עליות לפני קום המדינה

לאורך כל שנות הגלות הייתה עלייה של יהודים בודדים, של משפחות ושל קבוצות קטנות לארץ ישראל, בשל קדושתה והגעגועים אליה. בעקבות התעוררות התנועות הלאומיות באירופה, והתחזקות האנטישמיות, התחזק הרצון למצוא פתרון לבעיית קיומם של היהודים בארץ משלהם, והחלה עליית יהודים לארץ, במסגרת התנועה הלאומית הציונית.

עליות בשלהי השלטון העותמאני

"העלייה הראשונה" (1903-1882)– עליית "חובבי ציון"

רוב העולים היו בעלי משפחות שומרות מסורת. הם עלו בעיקר מרוסיה, מרומניה, מבוכרה ומתימן (עליית "אעלה בתמר", 1882). בני העלייה הראשונה הקימו 28 מושבות, שבהן התפרנסו, תוך כדי סבל ותלאות, מעמל כפיהם ומתמיכת הברון רוטשילד. קבוצה ייחודית בקרב העולים היו צעירים חברי אגודת "ביל"ו" (בית יעקב לכו ונלכה). מטרתם הייתה להקים בארץ חברה יהודית בעלת תרבות ושפה עבריים, המושתתת על צדק ועל שוויון חברתי.

"העלייה השנייה" (1914-1904)

רוב העולים בעלייה זו עלו מרוסיה. הם היו צעירים, חילוניים ובודדים שהושפעו מן המסורת המהפכנית הדוגלות בשוויון ובצדק חברתי. אצל העולים התמזגה השאיפה לגאולה לאומית בארץ ישראל, עם הרצון לתיקון עולם על ידי בניית חברה חדשה, שוויונית וצודקת. עלייתם ארצה הייתה ביטוי למרד באורח החיים היהודי בגולה. הם עבדו במושבות, האמינו ברעיונות עבודה עברית, שמירה עברית, שימוש בשפה העברית ובניית תרבות עברית. הקימו את ארגון "השומר", מפלגות פועלים, ואת קבוצת דגניה, כדרך למימוש חזונם.

עליות בתקופת המנדט

בתקופת המנדט (1948-1929) היו שלושה גלי עליה.

"העלייה השלישית" (1923-1919)

רוב העולים עלו ממזרח אירופה. הם היו צעירים רווקים, שעלו אחרי הצהרת בלפור ומסירת המנדט על ארץ ישראל לבריטניה. הם שאפו להקים בארץ חברת מופת שתשלב את רעיון הלאומיות היהודית עם הרעיון של הקמת חברה צודקת ושוויונית. חלקם קיבלו הכשרה לעבודה חקלאית במסגרת תנועת "החלוץ" באירופה. הם הקימו צורות התיישבות שיתופיות – הקיבוץ ומושב העובדים. בתקופה זו הוקמו בארץ מוסדות היישוב: הסתדרות העובדים הכללית, אסיפת הנבחרים, הוועד הלאומי, הרבנות הראשית וארגון ההגנה.

העלייה הרביעית (1924-1928)

רוב בני עלייה זו עלו לארץ מפולין בעקבות גזרות כלכליות ומשבר כלכלי במדינה. מיעוטם הגיעה מברית המועצות, מליטא, מרומניה מעיראק ומתימן. רובם התיישבו בערים, היו סוחרים ובעלי מלאכה ופיתחו בארץ תעשייה. כמו כן השקיעו בבנייה. מיעוטם פנו להתיישבות על אדמה שנרכשה על ידיהם בהון פרטי, ופיתחו את ענף המטעים והפרדסים במרכז הארץ.

העלייה החמישית (1939-1929)

בני עלייה זו הגיעו מארצות מזרח ומרכז אירופה. הגורם העיקרי לעלייתם היה התגברות האנטישמיות ועליית היטלר לשלטון בגרמניה. רובם התיישבו בערים וחלקם הקימו את "יישובי המעמד הבינוני" כגון : נהריה. חלק גדול מהם היה בעלי מקצועות חופשיים – רופאים, עורכי דין, מהנדסים, מוסיקאים ועיתונאים. חלקם עלו עם רכוש אותו השקיעו במפעלי תעשייה. עלייה זו תרמה לפריחה כלכלית ולשגשוג התרבות בארץ. בתקופה זו הוקמה התזמורת הפילהרמונית, הורחבה האוניברסיטה בירושלים, ועלתה רמת הרפואה. עלייה זו הכפילה את מספר היהודים בארץ ומספרם התקרב ערב מלחמת העולם השנייה לחצי מיליון נפש.