דברים פרקים י"ב -י"ד

דברים, פרק י"ב 1 - 19

על פי המסופר במלכים ב', כ"ב – כ"ג, בשעת עריכת בדק בית בבית המקדש על ידי המלך יאשיהו, נמצא ספר תורה. בעקבות מציאת אותו ספר, ערך יאשיהו רפורמה מקיפה שכללה שני צירים עיקריים: ביעור כל עבודת האלילים בא"י, וריכוז הפולחן לה', אלוהי ישראל, במקום אחד ויחיד - המקדש בירושלים.

הדרישה לרכז את כל הפולחן אך ורק במקדש איננה מופיעה בתורה באף ספר, למעט בספר דברים. עובדה זו הביאה את חוקרי המקרא להסכים, כמעט פה אחד, שהספר שנמצא במקדש היה ספר דברים. אחרים טוענים כי ספר דברים נתחבר בתקופת יאשיהו, ו"מציאתו" וכינויו כספר "תורה" וייחוסו למשה לא נועדו אלא להעניק לו חשיבות יתר, במקביל לספרי תורה אחרים, שכבר היו קיימים.

פרק י"ב פותח בתיאור ההפקרות הפולחנית השוררת בארץ, (כנראה בגלל מעשיו של המלך מנשה) וזאת כדי להסביר את הצורך הדחוף בריכוז כל הפולחן לה' במקום אחד, והנהגת חוק אחד כדי למנוע הישנות של מצב זה. לאחר האיסורים והאזהרות בפס' 1 - 4 בא בפס' 5 החוק המרכזי: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה'........תדרשו, ובאת שמה".
זוהי הפעם הראשונה במקרא, שדרישה כזו מופיעה. השם ירושלים לא מוזכר במפורש, זאת מכיוון שהעיר נכבשה רק בימי דוד, ואזכור שמה בספר שנכתב, כביכול, בימי משה, היה מסגיר מיד את זמן כתיבתו של הספר.
יש לשים לב שבדרישה לריכוז הפולחן במקדש אין צמצום בתפיסת האלוהות, זאת מכיוון שרק שמו של האל שוכן במקדש, ולא האל עצמו, שעל פי תפיסת ספר דברים נמצא בשמים.

בעקבות ריכוז הפולחן, נוצר הכרח להתאים את חוקי התורה למציאות החדשה.
בנוסף, קבוצה שלמה של אנשים, שמצאו את פרנסתם במקדשים המקומיים, כמו כוהנים ולויים, נותרו לפתע חסרי פרנסה.
את הכוהנים, שהיו במעמד גבוה ביותר, הביא יאשיהו לירושלים, ודאג לכלכלתם, ואילו הדאגה לקיומם של הלויים הוטלה מעתה על הציבור הרחב.

בעיה נוספת שנוצרה עם ריכוז הפולחן הייתה עניין אכילת הבשר. בתנ"ך שתי גישות לנושא: האחת רואה באכילת בשר עניין רגיל, שאינו מצריך טקס כלשהו (אברהם מגיש בן בקר למלאכים, אביגיל מגישה בשר לדוד וכו'), ואילו הגישה השנייה, הכהנית, רואה באכילת בשר עניין שבקדושה, המצריך טקס כלשהו.
מכיוון שלא יתכן שעבור כל ארוחה בשרית יעלו לי-ם, מתיר החוק מעתה שחיטת בשר בחולין, ולא רק בקדושה.
גם כאן מוזכר שוב האיסור המוחלט לאכול את הדם.

פרק י"ג 2 - 19

בפרק שלושה חוקים בסגנון קזואיסטי, העוסקים בהסתה לעבודה זרה.

• פס' 2 - 6: הנביא המסית: המקרא אינו מתעלם מן היכולת של אנשים לעשות כשפים או "מופתים", אבל מצווה להתרחק מעושי אותם המעשים.
  המופתים של ה', לעומת זאת, נעשים למטרות חיוביות בלבד.
  בחוק כאן, המופת מתקיים בגלל רצון האל לבחון את מאמיניו.
  ייתכן והמטרה היא לבדוק האם העם מבחין בין דבר האל, נבואת האמת, לבין הסתה ודבר שקר.
  לא האות הוא העיקר אלא תוכן הדברים.
  עונשו של הנביא המסית הוא מוות.

• פס' 7 - 12: בן המשפחה המסית: כאן הפנייה היא לא אל העם, אלא אל היחיד, ששמע את דברי ההסתה. למעשה, המשפחה עומדת במבחן, והאדם נדרש להסגיר את הקרובים לו ביותר. גם כאן העונש - מוות. החוק, כלשונו, בלתי סביר ובלתי ניתן לביצוע. הוא גם סותר את הדרישה לעדים, המופיעה בהמשך.

• פס' 13 - 19: עיר הנידחת: החוק הקשה ביותר.
  מכיוון שכאן מדובר בתושבי עיר שלמה, נדרשת חקירה ובדיקה מקיפה.
  אם יסתבר שההאשמה נכונה, יש לקחת את כל אנשי העיר, מקטן ועד גדול ואת כל בעלי החיים ולהוציאם להורג.
  כמו כן יש לקבוץ את כל רכוש העיר ולשרוף אותו. אסור לקחת שלל, ואסור להקים את העיר מחדש. הסיבה להשמדה הטוטאלית היא סיבה דתית.

פרק י"ד 22 - 29

בפסוקים אלה מותאם חוק המעשר לחוק ריכוז הפולחן.
מופיעים כאן שלושה סוגי מעשר: מעשר ראשון (פס' 22), אותו יש להביא בכל שנה, מלבד בשנת השמיטה. מעשר שני (פס 23 - 27) , אותו יש להביא לירושלים, ולאכול אותו בחגיגיות.
אם היבול רב, והדרך רחוקה, יש אפשרות "לחלל" את המעשר, כלומר להפכו מקודש לחול, על ידי מכירתו במקום היישוב, ולהשתמש בכסף בי-ם לקניית מצרכים.
מעשר זה יש להביא בשנים 1,2,4,5, במחזור השמיטה.
בשנים השלישית והשישית, במקום מעשר שני, יש לתת "מעשר עני" (פס' 28 - 29).
יש לקחת מעשר מן היבול, ולהשאירו בשער העיר לטובת הלויים ושאר עניי העיר.
לחוקי המעשר שתי הנמקות: האחת חינוכית-דתית (פס' 23) והשנייה - מתחום תורת הגמול: "למען יברכך ה' אלוהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה" (פס' 29).