משפטים - דיני משפחה

מבוא לדיני משפחה

דיני משפחה עוסקים בענייני המעמד האישי. כלומר – אימוץ, אפוטרופסות, נישואין וגירושין, מזונות, צוואות וכדומה. התחום של נישואין וגירושין של יהודים הוא בסמכותו הייחודית והבלעדית של בית הדין הרבני. בית הדין הרבני דן לפי הדין הדתי, כלומר לפי דין תורה. זאת כאשר שני בני הזוג הם יהודים, אך אם אחד מבני הזוג אינו יהודי והשני כן, הסמכות לגירושין נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, וזאת לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים 1969). שאר העניינים במעמד האישי כמו: מזונות, חלוקת רכוש וכדומה הם בסמכות מקבילה לבית הדין ולבית המשפט לענייני משפחה. בית הדין דן בנושאים אלו, שהם לא נישואין וגירושין רק אם הייתה הסכמה של שני בני הזוג, או שאחד מבני הזוג כרך את תביעת הגירושין עם תביעת המזונות בבית הדין, לפני שהשני הגיש תביעה בבית המשפט לענייני משפחה.

חוק יחסי ממון בין בני זוג

חוק זה דן בחלוקת הרכוש בין בני הזוג כאשר הם נפרדים. עד שנת 1973 הפסיקה קבעה כי לאור סעיף 2 לחוק שיווי זכויות האישה, יש להחיל בעניינים של יחסי ממון בין בני זוג את הלכת השיתוף בנכסים. הלכה זו היא חזקה כאשר בני זוג גרים ביחד ובשלום במשך תקופה ארוכה, שהם מתכוונים לשותפות מלאה ושווה בנכסיהם הנרכשים במהלך חיי הנישואין, ועל כן הנכס שייך שווה בשווה בין בני הזוג. כיום מוסדרת הסוגיה של יחסי ממון בחוק יחסי ממון משנת 1973, שקבע הסדר הנקרא איזון משאבים, שבא להחליף את הלכת השיתוף בנכסים כפי שהתפתחה בפסיקה. הוראות החוק מופנות גם לבית הדין הרבני, אלא אם הצדדים הסכימו להדיין לפי הדין הדתי. הסדר איזון המשאבים הוא שלכל אחד מבני הזוג הזכות לקבל מחצית מהשווי של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שאותם אין לאזן, לדוגמה נכסים שאחד הצדדים קיבל במתנה או בירושה לפני הנישואין, או נכסים שהסכימו בכתב שהם יישארו רק אצל אחד מבני הזוג. לפי החוק חלוקת הרכוש מתבצעת רק כאשר פוקעים הנישואין (מוות או גרושין).

מזונות בן זוג

סעיף 2 לחוק לתיקון דיני משפחה-מזונות: "אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו". כלומר לפי החוק בעל חייב מזונות לאישה או להיפך תלוי למי היכולת לפרנס. לפי הדין האישי היהודי בעל חייב לאישתו מזונות, לפי הפסוק - "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". אלה שלושה חיובים שבעל חייב לאישתו ואסור לוותר עליהם. שארה – מזון, כלכלה, בעל חייב להזין את אישתו. כסותה – ביגוד. עונתה – יחסי מין. בעל חייב במזונות של אישתו כל עוד הם נשואים. לאחר הגירושין הבעל לא חייב לאישתו מזונות. המזונות הם חיוב של הבעל לפרנס את אישתו, אבל בחיוב הזה הבעל יכול ליהנות מהכנסות של האישה: הכנסות מעבודתה ("מעשה ידיה)", והכנסות מרכושה שנקראים "נכסי מלוג" (מטלטלין) ו-"נכסי צאן ברזל" (מקרקעין). זכות האישה למזונות מבעלה כוללת את צורכי מחייתה: ביגוד, דיור, וכל צורך קיומי אחר. בסיום קשר הנישואין, האישה לא מקבלת מזונות. אך זכאית לקבל את הסכום הנקוב בכתובה.

מזונות ילדים קטינים

סעיף 3 לחוק לתיקון דיני משפחה- מזונות קובע: "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו. הרמב"ם פוסק: "כשם שאדם חייב במזונות אישתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני 6 שנים. ומכאן ואילך מאכילם עד שיגדלו כתקנת חכמים". דהיינו, עד גיל 6 חיוב מהתורה על האבא לזון את ילדיו. לאחר גיל 6 החיוב או מתקנת חכמים. החיוב הוא אבסולוטי ואי אפשר לוותר עליו, גם אם לילד יש נכסים והוא עשיר- האבא עדיין חייב במזונותיו עד שיגדל. האבא חייב במזונות גם אחרי מות האם וגם אחרי הגירושין. בית הדין מכריע בשאלת אבהותו של ילד מאישה נשואה לפי כללי הסתברות של רוב, דהיינו, יש חזקה כי רוב בעילות אחר הבעל (כלומר נעשו ע"י הבעל), ואם האישה נשואה משמע הילד שייך לאבא.

מעבר למזונות ילדים סעיף 4 מטיל חובה על אדם לספק מזונות לשאר בני משפחתו:

• הוריו והוריי בני זוגו.
• ילדיו הבגירים ובני זוגם.
• נכדים.
• הורי הוריו שלו, ושל בן זוגו.
• אחיו ואחיותיו שלו ושל בן זוגו.

החיוב הזה מתקיים רק בתנאים הבאים:

1) לאחר שהוא סיפק את צרכיו שלו, של בן זוגו ושל ילדיו הקטנים.

2) אותו בן משפחה לא יכול לספק את צרכיו מעבודה, נכסים או מקור אחר.

3)אין לו הסדר אחר לקבל מזונות.

לפי הדין הדתי מזונות לשאר בני המשפחה הוא מדין צדקה, כלומר אין חיוב.

הורים יכולים לעשות הסכם גירושין שכולל בתוכו את סדרי הגירושין: חלוקת הרכוש, משמורת הילדים, מזונות האישה והילדים וכו'. הסכם כזה טעון אישור של ביהמ"ש לענייני משפחה. בהסכם זה האישה לא יכולה לוותר בשום פנים ואופן על מזונות הילדים.

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסיות

חוק זה דן באפוטרופסות של ילדים קטינים ומבוגרים חסרי כשרות משפטית. האופוטרופסים של ילדים קטינים הם הוריו. בתקופה הקדומה הילד היה קנינו של ראש המשפחה כחפץ. בתקופת הביניים מעמד הילד היה כך שלאבא היו זכויות מצומצמות על גוף הילד עצמו, אך נשתמרה מידת שלטונו של האבא בילד. בתקופה הנוכחית לילד יש מעמד משפטי משל עצמו, ויחסיו עם הוריו הם מערכת של זכויות וחובות. חוק שיווי זכויות האישה קבע כי האם היא בעלת זכויות טבעיות לאפוטרופסות השוות לזכות האב. כמו כן, חוק זה קבע כי כאשר נפטר אחד ההורים הילדים נשארים אצל ההורה האחר. ע"פ סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית ההורים חייבים לדאוג לצורכי ילדיהם, כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין, כלומר לדאוג לכלכלה, ביגוד, חינוך וכולי. כאשר הורים חיים בנפרד הם רשאים להסכים ביניהם מי יחזיק את הילד, אך הסכם זה טעון אישור של בית המשפט. כשבית משפט קובע מי יהיה ההורה המשמורן (מי יחזיק בילד), הוא קובע את החלטתו ע"פ טובת הילד, כאשר ילדים עד גיל 6 אצל אמם אם אין סיבות אחרות להורות אחרת.

במשפט העברי ילדים עד גיל 6 נקראים "קטני קטנים" או "ילד הזקוק לאמו". כאשר ילד בן 10, 11 ומעלה, בית המשפט ובית הדין מייחסים משקל לרצונו של הילד. לפי המשפט העברי, לפי ה"שולחן ערוך", במקרה של פרדת ההורים ילדים עד גיל 6 מוחזקים בידי האמא, וילדים מעל גיל 6- בנים אצל האב, בנות אצל האם. לפי הראב"ד (רבי אברהם בן דוד) והרא"ש (רבנו אשר), במקרה של פרידת ההורים, בנים הולכים בכל מקרה לאב גם אם הם מתחת לגיל 6, אלא אם כן זה תינוק שעוד יונק וצריך את אמו. לפי שיטת הרמב"ם יש חילוקי דעות בהבנת הרמב"ם.

• יש סוברים שלשיטתו אם האם רוצה בכך הבנים והבנות נשארים בחזקתה, אבל היא לא תקבל מזונות עבור הבנים.
• לפי השיטה השניה אם האבא רוצה אז בנים מעל גיל 6 יהיו בחזקתו.

לסיכום, לפי בית המשפט, עד גיל 6, ילדים בד"כ אצל האמא אלא אם כן יש נסיבות מיוחדות המצדיקות אחרת. מגיל 6 ועד 18, בית המשפט בודק ע"פ טובת הילד אצל מי כדאי שיהיה. לפי הדין העברי ראינו חילוקי דעות אצל מי יהיה הילד, אך מעבר לגיל 6 בית הדין בכל מקרה בודק גם הוא את טובת הילד. ההבדל בפועל בין בית הדין לבית המשפט, הוא בהגדרת המונח טובת הילד. לפי בית המשפט טובת הילד היא בדיקה של ההורה שיש לו יותר זמן ויכולת להשקיע בילד, אצל מי הוא יקבל את צרכיו יותר טוב: ביגוד, מזון חינוך וכו' ומי ידאג לצרכיו הנפשיים של הילד יותר טוב.

בית המשפט קובע את טובת הילד לפי מה שעיניו רואות בזמן הדיון. לעומת זאת, אצל בית הדין, החינוך הדתי מהווה גורם בעל משקל, כלומר אם אחד ההורים הוא יהודי והשני לא או שאחד ההורים דתי והשני לא יעדיף בית הדין את הדתי או היהודי. בית הדין בודק גם הוא את שאר הצרכים של הילד כמו ביהמ"ש. כמו כן לפי המשפט העברי מוטלת חובה על ההורים לדאוג שילדם ירכוש מקצוע, לחתן את הילדים, למול אותם ולחנכם.

חוק גיל נישואין

לפי חוק זה,נער ונערה יכולים להינשא רק מגיל 17. בית המשפט לענייני משפחה רשאי לתת היתר לנישואיי נער או נערה אם הם פחות מגיל 17 אך מעל גיל 16 וזאת כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן היתר זה (ולמשל הריון). לפי המשפט העברי יכולים להינשא בנים מגיל 13 ויום ובנות מגיל 12 ויום.

נישואין וגירושין- הערות

נישואין וגירושין בין יהודים הם בסמכות בית הדין הרבני.

• "חרם ירושלים"- כנס של הרבנות הראשית בישראל בשנות החמישים אשר הותקנו בו תקנות בעניין אופן עריכת טקס הנישואין בישראל- הוא צריך להירשם ברבנות, רק רב מוסמך יכול לחתן וכו'.

• חדר"ג (חרם דרבנו גרשום)- זהו חרם שהתקבל בכל ישראל שאסור לבעל לשאת שתי נשים ושאסור לסלק את האישה פתאום ובלי סיבה.

• יש מקרים בהם בית הדין יאיין את הנישואין. למשל ,שאישה התחתנה עם אדם חולה נפש והיא לא ידעה על מחלתו (משום שחולה נפש הוא לא כשיר משפטית ולכן לא יכול לתת גט).

• לעומת נישואין דתיים ישנם נישואין אזרחיים שהם נישואין שנערכים לא ע"י אנשי דת. בנישואין אלה דן בית המשפט לענייני משפחה.

• לפי המשפט העברי כאשר בעל מת ולא הותיר אחריו ילדים, האלמנה צריכה להינשא לאחיו של הבעל, כדי להקים זכר לנפטר, אך אם האח לא רוצה עושים חליצה, שבזה האח מתיר לה להתחתן עם מישהו אחר. היום לא נוהגים כך ובאופן אוטומטי עושים חליצה.