משתמש:Amihai/historyA/פעילות מדינית

פעילות מדינית – הפעילות הדיפלומטית של הרצל

מה רצה הרצל להשיג בפעילות זו ?

1) הכרה משפטית בינלאומית וקבלת בעלות חוקית על א"י.

2) לשכנע את השלטונות העותומנים להקים מדינה יהודית בא"י.

יעד ראשון – גרמניה

הרצל היה ער לקשרים שהלכו והתחזקו בין גרמניה לתורכיה, ולהשפעתו ההולכת וגוברת של הקיסר וילהלם השני על הסולטן עבדול חמיד, לכן פנה לגרמניה.

הרצל ביקש מן הקיסר לנסות להשיג מהסולטן רשיון לייסד "חברת התיישבות יהודית" בחסות גרמנית. ההצעה נראתה לוילהלם, כי באותה תקופה התחרה עם בריטניה וצרפת על ההשפעה במזרח התיכון, ומצא חן בעיניו הרעיון של הגירת יהודים מגרמניה.

הפגישה השניה בין הרצל לקיסר נערכה כשבועיים לאחר מכן בירושלים. אולם הפעם הקיסר היה קריר לא דיבר לעניין והתחמק ממתן תשובה ברורה. הרצל הבין שהקיסר נסוג מהרעיון.

הקיסר שינה את דעתו בגלל: סירובו המוחלט של הסולטן לדון בהצעות הציוניות ווליהלם לא רצה להתעמת עם הסולטן.

יעד שני – האימפריה העותמאנית

הרצל הציע לסולטן עבדול חמיד השני, להקים התיישבות יהודית בא"י בחסות האימפריה העותמאנית. בתמורה לכך הציע הרצל לסולטן עזרה כספית, ועזרה במשא ומתן עם הארמנים, שרצו שחרור לאומי.

הרצל ניסה לגייס כספים כדי לתת לסולטן, אולם בעלי ההון היהודים סרבו לעזור לו. נראה שהדבר נודע לסולטן, וכאשר הרצל הוזמן פעם נוספת אליו, הוצע לו רישיון להתיישבות מפוזרת של יהודים באימפריה. הרצל סרב להצעה וקרא לה "תוכנית של גנבים".

מדוע הסולטן דחה את הצעתו של הרצל ?

1) הסולטן חשש שהתיישבות מרוכזת של יהודים בא"י, תגביר את התסיסה של מיעוטים אחרים באימפריה וגם הם ידרשו אוטונומיה או שחרור לאומי.

2) הסולטן חשש שהצעתו של הרצל תגביר את מעורבות המעצמות, שיתנו את חסותם להתיישבות זו או להתיישבויות דומות.

3) הסולטן לא רצה לוותר על חלקים ממלכתו, והובהר לו שלהרצל אין כסף.

יעד שלישי – בריטניה

בסוף המאה ה-19 הייתה הגירה גדולה של יהודים לבריטניה. הממשלה הבריטית הקימה ועדת חקירה מלכותית, שתפקידה היה לבדוק את נושא ההגירה היהודית. בהשפעת ציוני בריטניה זימנה הועדה גם את הרצל להעיד בפניה.

הרצל הופיע בפני הועדה מלכותית והציג את הבעיה היהודית ואת התוכנית הציונית, שעשויה לפתור את בעיית ההגירה של היהודים.

הרצל טען שניתן לפתור את הבעיה אם ממשלת בריטניה תציע ליהודים חבל ארץ להתיישבות עצמית. הועלו שלוש אפשרויות:

1) התיישבות יהודית בקפריסין שהייתה בשליטה בריטית – ההצעה נדחתה ע"י צמברליין, בטענה שתושבי האי היוונים והתורכים יתנגדו להתיישבות יהודית בשטחם.

2) התיישבות בחצי האי סיני –"תוכנית אל עריש" – תוכנית זו הועברה לטיפול משרד החוץ, ששלח משלחת לאזור כדי לבדוק האם הדבר אפשרי.

הועדה שנשלחה קבעה כי, האזור אינו מתאים להתיישבות בגלל : מחסור במים, קשיי אקלים והתנגדות ממשלת מצרים לתוכנית זו.

3) התיישבות באוגנדה – שר המושבות הבריטי צמברליין הציע להרצל להקים התיישבות יהודית באוגנדה.

הרצל דחה את הרעיון בשלב זה, אך חזר והציע אותו בשלב מאוחר יותר, בעקבות ביקורו ברוסיה והיחשפותו למצבם הקשה של היהודים שם. הרעיון עורר מחלוקת קשה והרצל ירד מן הצעה.