המאפיינים והתמורות שחלו בחיי היהודים וביטויים לאוטונומיה של היהודים עד 1935

דמוגרפיה

שנת 1921 יושבים בפולין 3 מליון יהודים, המהווים כ -10.5% מכלל האוכלוסיה הפולנית. היהודים היו המיעוט הגדול ביותר בפולין והם בלטו בשל היותם יסוד עירוני מאוד יחסית לשאר האוכלוסייה ובחמש הערים הגדולות במדינת היהודים היו כשלושים אחוז מהתושבים. מעבר היהודים לערים הגדולות גבר במהלך התקופה וגם המעבר לשכונות המודרניות בתוך הערים.

על רקע החרפת מצבם הכלכלי של יהודי פולין הסתמנה גם מגמה של הגירה לחו"ל. היעדים העיקריים היו ארצות מערב אירופה ובייחוד צרפת, גרמניה ובריטניה, ארץ ישראל וארצות צפון ודרום אמריקה.

יהודי פולין השתייכו לשלוש מדינות שונות לפני מלחה"ע הראשונה ויותר ממחציתם היו תושבי "פולין הקונגרסאית" שהייתה חלק מהקיסרות הרוסית במשך יותר ממאה שנה. במשך התקופה הזו הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית ברוסיה והפרדתם מקהילת-האם הזו הייתה התפתחות דמוגרפית בעלת חשיבות.

בפולין האוכלוסיה היהודית התחלקה כך ש- 60% מיהודי פולין היו בפולין הקונגרסאית. 15% היו בגליציה בשליטה אוסטרו הונגרית. ו-25% היו בליטא בשליטה צארית.

מעמד חוקי ומשפטי

רוב יהודי פולין, נתיני הקיסרות הרוסית לשעבר, הפכו ממיעוט חסר-זכויות ונתונים להגבלות "תחום המושב" לאזרחים שווי זכויות במדינה הפולנית החדשה. הם, כשאר יהודי פולין (אזרחי אוסטריה-הונגריה וגרמניה לשעבר), גם זכו לאוטונומיה חינוכית-קהילתית במסגרת "חוזה המיעוטים" שחבר הלאומים העמיד כתנאי להכרתו בפולין העצמאית. אולם ממשלת פולין חששה מהשלכות המעמד האוטונומי שניתן למיעוטים הלאומיים ומהשפעת המיעוטים בחברה באופן כללי, וחיפשה דרכים לכרסם בזכויותיהם ולבצר את עליונותם של הפולנים. מגמה זו התבטאה בין השאר במדיניות הכלכלית המפלה של שר האוצר גרבסקי, בהגבלות השימוש בעברית וביידיש במסגרות ממלכתיות ובמניעת מימון ממשלתי ממוסדות חינוך יהודיים (הפרה בוטה של הכתוב בחוזה המיעוטים). המצב השתפר בתחילת שלטונות הישיר של פילסודסקי ב-1926, אך הורע לאחר פטירתו כשעלו לשלטון חוגים פאשיסטיים בעלי מדיניות אנטישמית גלויה. בתקופה הזו הוחמרה עוד יותר מדיניות ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מספר היהודים במוסד מסוים) באוניברסיטאות ובפקידות הממשלתית ויהודי פולין הפכו למיעוט נרדף בתחומים רבים.

חינוך

הייתה פריחה של מוסדות חינוך יהודיים בפולין העצמאית, ואחד הגורמים לכך היה המימון הממלכתי שנכפה על ממשלת פולין במסגרת "חוזה המיעוטים". המוסדות האורתודוקסיים פרחו כבעבר, כולל "החדרים" לצעירים, הישיבות לנוער לאחר גיל הבר-מצווה ורשת "בית יעקב" לבנות. אולם לצידם פעלו מוסדות חינוך אורתודוקסיים מודרניים יותר, כגון "חדרים מתוקנים" ורשת "חורב" בהם נלמדו גם מקצועות לא מסורתיים. פעלו גם רשתות חינוך ציוניים-דתיים, כגון בתי הספר "יבנה" ו"תחכמוני".

בחינוך הסתמנה גם מגמה בולטת של חילון. מגמה זו התבטאה במוסדות החינוך העבריים-חילוניים של התנועה הציונית שהשתייכו לרשת "תרבות". היא התבטאה גם במוסדות החינוך היידישיסטים של ה"בונד" ושל גופים יהודים אחרים. היא גם התבטאה במספר גדול של תלמידים יהודיים שנשלחו ע"י הוריהם ללמוד במוסדות חינוך פולניים.

בתחילת התקופה הרוב הגדול של התלמידים למדו במוסדות החינוך היהודיים השונים, אולם לקראת סוף התקופה רוב התלמידים היהודיים למדו במוסדות חינוך פולניים. אחת מהסיבות לתפנית זו הייתה החלטת השלטונות לא להכיר בתעודות סיום מבתי ספר תיכון בשפת העברית או היידיש כבסיס לקבלה לאוניברסיטה או להעסקה בפקידות הממשלתית.

כלכלה

חוקרים שונים אפיינו את השינויים שחלו במצבם הכלכלי של יהודי פולין במשך התקופה הזאת כמעבר מ"כלכלה יהודית" ל"יהודים בכלכלה".

אחת מהסיבות לכך הייתה הניתוק מהשוק הרוסי הגדול. רבים מהיהודים מ"פולין הקונגרסאית" (הרוסית) עסקו בעבר במסחר זעיר, בעיקר כלפי החקלאים הרוסיים. אותם יהודים נאלצו להשתלב בשוק החדש ורבים נאלצו לעבור למלאכה ותעשייה קלה לשם כך.

גורם נוסף לכך הייתה השתלטות הממשלה על "עיסוקים יהודיים מסורתיים" כגון המסחר במשקאות חריפים, עצים וטבק ואי-העסקת יהודים במונופולים הממשלתיים החדשים. גורם לא פחות חשוב היה ארגון החקלאים בקואופרטיבים כפריים בסיוע ממשלתי, מהלך שניתק אותם מתלות בסוחרים יהודיים כספקים וכמשווקים.

המדיניות הכלכלית המפלה של שר האוצר גרבסקי, שהכבידה במיוחד על המעמד הבינוני היהודי, דחקה אף היא את רגליהם של יהודים רבים מעיסוקיהם הכלכליים המסורתיים.

מגמה בולטת בתקופה הזו היא מעבר של יהודים למקצועות החופשיים, על אף האפליה בקבלת יהודים למוסדות השכלה גבוהה. עפ"י מפקד שנערך ב-1931, 56% מהרופאים ו-35% מעורכי הדין בפולין כולה היו יהודים. היהודים היו גם 22% מהעיתונאים, 43% מהמורים בבתי הספר הפרטיים ו-24% מהרוקחים. במדיניות המודרניזציה של המשק הפולני – מדיניות שהממשלה נטלה בה תפקיד מרכזי – חשיבותו של הגורם היהודי הייתה אמורה להצטמצם באופן ניכר.

תמורות ביחס השלטון והחברה אל היהודים, 1935-1939

המרשל יוזף פילסודסקי, "האיש החזק" של פולין העצמאית, נפטר ב-1935. על אף נטיותיו הלאומניות והאנטי-דמוקרטיות, הוא שמר על קשרים עם נציגים יהודיים, פעל כדי למנוע תופעות אנטישמיות אלימות ושמר על מסגרת בסיסית של חיים דמוקרטיים במדינה. בזמנו התנהלה מדיניות אנטי-יהודית בתחום הכלכלי ויהודים רבים התרוששו, אך יהודי פולין לא חששו בדר"כ לביטחונם האישי ולא חשו סכנה לפעילותם ואורח חייהם כציבור.

המצב השתנה ב-1935, לאחר מותו של פילסודסקי והקמת "שלטון הגנרלים" הלאומני. המשטר החדש לא רק החליש מאוד את היסודות הדמוקרטיים במדינה בחסות החוקה החדשה שנחקקה ב-1935, הוא גם היה בוטה מאוד בצביונו האנטישמי. פגיעות אלימות ביהודים ואפילו פוגרומים הפכו לתופעה קבועה ו"לגיטימית". רבות מהתקריות האלה היו מעשי ידיהם של האנדקים, יחידות פאשיסטיות שדמו מאוד ל"חולצות השחורות" באיטליה, שהסתובבו במדים והתגרו ביהודים ובאנשי השמאל בכל הזדמנות, תוך כדי ניסיון להשתלט על הרחוב. כאשר ניסתה קבוצה של סטודנטים יהודיים להתעמת איתם בעיר פריז'טיק, דווקא היהודים נעצרו ונענשו ע"י השלטונות. האנדקים, בתמיכת החשמון הלונד, ראש הכנסייה הקתולית בפולין, תבעו חרם כללי על בתי עסק יהודיים והצליחו אפילו לדרבן את האוניברסיטאות להנהיג ישיבה נפרדת ליהודים באולמי ההרצאות.

מספר הסטודנטים היהודים ירד באופן משמעותי מסיבה אחרת – הממשלה הנהיגה מדיניות של "נומרוס קלאוזוס" במסדרת ה"פולניזציה" שהיא קידמה, מדיניות שהגבילה במיוחד את מספר היהודים שהתקבלו למוסדות להשכלה גבוהה. ראשי השלטון דיברו באופן גלוי על "עודף היהודים" במדינה ובדקו תוכניות שונות לעודד את הגירת היהודים לחו"ל. ראה"מ סמיגלו-רידז' הכריז: "יש ליהודים מטרות לאומיות נפרדות. הם מחלישים את הכוחות הלאומיים ומפריעים להתפתחות הענף הפולני". החוגים האנטישמיים בפרלמנט הפולני יזמו סדרה של חוקים אנטי יהודיים ונשאו נאומים אנטישמיים כמעט בכל ישיבה.

מקורות האנטישמיות הזו היו מגוונים. חלקם ינק מהמיתוסים של האנטישמיות הנוצרית המסורתית; פולין הייתה (ועודנה) מדינה קתולית מובהקת ונציגים של הכנסייה נטלו חלק פעיל בהנחלת היסודות של האנטישמיות הזו לא רק בבתי הספר והכנסיות, אלא גם בבמות ציבוריות שונות. מקור שני היה המרכיב האנטישמי של הפאשיזם האיטלקי. אולם לאחר חתימת חוזה אי-ההתקפה עם גרמניה ב-1934, המשטר החל לאמץ יסודות של האנטישמיות הנאצית במידה גוברת והולכת, כולל ראיית האיום ה"בולשביקי-סובייטי" כחלק מתוכנית היהודים להשתלט על אירופה.