סיכומונה

הפוליטיאה / אפלטון: הבדלים בין גרסאות בדף

סיכום שיחה

הפוליטיאה / אפלטון (הצגת מקור)

גרסה מ־23:37, 8 במאי 2007

הוסרו 52 בתים ,  8 במאי 2007
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
 
אין תקציר עריכה
שורה 49: שורה 49:


בסוף הקטע על מיתוסי האלים, מדבר אפלטון על השפעת החינוך על הנפש. ראשית, הוא מסביר כיצד המוסיקה משפיעה על הנפש. אם כן השפעת המוסיקה היא בכך שהיא מלמדת אותנו מה הוא היפה, וגורמת לנו לאהוב את היפה (כלומר הטוב) ולשנוא את הרע. אפלטון מדבר על הצורך בחינוך המוסי ובחינוך הגימנאסטי. אולם, ההפרדה אינה בין עבודה בשביל הנפש ועבודה בשביל הגוף, מכיוון שהאדם הטוב יעבוד על גופו בעצמו, אלא החינוך המוסי והחינוך הגימנאסטי עובדים על חלקים שונים בנשמה, כלומר המוסי מפתח את הכרת הטוב והגימנאסטי מפתח את הלהט והעזות. כעת מתאר סוקרטס את תהליך בחירת השומרים. מי הוא האדם אשר ידאג ביותר למדינה? ובכן אדם ידאג ביותר לדבר שהוא אוהב, כלומר לדבר שמועיל גם לו, והוא חושב שטובתו של הדבר היא טובתו שלו.  ובכן, מתוך אלו שאוהבים את המדינה מספיק, יש לבחור את האנשים שלא יאבדו לעולם את הדאגה למדינה. סוקרטס מתאר כיצד ניתן לאבד ידיעה: ניתן לאבד בכוונה ידיעה שהתגלתה כשקר, וניתן לאבד בעל כורחך ידיעה באמצעות פיתוי, שיכחה, צער או כאב, הנאה שמקסימה אותם, או פחד שמבעיתם. כלומר צריך לחקור בין השומרים מי הם אלו שלא יאבדו את טובת המדינה בגלל כל אלו, ולבחון אותם מגיל ילדות כדי לגלות זאת. כאן מפריד אפלטון בין השומרים למגינים. השומרים הם המושלים, אשר תפקידם לשמור על המדינה מרעה, ואנשי המגן מסייעים ביד השומרים ומגינים על המדינה פיזית. לאחר מכן מזכיר סוקרטס את מעשיית אנשי הזהב. הסיפור, אשר יש לספר לכל הילדים על מנת להכשירם עוד יותר, ולהעניק להם תפישה של מה מקומם בחברה (נא לקרוא את הסיפור בעמוד 283-284) אם כן אנשי הזהב הם אלו המתאימים לשמור, אנשי הכסף יהיו חיילים, ואנשי הברזל והנחושת מתאימים למלאכות האחרות. סיפור זה ילמד את הילדים שלא לערער על מקומם בחברה, אלא להבין שלכל אחד מהם יועד תפקיד שונה. לאחר מכן מתאר אפלטון את משכנות המגינים, אשר יהיו בשיתוף מוחלט, בו למגינים (ולשומרים) אין אף רכוש פרטי, זאת כדי למנוע בעדם כל סיכוי לשאיפה לרכוש, וכך לעולם לא ירצו כסף ויתפתו לנצל את כוחם מעל העם למענו. בנושא החינוך: יש לדעת את הקשר בין החינוך לבין טבע הילד, באופן שהוא מנצל את השאיפה של הילד לחיקוי, הסקרנות הטבעית, והרצון לנוע, אם לא מצאת קשר זה, אני תמיד זמין להסביר.
בסוף הקטע על מיתוסי האלים, מדבר אפלטון על השפעת החינוך על הנפש. ראשית, הוא מסביר כיצד המוסיקה משפיעה על הנפש. אם כן השפעת המוסיקה היא בכך שהיא מלמדת אותנו מה הוא היפה, וגורמת לנו לאהוב את היפה (כלומר הטוב) ולשנוא את הרע. אפלטון מדבר על הצורך בחינוך המוסי ובחינוך הגימנאסטי. אולם, ההפרדה אינה בין עבודה בשביל הנפש ועבודה בשביל הגוף, מכיוון שהאדם הטוב יעבוד על גופו בעצמו, אלא החינוך המוסי והחינוך הגימנאסטי עובדים על חלקים שונים בנשמה, כלומר המוסי מפתח את הכרת הטוב והגימנאסטי מפתח את הלהט והעזות. כעת מתאר סוקרטס את תהליך בחירת השומרים. מי הוא האדם אשר ידאג ביותר למדינה? ובכן אדם ידאג ביותר לדבר שהוא אוהב, כלומר לדבר שמועיל גם לו, והוא חושב שטובתו של הדבר היא טובתו שלו.  ובכן, מתוך אלו שאוהבים את המדינה מספיק, יש לבחור את האנשים שלא יאבדו לעולם את הדאגה למדינה. סוקרטס מתאר כיצד ניתן לאבד ידיעה: ניתן לאבד בכוונה ידיעה שהתגלתה כשקר, וניתן לאבד בעל כורחך ידיעה באמצעות פיתוי, שיכחה, צער או כאב, הנאה שמקסימה אותם, או פחד שמבעיתם. כלומר צריך לחקור בין השומרים מי הם אלו שלא יאבדו את טובת המדינה בגלל כל אלו, ולבחון אותם מגיל ילדות כדי לגלות זאת. כאן מפריד אפלטון בין השומרים למגינים. השומרים הם המושלים, אשר תפקידם לשמור על המדינה מרעה, ואנשי המגן מסייעים ביד השומרים ומגינים על המדינה פיזית. לאחר מכן מזכיר סוקרטס את מעשיית אנשי הזהב. הסיפור, אשר יש לספר לכל הילדים על מנת להכשירם עוד יותר, ולהעניק להם תפישה של מה מקומם בחברה (נא לקרוא את הסיפור בעמוד 283-284) אם כן אנשי הזהב הם אלו המתאימים לשמור, אנשי הכסף יהיו חיילים, ואנשי הברזל והנחושת מתאימים למלאכות האחרות. סיפור זה ילמד את הילדים שלא לערער על מקומם בחברה, אלא להבין שלכל אחד מהם יועד תפקיד שונה. לאחר מכן מתאר אפלטון את משכנות המגינים, אשר יהיו בשיתוף מוחלט, בו למגינים (ולשומרים) אין אף רכוש פרטי, זאת כדי למנוע בעדם כל סיכוי לשאיפה לרכוש, וכך לעולם לא ירצו כסף ויתפתו לנצל את כוחם מעל העם למענו. בנושא החינוך: יש לדעת את הקשר בין החינוך לבין טבע הילד, באופן שהוא מנצל את השאיפה של הילד לחיקוי, הסקרנות הטבעית, והרצון לנוע, אם לא מצאת קשר זה, אני תמיד זמין להסביר.




שורה 90: שורה 72:
מתינות, היא המידה השולטת בתיאבונות. תענוגות ארציים אזרחים תיאבונות
מתינות, היא המידה השולטת בתיאבונות. תענוגות ארציים אזרחים תיאבונות
לכן  החוכמה באדם, בדומה למדינה, תהיה כאשר החלק הטוב שבו, הדעת, תדע עצה טובה, כלומר תדע מה טוב לכל חלקי הנפש. האומץ באדם הוא כאשר ידע להקשיב לצו הדעת בנושא ממה ראוי לפחד, תחת כל סוג של לחץ או הנאה. המתינות תהא כאשר התיאבונות והלהט ייכנעו לדעת, והצדק כאשר כל אחד מחלקי הנפש עושה את שלו, כלומר הדעת תשלוט, הלהט יגן עלינו כאשר נזדקק לו, והתיאבונות יקשיבו לצו הדעת וההגיון.  
לכן  החוכמה באדם, בדומה למדינה, תהיה כאשר החלק הטוב שבו, הדעת, תדע עצה טובה, כלומר תדע מה טוב לכל חלקי הנפש. האומץ באדם הוא כאשר ידע להקשיב לצו הדעת בנושא ממה ראוי לפחד, תחת כל סוג של לחץ או הנאה. המתינות תהא כאשר התיאבונות והלהט ייכנעו לדעת, והצדק כאשר כל אחד מחלקי הנפש עושה את שלו, כלומר הדעת תשלוט, הלהט יגן עלינו כאשר נזדקק לו, והתיאבונות יקשיבו לצו הדעת וההגיון.  


פוליטיאה ה':
פוליטיאה ה':
שורה 97: שורה 80:
  מה גורלן של הנשים במדינה? מדוע? מהן הטענות הנגדיות וכיצד סוקרטס סותר אותן? מהו השינוי הקטן ביותר שניתן לעשות כדי להפוך את המדינה למאושרת יותר? מה הם האין והיש? מה הם הסברה וההכרה?
  מה גורלן של הנשים במדינה? מדוע? מהן הטענות הנגדיות וכיצד סוקרטס סותר אותן? מהו השינוי הקטן ביותר שניתן לעשות כדי להפוך את המדינה למאושרת יותר? מה הם האין והיש? מה הם הסברה וההכרה?
בשלב זה עומד סוקרטס להשוות בין הרשע לצדיק, על מנת לסיים את הדיון, אלא שפולימארכוס מעלה סוגיה שמונעת המשך זה. הסוגיה היא ההתייחסות לנשים ולילדים (הילודה) במדינה. אנחנו עסקנו בעניין הנשים. ראשית אומר סוקרטס שאין כל שוני בין הטיפול בנשים וגברים, עלינו להתייחס אליהם בדיוק אותו דבר במבחנים, באימונים, ואף במיניות, כלומר לא נתבייש מלהניח להם להתעמל יחד בעירום, אין לתת להבדלים הפיזיים להבדיל בטיפול בהם. הנשים והגברים יבחנו יחדיו, ומי שימצא או תמצא מתאים או מתאימה לשומרות יהיה או תהא שומר או שומרת, להגנה מגן או מגינה, לנגרות נגר או נגרית, וכדומה. מול טענה זו  מציג אפלטון שתי טענות נגד שעלולים להעלות וסותר אותן. ראשית, עלול איש לטעון, שמכיוון שטבע הנשים והגברים שונה, מתאים להם יחס שונה, כיחס הרופא והנגר. אולם, טוען אפלטון, ההבדל איננו ביכולתם לעסוק במלאכה כלשהי, אלא דומה יותר להבדל בין קירחים לשעירים, אשר אינו מונע מהם לעסוק באותן מלאכות ממש, מכיוון שאין מלאכה שגבר מסוגל לעסוק בה, אשר אישה אינה מסוגלת לה כלל. טענה שניה היא (וכאן עלי להתנצל בשם אפלטון, אשר חי בזמנים עתיקים יותר מאתנו, ודעות עתיקות הנן משונות) שמכיוון שגברים מוצלחים יותר מנשים בכל מלאכה שהיא, עלול הטוען לטעון שרק גברים צריכים לעסוק במלאכות החשובות. לכך טוען אפלטון שמכיוון שאין אישה שהיא המין הנשי, או גבר שהוא המין הגברי, אלא כל אדם הוא אינדיבידואל, אין מניעה שאישה תעשה מלאכה יותר טוב מרוב הגברים, ולכן צריך לשפוט את הגברים והנשים בדרכים הרגילות. מכאן מחל דיון שאין אנו עוסקים בו, באשר לגורל הילדים. השאלה הבאה ששואלים במתדיינים את סוקרטס כיצד יוכיח שמדינה כזו (זו שתיאר) יכולה בכלל להתקיים? סוקרטס עונה לכך שמכיוון שזוהי המדינה האידיאלית, על מנת שמדינה תיחשב לטובה, אין היא צריכה להיות בדיוק כמו זאת, אלא רק לשאוף להיות כמוה, ולהיות יחסית קרובה אליה. זאת באופן דומה לכך שעל מנת להיות צדיק, אין אדם צריך להיות אידיאל הצדקה, אלא רק קרוב אליה כמה שיותר. אם-כן, מחפש סוקרטס אחרי השינוי הקטן ביותר שניתן לעשות, על מנת להפוך מדינה רגילה למדינה קרובה למדינה המושלמת. שינוי זה הוא לדעת סוקרטס, שהשליטים יהיו פילוסופים. באומרו כך אין סוקרטס מתכוון שעל השליטים להיות מתוך איזו גילדה מקצועית של פילוסופים, אלא שלשליטים צריך להיות טבע פילוסופי, כלומר אוהב חוכמה. מדוע? ראשית, מכיוון שהפילוסופים הם אלו שרואים את היופי והטוב בדברים כפי שהם, ולא כפי שהם נראים, בעוד שאנשים אחרים רואים את היופי בדברים כפי שהם נראים, ולא כפי שהם. מבחינה זו הפילוסופים מכירים באמת דברים, בעוד שאנשים אחרים רק סוברים דברים. דבר שמוכר, ברור שהוא יש, כי אחרת לא היה מוכר. דבר שהוא אין, ברור שאינו מוכר, מכיוון שאינו קיים. אך דבר שסוברים אותו, אין לדעת אם הוא יש או אין, מכיוון שהסברה מכילה בחובה אי ודאות. אם כן הפילוסופים אוהבים ומבינים את היש, בעוד שהאחרים מבינים את מה שבין היש לאין, המתכלה, החולף, הבלתי ודאי.
בשלב זה עומד סוקרטס להשוות בין הרשע לצדיק, על מנת לסיים את הדיון, אלא שפולימארכוס מעלה סוגיה שמונעת המשך זה. הסוגיה היא ההתייחסות לנשים ולילדים (הילודה) במדינה. אנחנו עסקנו בעניין הנשים. ראשית אומר סוקרטס שאין כל שוני בין הטיפול בנשים וגברים, עלינו להתייחס אליהם בדיוק אותו דבר במבחנים, באימונים, ואף במיניות, כלומר לא נתבייש מלהניח להם להתעמל יחד בעירום, אין לתת להבדלים הפיזיים להבדיל בטיפול בהם. הנשים והגברים יבחנו יחדיו, ומי שימצא או תמצא מתאים או מתאימה לשומרות יהיה או תהא שומר או שומרת, להגנה מגן או מגינה, לנגרות נגר או נגרית, וכדומה. מול טענה זו  מציג אפלטון שתי טענות נגד שעלולים להעלות וסותר אותן. ראשית, עלול איש לטעון, שמכיוון שטבע הנשים והגברים שונה, מתאים להם יחס שונה, כיחס הרופא והנגר. אולם, טוען אפלטון, ההבדל איננו ביכולתם לעסוק במלאכה כלשהי, אלא דומה יותר להבדל בין קירחים לשעירים, אשר אינו מונע מהם לעסוק באותן מלאכות ממש, מכיוון שאין מלאכה שגבר מסוגל לעסוק בה, אשר אישה אינה מסוגלת לה כלל. טענה שניה היא (וכאן עלי להתנצל בשם אפלטון, אשר חי בזמנים עתיקים יותר מאתנו, ודעות עתיקות הנן משונות) שמכיוון שגברים מוצלחים יותר מנשים בכל מלאכה שהיא, עלול הטוען לטעון שרק גברים צריכים לעסוק במלאכות החשובות. לכך טוען אפלטון שמכיוון שאין אישה שהיא המין הנשי, או גבר שהוא המין הגברי, אלא כל אדם הוא אינדיבידואל, אין מניעה שאישה תעשה מלאכה יותר טוב מרוב הגברים, ולכן צריך לשפוט את הגברים והנשים בדרכים הרגילות. מכאן מחל דיון שאין אנו עוסקים בו, באשר לגורל הילדים. השאלה הבאה ששואלים במתדיינים את סוקרטס כיצד יוכיח שמדינה כזו (זו שתיאר) יכולה בכלל להתקיים? סוקרטס עונה לכך שמכיוון שזוהי המדינה האידיאלית, על מנת שמדינה תיחשב לטובה, אין היא צריכה להיות בדיוק כמו זאת, אלא רק לשאוף להיות כמוה, ולהיות יחסית קרובה אליה. זאת באופן דומה לכך שעל מנת להיות צדיק, אין אדם צריך להיות אידיאל הצדקה, אלא רק קרוב אליה כמה שיותר. אם-כן, מחפש סוקרטס אחרי השינוי הקטן ביותר שניתן לעשות, על מנת להפוך מדינה רגילה למדינה קרובה למדינה המושלמת. שינוי זה הוא לדעת סוקרטס, שהשליטים יהיו פילוסופים. באומרו כך אין סוקרטס מתכוון שעל השליטים להיות מתוך איזו גילדה מקצועית של פילוסופים, אלא שלשליטים צריך להיות טבע פילוסופי, כלומר אוהב חוכמה. מדוע? ראשית, מכיוון שהפילוסופים הם אלו שרואים את היופי והטוב בדברים כפי שהם, ולא כפי שהם נראים, בעוד שאנשים אחרים רואים את היופי בדברים כפי שהם נראים, ולא כפי שהם. מבחינה זו הפילוסופים מכירים באמת דברים, בעוד שאנשים אחרים רק סוברים דברים. דבר שמוכר, ברור שהוא יש, כי אחרת לא היה מוכר. דבר שהוא אין, ברור שאינו מוכר, מכיוון שאינו קיים. אך דבר שסוברים אותו, אין לדעת אם הוא יש או אין, מכיוון שהסברה מכילה בחובה אי ודאות. אם כן הפילוסופים אוהבים ומבינים את היש, בעוד שהאחרים מבינים את מה שבין היש לאין, המתכלה, החולף, הבלתי ודאי.




שורה 120: שורה 94:
סוקרטס ממשיך בתיאור של מה שעשוי לדרדר את הבוחרים ללמוד את החיים הפילוסופיים, בין אם גידול גרוע, בין אם חוסר כשרון מלכתחילה, ובין אם שניהם.  
סוקרטס ממשיך בתיאור של מה שעשוי לדרדר את הבוחרים ללמוד את החיים הפילוסופיים, בין אם גידול גרוע, בין אם חוסר כשרון מלכתחילה, ובין אם שניהם.  
אפלטון ממשיך בתיאור מי הוא האדם אשר מבין באמת את המציאות בניסיון להגדיר את ההבנה. הוא אומר שהטוב הוא להבנה כמו שהאור הוא לראיה. הטוב נדרש להבנה, מכיוון שכדי להבין דבר, עלינו לדעת ראשית מה התכלית שלו, כלומר מה הטוב שלו, וגם מה טוב לו, כלומר מה יהיה הטוב בשבילו, כך לדוגמא כדי להבין את האדם עלינו להבין שהטוב לאדם הוא פיתוח המידות. כעת מסביר אפלטון את הקו המחולק, על מנת להסביר מה הן הרמות השונות של ההבנה:
אפלטון ממשיך בתיאור מי הוא האדם אשר מבין באמת את המציאות בניסיון להגדיר את ההבנה. הוא אומר שהטוב הוא להבנה כמו שהאור הוא לראיה. הטוב נדרש להבנה, מכיוון שכדי להבין דבר, עלינו לדעת ראשית מה התכלית שלו, כלומר מה הטוב שלו, וגם מה טוב לו, כלומר מה יהיה הטוב בשבילו, כך לדוגמא כדי להבין את האדם עלינו להבין שהטוב לאדם הוא פיתוח המידות. כעת מסביר אפלטון את הקו המחולק, על מנת להסביר מה הן הרמות השונות של ההבנה:
  הרמה הראשונה היא הבנת צלליות, בבואות. זוהי ההבנה לא של דברים, אלא של השתקפויות שלהם, בעוד שבבואה במראה מסגירה יותר על הדבר המשתקף מאשר צללית, כולן מהוות דמויות של דברים אמיתיים ולא דברים אמיתיים. הקטע השני מיועד לדברים האמיתיים, המוחשיים. הקטע השלישי והרביעי שניהם מייצגים הבנה של אידיאות, רעיונות, אלא שזוהי הבנה שונה. בשלב השלישי המבין חווה את האידיאה, הוא יודע כיצד היא נראית, אך הוא אינו יודע מדוע היא טובה, מה חשיבותה, ומהי באמת. בשלב הרביעי המבין מבין מה האידיאה באמת, מהי הגדרתה הנכונה, ומדוע היא טובה. כך לדוגמא אדם שמבין את האומץ ברמה השלישית, כאשר הוא עומד מול סכנה, הוא יהיה אמיץ, ויתמודד מולה, הוא ידע שזהו הדבר הטוב לעשות. אך אם תבקש ממנו דין וחשבון על מעשיו, לא ידע הוא כיצד להסביר. ואולם האדם המבין ברמה הרביעית ידע מדוע האומץ הוא טוב. הוא ידע בכל מצב לשאול את עצמו מה הדבר שממנו באמת צריך לפחד, ולהתמודד עם הדברים כפי שצריך.


* הרמה הראשונה היא הבנת צלליות, בבואות. זוהי ההבנה לא של דברים, אלא של השתקפויות שלהם, בעוד שבבואה במראה מסגירה יותר על הדבר המשתקף מאשר צללית, כולן מהוות דמויות של דברים אמיתיים ולא דברים אמיתיים.
* הקטע השני מיועד לדברים האמיתיים, המוחשיים.


הקטע השלישי והרביעי שניהם מייצגים הבנה של אידיאות, רעיונות, אלא שזוהי הבנה שונה.


* בשלב השלישי המבין חווה את האידיאה, הוא יודע כיצד היא נראית, אך הוא אינו יודע מדוע היא טובה, מה חשיבותה, ומהי באמת.


* בשלב הרביעי המבין מבין מה האידיאה באמת, מהי הגדרתה הנכונה, ומדוע היא טובה. כך לדוגמא אדם שמבין את האומץ ברמה השלישית, כאשר הוא עומד מול סכנה, הוא יהיה אמיץ, ויתמודד מולה, הוא ידע שזהו הדבר הטוב לעשות. אך אם תבקש ממנו דין וחשבון על מעשיו, לא ידע הוא כיצד להסביר. ואולם האדם המבין ברמה הרביעית ידע מדוע האומץ הוא טוב. הוא ידע בכל מצב לשאול את עצמו מה הדבר שממנו באמת צריך לפחד, ולהתמודד עם הדברים כפי שצריך.




אוחזר מתוך "https://www.sikumuna.co.il/wiki/מיוחד:השוואה_ניידת/20469"