יחס האוכלוסייה המקומית בארצות הכיבוש, ויחס ממשלות העולם אל היהודים

יחס האוכלוסייה המקומית בארצות הכיבוש, ויחס ממשלות העולם אל היהודים

יחס האוכלוסייה בארצות הכיבוש.

יחס האוכלוסייה בארצות הכיבוש היה תלוי במספר גורמים:

• ככל שהנאצים היו מעורבים יותר בשלטון, כך היו גילויים רבים יותר של שיתוף פעולה של האוכלוסייה המקומית עם פשעי הנאצים. דוגמה: המדינות הבלטיות.
• ככל שבמדינה הייתה מסורת אנטישמית כך יחס האוכלוסייה היה קשה כלפי היהודים. דוגמה: פולין.
• במדינות בהן הייתה מסורת דמוקרטיות הנכונות של האוכלוסייה לסייע ליהודים הייתה גדולה יותר. דוגמאות: הולנד, דנמרק, צרפת.
• מדינות בהן הייתה פעילות מחתרתית נגד הגרמנים, ניצלו יותר יהודים: דנמרק.

דוגמה ליחס האוכלוסייה ליהודים במדינה שנכבשה ע"י הגרמנים: פולין

בפולין חיה קהילה גדולה של יהודים, כשלושה מיליון יהודים, במשך מאות בשנים לצד שכניהם הפולנים. יחסיהם היו רוויים באנטישמיות נוצרית וקנאה על רקע כלכלי. בשנות ה- 20 של המאה ה- 20 ובמיוחד בשנות ה- 30 גברה האנטישמיות תחת השפעת התעמולה הנאצית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין החלו הנאצים לעודד אנטישמיות ואף פגיעה ביהודים.

כאשר החלו הגירושים למחנות חיפשו היהודים מקום מסתור עבור משפחתם או לפחות עבור הילדים. פולנים רבים היו מוכנים לסייע תמורת כסף, והיו אף שהסכימו להסתכן בהסתרת היהודים ללא כל תמורה כספית. משפחות יהודיות מצאו מקלט אצל איכרים פולנים דלי אמצעים ששכנו אותם במרתפים ובעליות גג. לצד אלו היו מלשינים רבים, שהסגירו לא רק את המסתתרים היהודים, אלא גם את מסתיריהם הפולנים. פולנים רבים עבדו במחנות ההשמדה, ואחרים סייעו לגרמנים ע"י הסגרה של יהודים.

הורים רבים השאירו תינוקות רבים אצל מכרים בתקווה לשוב ולאוספם בתום המלחמה. אחרים השאירו את ילדיהם בפינות רחוב בתקווה שפולנים רחמנים יאספו אותם ויטפלו בהם, כפי שאכן קרה לא מעט. רוב ההורים לא חזרו אחרי המלחמה.

ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, שהוסתר בעצמו בבונקר בוורשה, קרא לפולנים שהסתירו יהודים: "האידיאליסטים". בספרו מתעד רינגלבלום כיצד עוזרות בית פולניות ניצלו את מצוקת מעבידיהן לשעבר, השתלטו על רכושם ואף הלשינו עליהם. אך, לצד אלה, הוא מציין גם אחרות, שהסתירו את מעבידיהן היהודים, דאגו לכל מחסורם, ועוד התנצלו על כי אינן יכולות לעשות יותר.

בסוף 1942 נוסד בורשה ביוזמתם של פולנים, ידידי היהודים, "ועד לעזרת היהודים הנרדפים" (הז'גוטה). עד מהרה הפך הוועד לארגון רשמי בחסות ממשלת פולין הגולה בלונדון, וטיפל באלפי יהודים שמצאו מסתור במקומות שונים. אולם, עקב תנאי הכיבוש הקשים, משטר הטרור והאנטישמיות שהייתה מושרשת בחברה הפולנית, רק אחוז קטן מיהודי פולין אכן ניצל. רוב כמעט מוחלט של יהודי פולין חוסלו ע"י הנאצים על אדמת פולין בסיוע של חלק מהאוכלוסייה הפולנית.

הבודדים שהצליחו לברוח מהגטאות וניסו להציל את חייהם ע"י בריחה מפולין או הסתתרות נתקלו בבעיות הבאות:

• הכיבוש היה מלא והצבא הגרמני שלט ונכח בכל רחבי המדינה. פולנים רבים פחדו לסייע ליהודים משום שפחדו מענישה חמורה של הצבא הגרמני.
• בפולין הייתה מסורת אנטישמית (עוד לפני הכיבוש הנאצי) ולכן רבים מהתושבים שיתפו פעולה עם הנאצים (לפעמים גם כדי לקבל תמורה כספית). רבים ממשתפי הפעולה הלשינו לגרמנים על שכניהם במקרה ואלו סייעו ליהודים.
• חלק מהמחתרות האנטי נאציות היו אנטישמיות ולכן לא הסכימו לסייע ליהודים (לעיתים אף להפך).

התוצאה: חיסול הקהילה היהודית בפולין, כאשר ההצלה של יהודים נעשתה ע"י יחידים שלקחו על עצמם סיכון גדול מאוד– חסידי אומות עולם.

עמדת ממשלות מדינות העולם החופשי ליהודים בזמן ביצוע הפתרון הסופי

בריטניה וארה"ב: הממשלה הבריטית והאמריקאית העדיפו שלא לנקוט פעולות אפקטיביות בעקבות הידיעות על רדיפות היהודים והידיעות על השמדתם של היהודים בזמן "הפתרון הסופי". בריטניה אף עיכבה ככל שיכלה את העברת הידיעות על רצח היהודים באירופה. (למשל דו"ח הבונד שדווח במאי 1942 ש 700 אלף יהודים נרצחו ע"י הנאצים בפולין ומברק רינגר יולי 1942 בו נמסר לבריטים, שהנאצים עומדים להשמיד את כל יהודי אירופה).

רק בדצמבר 1942 נאלצו בריטניה וארה"ב להודות בזועות המתרחשות בפולין ולכן פרסמו הודעה שיש להעניש את האחראים ולנקוט צעדים למניעת הפגיעה ביהודים. למרות זאת, לא נעשו צעדים משמעותיים גם בשלב הזה. הם העלו טענות שונות כדי להסביר מדוע אינם יכולים לנקוט בפעולה מעשית, את רוב הטענות רואה היום המחקר כתרוצים שלא לפעול ולא יותר מכך.

ועידת ברמודה –ב- 19 באפריל 1943 התקיימה באי ברמודה ועידה בין בריטניה לארה"ב, הרחק מדעת הקהל והתקשורת, במטרה לדון בבעיית הפליטים וניסיון לנטרל את המחאה הציבורית בעקבות הידיעות על רצח המוני של יהודי אירופה.

בוועידה התברר שהבריטים והאמריקאים שוללים שימוש באוניות שלהם להעברת פליטים יהודים למקומות בטוחים, ושוללים משא ומתן עם האויב הנאצי למען הצלת יהודים, וכל פעולה שתדרוש הפניית משאבים מהמאמץ המלחמתי. המדינות שהתכנסו בועידת ברמודה לא עשו למעשה דבר להצלתם של היהודים. מדובר היה בפעילות הסברה בלבד, אשר ניסתה ליצור את הרושם כאילו גורל היהודים היה חשוב בעיניהם. אולם מעשי הרצח ההמוני באירופה המשיכו, כאשר העולם החופשי מעלים עין מכך.

סיבות למדיניות ההתעלמות הבריטית והאמריקאית:

1. פעולה לטובת היהודים היתה עלולה לחדש את המרד הערבי בא"י ולפגוע באהדת העולם הערבי כלפי בריטניה. בריטניה חששה ממצב כזה משום שהיה פוגע במאמציה המלחמתיים נגד גרמניה ובעלות בריתה.
2. חוסר רצון להתמודד עם בעיית הפליטים. החשש היה שממשלת גרמניה תענה לדרישה לשילוח היהודים למערב. מצב כזה מעמיד את בריטניה וארה"ב במצב בעייתי משום שלא רצו לקבל לאחריותם מספר פליטים כה רב. בריטניה גם חששה מתגובת הערבים משום שחלק מהפליטים היו מגיעים לא"י.
3. התמודדות עם הצלת היהודים תפגע במאמץ להכניע את גרמניה. בריטניה וארה"ב טענו שמא ומתן עם גרמניה, אספקת מזון לגטאות ומחנות הריכוז וקליטת הפליטים היהודים תפגע במאמץ להכנעת גרמניה. ע"פ תפיסה זו כל המשאבים הכלכליים והצבאיים של בעלות הברית צריך להיות מופנה כלפי המלחמה בגרמניה. כניעתה הסופית של גרמניה תביא בהכרח גם לסיום הטבח ביהודים. מהסיבה הזו נדחה גם הרעיון להפצצת מחנה ההשמדה אושוויץ – בירקנאו ומסילות הרכבת המובילות אליו.
4. ליהודי ארה"ב לא הייתה השפעה פוליטית - הנשיא רוזוולט וממשלו ידעו, שתמיכת יהודי ארה"ב נתונה להם גם אם לא ינקטו בפעולות ממשיות להצלת יהודי אירופה.

דוגמאות ממדינות אחרות:

• בלגיה: מסורת דמוקרטית, אוטונומיה פנימית למרות הכיבוש (מעמד העמים הפלמים כקרובים לארים), פעילות מחתרתית של הקומוניסטים והאנטי נאציים זכתה לתמיכה צבורית. ההנהגה לא גלתה ותמכה בפעולות אלה, מידת ההצלה גדולה ומשמעותית.
• צרפת, העובדה שהיא מחולקת לשני אזורי כיבוש. קירבתה לספרד – מדינה נייטרלית ופעילות המחתרת הרזיסטאנס, הביאו למבצעי הצלה ולכך שרק 20% מיהודי צרפת הושמדו למרות שהיתה כבושה ונתונה לפיקוח גרמני.

• דנמרק. מסורת דמוקרטית וליברלית, היהודים נתפסים כחלק מהעם ופגיעה בהם מהווה פגיעה בעם הדני – מחתרת פעילה ואפשרויות הצלה בגלל הקירבה לים ולשבדיה הנייטרלית הביאו להצלת רב יהדות המדינה במבצע לילי מתוכנן היטב.

עמדת "הצלב האדום" והכנסייה הקתולית בשאלת העזרה ליהודים בתקופת ביצוע "הפתרון הסופי".

• הוותיקן - מקום מושבו של האפיפיור, יש מעמד של מדינה והוא היה גורם שתלו בו תקוות להצלת היהודים. ב- 1934 חתם הוותיקן על הסכם עם היטלר, שנועד לשמור על מעמדה של הכנסייה ומאמין בגרמניה – צעד שסימל שיתוף פעולה בין גרמניה הנאצית והוותיקן. הוותיקן בתקופת המלחמה אמנם התנגד לגזענות, אולם במשך שנים רבות לא עשה דבר באופן רשמי להצלת יהודים.

האפיפיור בשנות מלחמת העולם השנייה, פיוס ה- 12, הואשם בשתיקה ובחוסר מעש, הוא לא הוקיע את מעשי הרצח ולא הזכיר במפורש את השמדת היהודים במשך כל שנות המלחמה (אף שלידיו הגיעו ידיעות על הרצח מכל רחבי אירופה הכבושה) ולא מחה בפני מדינות קתוליות מובהקות, כמו צרפת וקרואטיה, שהסגריו יהודים לשלטונות הנאצים. יהודים מעטים מצאו מקלט במוסדות הכנסייתיים או אצל כמרים ובאיטליה בוותיקן עצמו מצאו מקלט אחדים מיהודי רומא. רק בחודשי המלחמה האחרונים עשתה הכנסייה מאמץ להצלתם של יהודים ע"י פנייה למדינות כמו בולגריה והונגריה.

• הצלב האדום – ארגון הומניטרי, שמטרתו לשמש מתווך נייטרלי בין צדדים לוחמים בזמן מלחמה ולדאוג לחיילים פצועים ולשבויי מלחמה. ארגון זה פעל באירופה הכבושה, אך היה חסר אונים וידיו היו כבולות בכל מהלך המלחמה. הצלב האדום ניסה להגן על היהודים בדרכים שונות, אולם לא הצליח בכך עקב התנגדות השלטון הנאצי באירופה. אך ניתן לומר, כי הארגון לא השקיע מאמצים מיוחדים בהצלתם של יהודים וגם לא דרש מבנות הברית שיעזרו ליהודים. כאשר הגיע הצלב האדום למסקנה, כי אינו יכול להציל את היהודים ממוות, החל לנסות להקל על סבלם במשלוחי מזון ותרופות, אולם משלוחים אלה הגיעו רק למחנות ולגטאות בודדים. בהונגריה, למשל, הצליחו נציגי הצלב האדום לסייע למגורשים במזון ובאשרות דיפלומטיות ערב הכיבוש הסובייטי. באביב 1943 ערכה משלחת הצלב האדום סיור בדרום מזרח אירופה, כדי לבדוק אפשרות של הגירת יהודים לארץ ישראל, כך למשל הגיעה משלחת של הצלב האדום לטרנסניסטריה, אולם מסיורים אלה לא צמחו פעולות של ממש. לקראת סוף המלחמה נתבקש הצלב האדום לשלוח משקיפים למחנות ההשמדה לבדוק שלא ייעשו מעשי טבח ממש לקראת השחרור, אך גם מעשה זה נסתיים בהצלחה מעטה ביותר.

חסידי אומות עולם

הגדרת "יד ושם" לחסיד אומות עולם:

• מעורבות אקטיווית של המציל, בין אם ניסיון ההצלה הצליח בין אם לאו;
• סיכון נפש למציל בעת ביצוע מעשה ההצלה;
• מניע הומניטרי כדחף עיקר;
• אי-קבלת תמורה חומרית כתנאי להצלה;
• עדות מסייעת של הניצולים על המעשה ו/או חומר ארכיוני אמין.

מה היו מניעי ההצלה?

1. יחסי שכנות טובים בינם לבין היהודים לפני המלחמה.
2. דרך להביע מחאה נגד מעשי הנאצים.
3. אנושיות והומניות – מניעים הומניטריים של עזרה לאדם בצרה, באשר הוא אדם.
4. שליחות דתית – שמירת ערכי המוסר והאנושיות.

אותם חסידי אומות העולם סיכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם, כמה מהם נתפסו והוצאו להורג, היו שנעלמו מבלי להשאיר עקבות, אחרים חיים בישראל ואומצו ע"י הניצולים.

למעלה מ- 8,000 מצילים הוכרו ע"י מוסד "יד ושם" שמציין את פועלם, מעניק להם את התואר ונוטע עצים על שמם ב"שדרת חסידי העולם". על המדליה שמקבל חסיד אומות העולם חרוט המשפט מפרקי אבות: "כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם ומלואו".

דוגמאות לחסידי אומות העולם:

• אוסקר שינדלר – תעשיין גרמני, תושב חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה (הרפתקן, שתיין ורדף נשים) למרות היותו חבר במפלגה הנאצית הוא ניצב מול זוועות השואה ובחר להציל יהודים. הוא הציל כ- 1,200 יהודים. לאחר כיבוש פולין ע"י הנאצים הוא השיג שליטה (בדרכי מרמה ואלימות, כולל הפעלת הגסטפו) בית חרושת לכלי מטבח שהיה שייך לנתן וורצל (היהודי) מקראקוב. הוא העסיק מאות יהודים וכך הציל אותם מגירוש. בשנת 1943 כאשר החלה האקציה בגטו קראקוב והוקם מחנה פלאשוב הוא הקים מפעל בפלאשוב שם הועסקו מאות יהודים והצילם. ב- 1944 קיבל רשות להקים מפעל בחבל הסודטים. הוא הצליח להעביר לשם את כל מאות הפועלים היהודים שעבדו אצלו בפולין. הוא העלה כמה מאות מעובדיו היהודים שהיו אמורים להישלח לאושוויץ על רכבת בקרונות לבהמות. כדי שהמבצע יצליח גנב שינדלר את טופס המשלוח וזייף אותו כאילו היהודים אמורים היו להגיע לעיירה נידחת בחבל הסודטים. הוא הביא רתכים ששחררו את היהודים מהקרונות ובמשך שלושה ימים דאגה אשתו לכל מחסורם, לאחר ששכנה אותם במבנה הצמוד לבית החרושת. בבית החרושת קבלו תנאים טובים ושהו שם עד תום המלחמה.

• ראול וולנברג – דיפלומט ואציל שוודי, ששהה בבודפשט בירת הונגריה ב- 1944 כנציג השגרירות ופעל להצלת כ- 200,000 יהודי הונגריה אשר נותרו שם. כנספח בשגרירות שוודיה הוא לחץ על ממשלת הונגריה שתאשר לו להעסיק 300 יהודים במחלקתו והסתיר יהודים בבתים מיוחדים שרכש למטרה זו. הוא יזם את הקמתו של גטו בינלאומי, שאכלס 33 אלף יהודים תחת חסותם של מדינות נייטרליות כ"אזרחים שוודים חדשים" והדפיס להם דרכוני חסות שוודים, שבעזרתם יכלו לצאת מתחום השלטון הנאצי. הוא דאג להקים מטבחים, בתי"ח, שירותים שונים ודאג להציל יהודים תוך סיכון מעמדו הדיפלומטי. כאשר ב- 1944 גורשו רבבות יהודי בודפשט לגבול אוסטריה במסגרת צעדות המוות הוא לווה במשאיות את ההולכים וחילק להם מזון ובגדים. בדרך זאת הציל 500 יהודים והחזירם לבודפשט. עם שחרור הונגריה הוא נאסר ע"י הסובייטים ומאז נעלמו עקבותיו. ב- 1957 הודו הרוסים כי מת בכלא מהתקף לב. ב- 1993 התברר כי נרצח בכלא.