משירי הבן האובד / לאה גולדברג

השיר:

א. בדרך
ובדרך אמרה לו האבן:
פעמיך כבדו כל כך.
האתה – אמרה לו האבן –
תחזור לביתך הנשכח?

ובדרך אמר לו השיח:
קומתך שחה מאוד.
איך תגיע – אמר לו השיח –
איך תגיע הלוך ומעוד?

ועמדו ציוני הדרך
לא הכירו באיש הזר.
והיו ציוני הדרך
מזדקרים ודוקרים כדרדר.

ובדרך קראה לו העין:
שפתיך יבשו בצמא!
ויכרע וישת מן המים
ודמעה נגעה בדמעה.


ב. בבית

אמרה האחות: "אני שכחתי".
"אינני זוכר". – אמר האח.
אמרה הכלה: "אני סלחתי".
אמר האב: "אנוכי לא אסלח".
והאם עמדה בחלון ושתקה:
הוי, איזו דרך ארוכה!

אמרה האחות: "הסופה מייללת".
"הרוח נושבת". – אמר האח.
אמרה הכלה: "נעולה הדלת".
אמר האב: "אנוכי לא אפתח".
והאם עמדה ודבר לא אמרה:
ריבון העולם, איזו רוח קרה!

אמרה האחות: "חמישה אנחנו".
"נשב ונסעד". – אמר האח.
אמרה הכלה: "השולחן ערכנו".
אמר האב: "כי יאה לנו כך".
והאם דומם הסכין נטלה,
לחמש פרוסות פרסה החלה.

אכלה האחות את פתה כזית,
ביין טבל את פתו האח,
שיבחה הכלה את עקרת-הבית,
אכל האב ונאנח.
אז קמה האם, הכלים אספה
ותפתח את הדלת לסופה.

ג. בתשובתו
לא זכאי, אף לא נקי-כפיים,
והלב לא חזר בתשובה –
ויכרע על הסף אפיים,
וישכב ולקום לא אבה.

"שבעתיים מעלתי המעל,
שבעתיים חיללתי השם,
ועדים השמיים ממעל,
כי תמיד הייתי אשם.

ועדים השמיים ממעל
שדבק בבשרי החטא,
כי אשוב ואמעל המעל,
כי עודני הבן האובד".

האחות בפתח הדלת
ראש השפילה, מחתה דמעה.
הכלה בפתח הדלת
את ידיה פכרה בדממה.

והאח בבית פנימה
לא יצא לקראתו, לא קרב,
ויבט מן הבית פנימה
אל אחיו השוכב על הסף.

רק האם נשאה את פניה
ופניה היו קורנים:
"היינו-הך אם צדיק או פושע,
ובלבד שחזרת, בני.

לעולם לא יסלח אביך,
לא סליחות הוא אגר בלב.
קומה, בני, וקבל מאביך
את ברכת חרונו האוהב".

הסבר השיר:

היצירה "משירי הבן האובד" מורכבת משלושה חלקים. לכל חלק יש שם - בדרך, בבית ובתשובתו. כל חלק מהווה תמונה שונה ושלושתם יוצרים יחידה שלמה שמתחילה מנקודה מסויימת, הבן האובד בדרכו חזרה לביתו, ומסתביימת בחזרתו של הבן הביתה. ביצירה מעצבת לאה גולדברג נושא אוניברסלי ונצחי של מלחמת אבות ובנים בדרך מיוחדת. היא לוקחת מוטיב נוצרי שמקומו בברית החדשה, ומעבדת אותו בצורה ספרותית שונה. המקור למושג הוא "משל הבן האובד" המסופר על ידי ישו בברית החדשה. מקור נוסף שהשפיע הוא הפרשה ההיסטורית של אריאל אקוסטא, שחי בהולנד במאה ה-17, שהוטל עליו חרם לאחר שביקש קשות את קהילת היהודים. הוא נודה, הוחרם ולאחר 10 שנים חזר לקהילה אך דעותיו לא השתנו - הוא חדל לקיים מצוות וכפר ביהדות והוחרם בשנית. לאחר 7 שנות בדידות ביקש לחזור ונדרש לחזור בפומבי מהשקפותיו, עונה והולקה כעונש. לאחר מכן התאבד. פרשה זו שמשה מקור השראה ליצירות רבות בעולם. למושג "בן אובד" יש הקשרים רבים: התרחקות פיזית או נפשית של הבן ממשפחתו (התרחקות מנקודת הראות של חברת המוצא והמשפחה), שינוי דרך בחירת ערכים שונים מערכי המשפחה, הדרדרות נישואים לבני זוג מעם אחר, דת אחרת. גם בחברה בת ימינו, הנחשבת לפתוחה, הסבל והסיבוך של ההתרחקות קיימים.

השיר הראשון:

נפתח ב-ו' החיבור, נותן הרגשה של המשך סיפור קודם ודרך ארוכה שמתמשכת. העצבמים בדרכו של הבן האובד מבטאים את הספקות וההתלבטויות שיש לכל חוזר אחרי תקופה ממושכת. כל עצם ומשמעותו הסמלית: האבן מביעה כבדות, היא אבן הנגף בדרכו של הבן, מפקפקת בכלל ביכולתו לחזור לביתו. השיח נמוך, מבטא את כפיפות הקומה, חולשת הרגליים. ציוני הדרך לא מכירים את הזר משדרים תחשובה של זרות ואיום (מזדקרים ודוקרים כדרדר). רק המעיין אינו שואל ואינו אומר אלא קורא לו להרוות את צמאונו, מציע רוך וחמלה. המעיין נותן לו כוח מניע לחזרתו.

השיר השני:

שונה במבנהו מהראשון - 6 שורות בכל בית. חלק ב' בבית 5 דמויות, לכל אחת מהן התיחסות מיוחדת לאח האובד. הדברים מקוטעים וקצרים ולעיתים לא מובנים. הבן האובד לא נזכר במפורש אך רוחו מרחפת בחלל ושותפה בשיחות וברגשות של בני המשפחה. הבית מנסה להיות רגיל, להתעלם, לשכוח, להפגין את השיכחה. אך יש חלון ודרכו רואים את הדרך - האם היא זו שעומדת בחלון, אינה מדברת, מגיבה בשתיקתה ובהתמדתה בתחושה שבנה יחזור - היא זאת שקמה לבסוף ופותחת את הדלת לסופה בבטחון שהבן קרב.
בית 1 - הבית מנסה לשכוח - האחות מתנסחת על דרך החיוב ודברי האח על דרך השלילה, היא שוכחת, הוא אינו זוכר. האב מזדהה עם האח ומכריז על חוסר הסליחה. הכלה רוצה לסלוח, דבריה ברורים וכנים.
בית 2 - לכאורה דברים חיצוניים כמו סופה ודלת נעולה אך ברור שעוסקים בבן האובד. הסופה היא בתוך הדמויות ועלולה לפרוץ עם שובו.
בית 3 - גם כאן,נסיון לשמר את החיים הרגילים בישיבה לשולחן האוכל. גם כאן ברורה ההתיחסות לאח.
בית 4 - המשך תאור הארוחה. האב נאנח והאם קולטת את כאביו ומבינה שאינו מרשה לעצמו להיכנע לרגשותיו האבהיים ואז היא פותחת את הדלת לסופה.

האם והאב בשיר השני

האם בשיר השני, שותקת, וזאת בניגוד לשאר בני הבית. אולם שתיקתה רועמת. במחשבותיה (או אולי אלה הן מחשבות המספר) "הוי, איזו דרך ארוכה!", "ריבון העולם, איזו רוח קרה!", ניכר כי היא חושבת על הבן ועל דרכו. לעומת זאת, בבית השלישי בשיר האם מקבלת עליה את דין שאר בני הבית, ופורסת את החלה לחמש פרוסות בלבד (כלומר אינה כוללת את הבן האובד). ניתן לפרש זאת הן כקבלת הדין וייאוש, אך אולי גם כנקודה של התלבטות, כשקילת האפשרות ששאר בני המשפחה צודקים. אולם הבית השלישי מראה כי למרות ההססנות האפשרית היא בחרה לתמוך בבן, גם אם אינה מסכימה עם דרכיו או דיעותיו.

האב, בשיר השני, הוא הדמות השוללת, האוסרת. בבית הראשון בשיר הוא מגיב לדברי הכלה, שאומרת "נעולה הדלת", במילים "אנוכי לא אפתח". בבית השני הוא מגיב לדברי בתו והכלה, שמדברים על כך שערכו את השולחן לחמישה בלבד (כלומר לא כללו את הבן האובד), ואומר "כי יאה לנו כך". לעומת זאת, בבית השלישי הוא אינו אומר דבר בגנות המצב אלא נאנח. דבר שיש בו כדי לרמז על ההססנות, וייתכן שגם על סבל שהוא נתון בו, בעקבות המצב.

השיר השלישי:

הבן האובד עומד בפתח. הוא אינו חוזר בתשובה - הוא חוזר הביתה, אך אין לו אשליות כלפי מצבו. הוא מכריז על מגרעותיו ואינו יכול להבטיח שלא ישוב ויחטא. הבית שותק - נבוך, רק האם מגיבה בפעם הראשונה. אין חשיבות בעיניה למה שהחזיר את הבן, לרגש שבעקבות החזרה, אכזבה או אהבה ובלבד שחזר - שאינו אבוד. האם מדברת גם בשם האב שלא יסלח בודאי לעולם, אך יקבל את בנו בחרונו האוהב (אוקסימורון). הרגש האימהי חזק מכל שיקולי מוסר, הגיון ויוקרה.

היצירה היא מעין בלדה - יש בה יסודות של סיפור המבוסס על מוטיב עממי, הרבה פרטים מסתוריים (למה עזב, במה חטא, למה חזר), דיאלוגים קצרים ואוירה של קדרות, גשם וסערה.