הגישות השונות בתנועה הציונית בנוגע למטרתה העיקרית של התנועה, ולדרכים להגשמתה

הציונות המדינית

מנהיגיה הבולטים היו בנימין זאב הרצל, וולפסון ונורדאו. על פי הציונות המדינית, בעיית העם היהודי היא צרת היהודים, אנטישמיות גואה מושרשת בקרב כל מדינות העולם. על פי השקפתו של הרצל, בכל מקום אשר אליו היהודים יגיעו, בין אם זה רוסיה, לוב, צרפת או ארצות הברית, הם יהיו שנואים בקרב העמים היושבים באותם מדינות. מתוקף בעיה זו, על פי הרצל הגירה אינה תעזור כי האנטישמיות תרדוף אחרי המהגר, ובצורה דומה ההשתלבות לא תשנה דבר מה כי עדיין ישנאו את היהודים, גם כמתבוללים. לכן, הפתרון היחיד לעם היהודי הוא להקים מדינה עצמאית, חילונית, דמוקרטית ומפותחת, בטריטוריה משלהם, כמתואר בספר 'מדינת היהודים' ובספר 'אלטנוילנד'. פתרון זה די דומה לפתרון שהוצע בזרמים אחרים של הציונות, אך הדרך להגשמתה היא השונה: על פי הרצל, מדינות אירופה מעוניינות בהגירת היהודים לטריטוריה משלהם, ולכן על היהודים לנצל זאת כדי להשיג הכרה רשמית של העמים למדינה ריבונית יהודית. ולכן, הרצל מתנגד לדרכה של הציונות המעשית, עלייה לארץ ישראל בלא אישור, דרך שהוא קורא לה "התגנבות בלילה", ועל פיו יש לפני הכל להשיג אישור ממעצמות העולם, צ'רטר - "משפט העמים" לפני התיישבות בטריטוריה והשגת ריבונות. ההגירה לאחר קבלת הצ'רטר תעשה אט אט ובעזרת מספר אגודות שיעזרו לערוך עלייה מסודרת ונקייה.

המחנה המעשי

הציונות המעשית הייתה השקפתם של חובבי ציון, שהושפעו בגישתם על ידי יהודה לייב פינסקר, כותב הספר "אוטואמנסיפציה" המפורסם. הם התנגדו לציונות המדינית למרות שהעריכו את מאמצי הרצל, ותמכו אף הם בהקמת מדינה- אבל על פי הם המדינה תוקם בעלייה הדרגתית לארץ ישראל בדרך מעשית, ללא הכרת העמים בתהליך מהיר אלא התיישבות ועבודה עברית, וקביעת עובדות בשטח. זרם מהפכני זה היווה את היסוד לזרמים נוספים שהתווספו בהמשך והיה בין הזרמים המשפיעים ביותר.

הציונות הסינתטית

הציונות הסינתטית נוצרה כפשרה, שילוב בין הציונות המעשית למדינית, והונהגה על ידי חיים וייצמן. שורשיה היו נטועים בפרקציה הדמוקרטית, ארגון בראשות ויצמן ומוצקין שדרש החל מ1901 לערוך פעולות חינוכיות ותרבותיות כחלק מפעילות התנועה הציונית. אנשי הזרם טענו כי יש לשלב את פעולת ההתיישבות בארץ (על ידי ההמונים) עם המאבק להכרה בינלאומית (תפקיד שיבצע המשרד הארצישראלי) ועם טיפוח ערכי התרבות היהודית- גמישות טקטית, ריאליזם והתרחקות מנוקשות רעיונית. ציונות זו, הדוגלת בדמוקרטיה ופנייה להמונים, הפכה לאחר מותו של הרצל הזרם הדומיננטי בתנועה הציונית.

הציונות הדתית

בהנהגת הרב ריינס והרב קוק, טען זרם זה כי יש להציל את העם היהודי מבחינה חומרית ומבחינה דתית (סכנת ההתבוללות וזניחת הדת) לפי דעתם יש להקים מדינה יהודית בעל אורח חיים דתי וחינוך יהודי דתי, באמצעות שיתוף פעולה עם הציונות המדינית השואפת להקים מדינה יהודית ולא להתייחס למאפייני עתיד המדנה. הציונות הזו דוגלת בחינוך לאומי-תרבותי בגולה (השבת הזהות היהודית דתית שבעקבות ההתבוללות נעלמה וכך מסכנת את הדת.)

הציונות הסוציאליסטית

הציונות הסוציאליסטית הונהגה על ידי דוב בורוכוב ונחמן סירקין. בדומה להרצל, הציונות הסוציאליסטית אף היא התנגדה להתבוללות היהודים באירופה, מתוך טענה שהאנטישמיות מושרשת- בניגוד לאמונת הבונד, הארגון ששאף שהפרוטלריון היהודי יזכה בארצות מגוריו לזכויות לאומיות. אך על פי הסוציאליסטים, הבעייה העיקרית של היהודים זה חוסר היצרנות שלהם בגולה. בכל מקום, בין אם אירופה ובין אם אמריקה, היהודים ממשיכים לעסוק במקצועות לא יצרניים וקפיטליסטים, כמו בנקאות ומסחר, ולפיכך מצבם אינו נורמלי- עליהם לעבור למקצועות החקלאות והתעשייה, שהם מהווים בסיס לחברה. מצבו של העם היהודי הוא כמו פירמידה הפוכה ורק עלייה לארץ ישראל תשנה מצב זה שכן בארץ ישראל יצטרו היהודים להפוך לעם יצרני ועובד על בסיס עבודה עברית, חקלאית ותעשייתית, לשם פיתוח הארץ השוממה. רק כך העם היהודי יוכל להיות עם אמיתי יצרני ככל העמים והפירמידה תתהפך, והפועלים היהודים יצטרפו למלחמת המעמדות הסוציאליסטית בקפיטליזם המנצל.

הציונות הרוחנית

הציונות הרוחנית היתה פרי בריאתו של אחד העם, כינויו הספרותי של אשר גינצבורג. זרם זה היה המתנגד העיקרי לציונות המדינית של הרצל, בטענה שהרצל אינו מבין את בעיית היהודים, וגם המתנגד העיקרי לציונות המעשית, שעל פיו דלגו על שלבים הכרחיים של הגירת היהודים לא"י תוך פזיזות מסוכנת והתעלמות מהתודעה הלאומית. אחד העם טען שהבעייה היא לא צרת היהודים- אנטישמיות- כפי שטוען הרצל, שמכריחה את היהודים להתרכז במהירות בטריטוריה ולהשיג ריבונות בצ'רטר, אלא צרת היהדות- חוסר התודעה הלאומית. יהיה חסר ערך להביא את כל היהודים למקום אחד בלי לאחד אותם מבינה לאומית קודם לכן. על פי עיקרי ציונות זו, שהוצאו לאור ב"לא זו הדרך" של אחד העם, על ארץ ישראל להפוך למרכז רוחני אשר יחדש את הקניינים הרוחניים של ארץ הקודש, יקרין אור על יהודי התפוצות ויאחד אותם מבחינה לאומית. אחד העם שאף להגיע למדינה יהודית לחלוטין, שמודגשים בה ערכי העברית , השורשים והערכים הרוחניים של היהדות (אין להתבלבל בין רוחניות לדת) ללא כל השפעה מערבית כמו באלטנוילנד של הרצל.