שיחת משתמש:Ozer: הבדלים בין גרסאות בדף

'''

== ט' הערות קטנות על משורר גדול: רצון הלוי =='''

שֶׁמֶשׁ עֲלֵה הֵרוֹם וְהָנֵץ לִי

וּבְיוֹם עֲבוֹת אָפְלִי הֱיֵה הִלִּי,

לָמָּה אֱהִי עַרְעָר בְּגֵיא כַּעַר

טֶרֶם פְּנוֹת הַיּוֹם יְאַת לֵילִי,

עוֹד מַאְפֵּלְיוֹת סֹב  יְסוֹבְבוּנִי

אֶתְאָב פְּלִיאֵי קֵץ וְאֵין פֶּלִי,

עוֹדִי בְּמוֹ מַהְלָךְ וְרֹב נוֹבַךְ

תָּעוּי בְּהִתְמַהְמַהּ גְּאֻלָּה לִי,

לֹא שָׁב עֲדֶן הַהוֹד וְהַכָּבוֹד

מֵעַל לְעִיר קָדְשִׁי וְהַר גִּילִי,

הַרְבֵּה הֲרָרִים חוֹסְמִים דַּרְכִּי

וּתְהוֹם מְבַעְבֵּעַ בְּמַסְלוּלִי,

וַאֲרוֹן בְּרִית אָצוּר בְּמִסְתָּרִים

בַּאֲשׁוּן כְּמָסִים שׁוּם וּבִמְחִלִּי,

אֶכְסֹף לְיוֹם יִתְגַּל וְיִתְעַל עַל

זוֹהֵר בְּהוֹד קַדְמוּת וְהִיּוּלִי,

יָפִיץ עֲנַן אוֹר מִנְּבוֹ הָהָר

יָעִיב בְּרַק שָׁוְא רִיק וְזַלְזִלִּי,

יָנֵץ וְיִזְרַח הַר זְבוּל עוֹלָם

מָעוֹן לְמִקְדָּשִׁי וְהֵיכָלִי.

הדבר המיידי אליו אנו שמים לב הוא השפה המזכירה לנו את לשון השירה היהודית הקלאסית בספרד. המרקם הלשוני ומטענו ה"יהודי" שותפים לכך וכמובן, האיזכור של הטכניקות האומנותיות שאינם משמשים כבר זמן רב בשירה המודרנית: המשקל והחרוז. השיר מערב את האישי עם ההיסטורי – מקריאה לגרמי השמים להעניק אור, השיר עובר ללא שום קושי להתייחסות אל הר המוריה כאל הר השמחה האישית. שיווי המשקל בין הפרטי והאינטימי מחזיק בכף השניה את אירועי היהדות ללא איבוד שיווי המשקל שבה הבדידות, היות ערער, היא פנימית בדיוק כמו שפנימית היא חווית ההכספות לגילוי האור הכללי שמקורו ההיכל והמקדש.  

לא להגָנוּת ריקה הפקוקה בתוך עצמה

ללא שורש ורבות, ללא עם ואדמה

היו שם חוזי שיר, עם עבר ועתיד

והויה מפעמת כל אבר כל גיד

שמזגו את עצמם בלחומם ודמם

כגפן בגפן לשרשם ולאומם"

עוצמה רבה היא וכמעט נבואית מצד המשורר רצון הלוי, איש אוטודידקט ובודד ביצירתו, לכתוב ולנסח את מצוקתה של השירה העברית החדשה בשורות כאלה, כשהכל מתנבאים ומעצבים תרבות עברית חדשה סביבו, בקול שונה לחלוטין.

עֻוּוּ פְּנֵי השיר ללא הכר

אפסות וְזֻלּוֹת לה במקהלתו

אבד נתיב השיר בלב ציה

נקרש וקפד מזרימתו

השיר יסודתו בהר מרום

ותהום תהומי עם תהודתו

...

ואני לבד גושש כעיור קיר

רק הוא לבד איתי באין בלתו

...

לוי אני נצר לשבט שיר

... יצקו בנפשי את נחישותו...

הֲמִי יוֹנַת הַלֵּב, דּוֹבְבִי לֵילוֹת הָיוּנִי

מִתְפַּתֵּל כִּמְדֻקָּר בְּנַפְתּוּלֵי עַמִּי,

וִימֵי בֵּין הַמְּצָרִים אֲשֶׁר רָאוּ רָאוּנִי

תחושתו - תחושת נשיאה יחידי בעול. בעת שהתרבות הישראלית נוהה לסינתזה עם היצירה העולמית, את רצון מטרידה שאלת המהות החברתית בארץ ישראל:  

הֵם יְרֵאִים מַשַּׁב רוּחַ מִזְרָחִית

הֵם יְרֵאִים – הַנְּבָלִים-  מַשַּׁב רוּחַ מִזְרָחִית

כִּי הִיא קֶדֶם, בְּרֵאשִׁית וְאַחֲרִית, וְהֵמָּה מֵהָאַיִן לָאַיִן

למי מופנית ההאשמה הזו אודות הפחד מהמזרח? למי מופנה הכינוי "הם"? הרמזים מתאספים במהלך שיר זה, נצטט שורות המסגירות את מושא ההאשמה:

" הֵם יְרֵאִים – כִּי הִתְרוֹקְנוּ מִמַּהוּתָם וְזֵהוּתָם

... הֵם יְרֵאִים - הַנְּבָלִים-  כִּי נֵכִים הֵמָּה  

הֵם מְפַסְּלִים לָהֶם בּוּלֵי עֵץ ל"גִּבּוֹרַי תַּרְבּוּת""

תיאורי השיר מתרחבים להתקפה ולעג לנורמות המוסריות, המיניות, של גיבורי התרבות הרמוזים לעייל. בבית השלישי יבואו הביטויים בחישוף בוטא:

"בצפוני בטנם יארובו למחוק תועפות סיני ומוריה

לעקור משורש דעת אלוה, צמיחת בבל וספרד

וכבות אש קודש נצורת אשכנז בואך תימן."

    

שורות כאלה של רצון מעבירות לקורא תודעה של יוצר שהעולם בשבילו עדיין רווי משמעות. מעמד הר סיני לדידו עדיין אינו נרטיב איזוטרי. הוא "תועפות סיני" אוצר תרבותי אדיר, שבו גם הקושי הקיומי הוא בר טעם, בו לא רלוונטי רעיון הניכור האקזיסטנציאלי, ההיפך - האלוהים הוא סומך וסועד, נוכח, וכלשון הבדיחה –הוא שחתם : "הריני להודיע: ניטשה, עליו השלום, מת – בצער רב,  אלהים".

רצון הלוי  

"אך יש עיתים רבי אור תלפיות

ואני כולי רק שלך צור חיי,

וביום נופלי עד שָׁפְלִי תחתיות,

רצון הלוי כותב בתואם עם המחשבה היהודית הנורמטיבית המשתקפת בדברי חז"ל, ללא אירוניה או ריחוק תודעתי. הנה כך, בפואמה "מדרש בראשית" [מראש מקדם, עמ' 192] :  

" ויהי ביום ההוא השמש שלחה תָּוָהּ

קו השחר ראשוני, אל אישוני חוה,

היא פקחה עיניה, עם כל פתחי לבה,

נעלזת מכוחות החיים שבחובה

תוך עצמת היופי המשכר סביבה..."

לאורך הפואמה הזו בה נדונים היצרים, הארוס, קומתו המוסרית של "אדם הראשון", רצון משרטט  את רעיונותיו אודות האדם ואינו נרתע מלשבץ פסוקים או לנקוט בנוסח דידקטי:

"...אדם ראשוננו  - כפי גרסת חז"ל

  רצון הלוי לא מסתפק בהזדהותו עם חז"ל ומפנה  את הקורא למזמור ספציפי בתהילים:  

...

                                                  

                                 *  *  *

הנה כך כותב רצון על מוקדי הנתק שבין התרבויות, בין זו ממנה הוא בה ומשמש כדובר שלה, לבין זו המאתגרת :

"אַתֶּם לֹא דְּרַשְׁתֶּם אֶל בְּחִירִי,  

וְאַתֶּם לֹא שְׁאַלְתֶּם עַל שְׁלוֹמִי,  

וְאַתֶּם לֹא נְסַקְתֶּם עַד מֵרוֹמִי,  

                     ... .... ....  

... צַחֲנַת יַהֲדוּת קוֹמוּנִיסְטִית הַזּוֹמֶמֶת זְמָמָהּ.

עִם מְתֹעָב-עֲרָב מְרַצְּחִי אֵי בְּקֶרֶן זָוִית.

צחן סוֹטִים וְסוֹטוֹת מִמַּצְפּוּן הָאַדְנוּת

לְצִלּוֹ שֶׁל פלביוס עַל אַדְמַת דָּוִד!

צחן יֹשֶׁר לִבָּם הַיּוֹצֵא בַּחֲנֻפָּה מִפִּיהֶם

וְהַנִּתָּן בְּאוֹתִיּוֹת הָרַחֲמִים שֶׁל צִפֹּרֶן עֵיטָם.

הַמְּרַחֶמֶת אֶת עֲרָב הַמְּרַצַּחַת וְלֹא דָּם אֲחִיהֶם

שֶׁנִּפְצַץ לְעֵינָם לֹא רָחוֹק מִבֵּיתָם.

הַמְּרַחֶמֶת אֶת הַכֶּלֶב, מְאַכְסְנִים אוֹתוֹ רַךְ בְּבֵיתָם

וְאֵינָם מְרַחֲמִים אֲחִיהֶם הַקָּטָן שֶׁבָּרַח

מִשִּׁבְיוֹ בְּתֵימָן; וְהוּא חוּם כְּקָפֶה וְטִיב שֶׂה

בִּרְזוֹנוֹ בִּרְחוֹב זֶה –

כָּל אַדְנֵי הַבָּתִּים כְּלַפֵּי חוּץ הִנָּם לוֹ לְמָלוֹן.

בִּשְׁבִילוֹ כִּמְדֻמֶּה מְזַמֵּר פָּטֶפוֹן בַּחַלּוֹן - -

ספר הקטרוג והאמונה, הוצ' סדן ירושלים, תרצז

.......................................................

הגדרנו את השורה כמתייחסת לניכור חברתי: רצון כתב: "וְאַתֶּם לֹא שְׁאַלְתֶּם עַל שְׁלוֹמִי" גרינברג מרשה לעצמו  לחשוף את פצע  חסרונו של השלום החברתי באופן הרבה יותר מפורש: "...וְאֵינָם מְרַחֲמִים אֲחִיהֶם הַקָּטָן שֶׁבָּרַח

"תבל רבה מה קטנה

מה דלה נתיבתה במרחביו,

ספונה היא אי שם בתוככי הלילה

המרחב האדיר של הציור הזה, המשכו הוא בדידות וניכור מפני העם שאיננו איתו. הלוי מדבר לא על העם הפיזי המצוי סביב ומדבר עברית אלא עם התאיינותו של היהודי בעם הזה:

ואני כה  קטונתי במישורי הלילה

אחוש כאובד בלב מדבר,

מבקש לי עם ואין עם,

רק שכנים בשכונה שאיני יודעם,

ואיני בקי באורחם ורבעם,

פונה אני אל גנזי אבותי מתימן

כתבי יד עתיקי ימים, [...]

ובכולם זעקה אחת לציון וירושלים [...]

והם היו אומה בחירת ה',

ולא גבבת אוכלוסין אלמונים,

[...] הא הנה אשמורה אחרונה של לילה,

עת לקום לתפלת שחרית

הפניה אל השפה היא אקט מעניין מבחינה פסיכולוגית-חברתית, המשמשת כמנגנון שימור והגנה עצמית וטיבה הוא התכנסות אל הרובד הפנימי. התגובה הזו מזכירה כמובן את שירו של ארז ביטון שבעימות המנוכר עם "דיזינגוף ורוול" מוצא עצמו שב אל "העברית האחרת" ב "שיר קניה  בדיזינגוף"  המופיע בספרו מנחה מרוקאית. העברית האחרת אצל ביטון, יש בה סממן של עברית דחויה, עברית של פרברים. האופציה של רצון מאובחנת באורח שונה: גנזי אבותי/כתבי יד עתיקי ימים.

...

דעתי היא כי בכך שנה ויתעות

יסוד יצרי-אמה ונסתלף טבעה

ונתבזה כחה אשר כשל משאת

את שני התינוקות בין השבעה

...

דנינו ההוא על פי הקטע מעתון דבר ומעתון הארץ החל לקפץ על פי דרישת הרופא, ואמנם רץ וקיפץ להוכיח שהוא כשיר לעבודה.  אלתרמן שם בפי האל את המילים האלה בשיר הנ"ל:

רוץ, רוץ, עבדי דנינו...עזרך אני...

רוץ, רוץ ואל תחת. כי אכסה מומך,

אבל לא אכסה עלבון תחית עמי

אשר זיוה נוצץ בדמעך.

או בשיר – מתיבת המכתבים

אלתרמן:

...וְהָעֻבְדָּה  הַפַּשְׁטָנִית הִיא שֶׁתַּקְצִיב שִׁיבַת-צִיּוֹן מֵבִיא בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ מֵרֹאשׁ

אֶת-אֵיךְ לוֹמַר?- אֶת חִלּוּלָם שֶׁל עִנְיָנִים מְסֻיָּמִים

מִן הַקְּדוֹשִׁים וִיסוֹדִיִּים שֶׁבְּעֶרְכֵי אֱנוֹשׁ,

האם רצון הלוי הכיר את אלתרמן הזה? בשירת השילובים שלו מקדים רצון הקדמה קצרה לשיר נגון עתיק, שירו של אלתרמן, אותו הוא משלב בשיר שלו ושם הוא מכנה את אלתרמן "... נער יהודי טוב, שנשבה לבין העכירות החילונית, ברם, נשתמרו בו ניצוצי ישראל סבא באמצעות הפנמה דתית אל שירתו. בהרבה משיריו ההפנמה ממש שקופה, ולא רק בשירתו הכבדה אלא גם בשירי העת שלו. [ההדגשה שלי, י.ע ] כל איזכורי שם השם בשיריו, הנם עניניים ותמימים... אין אף משפט או פסיק ברחבי שירתו, שיפגע ברגש הדתי של האדם..."

הכרתי את אחי והם לי התנכרו

וביחדי את שם ה' – הם לא היו איתי

לא יחדו יחודי הם בי נחור נחרו

- - -

שירים רבים של רצון מתקוממים  כנגד הפרדיגמות החילוניות החדשות שחודרות לישראליות. מאחד השירים נדגים:

...

זה עם הגיתיו כה והאמרתיו

עד שום זבולו עם זבול שמשי,

נחשף לעיני כך לפתע כך

כה דל וכה נחדל כיבחושי,

נוצץ ולא אש יה בנצנוצו

...

שונו  כמו היו בני נמשי

נוכח פני מי אערום פריי

אגיל ואתהדר בתירושי,

...

יש רוב אבנים לי בחימושי

גלית אמוטט ואפורר עוג

כי לי אלוה מעלי ראשי,

לשמו אנובב את שדה עמי

אתיז חרולים ממקור שרשי  

ופאר אשרותיו וחמניו

אגיר בקורנסי ופטישי,

אגרוד ואגרור בו עדי יזך

יטהר ובוא יבוא במקדשי.

בִּנְחוֹת לֵיל עַל הַיְּקוּם כְּעַיִט עַל פֶּגֶר

תִּמְצָא הַכֹּל רָדוּם, אַךְ הוּא עוֹד עֵר

שׁוֹזֵר אֶת עַצְמוּתוֹ סְבִיב עַצְמוֹ כַּזֵּר

רָווּי מִמַּעְיָנָיו מִמְּקוֹרוֹ הוּא יָקֵר

כָּמוּס תּוֹךְ מִסְתָּרָיו וּבְחֶבְיוֹנִים יִתְגָּל.

והבית העוקב יגדיר את קומתו של האדם השלם. השורה הראשונה בבית זה היא פרפרזה על הנאמר ביעקב בספר בראשית:  ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" (לב', כח'-כט'). הקונוטציות בבית זה ראויות לתשומת לב :

זֶהוּ הָאָדָם הַשַּׂר עִם מוֹתוֹ וְיוּכַל

נִזּוֹן מֵאֹמֶן לֵב וּסְנֵהוּ לֹא אֻכָּל

לֹא אוֹכְלוֹ יֹאכְלֵהוּ – הוּא אֶת אוֹכְלוֹ יֹאכַל

בּוּל אֶבֶן לִמְרַאֲשׁוֹת, סֻלָּם מֻצָּב אֶל-עַל

וַחֲלוֹמוֹ הַנֶּחְלָם: הִנֵּה הַשֵּׁם נִצָּב.

הוא מנסח בשיר את מה שראוי להוות אני מאמין קיומי: תודעת האדם את המות וחיים יצירתיים, חיי עבודת כפיים והזדהות עם הבורא מתוארים בשירו  איזהו אדם חי  המושגים היהודיים-אמוניים נשזרים בו:   

"איזהו אדם חי –זה החי את מותו

...

יאזן את נולו ויאנך מסכתו

...

ניזון מאומן לב וסנהו לא אוכל

...

בול אבן למראשותיו, סולם מוצב אל על

...  

ו – יצירתו הכללית

   סקירה של כותרות שירים יכולה לאפשר לקורא הדברים לעמוד על המעגל הרחב של השיח השירי במרכזו עומד רצון הלוי אמנה כותרות שונות לא לפי סדר השירים אלא לפי האפשרות להצביע על היקפו של המעגל השירי:   

*נוכח אלוהי קדושי – שיח האדם העומד מול ריבונו ועומד על אפסותו הדתית אקזיסטנציאלית – "נידח ללא אב נביאים" .   

*דמויות היסטוריות:  חניבעל –  יוליוס קיסר –  נפוליאון – יגאל אלון  – יוני נתניהו  – שמואל שמעוני  –  על מלחמת ששת הימים   

*בשירי השילוב –  שקספיר  –  ביירון –  נתן אלתרמן –  אברהם שלונסקי –  שלום שבזי –  רבי יהודה הלוי –  אברהם אבן עזרא  – ר' שמואל הנגיד  – ר' משה אבן עזרא  – ר' יצחק בן עזרא

ז- מאבק על עיצוב אומנותי

בין השיטין של השיר צפים ועולים תובנות לגבי מקומו של כותב הדברים בשאלות האומנות, החברה והתרבות אנו מתחילים להבין מיהו הנמען של כתיבתו הכללית .

בעולם הבדיות

"לאחרונה פרצה מלחמת עתונים

... היאך צריכה להיות שירה

חרוזה או פרוזה פרוצה או עצורה

כְּטַלִּית אוֹר נִפְרָשׂ הַקַּיִץ

עַל אֲדָמָה וְהוֹרוֹנָה.

וְהָאָדָם יוֹצֵא דָּץ דַּיִץ

לִמְנַת הַדְּבַשׁ כִּי יִרְדֶנָּה

וְהָרֶגַע יָעוּץ עוּץ עַיִץ

לִשְׁעַת חַיִּים וְיִתְרוֹנָהּ

אַךְ קוֹר עַוָּל יְכַוֵּץ כַּיִץ

אֶת הַשָּׁעָה עַד אָבְדָנָהּ.

שְׂרִידִים יוֹדְעִים הַזְּמַן לָץ לַיִץ

וְחָכְמָתָם הִנֵּה נָכוֹנָה

                 לִהְיוֹת כְּנֶשֶׁר לֹא כְּחַיִץ

                 בֵּין הַנְּשָׁמָה לְבֵין קוֹנָהּ

נראה שעניינו המיוחד של רצון היה לגלות באלתרמן את המגע עם הרעיון הרוחני-דתי. הקורא נאלץ להתקל בשורות יחידאיות וחידתיות ומילים שנטייתם מפתיעה ומצריכה התחקות. אחר מקורן. יש לציין שבש"ס הפרטי בביתו מופיעים בין הדפים הערות אישיות רבות שלו שיאפשרו לחוקר המעוניין, לתור אחר מקור חידושי המילים שלו. ידיעה על נטייתו של רצון לסמן את המילים בגמרא הפרטית שלו  יש בה כדי להאיר את ערנותו לחידושים ולבירורי ם לשוניים כמשורר וכמתרגם.  

זֶהוּ פֶּלֶא לַיְלָה, רַק אוֹר הַשְּׁחוֹר בַּשָּׁמַיִם וַאֲנִי רָאִיתִי אֶת כָּל הָאוֹרוֹת בַּשָּׁמַיִם.

זֶהוּ פֶּלֶא הַמִּזְרָחִי, כִּי לֹא יָבוֹא הוּא בְּמִזְרַח הַשָּׁמַיִם אֶלָּא בְּמַעֲרַב הַשָּׁמַיִם.

מְדוּרוֹת הַזֹּהַר הַלֵּילִיּוֹת אֲשֶׁר נִדְלָקוֹת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם לִזְמַנִּים

מְאִירוֹת אֶת פְּני הַפֶּלֶא – עַם הַמִּזְרָחִיִּים הַיּוֹצְאִים בַּיָּמִים,

מְאִירוֹת אֶת פְּני הַפֶּלֶא – עַם הַמִּזְרָחִיִּים הַבָּאִים בַּלֵּילוֹת.

בִּירוּשָׁלַיִם הָיִיתִי הוֹלֵךְ בְּלֵילוֹת חֶשְׁוָן הַקְּרִירִים, וְרָאִיתִי אֶת עַם הַפֶּלֶא.

הַלַּיְלָה הָפַךְ – פֶּלֶא פְּלָאִים – לְמִזְרַח הָעִתִּים בִּזְמַנִּים לֵילִיִּים.

וּמַשְׁכִּים בּוֹ פֶּלֶא עַם מִזְרָחִיִּים בְּשַׁחַר לַיְלָה חשוני פלאי,

כָּל פֶּלֶא עַם – הַמִּזְרָחִיִּים אוֹר פֶּלֶא זָהַר, וּבַמִּזְרָח לֵילִיּוֹת הָעִתִּים.

...  

כִּי פֶּלֶא עַם יִשְׂרָאֵל  בְּחֶשְׁכַת יִשְׂרָאֵל, הֵרִים וְגֵיאָיוֹת זוֹרְחִים וּכְאוֹר יוֹם בְּיִשְׂרָאֵל.

עַם פֶּלֶא עַם הַמִּזְרָחִיִּים, כֻּלּוֹ זוֹרֵחַ מֵחֶשְׁכַת אַלְפַּיִם שְׁנוֹת בִּזְרִיחַת פְּלָאִים

בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָאַחַת וְזֶהוּ הַפֶּלֶא הָאֶחָד: כִּי יִזְרַח עַם רַק בְּאַרְצוֹ.

...

זֶהוּ פֶּלֶא לַיְלָה, רַק אוֹר הַשְּׁחוֹר בַּשָּׁמַיִם וַאֲנִי רָאִיתִי אֶת כָּל הָאוֹרוֹת בַּשָּׁמַיִם.

בתוך – רחלה מזרחית אחות לעמוד העיר, יחזקאל קדמי,הוצ' סער, תל אביב, 1991, מתוך השיר - פלא עם בפלא לילה, עמ' 95 .

נספחים:

בהרחבה באתר פיוט- פיוט, זמרה ומחול של יהודי תימן אבנר בהט:    http://www.piyut.org.il/articles/286.html#kaiom