אלבר ממי

אלבר ממי

אלבר ממי נולד בגטו היהודי בתוניס ב-1920, התחנך שם בתיכון צרפתי.
בשנות הכיבוש הנאצי, כאשר ניצלו יהודי תוניסיה ברגע האחרון ממשלוח למחנות ההשמדה, נלקח ממי למחנה עבודה.
המעבר מתרבות צפון אפריקה לתרבות המערב ונישואיו לקתולית היו חוויות שעיצבו את יצירתו והניעוהו כל חייו לעסוק בבעיות הזהות.
אלבר קאמי בהקדמה לספר "נציב המלח "( ספרו של ממי) כתב כך על אלבר ממי: הוא תיארו כסופר צרפתי מתוניסיה, שאינו לא צרפתי ולא תוניסאי, בקושי יהודי, כי במובן מסוים לא היה רוצה להיות יהודי שתרבותו הצרפתית לא מנעה את הסגרתו לגרמנים. כמה אירוני שצרפת החופשית דרשה ממנו, כאשר ביקש להילחם בעבורה לשנות את הצליל היהודי של שמו.
אלבר ממי הוא דוגמה מובהקת לצעיר הנולד למשפחה שבה האב עוסק במקצוע יהודי מסורתי (רצענות) ואילו הבן עובר תהליך התמערבות ועולם אחר וחדש של עיסוקים נפתח בפניו.
אלבר ממי, הוא דמות מייצגת של תהליך ההתמערבות באמצעות רשת כי"ח.
( מהווה דוגמה קיצונית להצלחה של תהליך ההתמערבות) . > ואולם , רק מעטים עברו, כמוהו, מבית הספר היסודי של הרשת לבית הספר התיכון (הלא-יהודי). עוד פחות עברו מן התיכון לאוניברסיטה.
להלן קטע מתוך "נציב המלח" ספרו האוטוביוגרפי של אלבר ממי" "שמי מרדכי אלכסנדר בנילוש.
הה! אותו חיוך ארסי של חבריי! בסמטה, בבית-הספר של "כל ישראל חברים", נעלם ממני כי נקרא עלי שם כה מגוחך, בעל חותם כה מובהק. בתיכון עמדתי על כך במפקד הראשון.
מעתה, עצם השמעת שמי, שהיתה מחישה את דופקי, גרמה לי בושה.
השם אלכסנדר: אדיב, מפואר, ניתן לי על-ידי הורי כמתן-יקר לגדולת המערב. דומה היה בעיניהם כמביע את דמות אירופה כפי שנצטיירה להם. התלמידים הלעיגו, ביטאו את השם ביטוי פוצץ, כתקיעת חצוצרה: אלכסנדר! בעת ההיא תיעבתי את שמי הפרטי בכל מאודי, וגם את חבריי.
תיעבתי אותם והצדקתים, ונטרתי להורי על בחירה נואלת זו.
מרדכי, מרידך בלשון הקטנה, ציין את השתייכותי למסורת היהודית. היה זה שמו הנכבד של אחד הקדמונים, כן גם שמו של סבי, זקן תשוש, שלא שכח מעולם את פחדי הגיטו.
אם נקרא עליך פייר או ז'אן, החלף את לבושך ואתה משנה את מעמדך לכל מראה העין.
בארץ זו, מרידך הוא בעל חותם כה מובהק, שכמוהו כהכרזה: "אני יהודי" וביתר דיוק: "אני שוכן בגיטו", "מעמדי החוקי הוא כשל 'יליד"', "הנני בעל נימוסים מזרחיים", "אני עני".
ואני למדתי למאוס בארבעת התארים הללו.
נקל מראה העין.
נקל הוא לקטרג עלי בשל כך, גם לא נמנעתי מעשות זאת מאז.
אבל כיצד לא יבוש אדם במעמדו, לאחר שהיה לבוז ולקלס, או נוחם על כך למן ילדותו? למדתי לפענח את החיוכים, לנחש להתלחשויות, לקרוא בעיניים, לשחזר את הלכי-המחשבה לשמע הערה מקרית, מילה שתפסתי בחטף.
שעה שמדברים בי, מראש הריני חש את עצמי מותקף, שערי מסתמר, ועולה בי חשק לנשוך.
כמובן, סופו של אדם להשלים עם כל, במחיר מאמצים כבירים או לאות גמורה.
אבל תחילה אתה מתכחש לעצמך ומתעב את עצמך, או להמרות את בוזו של הזולת, אתה מתגדל בצדדי הכיעור שבך, מפליג בהם ומעווה העוויות. בתיכון קניתי לי מהרה הרגל לפסוח על מרדכי בחיבורי ; ועוד מעט ושכחתיו כנחש את עורו הישן. אבל עור זה נגרר אחרי, דבוק היטב.
בשעת המפקדים הרשמיים, בכנסים, בכל מאורע היוצא מגדר שגרת יום-יום, חזר והועלה השם לתשומת-לב.
בסוף חוק-לימודי, ביום חלוקת תעודות-הבגרות, נועדתי להיות אחד החוגגים.
חיכיתי, בוטח, כמעט ללא נקיפת-לב, בתוך המון עצבני, שעה שעלה הכרוז על כיסא: אני הייתי הראשון ברשימה. אבל הכרוז חזר וקבע את הסדר המדויק של מעמדי האזרחי.
הוא קרא בתוך השקט הדרוך: מרדכי.
אלכסנדר.
בנילוש !"

בשנת 1953 יצא לאור ספרו הראשון, הרומן La satue de sel (נציב המלח). את ההקדמה לרומן כתב אלבר קאמי.

ספרו הנודע ביותר הוא Portrait du colonisé, précédé de Portrait du colonisateur (דיוקנו של כובש), שיצא לאור בשנת 1957. את ההקדמה לספר כתב ז'אן פול סארטר. זה ספר עיון הדן בנושא הכיבוש, הקולוניאליזם והסוגיות הקשורות בהם.

ספרים נוספים מפרי עטו:
Juifs et Arabes - יהודים וערבים (1975)
שחרורו של היהודי
הגזענות (1982)