חירות ושוויון בעת החדשה: הבדלים בין גרסאות בדף

   

קיץ 1788. המלך מסכים לכנס את נציגי שלושת המעמדות וקובע את התאריך מאי 1789. מתנהלים וויכוחים לקראת הבחירות אבל עדיין אין ערעור על מעמד הכנסייה, ורובם תומכים במלוכה. התביעות הן:

1)לחוקק חוקה כתובה לצרפת.

2)לצמצם את שלטונו של המלך.

3)לבחור נציגות קבועה של העם שתהיה מוסמכת להטיל מיסים בדרך צודקת יותר.

4)להבטיח את זכויות הפרט ולקדש את זכות הקניין.

הוויכוח הגדול היה על מספר הנציגים. המעמד השלישי דרש מספר נציגים שווה לשני המעמדות האחרות. המלך נתפס כבורר והוא מחליט להגדיל את מס' הנציגים של המעמד השלישי. עם זאת, התברר, שהייצוג הכפול לא שינה כלל את מאזן הכוחות, שכן ההצבעה נעשתה לפי מעמדות. דבר לא השתנה.

במהלך האספה הצביעו נציגי המעמד השלישי לבדם על קבלת החלטה שלפיה השררה נמצאת בידי רוב האזרחים. בנוסף החליטו אנשי המעמד השלישי כאשר שינו את שם האספה ל"אסיפה הלאומית". הם אמנם הזמינו את האצולה להצטרף אליה, אך הבהירו, שאם האריסטוקרטים לא יצטרפו, הם לא יהססו לנהל את עניני המדינה בלעדיהם. המלך ניסה להתנגד להחלטות אלו, אך ללא הצלחה. ב-23 ביוני נאות המלך להסכים לשינויים מסוימים בחוק וויתר על חלק מסמכויותיו. האריסטוקרטים שעדיין לא הצטרפו לאספה הלאומית, עשו כן בעקבות בקשתו של המלך. אספת המעמדות סיימה את חייה ולא התכנסה עוד, וסמכויותיה עברו לאספה הלאומית.

•הצו מבטל את השיטה הפיאודלית – את הצמיתות ללא מתן פיצויים, ולכן כל מה שנגזר מהשיטה הזו מבוטל, במיוחד שעבוד הגוף והרכוש של האיכרים.

•כל בתי הדין שבאחוזות מבוטלים, אך השופטים ימשיכו לתפקד עד שתהיה שיטה משפטית אחרת שתקבע ע"י האסיפה הלאומית.

•שיטת המיסים והמעשרות מכל הסוגים לכהונה מתבטלת בתנאי שתהיה שיטה אחרת לכיסוי ההוצאות של עבודה הבורא.

•האזרחים יכולים להיבחר לכל משרה בכנסייה, באזרחות ובצבא – שוויון זכויות והזדמנויות.

•מיסוי יהיה פרופורציונאלי לגודל הרכוש (מס פרוגרסיבי).

המשמעות של עקרון החירות והשוויון על פי הצו לביטול הפיאודליזם:  

הצו ביטל את השיטה הפיאודלית, ביטל את השעבוד בגוף ובנפש, האיכר הפך להיות חופשי בגופו אך עדיין לא קיבל אדמה לרשותו. בוטלו המיסים לכנסייה ואין זכויות יתר לקבוצה או אדם פרטי. המיסים נגבו מהאזרחים בהתאם לגודל הרכוש והתבטל המבנה החברתי שהיה בצרפת עד ערב המהפכה.

ביסודה של ההצהרה הונחה ההשקפה כי בני האדם נולדו חופשיים ושווים בזכויותיהם. ייעודה של החברה הוא לשמור על קיום זכויותיו והטבעיות של האדם שאינן ניתנות לביטול והן: חירות, קניין, בטחון והזכות להתנגד לדיכוי.  

החירות הוגדרה כרשותו של האדם לפעול על פי הבנתו, כל עוד אין הוא מקפח את זכויותיו המוצדקות של הזולת.

שני מסמכים אלה היוו הישג של המעמד הנמוך ששאף להגדיל את רכושו ותמך בהסרת כל המגבלות השלטוניות והמעמדיות על שאיפתו ומאמציו לצבור רכוש.

1.החוקה, שלטון החוק.

2.הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, הפרדת רשויות והדמוקרטיה הייצוגית – נמצא בהקדמה להכרזה.

תפיסת החירות של רובספייר היא פירוש שונה למושג חירות.לדעתו, חירות פירושה שחרור מהשלטון הישן – המלוכה ובעלי האדמות – גם אם יש צורך להשתמש בכוח. הוא היה חלק מתנועת היעקובינים שסברו כי על המדינה מוטלת החובה להשליט בכוח שוויון חברתי וכלכלי, אפילו על ידי פגיעה בחירות האישית. הם גם סברו כי יש להשליט את עקרונות המהפכה בכל מחיר.  

המטרה של המהפכה היא שלטונו של הצדק הנצחי המבוסס על עקרונות החופש והשוויון.

השוויון הוא לא שוויון זכויות/הזדמנויות אלא שוויון חברתי. החירות היא לא חופש מכפייה משום שהאדם בן החורין משועבד ליצרים שפלים ואנוכיים, ולא נשמע לאמת אחת  - למערכת ערכים אובייקטיבית שקובעים אותה המנהיגים היודעים מהו הרצון הכללי.

1)יש להקים ממשלה מהפכנית שתעסוק בייסוד הרפובליקה, כמו שמשטר חוקתי עוסק בשמירה על הרפובליקה.

2)הממשלה הזו צריכה להלחם על החירות כנגד אויביה. היא צריכה להציל את חירות הכלל מפני התקפות מצידם של המפלגות השונות.

7)לפי רעיונותיו, הטרור הוא הצדק היוצא מעקרון "verto" – שלטון המידות הטובות, וזאת כדי להכניע את האויבים מבפנים.

1.לדבריו, למרות שהדמוקרטיה היא שלטון העם, ההיסטוריה מלמדת אותנו שלא קיים מצב שבו שהעם מתכנס ומקבל החלטות בנושאים שעל סדר היום. לטענתו, העמים ששרדו הם רק אלו ששלט בהם כוח ה – "verto". משמע: האזרח מבטל את רצונו הפרטי ומתעלם מטובתו האישית/האנוכית וזאת בפני "הרצון הכללי" של הציבור כולו. הרצון הכללי הוא שלטון המידות הטובות.

2.משטר זה צריך לבטל את כל המפלגות, משום שמפלגה היא פשע המחליש את הרצון הכללי, מחליש את החירות ואת מוסר הציבור – הרצון הכללי פירושו אחדות.

4.קידוש כל האמצעים על מנת להבטיח את שלטון החירות. אחדות המולדת היא צו עליון.

היעקובינים רואים בדאגה ובזעם את הפער בין העשירים לעניים וחלק מהם מתארגן באגודה שקוראת לעצמה "אגודת השווים". בראשם עומד אדם בשם פראנסואה באבף, בן איכרים, דמוקרט קיצוני ונלהב, שניהל מאבק באמצעות עיתון שנקרא "טריבון העם" נגד העשירים.  

באבף קרא לחזור לחוקה של 1793, שהייתה סוציאליסטית וחתרה לביטול הקניין הפרטי (במיוחד בקרקע), ולפתח אמצעי ייצור משותפים ומתוכננים.כמו כן, הוא הטיף להנהגת משטר שלא יהיה בו רק שוויון מדיני, אלא גם שוויון כלכלי חברתי.