזה שונה מבית לבית). ובשני הבתים האחרונים ג ד ה ג ד ה, כלומר, קיימת חריזה בין הבתים.

השוני במבנה החיצוני תואם לשוני הקיים בין חלקי השיר מבחינת תוכנו.

כמו יתר שירי המחזור, גם שיר זה הוא שיר געגועים לאהוּב הקרוב כל כך מבחינה פיזית ועם זאת בלתי מושג. הפניה לאהוב היא בגוף שני לאורך השיר כולו, ונוצרת אשליה דרך הלשון שיש כאן מגע של ממש בין השניים דרך שיחה. שני הבתים הראשונים מבליטים את ה"יחד" לכאורה, אותו חולקים השניים כביכול. המשפטים הפותחים את שני הבתים משרים על הקורא תחושה של איזון: "מחלוני וגם מחלונך" וכן "מול חלונך וגם מול חלוני" – כאילו נאמר 'אני ואתה', 'אתה ואני'. (המילה "וגם" יכולה להתפרש כמחברת, אך גם כמפרידה, בעצם נוכחותה). מוסיפה לכך המילה "אותו" החוזרת בהמשכי המשפטים הללו. ניתנת התחושה שהשניים חולקים חוויה משותפת. אולם שתי השורות הבאות, בשני הבתים מסמנות מציאות אחרת, אשר תתערטל בבתים האחרונים.

בבית הראשון פתחה הדוברת ב 'אני' ("מחלוני"), אך המשיכה בנמען. עתה היא מספרת רק על עצמה – יום תמים היא יכולה לאהוב את הדברים (ב"אותו" הגן שנשקף משני החלונות) שליטפה עינו של האהוב. האנשת העין (המבט) והשימוש במילה "ליטפה" המתייחסת לחוש המישוש יוצרת תחושת קִרבה מעודנת. המשוררת משתמשת כאן במילה נוספת, מילת מפתח: "מותר". מותר לה לאהוב את הדברים שאהובה התבונן בהם. ה"מותר" הזה מדגיש עד כמה אסורה האהבה הזאת, וכן את האופן בו היא מתרחשת, בדרך כל כך עקיפה, ללא מבט (אהבת הדברים) וללא מגע (ליטפה) – אלה נרמזים בלבד.

נשים לב שאמנם בצליל פותחים הבתים באופן דומם, בעיצור "מ"; אך בבית השני המילה הפותחת היא "מול", מה שמרמז על אפשרות ההתבוננות המדויקת שבין החלונות, ומצד שני , על ריחוקם זה מזה.

אם הבית הראשון עוסק בשעות היום, הרי הבית השני עוסק בלילה. בית זה מזכיר קודם את האהוב. בלילה שר אותו זמיר מול חלונות השניים. שירת הזמיר ידועה כיפֵה-פִיָה, מעודנת והיא משרה אווירה רומנטית על השיר. בנוסף לחוש הראייה והמישוש נוספה כאן פנייה לחוש השמיעה.

החלק השני של הבית הזה, כמו גם של הבית הראשון, נפתח בו' החיבור. המשפט עצמו מוסיף תיאור של רגשות עמוקים באופן מאופק ביותר (מה שמפעיל את הקורא ומוסיף להזדהותו). אם בבית הראשון דוּבר באהבה הכול כך מתוּוֶכֶת (ע"י הדברים), הרי כאן מיוחס הרטט דווקא לאהוב. נראה שיש כאן השלכה של הדוברת מרגשותיה על ליבו של האהוב. כשלבו של זה מרטיט בחלומו (הוא אינו מתעורר), מתעוררת הדוברת ומאזינה (לא סתם "שומעת", היא פועלת מתוך כוונה, ולכן "ואאזין"). פעולת ההאזנה יכולה להתפרש כהאזנה ללבו של האהוב, או כהאזנה לאותו זמיר אותו שמע האהוב בשנתו, וליבו הרטיט (על משקל המשותף לשניים, כמו בבית הראשון).

הבית הראשון פתח בדוברת, והחלק השני שלו עוסק ברגשותיה במובהק. הבית השני פתח באהוב, והחלק השני עוסק בו - כיאה למטוטלת ההדדיות - אך הדדיות זו נפגמת, כאשר השורה הרביעית, כחלק ממשפט מורכב – חוזרת אל הדוברת. [השורות השניות בשני הבתים עוסקות באובייקטים המשותפים – הגן והזמיר].

נהיר, אפוא, שכל דברי השיר עד כה עוסקים ברגשותיה של הכותבת, והפניה לאהוב והאיזון המילולי רק יוצרים אשליה.

גם בשני הבתים הבאים, בני שלוש השורות כל אחד, ממשיכה החלוקה ליום ולילה במקביל לקודמיהם ("עם בוקר"- בית ג', וברמז בבית ד' – "אך לא זרח באשנבך האור"). הבית השלישי עוסק בפיתוח של החלקים הקודמים דרך המקום המשותף והאובייקטיבי, כלומר, באופן ציורי. הנוף (מהבית הראשון, אולי אף במובלע בשני, דרך הזמיר הנמצא בו) מפורט – אורן זקן. אותו אורן, כמסתבר כבר מן הבית הראשון נושא את מבטו של האהוב. התוספת "כל מחט" מעצימה את התחושה (דרך המון המחטים, שלכל אחת מהן משקל משלה, בהיותה נושאת מבט). להעצמה זו מתוסף דימוי – "כטל טהור", כשההתייחסות היא למבטו של האהוב. שוב יש כאן תיווך היוצר איפוק ועידון: אין אמירה ישירה על מבטו הטהור של האהוב, אלא דרך ציור הטל. אשליית ההדדיות מוסרת בבית זה בשורה האחרונה "יקדמני". הנוכחות כאן היא של הנוף (הנושא את מבטו) ושלה.

הבית האחרון מערער סופית את אשליית ה"ביחד": אמנם, דברים רבים הם אהבו יחד – נדמה, כאילו היו השניים צמודים זה לזה, אולם ההמשך מאיר משפט זה ומשליך עליו. אם עוד הייתה בקורא תקווה (בעקבות הדוברת) להתאחדות השניים, היא תתנפץ בהמשך. לפיכך,פתיחתו של המשפט במילה "דברים" (ולא בַּשניים) רק מדגישה את הפיקטיביות שביחסים, ההדדיות ניטלת, למעשה,כבר במשפט זה. הם אהבו דברים רבים יחד, אבל הוא לא קיבל את הדוברת ואת אהבתה: "אך לא זרח באשנבך האור". שוב אין זה חלון (פתוח, שקוף, עביר), זהו אשנב המאופיין גם ביכולתו להיסגר ולהיאטם.

השורה האחרונה "עת בדידותי נגעה בבדידותךָ" ממצה את השיר, בהשאירה את הקורא בתחושת הבדידות המשולבת בתחושת הקִרבה הגדולה ביותר, שכן היכולת האנושית להשיק לבדידותו של האחר היא לב ליבה של האינטימיות.