שמורת החולה והביצה

שמורת החולה וסיפור הביצה

שמורת טבע החולה היא פנינת טבע יחידה במינה, שבעברה שזור סיפר מרתק על המפעל הציוני, ייבוש הביצות בארץ ישראל בשנות ה- 50, וכישלונו של האדם לעמוד מול הטבע. שם כיום משמשת השמורה, הודות לאנשי רשות הטבע והגנים, בית גידול ותחנת מעבר ללמעלה מ- 200 מיני ציפורים, ואתר אטרקטיבי לחונני טבע ונוף.
שמורת החולה, המשתרעת על שטח של 3,200 דונם מייצגת עולם שכמעט נעלם מנופי ארצנו. בתוך שטח מצומצם יחסית מצויים בתי גידול רבים לבעלי חיים שונים, בתוכם יונקים, דגים, דו-חיים ושפע של ציפורים. לחלק מבעלי החיים משמשת השמורה בית קבוע ולאחרים נקודת עצירה בדרך הארוכה מאירופה ואסיה אל אפריקה ובחזרה.
השמורה היא חלק מעמק החולה. אורכו של העמק כ- 25 ק"מ ורוחבו נע בין 6 ל- 8 ק"מ. העמק תחום ממזרח - על ידי רמת הגולן, ממערב נמצא רכס הרי נפתלי, מצפון -ההרמון ומדרום - גוש כורזים, אשר נוצר על ידי בזלת, שגלשה מרמת הגולן וניתקה את העמק מן הכנרת. גבולות אלו הפכו את העמק למעין "אמבטיה גדולה" המנקזת לתוכה מקורות מים רבים ומפלס המים בה השתנה משנה לשנה.
עד לפני כ- 50 שנה השתרעה במרכז העמק ביצה (על שטח של כ- 50,000 דונם) ואילו בדרום העמק היה אגם (על שטח של כ- 13,000 דונם). הביצה והאגם היו מקום נפלא וייחודי מאין כמותו לבעלי חיים ולצומח, אך גרמו בעיות לאדם. מתיאורו של הכומר החוקר הנרי בייקר טריסטראם, ניתן לדמיין את האזור בעבר: "הביצה כולה מצוינת כבלתי חדירה ואכן כזאת היא באמת. בשום מקום אחר בעולם לא ראיתי ביצה כה נרחבת ושכה קשה לחדור לתוכה. תחילה אתה נכנס למי רקק רגילים עד שהם מגיעים לברכיך, ולאחר שעברת מיל אחד, אתה מגיע לחגורת ביצה עמוקה יותר, שבה משגשג הנופר הצהוב. אחר זו חגורת קנים גבוהים, המים הפנויים מהם מכוסים נימפיאות לבנות, ומאחוריהן שוב יער בלתי חדיר של פפירוס... הפולש שרגלו תמעד משורשי הפפירוס, ישקע עד מעל ראשו בבוץ כבול מחניק. בזבזנו זמן רב בניסיוננו לחדור לשטח הזה ולבסוף ויתרנו..." (1864)
בתיאור צבעוני זה של הביצות לא מוזכר יתוש האנופלס, היתוש הקטלני אשר פגע ביושבי העמק, כאשר הפיץ בעקיצותיו את מחלת המלריה הקשה. בכפר מלאחה אשר ישב על גדות הביצה, לא זכה להגיע ולו ילד אחד לגיל שנתיים בין השנים 1930 ל- 1940.
בשנות ה- 40 של אותה מאה החל המאבק למיגור היתוש ומחלת המלריה, בתחילה בעזרת נפט ומאוחר יותר ב- 1945, הביא דר' מר מראש פינה את החומר המוכר בשמו: די.די.טי. ותרופות יעילות יותר לטיפול במחלה. בסוף שנות ה- 40 מוגרה המחלה. ולמרות שבעיית המלריה נפתרה, החל באותם ימים המפעל הציוני הגדול ביותר, לקרום עוד וגידים. באותם ימים הכריזה הציונות על מפעל ייבוש החולה: "בשורה חדשה ומעודדת מנסרת עתה בחלל עולמנו: עמק החולה על אדמתו הפורייה במידה יוצאת מן הכלל ועל אוצרות מימיו העצומים והכבירים עומד להיגאל אף הוא. רכושנו הלאומי בקרקע כמעט שיו - כפל ובבת אחת יגדל בשטח ענקי שכולו אדמת משקה..." ("הידעת את הארץ" תרפ"ו. ברסלבסקי).
פרויקט ייבוש החולה בהנהלת הקרן הקיימת לישראל יצא לדרך ב- 1951. מטרותיו היו גאולת קרקע לבניית יישובים, לאד - מות חקלאיות ולסלילת כביש בעמק, התגברות על המלריה (אשר כאמור כבר מוגרה עד תחילת העבודה), חיסכון רב במים, אשר התאדו מאגן ניקוז גדול זה ולא היו ברי שימוש, וכמו כן הועלו רעיונות רבים לניצול אדמות הכבול לייצור גז טבעי, חומרי זיבול ודישון ואפילו נפט! מאות עולים חדשים הועסקו בפרויקט הציוני אשר נתקל בקשיים מרובים. הכלים החקלאיים אשר הושכרו לקק"ל על מנת לחפור תעלות, נשברו לא פעם ובעליהם סירבו לשוב לעבודה, עד אשר הוציא בן גוריון, ראש הממשלה דאז, צו המחייב להמשיך לעבוד. בזמן העבודה סבלו הפועלים מירי מן הגבול הסורי וקצב העבודה היה איטי מהמתוכנן. לכשנפרץ פקק הבזלת (באזור "גשר הפקק") על מנת לנקז את המים אל הכנרת, נסתמו התעלות עד מהרה והיה צורך לשוב ולהעמיקן. הייבוש הושלם לאחר שבע שנות עבודה ועלותו הייתה בסך כשמונה מיליון לירות (עשרים ושניים מיליוני דולרים). במהלך הייבוש קמה קבוצת אנשים, ביניהם מדענים וחוקרים, אשר גרסה כי יש להשאיר חלק מנוף הביצה לטובת בעלי החיים והצומח, על מנת שלא ייעלמו מנופי הארץ ומן העולם בכלל. לאחר ויכוח ציבורי נעתרה קק"ל והותירה שטח קטן בדרום-מערב העמק על מנת להקים בו שמורת טבע. כאשר נוקז העמק גלשו מימי השמורה וגם היא התייבשה. כדי למנוע מצב זה שוב, נערמו סביב השמורה סוללות עפר והוזרמו מים על מנת להציפה מחדש. ב- 1964 קמה רשות שמורות הטבע (היום רשות הטבע והגנים) ושמורת החולה הפכה להיות שמורת הטבע הראשונה בישראל והמקלט האחרון לבעלי החיים והצומח בעמק. עם סיום פרויקט הייבוש החלו לסקור את תוצאותיו. התוצאה הראשונה והישירה הייתה זיהום מי הכנרת בחנקות, אצות וחומרים אחרים אשר פגעו באיכות מי השתייה. התברר כי האגם שימש בסיס שקיעה וסינון לחומרים מזיקים לכנרת, אשר זרמו עתה באין מפריע. לאחר הייבוש התברר כי אכן חלק מאדמות העמק פוריות ומתאימות לגידולים שונים, אך אימת הכבול אשר נחשפה לשמש ולרוח יצרה בעיות חדשות. כאשר אדמת הביצה נחשפה לאוויר, התפרק החומר האורגאני המרכיב אותה והיא החלה לשקוע.
מאז הייבוש ועד ימינו ירדו פני השטח בלמעלה משלושה מטרים! כמו כן, כאשר האדמה אינה רבייה במים, היא הופכת לאפר קל אשר כל רוח מסיעה אותו לכל כיוון.
האדמה הרגישה מאוד לחום בשל הריכוז הגבוה של החומרים האורגנים בתוכה, בערה בימות הקיץ בשריפות ענק אשר נמשכו לעיתים אף מספר חודשים.
נוסף על כל אלו התגלתה הקרקע כענייה במנגן והגידולים בה לא עלו יפה. אלו היו תוצאות הייבוש במשק האדם, אך במשק החי והצומח הנזקים היו גדולים הרבה יותר. מינים רבים של דגים נעלמו, ביניהם מינים אנדמיים להחולה. דו-חיי בשם עגול לשון שחור גחון לא נראה שוב בשום מקום בעולם מ- 1955. עופות רבים פסקו לקנן באזור ואף לפקוד אותו שוב, הייבוש יצר בעיה לעופות הנודדים אשר השתמשו בהחולה כתחנת עצירה ומנוחה בדרכם הארוכה. כל אלו חיזקו את ההחלטה לשמר מקום אשר יענה על צורכי בעלי החיים וכן ישמש את חובבי הטבע. שמורת החולה היא נקודה קסומה בעמק. בקיץ כשהגליל כולו מצהיב. צמחי הביצה מלבלבים בירוק עז ואילו בחורף כאשר העמק מוריק, שוקעת הצמחייה בתרדמה צהבהבה והשמורה מתבלטת בבעלי כנף שונים ביניהם ברווזים רבים. כיום מספקת שמורת החולה בית גידול ותחנת מעבר ללמעלה מ- 200 מיני ציפורים. על אף היותה שמורת טבע. הרי שהיא מנוהלת באופן אקטיבי על ידי האדם. אנשי השמורה מודדים יום יום את מפלס המים ובודקים את איכותם. שינוי לא רצוי במפלס עלול לגרום לנטישת קינים של עופות המקננים על גדות המים. השמורה ניזונה ממי בריכות הדגים בצפון העמק וכן ממים נקיים אשר מפרישה חברת "מקורות" ממעיין עינן. בכל עונה בשנה לובשת השמורה מראה שונה, ובכך בין היתר, ייחודה. ב- 1994 לאחר שנים של ניסיונות לעבד את הקרקעות במרכז העמק, הוחלט להציף חלק קטן מהחולה מחדש. מטרות הפרויקט היו לשפר את משק המים ולמנוע הזרמה של מי ניקוז אדמות הכבול לכנרת. מטרות נוספות היו הוספת בתי גידול ושטחים שונים לבעלי הכנף ולצומח הייחודי וכן פיתוח תיירות טבע באזור. במקביל, התבצעו ניסויים חקלאיים בחלקות בעמק. השטח המוצף כולל קמ"ר אחד מוצף מים וכן 4 איים ושטחי אחו בשטח כולל של כ- 4 קמ"ר. השטח משמש עופות רבים של בתי גידול לחים. הבולטים בהם הם העגורים.