הזרמים הדתיים בין שתי מלחמות העולם (אורתודוקסים, רפורמים, קונסרבטיבים)

רקע

בין שתי מלחמות העולם עוברים הזרמים הדתיים ביהדות ארה"ב תהליך של עיצוב והתאמה למציאות האמריקאית, בהשפעת התהליכים הפנימיים בתוך החברה היהודית ובהשפעת האירועים המתרחשים באירופה. בתקופה זו קיימת התרחקות ממסגרת החיים המסורתית, יציאה מההתבודלות לכיוון השתלבות בחברה האמריקנית. הזרם הרפורמי גדל ואליו משתייכים עתה רוב יהודי ארה"ב, ויחסם לציונות ולמסורת היהודית משתנה. בתקופה זו מחפשים הזרמים מכנה משותף ליהדות ארה"ב.

הזרם האורתודוקסי- אפיין בעיקר את היהודים החרדים שהגיעו לארה"ב ממזרח אירופה. האורתודוכסים דבקו ביהדות כפי שהייתה, ללא ביצוע שינויים במסגרת היהודית. הם סבלו מפילוגים פנימיים ומקשיי השתלבות בחברה האמריקנית. עם בוא המהגרים היהודים ממזרח אירופה, גדל הזרם האורתודוכסי וייסד מאות בתי כנסת, "חרדים", "חצרות" חסדים וישיבות אשר מטרתם הייתה לשמור על העולם היהודי המסורתי. הזרם התחזק עם בואם של אישים בעלי סמכות תורנית, רבנים וראשי ישיבות (כמו הרבנים סולובייצ'יק ופיינשטיין), לאחר מלחמת העולם הראשונה. יחד עם זאת, אפיינו את הזרם האורתודוכסי פילוגים פנימיים יותר מאשר את הזרמים האחרים ביהדות. בית הכנסת היוו את מרכז החיים של היהדות האורתודוכסית. בקרב היהודים האורתודוכסים הייתה התלהבות בדרך שיש לנקוט בחברה באמריקאית: האם להשתלב בחברה או להסתגר, המבודרים נטו להסתגרות וסירבו לתיקונים שהנהיגו הרפורמים, ואילו הצעירים נטו לאמץ את המודרניזציה. האורתודוכסים הקימו את "איחוד העדות האורתודוכסיות באמריקה" שכלל רק חלק מבתי הכנסת שלהם. בשנות ה-20 הוקמה האוניברסיטה האורתודוכסית הראשונה באמריקה- "ישיבת יוניברסיטי" הנחשבת עד היום למוסד יוקרתי ביהדות ארה"ב.

הזרם הרפורמי- היה הזרם העיקרי ביהדות ארה"ב. הרפורמים דגלו בתיקונים שיש לבצע בדת היהודית כדי להתאים אותה להווה. הם צמצמו את המצוות בנושאי כשרות ושבת, ביצעו שינויים בתפילות, התפילות נאמרו בשפה מקומית, מסידור התפילה הוציאו ביטויים המצביעים על הקשר לארץ ישראל. לדעתם הגולה היא לגיטימית ולכן צריך לעקור את הלאומיות מן היהדות ולהשתלב בחברה האמריקאית, כפתרון נכון לחחים היהודים המודרניים, תוך שמירה על צביון תרבותי של היהדות. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם חלו בזרם הרפורמי שינויים חשובים. בתקופה זו מתבסס הזרם גם על יהודי מזרח אירופה ולא רק על יהודי גרמניה מקימיו.זיקתם שך יהודי מזרח אירופה כלפי המסורת היהודית הייתה שונה מזו של יהודי גרמניה. הרפורמים חששו לאבד מכוחם ומהשפעתם לנוכח התחזקות הקונסרביטיבים והאורתודוקסים. רדיפות היהודים בגרמניה הנאצית בשנות ה-30 והתבססות המפעל הציוני בארץ ישראל השפיעו על עמדות התנועה הרפורמית. מהתנגדות לציונות עברו הרפורמים להכרה במרכזיותה של ארץ ישראל עבור העם היהודי והחלו לתמוך בבניין הבית הלאומי הציוני בארץ ישראל, וראו בסיוע לבניין הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל חובה דתית. הרפורמים ביקשו לראות בהכרה במרכזיותה של ארץ ישראל דבר מלכד עבור יהודי ארה"ב ולמשוך יותר ויותר תומכים לתנועתם. במצע הרעיוני החדש של התנועה הרפורמית ("מצע קולומבוס" 1937) ביטאה התנועה יחס חברתי יותר כלפי המסורת היהודית (שמירת שבץ, חגים, שימוש בשפה העיברית בתפילות)והדגישה את חשיבותה להמשך הקיום היהודי.

הזרם הקונסרבטיבי- הקונסרבטיבים דגלו בשילוב בין אורחות החיים הדתיים והמסורתיים ובין אורח החיים והמציאות האמריקנית. הקונסרבטיבים לא הסכימו עם דרכה של התנועה הרפורמית, כמו יחסה המתפשר אל שמירת בשת והכשרות. אלה שקדו על הידור חיצוני של בתי הכנסת והתפילות וניהלו את הדרשות בשפה האנגלית בבית הכנסת. בראשית המאה ה-20 הביאה ההגירה היהיודית ממזרח אירופה להתחזקות הזרם הקונסרבטיבי. בהגירה זו נמצאו יהודים אשר לא כולם היו חרדים בדתם, אך הייתה להם זיקה חיובית למסורת היהודית ולסמלים היהודיים. הזרם הקונסרבטיבי הוא פשרה בין הזרם האורתודוכסי לזרם הרפורמי. שילוב בין רצון המהגרים היהודיים להשתלב בתרבות ובתחברה האמריקנית המודרנית תוך רכישת השכלה כללית רחבה, ויחדעם זאת לשמור על הזהות היהודית הדתית והלאומית. מן המנהיגים הקונסרבטיבים הבולטים היה הרב סלומון שכטר, אשר ייסד את המוסד החשוב ביותר של זרם זה: "הסמינר היהודי התאולוגי", וכן הקים את "ארגון הגג של הקהילות הקונסרבטיביות".