על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.
מלכים א' - פרק י"א: הבדלים בין גרסאות בדף
Ran.Rutenberg (שיחה | תרומות) מ (שוחזר לעריכה אחרונה שבוצעה על ידי גיא) |
|||
| (39 גרסאות ביניים של 7 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
[[Category:תנ"ך]] | [[Category:תנ"ך]] | ||
__TOC__ | |||
*רמה:כיתות י' - י"ב. | |||
פרקים א' - י' בונים את דתמיתו של שלמה בהערצה, הוא מוצג כחכם באדם (ראה פרק י' פס' 23). שלמה הופך את הממלכה למרכז כלכלי ומדיני. שלמה מקים אימפריה (ראה פרק י' פס' 27). הכסף היה רב כמו האבנים בירושלים. | פרקים א' - י' בונים את דתמיתו של שלמה בהערצה, הוא מוצג כחכם באדם (ראה פרק י' פס' 23). שלמה הופך את הממלכה למרכז כלכלי ומדיני. שלמה מקים אימפריה (ראה פרק י' פס' 27). הכסף היה רב כמו האבנים בירושלים. | ||
| שורה 16: | שורה 18: | ||
===פסוקים 11 - 13 - העונש=== | ===פסוקים 11 - 13 - העונש=== | ||
ה' אומר לשלמה שבגלל שהוא לא קיים את חוקיו הוא יקרע מעליו את הממלכה. אבל ה' מציג שני סייגים: | ה' אומר לשלמה שבגלל שהוא לא קיים את חוקיו הוא יקרע מעליו את הממלכה. אבל ה' מציג שני סייגים: | ||
# '''הסייג הראשון''' - פסוק 12: הסייג הראשון הוא דחיית מועד העונש. ה' מודיע לשלמה שהוא יקרע את | # '''הסייג הראשון''' - פסוק 12: הסייג הראשון הוא דחיית מועד העונש. ה' מודיע לשלמה שהוא יקרע את הממלכה בזמן שלטון בנו. | ||
# '''סייג שני''' - פסוק 13: קריעת רק חלק מהממלכה. ה' מתכוון להשאיר לשושלתו של שלמה שבט אחד. | # '''סייג שני''' - פסוק 13: קריעת רק חלק מהממלכה. ה' מתכוון להשאיר לשושלתו של שלמה שבט אחד. | ||
שני הסייגים קיימים בזכות דוד. בזכות דוד הוא ידחה את העונש. בזכות דוד הוא יקרע רק חלק מהממלכה. הספר נכתב אחרי חורבן בית ראשון. המחבר מתייחס אל העונש וכותב עליו בצורה היסטוריוגרפית מזווית ראיה תיאולוגית. הוא יודע שהממלכה התפלגה בימי בנו של שלמה. הוא נותן לכך הסבר תיאולוגי: התנהגותו הדתית השלילית של שלמה כפי שהמחבר מציג זאת. המחבר מאמץ תפיסה הנקראת "גמול דורות". הזכות של דוד עוברת לבנו הישיר ובכך מונעת את קריעת הממלכה בימיו. היא עוברת גם לשאר שושלתו | שני הסייגים קיימים בזכות דוד. בזכות דוד הוא ידחה את העונש. בזכות דוד הוא יקרע רק חלק מהממלכה. הספר נכתב אחרי חורבן בית ראשון. המחבר מתייחס אל העונש וכותב עליו בצורה היסטוריוגרפית מזווית ראיה תיאולוגית. הוא יודע שהממלכה התפלגה בימי בנו של שלמה. הוא נותן לכך הסבר תיאולוגי: התנהגותו הדתית השלילית של שלמה כפי שהמחבר מציג זאת. המחבר מאמץ תפיסה הנקראת "גמול דורות". הזכות של דוד עוברת לבנו הישיר ובכך מונעת את קריעת הממלכה בימיו. היא עוברת גם לשאר שושלתו בכך שה' משאיר לנכדיו וניניו לשלוט על שבט אחד ובכך בעצם הזכות של דוד עוברת לשושלתו. | ||
===פסוקים 14 - 25=== | ===פסוקים 14 - 25=== | ||
הפסקה מתייחס לשני אנשים אום היא מכנה "שטן לשלמה": | הפסקה מתייחס לשני אנשים אום היא מכנה "שטן לשלמה": אלהדד האדמוני ורזון בן אלידע הארמי. ראה פרק ה' 4. שלמה שולט בממלכה ויש לו שלום מכל עבריו מסביב. אבל בפרק זה מסתבר שהתמונה לא כל כך ורודה ויש גורמים המתסיסים והמחכים לשעת כושר כדי להעיץ את עול הכובש מעליהם. הדד ורזון הם העונש, לפי המחבר, של שלמה. הם אוייבים של שלמה והם ימרדו נגדו. המחבר מציין שכל מעשיו הרעים של שלמה וגם אוייביו מתעוררים לעת זקנתו. אבל קיימות שתי סתירות לכך שאלהדד ורזון הם עונשו של שלמה והם מופעים בגלל זקנתו של שלמה: | ||
# | # אלהדד הנמצא במרים שומע שדוד ויואב מתו. אלהדד שומע זאת ומבקש לחזור לארצו ולמרוד עוד בתחילת שלטונו של שלמה. | ||
# פסוק 25. מצויין שרזון היה שטן לשלמה כל ימיו ולא רק לעת זקנתו. | # פסוק 25. מצויין שרזון היה שטן לשלמה כל ימיו ולא רק לעת זקנתו. | ||
===פסוקים 26 - 28=== | ===פסוקים 26 - 28=== | ||
אם הפסקה הקודמת עסקה בגורמים חיצוניים מתסיסים, פסקה זו עוסקת גם בגורם מתסיס אך בניגוד לפסקה הקודמת גורם זה הוא פנימי. הטינה של גורם זה אינה מימי דוד כמו הגורמים מהפסקה הקודמת אלא טינתו היא חדשה, מימי שלמה בגלל משהו שקרה בזמן זה ולא משהו שקרה בזמנו של דוד. ירובעם הוא בן לאלמנה. הוא בן לשבט אפריים. קיימים מנהיגים דומיננטיים שצמחו משבט זה: שמואל ויהושוע. בנחלתו של שבט אפריים הייתה שילה, בית המקדש הקודם ששימש עד שנחרב. שבט אפריים רואה בעצמו שבט דומיננטי עד לתקופת שלמה. "בית יוסף" הוא כינוי לשני שבטים שהם צאצאיו של יוסף: מנשה ואפריים. סבל = עבודת כפייה. אנשי שבט אפריים משמשים כעובדי כפייה בשל עבודת הבניה המרובות של שלמה. שלמה נזקק לעובדים רבים בשביל עבודות הבניה שלו בכלל ובסתימת מילא, סוג של שקע, בעיר דוד ולהשלים את סגירת הפרצות, ולכן הוא גייס עובדים מהעם. הוא גייס את שבטי מנשה ואפריים. שבט אפריים ירד מגדולתו, המנהיג הוא בן לשבט יהודה ולא משבט אפריים, המקדש נמצא בירושליים ולא בנחלתם. ירובעם הוא עבד המלך, כלומר פקיד גבוה מאד. ירובעם שימש כשוליה, כפקיד זוטר, השמועה על חריצותו וכישוריו הגיעה עד לשלמה והוא ממנה אותו לאחראי על העבודות. שלמה בוטח בירובעם. ירובעם מנצל את הכוח שניתן לו, הוא רואה את מצבו הרע של שבטו שירד מגדולתו. ראה פרק ה' 27. מצויין ששלמה לקח מס מכל שבטי ישראל. הוא לא לוקח משבט יהודה מס. ירובעם עד כעבד לשלמה לרגשות הקיפוח של כל שבטי ישראל, שבטי הצפון שמהם לוקחים עובדים לעבודות כפייה. המניע הפטריוטי, שבט אפריים ירד ממקום גבוה מאוד לשפל המדרגה, והמניע האישי מובילים את ירובעם, איש אמונו של שלמה למרוד בו ולהתסיס. | |||
אמנם הטקסט נכתב על ידי מישהו משבט יהודה אבל קיימות ראיות שהטקסט במקור נכתב על ידי מישהו משבטי הצפון. מצויין שירובעם היה גיבור חיל, כלומר יש כאן דבר שהעורך היהודי לא היה כותב לעולם. הטקסט מנסה לדמות את דמותו של ירובעם לדמותו של משה. | |||
{|width=60% | |||
|- | |||
| '''ירובעם''' || '''משה''' | |||
|- | |||
| | |||
*"ויפקד אותו לכל '''סבל''' בית יוסף" | |||
| | |||
* "ויצא אל אחיו וירא '''בסבלותם'''" (שמות ב' פס' 11) | |||
|- | |||
| | |||
*"ויבקש שלמה להמית את ירובעם ויקם ירובעם ויברח מצרים" | |||
| | |||
*"וישמע פרעה הדבר הזה ויבקש להרוג את משה ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדיין" (שמות ב' פס' 15) | |||
|- | |||
| | |||
*"וימצא אותו אחיה השילוני בדרך" | |||
| | |||
*"וירא מלאך ה' אליו בלבת-אש מתוך הסנה" (שמות ג' 2) | |||
|} | |||
משה יצא וראה את בסבלם של אחיו. ירובעם פיקד על סבל בית יוסף. פרעה רצה להרוג את משה ושלמה רצה להרוג את ירובעם. אלוהים ניגלה למשה בסנה ונתן לו משימה ולירובעם ה' נגלה דרך אחיה השילוני שנתן לו משימה. | |||
משה הוא אב טיפוס של מנהיג. משה שיחרר את העם ממצרים והוביל אותם לארץ המובטחת. שבטי הצפון העניקו לירובעם יוקרה מנהיגותית גדולה מאוד והעמידו אותו במישור אחד עם משה. ירובעם הוא "המשה" של שבטי הצפון ואילו שלמה הוא "פרעה". ירובעם ממונה להיות מנהיג על ידי אחיה וזהו מהלך המקובל על ה'. | |||
===פסוקים 29 - 31 - המפגש בין אחיה לירובעם=== | |||
אחיה הוא נביא מהעיר שילה, כלומר הוא משבט אפרים גם כמו ירובעם. אחיה כואב את סבלו של שבט אפרים מהבחינה הדתית בגלל שכבר שנים שילה לא משמשת כמרכז דתי וירושליים צוברת תאוצה כמרכז הדתי הלגיטימי. | |||
אחיה תופס בשמלה, בגד עליון כלשהו, אך לא כתוב בשמלה ש מי הוא תופס, וקורע אותה. הוא קורע אותה ל- 12 קרעים ואומר לירובעם 10 קרעים המייצגים את 10 השבטים בדברי ה' והנבואה מופיע מי לאחר מכן. 12 הקרעים - סמל לשבטי ישראל. 10 קרעים לירובעם וקרע אחד לבית דוד המסמלים את הפילוג בעם. | |||
אחיה חילק רק 11 מתוך 12 הקרעים שסימלו את השבטים. פתרון לבעיית השבט הנוסף היא ששבט ביניימין התאחד עם שבט יהודה. ראה פרק י"ב 21. פתרון אחר הוא שירובעם קיבל לגיטימציה מה' ומדובר על מספרים סימליים אז 10 מסמל שלמות ואחד את המינימום. | |||
===פסוקים 32 - 39 - הנבואה של אחיה=== | |||
ישנם ראיות להתערבות של היסטוריוגרף יהודאי לטקסט. אחיה השילוני, הרוצה להחזיר עטרה ליושנה, בנאומו משבח את העיר ירושלים, היא ראיה ראשונה. ראיה שניה היא שאחריה אומר ומתייחס לעונש על בית דוד כאל עינוי הוא מציין שהוא מתישהו יפסק. חטיבת ישראל שאחיה בה נמנה מתייחסת לפילוג הממלכה כאל שיחרור ולא עינוי ולא צויין בנבואה המקורית של ה' לשלמה שמתישהו העונש ייפסק. החזרה המרובה על "דוד עבדי" ותיאורו כמלך האידיאלי היא בניגדו לבחירתו של ירובעם ע"י ה' כאילו היא התרסה האומרת שדוד תמיד יהיה המלך האמיתי. קיימת גם ההדגשה שרק על חטבית ישראל ימלוך ירובעם ועדיין בית דוד ימלוך על שבט אחד כלומר ירובעם לא מחליף לגמרי את בית דוד. ראיה נוספת היא שאמנם ירובעם ימלוך בכל אשר ירצה אבל קיים תנאי (פס' 38) ששלטונו מותנה בציו מוחלט לחוקי האל, רק אז תקום לו שושלת יציבה כמו לדוד "האידיאל" שציית לחוקי ה'. כל הראיות האלו מחזקות את הטענה שהטקסט נערך על ידי עורך יהודאי. ראה יחזקאל ל"ז פסוק 24. יחזקאל שניבא בגלות היה יהודאי והיה עליו לעודד את העם הבטיח שישראל ויהודה יתאחדו מחדש תחת שלטון בית דוד. הוכחה נוספת לכך שהטקסט נכתב על ידי ישראלי ונערך על ידי יהודאי. | |||
המחבר מסיים את הפרק בסיפור כשלון המדר ואומר שירובעם ברח כמו מרודים אחרים למצרים. הוא מוסיף ואומר את "מקורותיו" שבהם השתמש לעריכתו של הסיפור. המחבר אינו מעריך אם שלמה עשה או לא עשה את הטוב ביני ה'. פסוקים 1 - 10 מביאים ביקורת על הידרתדותו הדתית של שלמה ונישואיו לנשים נוכריות. פסוקים 11- 13 תחילת העונש של שלמה. פסוקים 14 -25 מציגים את הגורמים העויינים שמבקשים לסלק את השליט הזר. הסוקים 26- 28 הגורם הפנימי המעורר את המרד. | |||
'''ראה גם: [[מלכים א' - סיכום פרקים י"א-י"ב| סיכום פרקים י"א-י"ב]]''' | |||
גרסה אחרונה מ־20:20, 13 בפברואר 2012
- רמה:כיתות י' - י"ב.
פרקים א' - י' בונים את דתמיתו של שלמה בהערצה, הוא מוצג כחכם באדם (ראה פרק י' פס' 23). שלמה הופך את הממלכה למרכז כלכלי ומדיני. שלמה מקים אימפריה (ראה פרק י' פס' 27). הכסף היה רב כמו האבנים בירושלים.
הערכה למלך תמיד תהיה על בסיס תיאולוגי: האם המלך עשה או לא עשה את הטוב בעיני ה'. הכותב מתייחס לנישואיו של שלמה עם נשים נוכריות. הוא מחבר בין הנישואים וההשפעה שלהן עליו אל הסכמתו להקמתן של במות לאלוהויות המקומיות של הנשים. הנישואים היו בעצם נישואים פוליטיים, דבר שהיה מקובל בזמנהו. אך על המחבר זה לא דבר מקובל. הוא מנסה להראות את צדקתו. הוא מראה איך נשיו של לשלמה הטו את לבבו מה'. ראה דברים פרק ו' 5. אהבת האל היא חלק מרכזי באמונה. בהתחלה נטה לבבו של שלמה אחרי נשים נוכריות. אח"כ לבבו כבר לא עם ה', הנשים השפיעו על אמונותיו של שלמה.
לסיום בשלב השלישי הוא מאפשר לנשותיו להקים במות ומזבחים לאלוהים שלהן. המחבר מדגיש שכל השלבים בהדרדרותו של שלמה הם בגדר הפרה של צו האל. שלמה אמור להאמין רק בה' ולעבוד אותו לפי כל החוקים שנתנו על ידי האל. בפסוק 2 מצטט המחבר את החוק שאותו הפר שלמה. ראה גם את החוק בדברים ז' 4-1. לפי החוק מוזהרים בני ישראל מלכרות ברית עם יושבי הארץ. בני ישראל צריכים להשמיד אותם. נאסרו גם הקשרים החברתיים כי הם מסוכנים כי הם גוררים השפעה תרותתית ודתית. פסוק 2 הוא כמעט ציטוט מדויייק מהכתוב בססר דברים. המחבר מדגיש על ידי הציטוט א הדברים, חוקים, ששלמה הפר. המחבר מראה על ידי השלבים שעברה גורררת עברה. שלמה נישא לנשים נוכיות במחשב שלא ישפיעו עליו מבחינה דתית. אך הן כן השפיעו, בדיוק כמו שהחוק מזהיר שיקרה. ובסוף הוא אף מאפשר הקמת מזבחים לאלוהים זרים.
- אם כבר הבנו שמצוטטים מקורות מקראיים אחרים אז גם הוא מפנה אותנו בעקיפין לעיין ב- "חוק המלך" דברים י"ז 20-14. בחוק המלך פס' 17 כתוב "לא ירבה לו נשים" והנימוק הוא "ולא יסור לבבו". אבל שלמה לוקח נשים רבות ולבבו נטה מה'. הוא מפר את החוק ועושה בדיוק מה שהחוק מזהיר ממנו.
אמצעי נוסף שבו המחבר משתמש כדי להעצים את חטעאיו של שלמה הוא מספרים טיפולוגיים. הוא אומר שהיו לשלמה 700 נשים ו- 300 פילגשים, מספרים אלו נועדו להעצים את חטאיו של שלמה. ביחד מספר הנשים והפילגשים הוא 1000 כמו מספר העולות ששלמה אעלה ולעולה ובעקבות כך הוצג באור חיובי.
אמצעי אחר הוא לשון החוק. המחבר מצטט בפסוק 2 את החוק מספר דברים. הוא עבר על החוק שציין את הסכנה בנישואים לנוכריות ובפסוקים 5 - 6 קורה בדיוק מה שהחוק הזהיר ממנו. ראה חוק המלך - דברים י"ז 14 - 20. המחבר מראה מה הרצוי ומה המצוי.
כאשר אנו מעיינים בפסוק 9 המחבר מציין שה' נגלה לשלמה פעמיים. פעם אחת בגבעון, שם שלמה מבקש בקשה מה' ומקבל הבטחה ממנו ותנאים לקיומה. פעם נוספת שהתגלה ה' בפני שלמה היא מיד לאחר חנוכת המקדש. ראה פרק ט' 2 - 9. ה' אומר לשלמה שאם הוא רוצה שלטון יציב ושושלת חזקה עליו לשמור על דרכי האל. שלמה הפר חוקים, הוא יצא כנגד האל, נגד החוקים, הוא הימרה את דברי האל שהתגלה אליו פעמיים. המחבר מציג "כתב אישום" מפורט. לפי המחבר שלמה חטא במודע, בגלוי ובמוצהר.
פסוקים 11 - 13 - העונש
ה' אומר לשלמה שבגלל שהוא לא קיים את חוקיו הוא יקרע מעליו את הממלכה. אבל ה' מציג שני סייגים:
- הסייג הראשון - פסוק 12: הסייג הראשון הוא דחיית מועד העונש. ה' מודיע לשלמה שהוא יקרע את הממלכה בזמן שלטון בנו.
- סייג שני - פסוק 13: קריעת רק חלק מהממלכה. ה' מתכוון להשאיר לשושלתו של שלמה שבט אחד.
שני הסייגים קיימים בזכות דוד. בזכות דוד הוא ידחה את העונש. בזכות דוד הוא יקרע רק חלק מהממלכה. הספר נכתב אחרי חורבן בית ראשון. המחבר מתייחס אל העונש וכותב עליו בצורה היסטוריוגרפית מזווית ראיה תיאולוגית. הוא יודע שהממלכה התפלגה בימי בנו של שלמה. הוא נותן לכך הסבר תיאולוגי: התנהגותו הדתית השלילית של שלמה כפי שהמחבר מציג זאת. המחבר מאמץ תפיסה הנקראת "גמול דורות". הזכות של דוד עוברת לבנו הישיר ובכך מונעת את קריעת הממלכה בימיו. היא עוברת גם לשאר שושלתו בכך שה' משאיר לנכדיו וניניו לשלוט על שבט אחד ובכך בעצם הזכות של דוד עוברת לשושלתו.
פסוקים 14 - 25
הפסקה מתייחס לשני אנשים אום היא מכנה "שטן לשלמה": אלהדד האדמוני ורזון בן אלידע הארמי. ראה פרק ה' 4. שלמה שולט בממלכה ויש לו שלום מכל עבריו מסביב. אבל בפרק זה מסתבר שהתמונה לא כל כך ורודה ויש גורמים המתסיסים והמחכים לשעת כושר כדי להעיץ את עול הכובש מעליהם. הדד ורזון הם העונש, לפי המחבר, של שלמה. הם אוייבים של שלמה והם ימרדו נגדו. המחבר מציין שכל מעשיו הרעים של שלמה וגם אוייביו מתעוררים לעת זקנתו. אבל קיימות שתי סתירות לכך שאלהדד ורזון הם עונשו של שלמה והם מופעים בגלל זקנתו של שלמה:
- אלהדד הנמצא במרים שומע שדוד ויואב מתו. אלהדד שומע זאת ומבקש לחזור לארצו ולמרוד עוד בתחילת שלטונו של שלמה.
- פסוק 25. מצויין שרזון היה שטן לשלמה כל ימיו ולא רק לעת זקנתו.
פסוקים 26 - 28
אם הפסקה הקודמת עסקה בגורמים חיצוניים מתסיסים, פסקה זו עוסקת גם בגורם מתסיס אך בניגוד לפסקה הקודמת גורם זה הוא פנימי. הטינה של גורם זה אינה מימי דוד כמו הגורמים מהפסקה הקודמת אלא טינתו היא חדשה, מימי שלמה בגלל משהו שקרה בזמן זה ולא משהו שקרה בזמנו של דוד. ירובעם הוא בן לאלמנה. הוא בן לשבט אפריים. קיימים מנהיגים דומיננטיים שצמחו משבט זה: שמואל ויהושוע. בנחלתו של שבט אפריים הייתה שילה, בית המקדש הקודם ששימש עד שנחרב. שבט אפריים רואה בעצמו שבט דומיננטי עד לתקופת שלמה. "בית יוסף" הוא כינוי לשני שבטים שהם צאצאיו של יוסף: מנשה ואפריים. סבל = עבודת כפייה. אנשי שבט אפריים משמשים כעובדי כפייה בשל עבודת הבניה המרובות של שלמה. שלמה נזקק לעובדים רבים בשביל עבודות הבניה שלו בכלל ובסתימת מילא, סוג של שקע, בעיר דוד ולהשלים את סגירת הפרצות, ולכן הוא גייס עובדים מהעם. הוא גייס את שבטי מנשה ואפריים. שבט אפריים ירד מגדולתו, המנהיג הוא בן לשבט יהודה ולא משבט אפריים, המקדש נמצא בירושליים ולא בנחלתם. ירובעם הוא עבד המלך, כלומר פקיד גבוה מאד. ירובעם שימש כשוליה, כפקיד זוטר, השמועה על חריצותו וכישוריו הגיעה עד לשלמה והוא ממנה אותו לאחראי על העבודות. שלמה בוטח בירובעם. ירובעם מנצל את הכוח שניתן לו, הוא רואה את מצבו הרע של שבטו שירד מגדולתו. ראה פרק ה' 27. מצויין ששלמה לקח מס מכל שבטי ישראל. הוא לא לוקח משבט יהודה מס. ירובעם עד כעבד לשלמה לרגשות הקיפוח של כל שבטי ישראל, שבטי הצפון שמהם לוקחים עובדים לעבודות כפייה. המניע הפטריוטי, שבט אפריים ירד ממקום גבוה מאוד לשפל המדרגה, והמניע האישי מובילים את ירובעם, איש אמונו של שלמה למרוד בו ולהתסיס.
אמנם הטקסט נכתב על ידי מישהו משבט יהודה אבל קיימות ראיות שהטקסט במקור נכתב על ידי מישהו משבטי הצפון. מצויין שירובעם היה גיבור חיל, כלומר יש כאן דבר שהעורך היהודי לא היה כותב לעולם. הטקסט מנסה לדמות את דמותו של ירובעם לדמותו של משה.
| ירובעם | משה |
|
|
|
|
|
|
משה יצא וראה את בסבלם של אחיו. ירובעם פיקד על סבל בית יוסף. פרעה רצה להרוג את משה ושלמה רצה להרוג את ירובעם. אלוהים ניגלה למשה בסנה ונתן לו משימה ולירובעם ה' נגלה דרך אחיה השילוני שנתן לו משימה.
משה הוא אב טיפוס של מנהיג. משה שיחרר את העם ממצרים והוביל אותם לארץ המובטחת. שבטי הצפון העניקו לירובעם יוקרה מנהיגותית גדולה מאוד והעמידו אותו במישור אחד עם משה. ירובעם הוא "המשה" של שבטי הצפון ואילו שלמה הוא "פרעה". ירובעם ממונה להיות מנהיג על ידי אחיה וזהו מהלך המקובל על ה'.
פסוקים 29 - 31 - המפגש בין אחיה לירובעם
אחיה הוא נביא מהעיר שילה, כלומר הוא משבט אפרים גם כמו ירובעם. אחיה כואב את סבלו של שבט אפרים מהבחינה הדתית בגלל שכבר שנים שילה לא משמשת כמרכז דתי וירושליים צוברת תאוצה כמרכז הדתי הלגיטימי.
אחיה תופס בשמלה, בגד עליון כלשהו, אך לא כתוב בשמלה ש מי הוא תופס, וקורע אותה. הוא קורע אותה ל- 12 קרעים ואומר לירובעם 10 קרעים המייצגים את 10 השבטים בדברי ה' והנבואה מופיע מי לאחר מכן. 12 הקרעים - סמל לשבטי ישראל. 10 קרעים לירובעם וקרע אחד לבית דוד המסמלים את הפילוג בעם.
אחיה חילק רק 11 מתוך 12 הקרעים שסימלו את השבטים. פתרון לבעיית השבט הנוסף היא ששבט ביניימין התאחד עם שבט יהודה. ראה פרק י"ב 21. פתרון אחר הוא שירובעם קיבל לגיטימציה מה' ומדובר על מספרים סימליים אז 10 מסמל שלמות ואחד את המינימום.
פסוקים 32 - 39 - הנבואה של אחיה
ישנם ראיות להתערבות של היסטוריוגרף יהודאי לטקסט. אחיה השילוני, הרוצה להחזיר עטרה ליושנה, בנאומו משבח את העיר ירושלים, היא ראיה ראשונה. ראיה שניה היא שאחריה אומר ומתייחס לעונש על בית דוד כאל עינוי הוא מציין שהוא מתישהו יפסק. חטיבת ישראל שאחיה בה נמנה מתייחסת לפילוג הממלכה כאל שיחרור ולא עינוי ולא צויין בנבואה המקורית של ה' לשלמה שמתישהו העונש ייפסק. החזרה המרובה על "דוד עבדי" ותיאורו כמלך האידיאלי היא בניגדו לבחירתו של ירובעם ע"י ה' כאילו היא התרסה האומרת שדוד תמיד יהיה המלך האמיתי. קיימת גם ההדגשה שרק על חטבית ישראל ימלוך ירובעם ועדיין בית דוד ימלוך על שבט אחד כלומר ירובעם לא מחליף לגמרי את בית דוד. ראיה נוספת היא שאמנם ירובעם ימלוך בכל אשר ירצה אבל קיים תנאי (פס' 38) ששלטונו מותנה בציו מוחלט לחוקי האל, רק אז תקום לו שושלת יציבה כמו לדוד "האידיאל" שציית לחוקי ה'. כל הראיות האלו מחזקות את הטענה שהטקסט נערך על ידי עורך יהודאי. ראה יחזקאל ל"ז פסוק 24. יחזקאל שניבא בגלות היה יהודאי והיה עליו לעודד את העם הבטיח שישראל ויהודה יתאחדו מחדש תחת שלטון בית דוד. הוכחה נוספת לכך שהטקסט נכתב על ידי ישראלי ונערך על ידי יהודאי.
המחבר מסיים את הפרק בסיפור כשלון המדר ואומר שירובעם ברח כמו מרודים אחרים למצרים. הוא מוסיף ואומר את "מקורותיו" שבהם השתמש לעריכתו של הסיפור. המחבר אינו מעריך אם שלמה עשה או לא עשה את הטוב ביני ה'. פסוקים 1 - 10 מביאים ביקורת על הידרתדותו הדתית של שלמה ונישואיו לנשים נוכריות. פסוקים 11- 13 תחילת העונש של שלמה. פסוקים 14 -25 מציגים את הגורמים העויינים שמבקשים לסלק את השליט הזר. הסוקים 26- 28 הגורם הפנימי המעורר את המרד.
ראה גם: סיכום פרקים י"א-י"ב