הפוליטיאה / אפלטון
רמופוליטיאה א':
בחן את עצמך:
-מה נאמר בדיאלוג עם קפאלוס? מדוע ההגדרה שנובעת מדבריו לצדק אינה נכונה? אילו תכונות של המידות נובעות מהדיון עם פולימארכוס? מדוע ההגדרה של פולימארכוס לצדק אינה נכונה? איזו תכונה חשובה של המידות נובעת מהדיון עם תראזימכוס? מדוע ההגדרה של תראזימכוס לצדק אינה נכונה?
בפוליטאה א' ישנם שלושה דוברים מלבד סוקרטס: קפאלוס, פולימארכוס ואדימאנטוס.
הדיאלוג עם קפאלוס: קפאלוס מדבר על אופי ועל חיים טובים. על אף שהדיון שלו לא עוסק במונחים המדוייקים, האופי מדבר על המידות, והחיים הטובים הם שאיפת האדם לטוב, באמצעות הבנת שני מושגים אלה קל כבר להבין את הדיון של קפאלוס, במובן המטאפורי, כל התייחסות לאופי האדם מדברת על מידות והתייחסות לחיים הטובים היא התייחסות לשאיפת האדם לטוב. במובן הזה כבר דיון זה הנו דיון מוסרי (יש לזכור, אתיקה אצל היוונים פירושה חיפוש אחר הטוב לאדם). טענתו הראשונית של קפאלוס היא שאושרו של אדם תלוי בעיקר באופיו, בכך רוצה אפלטון להגיד, החיים הטובים נובעים מאופי טוב, מידות טובות, ולא מתענוגות החיים, שקפאלוס שמח ש"נפטר" מהן. אפלטון שם בפיו של קפאלוס סייג, צריך כמות מסויימת של כסף ושאר תנאי נוחיות על מנת להיות מאושרים, אך מי שאינו בעל אופי טוב לא יחיה טוב בין אם יש לו כסף ובין אם לאו. טענתו הבאה היא על הצורך בכסף, אפלטון כבר כאן מבסס את תפקידו של הכסף, צריך מספיק כסף כדי לחיות בלי להיאלץ לגנוב או לשקר או לעשות אי אלו מעשי עוול. טענה זו מבססת הגדרה ראשונה לצדקה שסוקרטס שולף מדבריו של קפאלוס "הצדקה היא אמירת האמת והחזרת חובות" סוקרטס מפריך הגדרה זו של הצדק באמצעות דוגמא, שבה הדבר הנכון יהיה לא להחזיר את שקיבלת ואפילו לשקר (לקרוא בספר עמ' 164). בשלב זה מסיים קפאלוס את חלקו בדיון, ופולימארכוס נכנס עם הגדרה משלו לצדק. פולימארכוס טוען (לפי דבריו של סימונידס) שצדק הוא "להשיב לכל אדם את שחייבים לו". הגדרה זו מפרש פולימארכוס "חייבים הידידים להיטיב לידידיהם ולא להרע עמהם במאומה" בנוסף בנושא האויבים אומר פולימארכוס שיש להשיב להם מה שחייבים להם, ואויבים חייבים לאויביהם רעה. סוקרטס מפריך הגדרה זו בשתי דרכים: ראשית, מטעה הוא את פולימארכוס, וכך חושף תכונה של המידות: מידה הנה פעולה, ולכן היא אנלוגית במובנים מסויימים למקצוע. אבל, האנלוגיה אינה שלמה, כיוון שלמקצוע יש פעולה אחת מיוחדת, בעוד שהמידה נוכחת בכל הפעולות. אולם, סתירה זו השתמשה בתכסיס, ועל כן חוזר סוקרטס ומפריך את הטענה של פולימארכוס באמת. ראשית הוא מבקש מפולימארכוס לפרש את ההגדרה ומגיע להגדרה ה"מזוקקת" "צדק הוא להיטיב עם ידיד שהוא טוב ולהרע עם אויב שהוא רע". כעת, מהגדרה זו נובע שהצדיק אמור להזיק לאנשים אחרים, לאויביו הרעים. אולם, סוקראטס אומר, להזיק פירושו לפגוע ביכולתו לחיות חיים טובים, כלומר לפגוע במידותיו, וביניהן הצדק. כלומר, מן הצדק הוא לגרום לחוסר צדק אצל אויביך. אבל, סוקראטס אומר, אין זה מן הצדק לגרום לאי צדק. לכן הגדרה זו אינה נכונה. בשלב זה משוכנע פולימארכוס ותראזימכוס נכנס לדיון. הגדרתו של תראזימכוס לצדק היא "תועלתו של החזק יותר" כוונתו באמת היא תועלתו של השליט. בהגדרה זו מטפל סוקרטס קודם, באמצעות הפגנת תכונה נוספת של המידות, אשר אנלוגית למקצועות. כפי שהתועלת ממקצוע הרפואה היא לחולה (אשר מרופא) והתועלת של הקברניט היא בהעברת הנוסעים בבטחה, כך התועלת במידות אינה לבעל המידה, אלא לאחר. כך הצדק לא נועד לעזור לצדיק, אלא לאחר. לכן לא יתכן שמלאכת השליטה (לפי דעתו של תראזימכוס) היא צודקת, כי תועלתה אצל השליט. בנוסף, אומר סוקרטס, שיש להפריד בין שכרו של הרופא למלאכת הריפוי. ההשתכרות היא אומנות שונה, כיוון שניתן להיות רופא בלי להשתכר, אך לא ניתן להיות רופא בלי לרפא. לאחר מכן, אומר תראזימכוס שהעוול הוא הטוב לאדם, והצדקה היא הרע. לכך משיב סוקראטס ומכניס את מונח המידה (measure ) לדיון, סוקרטס טוען שלהיות חכם וטוב בעשייה כלשהי כרוך תמיד בלדעת את המידה הנכונה, כפי שהנגן יודע עד כמה למתוח את מיתריו, והרופא יודע איזה מינון לתת לחולה, כך ידע הצדיק כמה כסף יכול הוא לרצות לעצמו, במידה, לעומת זאת, הרשע רוצה לעצמו כמה שיותר, מעבר למידה הטובה. לכן הצדקה משולה לחכמה, לסגולה הטובה של הנשמה, והעוול הוא הרע של הנשמה. לכן גם יהיה הצדיק יותר מאושר, כי מטרת הפעולה של הנשמה היא להוביל לחיים טובים, והטוב לנשמה היא הצדקה.
פוליטיאה ב':
בחן את עצמך:
מהם שלושת סוגי הטוב לפי גלאוקון, לאיזה סוג משתייכות המידות? מהי שאלתו של גלאוקון? מהי שאלתו של אדימאנטוס (שאלותיו) ומה ההבדל ביניהן לבן שאלת גלאוקון? מהו הבסיס לכינון המדינה? מהו עקרון חילוק העבודה (לא ניסוח של אפלטון)? מהי המדינה המצומצמת ומהי המדינה התפוחה (לא מושגים של אפלטון).מדוע מתחילים השומרים את הדיון על החינוך? בתחילת הפוליטיאה ב' נכנס גלאוקון לדיון. גלאוקון עומד לצדו של סוקראטס בדיון, אך זקוק להסבר מפורש יותר כדי להבין מדוע הצדק טוב לאדם וכדי שידע כיצד להשיב לטוענים אחרת. הוא מציג שלושה סוגים של טוב: טוב עכשווי שלאו דווקא טוב לטווח הרחוק, כמו הנאות ושעשועים, טוב לטווח הרחוק שלא טוב לעכשוו, כמו שקידה ולמידה, שיש בהם טרחה אבל הטוב שבהם מתבטא אחר-כך. ולבסוף טוב גם לטווח הרחוק וגם לטווח הקרוב, כמו בריאות. גלאוקון מבקש מסוקראטס להוכיח שהצדקה משתייכת לסוג השלישי (השני בספר עצמו, שלישי במסמך זה) והיפה ביותר (זה הדבר שכדאי לזכור). כעת מתחיל גלאוקון לנסח את האתגר שלו לסוקראטס (השאלה שלו). הוא מציג את דעת הרוב, שצדק הוא דבר מהסוג השני (שלישי בפוליטיאה), ומוצלח אך ורק עבור תוצאותיו, אבל מאוס בעת העיסוק בו. גלאוקון מציג את מקור הצדק באופן הבא: מטבעו של הדבר "טוב לעשות עוול, ורע לסבול עוול" דהיינו, בד"כ אפשר להרוויח מסבלו של האחר, אך אם אחר גורם לך לסבול זהו דבר רע, אך גלאוקון אומר שהרע בסבולת העוול גדול מהטוב שבעשיית העוול, לכן החליטו בני האדם להגיע לעמק השווה, ולא לעשות ולא לסבול עוול. זהו למעשה הצדק (זוהי אינה הגדרה של הצדק, אך הצדק הוא היפוכו של העוול). לכן הצדק הוא באמצע בין הטוב ביותר לרע ביותר, בין גרימת עוול ללא סבולת עוול (טוב) לבין סבולת עוול ללא גרימת עוול (רע). ולכן, אדם שמסוגל לעשות עוול ללא שיעשה לא עוול, ודאי יבחר בדבר זה, ואדם שאינו בוחר לעשות עוול, בוחר כך כי הוא יודע שיעשה לו עוול. (מומלץ לקרוא את הסיפור על גיגס, אשר קיבל את היכולת לעשות עוול בלי לקבל עוול). והשאלה המזוקקת היא: הרשע שמוכשר בלהיות רשע, ומסוגל לעשות עוול אך להיראות כצדיק, ומקבל את כל זכויות הצדיק, אך גם מוסיף על חלקו בעזרת העוול, והצדיק, אשר אינו נהנה כלל מרווחי צדקתו, אלא כולם חושבים אותו לרשע, מי מהם יותר מאושר? בשלב זה נכנס אדימאנטוס לדיון, ולו שאלה משל עצמו. גם אדימאנטוס מאמין שהצדק הוא הטוב, אך גם הוא זקוק להסבר מדוע הטענות נגד הצדקה אינן נכונות. אדימאנטוס אומר שלדעת אנשים מסויימים לא צריך להיות צדיק, אלא להיות בעל מוניטין של צדיק, כי עם מוניטין כזה ניתן לזכות במשרות, נישואין וכדומה... (מוסיף ואומר הוא שבעלי מוניטין הצדיק מבורכים על ידי האלים). בנוסף, אנשים מסויימים אומרים ש: "אמנם דבר נאה הוא ישוב-הדעת והצדקה, אבל קשה ומטריח, ואילו פריצות ועוול הם דבר נעים שנקנה על נקלה". כלומר, הצדק אמנם טוב, אך הוא קשה, והעוול הוא טוב קל. אם כן, גלאוקון שואל, אם אדם מסוגל לעשות עוול ללא לסבול עוול, מדוע עדיף לעשות צדק?, ואדימאנטוס שואל: מדוע עדיף הצדק עצמו ממוניטין של הצדק, ומדוע עדיף הצדק על העוול אם הצדק מכיל טרחה רבה והעוול הוא כל כך קל? כאן מתחיל התהליך הארוך של הפוליטיאה בחיפוש אחר הצדק. והוא מחל בתיאור המדינה. מדוע? מכיוון שהמדינה היא גדולה יותר מאדם אחד, אך התנהלותה דומה באופנים מסויימים להתנהלותו של אדם, אולי אם נמצא את הצדק במדינה, נוכל למצוא גם את הצדק באדם. סוקראטס מתחיל לתאר מדינה מתהווית. לפי אפלטון הבסיס לכינון המדינה הוא הצורך של כל אחד בעזרה של אחרים על מנת להשיג את טובתו שלו. בגלל ריבוי הצרכים לאדם, הם מתכנסים ביחד למקום אחד שנקרא מדינה. במדינה הבסיסית ישנו איכר, בנאי, אורג וסנדלר (לפני שיתאר מדינה גדולה, סוקראטס מתאר תהליך באמצעות התחלה מהמדינה הקטנה ביותר שאפשרית), עבור מזון, בניית בתים, ביגוד והנעלה, שדרושים לכל אדם. כעת, סוקראטס מסביר שההגיוני הוא שכל אחד מהם יעבוד את עבודתו עבור כל השאר, במקום שכל אחד יספק את צרכיו. הרי יהיה יותר קל עבור האיכר להפיק מזון, עבור האורג להפיק בגדים, לבנאי לבנות בתים וכו' מאשר שכל אדם יבנה ביתו, יפיק מזונו ויכין בגדיו בעצמו, זה עקרון חילוק העבודה, כאשר אדם מנסה לספק את כל צרכיו לבדו יוצא הדבר מסורבל, לכן העבודה מחולקת בין כמה אנשים, ובכך משתפרת היעילות.כעת מתואר תהליך הגדלת המדינה (מומלץ לקרוא, מתחיל בעמוד 218). לבסוף (עמ' 220) מתקין סוקראטס את המדינה המינימלית, אך חייה מאוד פשוטים, אך חייהם דומים לחיי חיות, הם מסתפקים במועט ביותר, לא זו היא המדינה שמעניינת אותנו. זוהי המדינה המצומצמת, וכעת מתאר סוקראטס את התפתחות המדינה התפוחה, אשר בה יש גם מקום לסיפוק תיאבונות אשר אינם הכרחיים. שוב מתחיל תיאור של הגדלת המדינה לצורך סיפוק צרכי הפנאי, שעליו אפסח, מומלץ לקרוא. במדינה כזו יהיה צורך גם באנשי צבא, מכיוון שמה שיש במדינה לא יספיק לה, אלא היא תזדקק לחומרי גלם ממדינות אחרות. ולכן צריך גם להוסיף חיל צבא שלם למדינה מכיוון שאף אדם במדינה לא יכול להיות חייל וגם בעל מקצוע אחר, לפי עקרון חלוקת העבודה. אפלטון זונח את הדיון על המלחמה, ומדבר בכל זאת על השומרים שאמורים להגן על המדינה (ולא לתקוף מדינות אחרות), מכיוון שאלו דרושים בכל מקרה, הדיבור על המדינה התפוחה מול המדינה המצומצמת אינו מטרת הטקסט. ובכן, סוקראטס שואל את גלאוקון ואת עצמו, מהי התכונה שדרושה לשומרים. הבעיה היא שמחד זקוקים השומרים ללהט, אשר יעזור להם להגן מפני היריבים, ומאידך הם זקוקים לנינוחות, כדי שלא יתקפו בעצמם את המדינה. אם יחסר בשומר אחד מאילו, לא יהיה שומר טוב, אם כן, כיצד ניצור שומרים טובים? סוקראטס פותר את הבעיה בכך שקיום שתי תכונות מנוגדות אינו נוגד את הטבע, כך לדוגמא כלב השמירה הוא נוח וטוב אל אדוניו, ולהפך כלפי זרים. סוקראטס גם קובע שהשומרים צריכים להיות פילוסופים מטבעם, זאת על ידי אנלוגית כלב השמירה. כלב השמירה שונא את הזרים, אפילו אם לא עשו לו כל רע, ואוהב את מכריו, אפילו אם לא עשו כל טוב, כלומר, הוא מבחין מין מה שמוכר לו ומה שלא מוכר לו, ולא בין מה שנראה טוב ומה שלא נראה טוב, זוהי תכונה של השואף ללמוד, כלומר הפילוסוף (אוהב החוכמה). לכן זקוקים השומרים לחינוך (מכיוון שהם זקוקים לשתי תכונות מנוגדות בנפשם, ומכיוון שעליהם להיות פילוסופים). אפלטון מחלק את החינוך לשני תחומים: המוסי, דהיינו האומנותי, שירה, פיסול, ציור, תיאטרון וכדומה, זהו החינוך לנשמה, והחינוך הגימנאסטי, כלומר הגופני, עבור הגוף.כעת מתחיל אפלטון לדון בחינוך המוקדם. אפלטון מתחיל את הדיון בחינוך במוסי, ומתחיל בחינוך המוקדם ביותר, סיפור האגדות, לו הוא קורא שקר (ולמעשה מתכוון בדיה), כלומר יצירת סיפורים שאינם נכונים למען לימוד. הוא מתאר ראשית את הצורך בצנזורה. מכיוון שבחינוך המוסי מושפעת נשמתו של האדם, יש לדאוג שהמוסיקה שאליה נחשפים הילדים הנה טובה, ומלמדת את הילדים יופי אמיתי, ולא את הרע. אפלטון מתאר כמה רעות שמופיעות בסיפורי היוונים, מומלץ לקרוא (החל מעמוד 229 ועד סוף הפוליטיאה ב' וממשיך בפוליטיאה ג' עד עמוד 262).
פוליטיאה ג':
מעניין לדעת: עמ' 266: הגדרה אפשרית לאהבה אפלטונית.
בחן את עצמך:
מהי מטרת החינוך הגימנאסטי? המוסי? מה הם כוללים? מדוע אחד לא מספיק? כיצד ניתן לאבד ידיעה? מהו הסיפור שמסופר לילדים? מדוע? כיצד מאורגנים משכנות המגינים ומדוע? כיצד מנצל החינוך של אפלטון את תכונות הילד הבסיסיות?
בסוף הקטע על מיתוסי האלים, מדבר אפלטון על השפעת החינוך על הנפש. ראשית, הוא מסביר כיצד המוסיקה משפיעה על הנפש. אם כן השפעת המוסיקה היא בכך שהיא מלמדת אותנו מה הוא היפה, וגורמת לנו לאהוב את היפה (כלומר הטוב) ולשנוא את הרע. אפלטון מדבר על הצורך בחינוך המוסי ובחינוך הגימנאסטי. אולם, ההפרדה אינה בין עבודה בשביל הנפש ועבודה בשביל הגוף, מכיוון שהאדם הטוב יעבוד על גופו בעצמו, אלא החינוך המוסי והחינוך הגימנאסטי עובדים על חלקים שונים בנשמה, כלומר המוסי מפתח את הכרת הטוב והגימנאסטי מפתח את הלהט והעזות. כעת מתאר סוקרטס את תהליך בחירת השומרים. מי הוא האדם אשר ידאג ביותר למדינה? ובכן אדם ידאג ביותר לדבר שהוא אוהב, כלומר לדבר שמועיל גם לו, והוא חושב שטובתו של הדבר היא טובתו שלו. ובכן, מתוך אלו שאוהבים את המדינה מספיק, יש לבחור את האנשים שלא יאבדו לעולם את הדאגה למדינה. סוקרטס מתאר כיצד ניתן לאבד ידיעה: ניתן לאבד בכוונה ידיעה שהתגלתה כשקר, וניתן לאבד בעל כורחך ידיעה באמצעות פיתוי, שיכחה, צער או כאב, הנאה שמקסימה אותם, או פחד שמבעיתם. כלומר צריך לחקור בין השומרים מי הם אלו שלא יאבדו את טובת המדינה בגלל כל אלו, ולבחון אותם מגיל ילדות כדי לגלות זאת. כאן מפריד אפלטון בין השומרים למגינים. השומרים הם המושלים, אשר תפקידם לשמור על המדינה מרעה, ואנשי המגן מסייעים ביד השומרים ומגינים על המדינה פיזית. לאחר מכן מזכיר סוקרטס את מעשיית אנשי הזהב. הסיפור, אשר יש לספר לכל הילדים על מנת להכשירם עוד יותר, ולהעניק להם תפישה של מה מקומם בחברה (נא לקרוא את הסיפור בעמוד 283-284) אם כן אנשי הזהב הם אלו המתאימים לשמור, אנשי הכסף יהיו חיילים, ואנשי הברזל והנחושת מתאימים למלאכות האחרות. סיפור זה ילמד את הילדים שלא לערער על מקומם בחברה, אלא להבין שלכל אחד מהם יועד תפקיד שונה. לאחר מכן מתאר אפלטון את משכנות המגינים, אשר יהיו בשיתוף מוחלט, בו למגינים (ולשומרים) אין אף רכוש פרטי, זאת כדי למנוע בעדם כל סיכוי לשאיפה לרכוש, וכך לעולם לא ירצו כסף ויתפתו לנצל את כוחם מעל העם למענו. בנושא החינוך: יש לדעת את הקשר בין החינוך לבין טבע הילד, באופן שהוא מנצל את השאיפה של הילד לחיקוי, הסקרנות הטבעית, והרצון לנוע, אם לא מצאת קשר זה, אני תמיד זמין להסביר.
פוליטיאה ד':
בחן את עצמך:
מה הן המידות לחיים טובים? מה הגדרתן במדינה? מה הם שלושת חלקי הנפש? מדוע הם נפרדים? מה תפקידו של כל אחד? מה הגדרת המידות אצל האדם?
בתחילת הפוליטאה ד' מפנה אדימאנטוס את הדיון לשביל צדדי ומציין שדרך הטיפול בשומרים (ראה ג') עשויה לעשות אותם לפחות מאושרים, לכך עונה סוקרטס ראשית בהסכמה, שהרי השומרים אף אינם מקבלים שכר, אך הוא אומר שלאחר סוף החקירה יבינו מדוע השומרים מאושרים, וממילא, מטרת המדינה אינה להגיע לאושר של קבוצה אחת, אלא לאושר מקסימלי של כל אנשי המדינה. מכך מגיע סוקרטס לדיון על העושר, ומסיק שהמדינה המתוקנת לא תהיה לא עשירה מדי ולא עניה מדי, ולא גדולה מדי או קטנה מדי. לאחר מכן שואל אדימאנטוס, כיצד תנצח המדינה במלחמות אם אין לה כל אוצרות? ותגובתו של סוקרטס היא שהמדינה תנצח מכיוון שראשית אנשיה הם המוכשרים ביותר למלחמה כיוון שעברו את החינוך האפלטוני, ושנית, מכיוון שאינם זקוקים לאוצרותיה של מדינה אחרת, יוכלו בקלות לכרות ברית עם מדינה אחרת כנגד מדינה תוקפת, ובנוסף אם המלחמה היא רק כנגד מדינה אחת, ניתן לנצל את הפיצול בין העשירים לעניים בכל מדינה, ולכרות ברית עם אחד מהם. מעבר לכך לא צריך לחוקק יותר מדי, מכיוון שהשומרים המוכשרים ידעו לחוקק בעצמם. השומרים גם צריכים למנוע מוסיקה לא טובה שתתפתח. על כן גם לא צריך לחוקק יותר מדי חוקי סחר. כעת, משאיר סוקרטס את החקיקה הדתית למבינים בענייני דת, ופונה לדיון במידות. מכיוון שיסדנו מדינה מאושרת באמת, חייה ודאי טובים, ועל כן היא מכילה את ארבע המידות הדרושות לחיים טובים, חוכמה מתינות צדק ואומץ. כעת מחפש הוא כל אחת מהן במדינה. החכמה, לדעת אפלטון היא נהיגה בעצה טובה, ומתי נאמר על מדינה שהיא חכמה? כאשר היא נוהגת בעצה טובה, ומתי זה? כאשר יש בה ידיעה מסוימת, לא במלאכה ספציפית, אלא ברמה השולטת בכל, ומעיצה עצות בכל העניינים, היא ידיעת השומרים. על כן המדינה היא חכמה מכיוון שהיא נשלטת על ידי שומרים חכמים. היכן ימצא האומץ? מובן שתיקרא המדינה אמיצה בשל אומץ חייליה, זהו המעמד שחשוב ביותר לו להיות אמיץ. אומץ זה של המגינים הוא, שהם עושים כל מה שחוקקו השומרים, אף כאשר מתמודדים הם עם קשיים, בנושא ממה באמת צריך לפחד. לדוגמא: הם אינם חוששים מהמוות, אך כן חוששים מעבדות, או מפגיעה במדינתם. אומץ זה לא ימחק מול שום קושי, מכיוון שהחיילים חונכו כפי שצריך, ונבחרו בקפידה אלו שקלטו את החוקים קליטה טובה ביותר. כעת מחפשים את ישוב הדעת, או המתינות. המתינות דומה לדעת אפלטון למעין הרמוניה בין כל חלקי הנפש. המתינות היא "התגברות אדם על עצמו", אך מה זה התגברות על עצמך? בוודאי כאשר אתה מתגבר על עצמך אתה גם נכנע לעצמך. אפלטון אומר שהכוונה בכך היא שבדילמה הנפש נחצית בין חלק טוב יותר וטוב פחות, וכאשר אדם מתגבר על עצמו חלקו הטוב מתגבר, וכאשר חלקו הרע מתגבר, האדם נכנע לעצמו. אם כן, המדינה היא מדינה מתונה כאשר חלק המדינה הנחות יותר נכנע לחלק הטוב יותר, כלומר כאשר האזרחים נכנעים לרצון השומרים, ובכלל כל האזרחים, כולל השומרים, מכירים בכך שהטוב ביותר צריך לשלוט, במובן זה השומרים והאזרחים שניהם מקיימים את המתינות, אולם היא יותר משמעותית אצל האזרחים, מכיוון שהם אלו שנכנעים. כעת, מוצא סוקרטס את הצדקה, בעצם הסדר במדינה, בכך שכל אזרח עושה את תפקידו, וזאת מדוע? אם נגר יעבוד בעבודתו של נפח, לא יהיה הרבה נזק למדינה, אולם, אם יהיה חילוף בין שלושת המעמדות, כאשר אזרח יהיה מגן או שומר או מגן יהיה שומר או אדם אחד יעסוק בעיסוק של שני מעמדות, יהיה דבר זה רע מאוד, ויוביל לנזק גדול למדינה, דבר זה הוא בוודאי עוול. היפוכו של דבר זה הוא הצדק, כלומר כאשר הסדר נשמר על כנו. כעת, הגיע הזמן לעבור למציאת הצדק באדם. לשם כן ננסה להבין מה הם הכוחות הפועלים בנפש האדם. אפלטון מחלק כוחות אלה לשלושה סוגים, כוח שמשתוקק לידיעה והבנה (מעתה ואילך "דעת"), כוח שמשתוקק לכבוד, ניצחון, ערך עצמי, במלותיו של אפלטון: כוח של עזות (מאתה ואילך "להט") וכוח המשתוקק להנאות ארציות, גשמיות, פיזיות (מאתה ואילך "תיאבונות"), כעת, סוקרטס מוכיח מעמוד 312 עד 320 שכוחות אלו אינם נובעים מתוך כוח אחד, מכיוון שהם לעתים מנוגדים אחד לשני, הנה דוגמאות להבדלים בין הכוחות, אשר לא לקוחות מהפוליטאה:
תיאבונות דעת
מספרים על רב (שאת שמו אני לא מצליח למצוא) שבילדותו לא היה בידו את הכסף להשתתף בישיבות, ועל כן היה מטפס על גג בניין הלימוד, ויושב ומקשיב בשלג וכפור לשיחת הגדולים בתורה. ברור כאן הקונפליקט בין רצון לדעת לבין רצון לחום ונוחות. - דעת
ישנו קונפליקט אמיתי בין התיאבונות לרצון לנצח. נביט באצני המרתון, שרצים 42 קילומטרים מפרכים, הרי, מצד אחד עומדת תשוקתם להגיע אל קו הסיום, ומאידך, תשוקתם לסיים את כאבם, ולהביא לעצמם מרגוע, תשוקה שמשתייכת לתיאבונות. מתי מתנגדת התשוקה לידיעה לתשוקה לכבוד או ניצחון? דוגמא משלי היא אלברט איינשטיין, אשר היה כמובן מדען דגול שגילה בשנת 1905 כמה תורות חשובות מאוד, וביניהן תורת היחסות ותורת הקוונטים. אולם, מכיוון שתורת הקוונטים מעידה שישנה רנדומליות ביקום, חרתה מאוד התורה הזו לאיינשטיין, והוא חיפש בנרות דרך לסתור אותה, דבר זה מתבטא בטענתו "god does not play dice with the universe”בתשובה לכך ענה מדען (שאת שמו אינני מצליח למצוא) “you cannot tell god what to do”כוונתו הייתה שאיינשטיין מתרכז לא בחיפוש אחר האמת, אלא ברצון להוכיח שדעתו נכונה, כלומר הרצון שלו לידיעה אמיתי מתנגש עם רצונו לנצח להט
כעת, רואים אנו שכוחות אלו בנפש אנלוגיים לשלושת המעמדות בפוליטיאה, וכעת ניתן לכתוב את הטבלה הבאה:
מידה מתאימה תשוקות חלק במדינה חלק בנפש חכמה ידיעה, הבנה שומרים דעת אומץ ניצחון, כבוד, ערך עצמי מגינים להט מתינות, היא המידה השולטת בתיאבונות. תענוגות ארציים אזרחים תיאבונות לכן החוכמה באדם, בדומה למדינה, תהיה כאשר החלק הטוב שבו, הדעת, תדע עצה טובה, כלומר תדע מה טוב לכל חלקי הנפש. האומץ באדם הוא כאשר ידע להקשיב לצו הדעת בנושא ממה ראוי לפחד, תחת כל סוג של לחץ או הנאה. המתינות תהא כאשר התיאבונות והלהט ייכנעו לדעת, והצדק כאשר כל אחד מחלקי הנפש עושה את שלו, כלומר הדעת תשלוט, הלהט יגן עלינו כאשר נזדקק לו, והתיאבונות יקשיבו לצו הדעת וההגיון.
פוליטיאה ה':
בחן את עצמך:
מה גורלן של הנשים במדינה? מדוע? מהן הטענות הנגדיות וכיצד סוקרטס סותר אותן? מהו השינוי הקטן ביותר שניתן לעשות כדי להפוך את המדינה למאושרת יותר? מה הם האין והיש? מה הם הסברה וההכרה?
בשלב זה עומד סוקרטס להשוות בין הרשע לצדיק, על מנת לסיים את הדיון, אלא שפולימארכוס מעלה סוגיה שמונעת המשך זה. הסוגיה היא ההתייחסות לנשים ולילדים (הילודה) במדינה. אנחנו עסקנו בעניין הנשים. ראשית אומר סוקרטס שאין כל שוני בין הטיפול בנשים וגברים, עלינו להתייחס אליהם בדיוק אותו דבר במבחנים, באימונים, ואף במיניות, כלומר לא נתבייש מלהניח להם להתעמל יחד בעירום, אין לתת להבדלים הפיזיים להבדיל בטיפול בהם. הנשים והגברים יבחנו יחדיו, ומי שימצא או תמצא מתאים או מתאימה לשומרות יהיה או תהא שומר או שומרת, להגנה מגן או מגינה, לנגרות נגר או נגרית, וכדומה. מול טענה זו מציג אפלטון שתי טענות נגד שעלולים להעלות וסותר אותן. ראשית, עלול איש לטעון, שמכיוון שטבע הנשים והגברים שונה, מתאים להם יחס שונה, כיחס הרופא והנגר. אולם, טוען אפלטון, ההבדל איננו ביכולתם לעסוק במלאכה כלשהי, אלא דומה יותר להבדל בין קירחים לשעירים, אשר אינו מונע מהם לעסוק באותן מלאכות ממש, מכיוון שאין מלאכה שגבר מסוגל לעסוק בה, אשר אישה אינה מסוגלת לה כלל. טענה שניה היא (וכאן עלי להתנצל בשם אפלטון, אשר חי בזמנים עתיקים יותר מאתנו, ודעות עתיקות הנן משונות) שמכיוון שגברים מוצלחים יותר מנשים בכל מלאכה שהיא, עלול הטוען לטעון שרק גברים צריכים לעסוק במלאכות החשובות. לכך טוען אפלטון שמכיוון שאין אישה שהיא המין הנשי, או גבר שהוא המין הגברי, אלא כל אדם הוא אינדיבידואל, אין מניעה שאישה תעשה מלאכה יותר טוב מרוב הגברים, ולכן צריך לשפוט את הגברים והנשים בדרכים הרגילות. מכאן מחל דיון שאין אנו עוסקים בו, באשר לגורל הילדים. השאלה הבאה ששואלים במתדיינים את סוקרטס כיצד יוכיח שמדינה כזו (זו שתיאר) יכולה בכלל להתקיים? סוקרטס עונה לכך שמכיוון שזוהי המדינה האידיאלית, על מנת שמדינה תיחשב לטובה, אין היא צריכה להיות בדיוק כמו זאת, אלא רק לשאוף להיות כמוה, ולהיות יחסית קרובה אליה. זאת באופן דומה לכך שעל מנת להיות צדיק, אין אדם צריך להיות אידיאל הצדקה, אלא רק קרוב אליה כמה שיותר. אם-כן, מחפש סוקרטס אחרי השינוי הקטן ביותר שניתן לעשות, על מנת להפוך מדינה רגילה למדינה קרובה למדינה המושלמת. שינוי זה הוא לדעת סוקרטס, שהשליטים יהיו פילוסופים. באומרו כך אין סוקרטס מתכוון שעל השליטים להיות מתוך איזו גילדה מקצועית של פילוסופים, אלא שלשליטים צריך להיות טבע פילוסופי, כלומר אוהב חוכמה. מדוע? ראשית, מכיוון שהפילוסופים הם אלו שרואים את היופי והטוב בדברים כפי שהם, ולא כפי שהם נראים, בעוד שאנשים אחרים רואים את היופי בדברים כפי שהם נראים, ולא כפי שהם. מבחינה זו הפילוסופים מכירים באמת דברים, בעוד שאנשים אחרים רק סוברים דברים. דבר שמוכר, ברור שהוא יש, כי אחרת לא היה מוכר. דבר שהוא אין, ברור שאינו מוכר, מכיוון שאינו קיים. אך דבר שסוברים אותו, אין לדעת אם הוא יש או אין, מכיוון שהסברה מכילה בחובה אי ודאות. אם כן הפילוסופים אוהבים ומבינים את היש, בעוד שהאחרים מבינים את מה שבין היש לאין, המתכלה, החולף, הבלתי ודאי.
הפוליטיאה ו':
בחן את עצמך:
מדוע ראויים הפילוסופים לשלוט? מה היא התנגדות אדימאנטוס? מהו המשל והנמשל במשל האונייה? מה מטרת המשל? מדוע האור אנלוגי לטוב? מה הוא הקו המחולק?
לפי מסקנות הפוליטיאה ו', הפילוסופים הם דומים לרואים את האמת, בעוד שהאחרים הם דומים יותר לעיוורים, ומכיוון שהשליט מכוון את העם, מלאכה זו היא מתאימה יותר לרואה מאשר לעיוור. בשלב זה עולה אדימאנטוס עם התנגדות. הפילוסופים נראים באופן כללי כתמהונים, מקולקלים, מוזרים, או לא מועילים (חשבו, האם לא כך הם נראים בימינו?) אם כן, מדוע הם המתאימים לשלוט? סוקרטס מסכים שכך אמנם נראים הפילוסופים. אולם, יש טעות בבסיס מחשבה זו, וסוקרטס יפגין אותה באמצעות משל האונייה: דמיינו אונייה בלב ים, אשר עליה שולט בעל האונייה, המחזיק בהגה, אשר אינו יודע כיצד לנווט אותה והנו כבד ראייה וכבד שמיעה, אך חזק מספיק כדי להחליט מי יאייש את ההגה. מסביבו מתקבצים המלחים ומנסים לשכנעו שיתן להם את ההגה, אולם גם הם אינם יודעים כיצד לנווט את הספינה, ואף מאמינים שמלאכת הנווטות אינה קיימת, ולא ניתן ללמוד אותה. בכל פעם שרוצה בעל האונייה למסור את ההגה לאחד מהמלחים, גוזרים הם לחתיכות מלח זה. המלחים מסממים את בעל האונייה על מנת להטוטו לרצונם על מנת שיתן להם את ההגה, ומובילים את הספינה לאבדון, בעוד שהם חוגגים ונהנים מאוצרותיה. כל מי שעוזר להם לתמרן את בעל האונייה נקרא בפיהם "קברניט" ו"נווט מוצלח" וכל מי שאינו עוזר להם הנו לא יוצלח. לכן, אם יראו אדם שבאמת מוכשר במלאכת הימאות, בוודאי לא ירצה לתת בידיהם את האונייה, והם יכנו אותו לא יוצלח, אף שהוא המוצלח באמת. הנמשל: בעל האונייה הוא העם, אשר אינו יודע את הדרך הנכונה, אך הוא הגדול ביותר והחזק ביותר. המלחים הם פוליטיקאים, שמנסים בכוח הרטוריקה "לסמם" את העם, על מנת שיתן להם את השלטון. הם חושבים שזוהי מלאכת הפוליטיקה, על אף שמלאכת הפוליטיקה, הנמשלת לאומנות הספנות, היא הובלת המדינה, הנמשלת לאונייה, באופן הטוב ביותר. הקברניט המוכשר הנו הפילוסוף, אשר מסרב לקחת חלק במלאכת הפוליטיקה, אך הנו המתאים ביותר לשלוט. סוקרטס ממשיך בתיאור של מה שעשוי לדרדר את הבוחרים ללמוד את החיים הפילוסופיים, בין אם גידול גרוע, בין אם חוסר כשרון מלכתחילה, ובין אם שניהם. אפלטון ממשיך בתיאור מי הוא האדם אשר מבין באמת את המציאות בניסיון להגדיר את ההבנה. הוא אומר שהטוב הוא להבנה כמו שהאור הוא לראיה. הטוב נדרש להבנה, מכיוון שכדי להבין דבר, עלינו לדעת ראשית מה התכלית שלו, כלומר מה הטוב שלו, וגם מה טוב לו, כלומר מה יהיה הטוב בשבילו, כך לדוגמא כדי להבין את האדם עלינו להבין שהטוב לאדם הוא פיתוח המידות. כעת מסביר אפלטון את הקו המחולק, על מנת להסביר מה הן הרמות השונות של ההבנה:
- הרמה הראשונה היא הבנת צלליות, בבואות. זוהי ההבנה לא של דברים, אלא של השתקפויות שלהם, בעוד שבבואה במראה מסגירה יותר על הדבר המשתקף מאשר צללית, כולן מהוות דמויות של דברים אמיתיים ולא דברים אמיתיים.
- הקטע השני מיועד לדברים האמיתיים, המוחשיים.
הקטע השלישי והרביעי שניהם מייצגים הבנה של אידיאות, רעיונות, אלא שזוהי הבנה שונה.
- בשלב השלישי המבין חווה את האידיאה, הוא יודע כיצד היא נראית, אך הוא אינו יודע מדוע היא טובה, מה חשיבותה, ומהי באמת.
- בשלב הרביעי המבין מבין מה האידיאה באמת, מהי הגדרתה הנכונה, ומדוע היא טובה. כך לדוגמא אדם שמבין את האומץ ברמה השלישית, כאשר הוא עומד מול סכנה, הוא יהיה אמיץ, ויתמודד מולה, הוא ידע שזהו הדבר הטוב לעשות. אך אם תבקש ממנו דין וחשבון על מעשיו, לא ידע הוא כיצד להסביר. ואולם האדם המבין ברמה הרביעית ידע מדוע האומץ הוא טוב. הוא ידע בכל מצב לשאול את עצמו מה הדבר שממנו באמת צריך לפחד, ולהתמודד עם הדברים כפי שצריך.
הפוליטיאה ז':
בחן את עצמך:
מה הוא המשל והנמשל במשל המערה? מה הן מסקונתיו?
הפוליטיאה ז' נפתחת במשל המערה שמתאר את ההכרה האנושית: בתוך מערה שוכנים בני אדם, אסירים במערה שפתחה פתוח אל האור, אך הם נעולים באופן שאינם מסוגלים לזוז. מעליהם דולקת אש, ובין האש ובין האסירים ישנה דרך, בה נבנתה חומה שעליה מקרינים צלליות מהאש, אשר מגיעות מאנשים שהולכים לאורך החומה ונושאים פסלים של דברים שונים מחומרים שונים, חלק מנושאי הפסלים משמיעים קולות, וחלק לא. אנשים אלה משולים לאנשים שחיים רק בעולם הדברים המוחשיים והצלליות, ואינם מבינים אידיאות, למעשה מצב האסירים אף גרוע ביותר, מכיוון שהם רואים אך ורק בבואות של בבואות, כלומר צללים של פסלים, וכאשר שומעים הם קול, חושבים הם שהצללים השמיעו אותו, וחושבים הם שהצללים הם כל המציאות, בדומה לאנשים בחיינו, שחושבים שאין דבר מעבר לעולם החומרי. כעת, משוחרר אחד מהם, ומורשה הוא להגיע למעלה, ורואה כעת את המציאות. וכאשר הוא רואה את המציאות, הוא מבין לאט, תוך כדי הסתגלות איטית לאור, שכל מה שראה קודם היה הבל הבלים. בשלב זה יהיה לו קודם כל קל יותר להביט בצללים, ואחר כך בדברים למיניהם, ואח"כ באור הירח, ולבסוף באור השמש עצמו, וכעת הוא נמשל לאדם שגילה את מישור ההכרה הגבוה יותר, השלישי והרביעי, והוא חוזה באמת, והוא יודע שהעולם הגשמי אינו אלא הבל הבלים. כעת, אצל שכני המערה, נהוג משחק של זיהוי וניבוי מתוך הסתכלות בצללים, והחכמים ביותר הם אלו שיודעים כיצד לנבא טוב ביותר. כאשר ירד אדם זה בחזרה למטה לא יהא הוא מורגל לצל, ויהיה לו קשה לשחק באותו משחק, והוא יהיה לצחוק, ויחשבו האנשים שכל מי שחוזה באור למעלה נהיה טיפש ולא יוצלח, ואם ונסה אדם להראות להם את האמת, יסרבו לכך, ואף יהרגוהו אם רק יכלו, כדי שלא להפוך לחסרי יכולת. באותו אופן האנשים אשר אינם חוזים באמת שונאים את הפילוסופים, הם רואים את תורתם כחסרת תועלת, רק מכיוון שהם אינם מוצלחים בדיבור על דברים מיותרים.
עוד על משל המערה: תוספת אלגוריית המערה מוסיפה לדיון מבחינת חינוך את תפישת מטרת החינוך הגבוה. כפי שאמרנו ילדים אינם מבינים מעבר לעצמים וצללים. מטרת החינוך הגבוה היא להיות כמו האדם שמשחרר את אחד הלכודים במערה, כמו שהלכוד תופש פתאום רמות חדשות בהכרה, החינוך הגבוה מעניק לאדם תפישה של אידיאות ברמה השלישית והרביעית. מבחינה חברתית עוסק המשל בשאלה מי הם האנשים שאנחנו מתארים כמוצלחים, הוא מתדיין בדבר זה באמצעות תיאור "משחק הצללים" שמשחקים אנשי המערה של ניחוש דמויות הצללים, כאשר אדם שמבין במיוחד את הצללים נחשב לחכם. האדם שהבין את האמת שחוזר למערה נחשב לטיפש ואף אחד לא מאמין לו. דבר זה מתאר כיצד במדינה שבה האזרחים אינם חכמים ומבינים את המציאות כפי שהיא, החכמים האמיתיים יהיו לבדיחה ולא יאפשרו להם להיכנס לפוליטיקה. מבחינת ההכרה מתאר המשל אירוניה מסוימת. הדבר שהאנשים במערה חושבים למציאות הוא בעצם צל של צל של המציאות. כלומר צללים של פסלים של דברים אמיתיים. הדבר מתאר כיצד ניתן לחשוב שאנחנו מבינים את המציאות בלי בכלל להכיר אותה, ואז כשמשחררים אותנו אנו מביטים בפליאה אל אספקט חדש של המציאות, גבוה יותר ממה שחשבנו, וקשה לנו לראות אותו ולהבין. רק כשנמצא את האספקט הזה ונתרגל את ההסתכלות בו אז נוכל להבין אותו בקלות.
הפוליטיאה ח':
בחן את עצמך:
מה הם חמשת המשטרים? מי הם האנשים המקבילים להם?
בשלב זה מדבר אפלטון על הידרדרות המדינה והנפש, על מנת למצוא את האדם הרע, ולהשוותו לאדם הטוב, דבר זה הוא עושה באמצעות תיאור משטרים מסוימים והמצבים המקבילים בנפש, לצורך כך נחזיר את הטבלה: משטר מתאים: מידה מתאימה תשוקות חלק במדינה חלק בנפש אריסטוקרטיה חכמה ידיעה, הבנה שומרים דעת טימוקראטיה אומץ ניצחון, כבוד, ערך עצמי מגינים להט תיאבונות הכרחיים: אוליגארכיהתיאבונות לא הכרחיים:דמוקראטיהתיאבונות לא חוקיים:דיקטטורה מתינות, היא המידה השולטת בתיאבונות. תענוגות ארציים אזרחים תיאבונות
אם כן, נמנה את שלבי הידרדרות הנפש והמדינה. הרע הראשון לנפש והמדינה הוא להישלט על ידי הלהט, או במדינה להישלט על ידי המגינים. זאת מכיוון שאלו יותר מצוינים מן האזרחים אך אינם הטובים ביותר, ולכן נמצא בהם פגש. משטר זה מכונה טימוקראטיה, משטר הכבוד. במשטר זה שולטים אנשי הצבא. זהו שלטון קשה, הם מדכאים את החכמים, כיוון שיודעים שאם אלו ישלטו הם יחזירו את המדינה האריסטוקרטית על כנה. מה שחשוב במדינה זו הוא הכבוד, והיא במלחמות אינסופיות, אנשיה משועבדים לשליטים, אך עדיין אינם עניים, מכיוון שהשליטים אינם כה חומדים כסף. מדינה זו שקולה לאדם הנשלט על ידי הלהט. הניצחון והכבוד הם כל מה שחשוב לו, הוא אינו נותן לחכמה לשלוט בו, שאז עלול הוא להפסיד, כשישקול מה טוב לו באמת, אך עדיין איננו משועבד לתיאבונות, כיוון שהלהט מנוגד להם. לאחר מכן, האוליגארכיה, שליטת הכסף במדינה, במדינה זו כבר יהיו עניים, מכיוון שהשליטים יחמדו להם את הכסף, ומצבה יהיה בכי רע. מדינה זו שקולה לאדם הנשלט על ידי התיאבונות ההכרחיים. הוא אינו מאבד כל כיוון, אך יורד לרמה של בן אדם שמובל אך ורק אחרי חיפוש טריוויאלי אחרי מיצוי התיאבונות מעבר לכל צורכם, מכיוון שאין לו כיוון אחר שידריכו. לאחר מכן באה הדמוקראטיה. המאפיין שלה הוא איבוד כל כיוון, המחשבה שאין שום עיקרון חשוב, וצריך רק לחוש את החופש בשביל החופש, זוהי הפריצות המוחלטת. האדם המקביל לכך הוא האדם שאיבד כל כיוון, הוא כבר אינו רק מספק את תאוותיו, אלא מחפש לו תאוות חדשות מכיוון שאין לו כל כיוון לחיים, והתיאבונות ההכרחיים כבר אינם מספקים אותו. הדרגה הנמוכה ביותר היא הדיקטטורה, שבה כל סדרי היום מונהגים רק על ידי רצונו של אדם אחד, אשר נבחר באופן שרירותי לגמרי. האדם המגביל לכך הוא האדם שהגיע לרמה שהוא משתגע לגמרי על ידי התיאבונות, הוא נשלט כעת על ידי התיאבונות הלא חוקיים, הגרועים ביותר, כדמות סמים ורצח, הוא מחפש את ההנאה בכל דרך אפשרית, והוא אובססיבי.
פוליטיאה ט':
בחן את עצמך:
מה הם שלושת הקריטריונים לאושר? מדוע יהיה הצדיק מאושר יותר?
בשלב זה של הדיון, משווה אפלטון בין הרע המוחלט צדיק המוחלט, על מנת לעשות כן מחליט אפלטון על שלושה קריטריונים לאושר: בריאות, עושר, וביטחון, ומשווה בין מצבם של הרשע והצדיק בכל אלה. מבחינת בריאות, ברור שהצדיק יהיה בריא יותר, הוא יודע מה טוב לו ביותר, הדעת שולטת בו והתיאבונות אינם מנצחים וכך אינו עושה את מה שלא בריא לו. לעומת זאת הדיקטטור עושה הכל בחיפוש אחרי האושר, וחוקר את כל ההנאות, ומביא חולי רב לגופו. מבחינת העושר, נראה תחילה שהרשע יותר עשיר. הרי הוא חופשי בכל עסק להרוויח יותר עקב רמאות, ולכן יהיה לו יותר ממון. אולם, האם הוא ירגיש שהוא עשיר? לא, מכיוון שהוא תמיד שואף ליותר כסף, הוא רואה תמיד שניתן להשיג עוד והוא רוצה בכך, ולכן לעולם אינו מסופק. לעומתו, הצדיק, בהינתן שיש לו די למחייתו, תמיד ירגיש עשיר, מכיוון שהוא יודע שהוא אינו זקוק כלל וכלל להרבה כסף, הוא יודע מה המידה (measure) הנכונה לכסף, ולכן יחוש סיפוק מרמת ממונו בקלות. בעוד שהרשע לעולם לא ירגיש עשיר, הצדיק ירגיש כך באמצעות כמות יחסית מועטת של כסף. מבחינת הביטחון, הרשע רוכש לו יותר ויותר אויבים, ואויביו הם גם הרעים וגם הטובים, כולם שונאים אותו על פועלו, ויריבי הצדיק הם רק הרשעים, והטובים, ידידיו. אולם, אמרנו שיש לגזול מהצדיק את יתרונות צדקתו, אך עדיין, הרשע תמיד ידע את הרע שעשה, ויחיה תוך פחד מתמיד ששקריו יתגלו, ולעולם לא ירגיש בטוח, בעוד שהצדיק יודע שלמעשה לא פגע באיש, ועל כן לא זכה באיבתו של איש, והוא חי בתחושת ביטחון. בנוסף, ישנו הביטחון האמיתי. הצדיק האמיתי הוא השומר, אשר אי אפשר לקחת ממנו את מידותיו בשום צורה דרך הנאה כאב או תכסיס, לכן הוא תמיד יהיה מאושר, ולעולם לא יחשוש מפגיעה. לעומת זאת, מבחינה זאת הדיקטטור הוא כבר פגום, מכיוון שאינו בעל מידות. קריטריון נוסף עליו ניתן להסתכל לאושר הוא החופש. בעוד שהדיקטטור נראה חופשי יותר, מכיוון שאינו מוגבל על ידיד חוקים כלשהם, הוא בעצם משועבד לתיאבונות שלו, ואת הדעת שלו הוא חייב לכלוא, כיוון שאם תפרוץ הוא יאלץ להסתכל על עצמו בכל הרע שלו. מבחינה זו הצדיק הוא חופשי, הוא רשאי לספק את כל חלקי הנפש באמצעות צו הדעת.