זריתי לרוח אנחתי / חיים נחמן ביאליק

בית ראשון: הדובר בשיר נמצא במצב של התפוררות הדרתית, של החלשות: "זריתי לרוח אנחתי": אנחותיו של הדובר התפזרו לכל עבר, אל הרוח. "וירווה החול דמעות עיני": החול "האדיש" סופג את דמעותיו של הדובר בשיר, ובולע אותן כלא היו. "אוד עשן הנני": אוד - (ז') גזיר עץ שעלה באש אך לא נשרף כולו, גחלת, גחל; ניצול, פליט, שריד, שאיר, שארית, פלטה, שיור. כוחו של הדובר מתפוגג אט אט, כשם שאוד עשן מאבד מלהבתו בהדרגה.

הדובר פונה אל הרוח על מנת שתסייע לו למצוא את אחיו (לאו דווקא "אח" במובן הביולוגי של המילה) על מצבו הנחלש, המתפורר.

הוא מתמוטט בהדרגה, ללא אפשרות של דחייה או התחדשות (כשם שאוד עשן לא יכול לחזור להיות עץ רענן).

• ניתן להבחין כי כאבו וייאושו של המחבר אותנטיים, לפי משפטי הקישור שבין הבית הראשון לשני - "אמור לו:...". ביטוי זה מופיע גם בשורה האחרונה בבית הראשון, וגם בשורה הראשונה בבית השני. המחבר נואש לעזרה, מתחנן אליה.

בית שני: הדובר מספר על הרגשתו בעבר לעומת תחושותיו כיום. בעבר נבע בו מקור של אור, וכיום אותו מקור מתייבש אט אט. בעבר שלהבת יקדה בליבו, וכיום היא דועכת רשפים רשפים (רשף - (ז') ברק, נצנוץ, ניצוץ, גחלת, שביב-אש, חזיז, גץ, הבהוב, הבלחה; להבה, להבות-אש).

בית שלישי: בבית זה, הדובר מתאר "פצע" שבגופו, והוא שותת דם ופוגע בו. ליבו של הדובר מתבוסס באפר ובדם. בבית השני מתואר היה מצבו של הדובר בעבר כמצב של נביעת מעיין של אור, וכיום נובע בו מעיין של דם.