על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

תרמית / דבורה בארון

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תרמית / דבורה בארון

נושא הסיפור

נושא הסיפור הוא מעילה באמון של אם בבתה והשפעת מעשה התרמית של האם על בתה הצעירה. מעשה התרמית – קנונייה שנעשתה בין האם ובין הספּּר, בניגוד להבטחה שנתנה האם לילדה ביחס לתספורת – נראה אולי עניין פעוט, אך בעיני הילדה הייתה לו חשיבות רבה. היא נפגעה מן התספורת עצמה, שעוררה צחוק בפי הסובבים, ובעיקר – מערעור האמון באם האהובה, שלא נתכוונה כלל למלא את הבטחתה. מעשה התרמית של האם, האדם הקרוב לה ביותר, גרם לילדה למשבר אמון, ערער בה משהו מן האמון בבני אדם בכלל, אותו אמון שנבנה בדרך כלל על מערכת היחסים של ילד עם הוריו, ובעיקר עם אמו.

נקודת התצפית של המספרת בסיפור

נקודת התצפית היא של מספרת גיבורה , הדברים מסופרים בגוף ראשון. הסיפור מספר מאורע מן הילדות, אבל את הדברים מספרת המספרת הבוגרת – ואנו יודעים זאת על פי משפטי הפתיחה והסיום: הפתיחה: "את סופת הזעף, שהתחוללה ביום קיץ אחד בילדותי, זכרו אחר כך רבים." מכאן שהסיפור הוא זיכרון ילדות מן העבר. וכן: "לי אני זכור היום ההוא בייחוד… " – סיפור זיכרונות. והסיום: "והוא ששימש לי אחרי כן מצע לכל מעשי התרמית האחרים שנעשו לי…", כלומר המספרת היא כבר בעלת ניסיון חיים.

המעניין הוא שהעובדה שהסיפור מסופר מפי המספרת כשהיא כבר מבוגרת, במרחק של שנים מן האירוע, כמעט ואינה משפיעה על אופן ראיית הדברים ועל אופן הצגתם. עיקרו ורובו של הסיפור מסופר מנקודת ראות מזדהה עם הילדה של אז, כמעט ללא פרספקטיבה. זוהי נקודת המבט של הילדה הנפגעת, שרואה את פגיעתה של התספורת, שנכפתה עליה מתוך גניבת דעת, ובעיקר את מעשה התרמית והמעילה באמון של האם - כמכת מוות. מה שקרה אז מוצג בסיפור כהווה דרמטי, כאילו הדברים מתרחשים עתה לנגד עינינו. כל התחושות האמוציונליות ( הרגשיות ) הסובייקטיביות של הילדה של אז מוצגות לפנינו בסיפור במלוא חריפותן, בלי ריסון מבוגר. כמו כן אין כל התייחסות לנקודת הראות של האם. למשל – לא ידוע לנו מדוע היה חשוב לאם לגזוז את שערה של הבת בצורה קיצונית כל כך.

מה יכלו להיות שיקוליה של האם לא להיענות לבקשת הבת ולספר אותה תספורת קצרה כל כך? - הימים היו ימי קיץ, אולי מפני החום, אולי חשש מפני כינים או פריחה בעור, אולי חשבה, כפי שנהגו לחשוב, שאם מספרים קצר את השער הוא צומח אחר כך באופן בריא יותר וכו'. על כל פנים אין לנו סיבה לחשוב שהאם עשתה זאת מרוע לב – על פי תיאור היחסים ביניהם קודם לכן, וכן מתוך תיאור דאגתה של האם לילדתה בעת הסופה לאחר מכן.

האם לא הסבירה לילדה את מניעיה - ייתכן שהאם חשבה שהילדה קטנה מדי ולא תבין, ייתכן שלא ייחסה חשיבות רבה להבטחה שנתנה לבתה, ולא צפתה את ההשפעה שתהיה לעניין על הילדה. קרוב לוודאי שכוונתה הייתה טובה, והתרמית הייתה, כנראה, פעוטה בעיניה, ומן הסוג שהמטרה מצדיקה אותו. על כל פנים ברור שהאם, כהורים כולם, היא אך בן אדם, והיא עלולה לטעות, וגם אם נקודת המבט של האם איננה מוצגת בסיפור – לא מתוארת פה אם מתעללת. על כל פנים שום דבר מכל האפשרויות האלה אינו מופיע בסיפור. הסיפור כתוב, כאמור, מנקודת מבט אישית-סובייקטיבית של הילדה, ובאופן שהולם ראייה של ילד, שהיא ראייה אגוצנטרית ( היא במרכז, וסביבה סובב הכול ) וסובייקטיבית, ואם היא נפגעת, והפגיעה היא כה קשה, אין היא עושה כל ניסיון להבין את הצד הפוגע. ונראה שהפגיעה הותירה צלקת קשה כל כך בלב המספרת, עד שגם לאחר שנים לא שינתה את נקודת הראות שלה.

  • הערה: דבורה בארון אמרה פעם בשיחה בעל-פה: "המבוגרים סבורים, שאין הילד חש ומבין מאומה, ולפיכך הרי הם מרשים לעצמם לעשות בפניו דברים, אשר היו מתביישים לעשות איש בפני רעהו. ואילו לאמיתו של דבר הילד מיטיב לראות ולהרגיש. וכל הדברים שהוא רואה הריהו סופגם במעמקי נפשו וזוכרם לכל ימי חייו". ( "אגב אורחא", עמ' 101 ).

שם הסיפור מתקשרא אף הוא לנקודת התצפית. הסיפור נקרא "תרמית" ( ולא, למשל, "התספורת" ) משום ששם זה מבטא את עוצמת הפגיעה של הילדה מן התרמית, מן המעילה באמון, יותר מאשר מן התספורת עצמה.

בכל זאת אפשר למצוא בסיפור נקודת מבט רטרוספקטיבית ( במבט לאחור ) של המספרת המבוגרת, שמתייחסת אל המאורעות באופן יותר פייסני. הדבר מופיע בסיום, כשהיא מדברת על פשרה, על מעין תיקון, חלקי, אמנם, שנעשה באמצעות הדאגה שהפגינה האם כלפי בתה והשמחה האמיתית שגילתה כאשר מצאה את הבת לאחר הסופה. אז אומרת המספרת שהתיקון הזה היה מעין טלאי, שסייע לה בעתיד להתמודד עם כל מיני מעשי תרמית שנעשו לה על ידי אחרים ולקבל אותם באופן פחות קיצוני ומכאיב. כלומר בדיעבד ( לאחר מעשה ) נתפס התיקון הזה, אף על פי שהוא תיקון פגום, "טלאי", כחיסון מחשל. כמו כן ניתן להבין ברמז בלבד, שהיום, בפרספקטיבה של זמן, אותה "תספורת בושה" כבר איננה נראית כ"סוף העולם". ובעצם אפילו אז, כשראתה את הדאגה הגדולה ואת ההרס שגרמה הסופה, החלה לראות את הדברים בפרופורציות שונות במקצת: "ולנוכח כל אלה החוויר כאבי שלי והלך ונחלש מעט מעט."


המאורעות עצמם והשפעתם על הילדה

אפשר למצוא רמז לתרמית שעומדת להתרחש, והילדה אכן חוששת לפני התספורת: יש רמז הקשור בספר ( הגלב ) – הספר קורץ בעינו, וזוהי התנהגות האופיינית לקנונייה, והמספרת מדמה אותה "כנצנוץ הברק הבא לבשר את הלם הרעם". כמו כן הילדה יודעת שהאם נוטה לתספורת של נערים, ולכן הילדה מבקשת במפורש שיעשו לה תספורת "פולנית". האם מבטיחה לבת שבקשתה תיענה, ואף נותנת לה עוגת פרג, מעין "שוחד" או ניסיון להסחת הדעת. גם סיפוריו של הספר על משפחתו משמשים כהסחת דעת. כלומר על פי תיאוריה של המספרת נעשה פה מעשה מרמה מכוון מראש, ביודעין ובקנונייה.

לאחר התספורת הילדה יוצאת בהרגשה טובה מן הבית, לאחר שאמה נשפה בפיה על צווארה להפריח את שיירי השער, נשיפה המכונה בפי המספרת "נשימת עדנים", והנה היא מגלה את התרמית בהפתעה, על ידי ההערות הלעגניות של השכנה ושל נערת הבית (המשרתת ). וכך היא מגלה את התספורת ובורחת הביתה "נרדפת כבהצלפת שוט בצחוקן של השתיים". הילדה הייתה נפגעת מן התרמית גם אילו הייתה מגלה את התספורת מול המראה לפני צאתה מן הבית. אבל ייתכן שעוצמת הפגיעה לא הייתה כל כך גדולה. הרגשתו של ילד נקבעת במידה רבה על ידי יחס הסביבה אליו, והלעג של הסביבה ללא ספק העצים את הפגיעה. לא זו בלבד שרומתה, אלא שעתה הסביבה לועגת לה. ( מלכתחילה אנחנו עוסקים בעניין חיצוני, תספורת, שקשור לאופן שהאדם נראה בעיני החברה ).

ואכן, לאחר שהמספרת מדברת על ההלם של משבר האמון באם, היא עוברת אל העניין עצמו – "והלא הייתה פה גם חרפת ראשי, תספורת בושת זו, אשר רק למוכות הגרב ( מחלת עור, אקזמה ) תיעשה. איך אצא מעתה אל בין חברותי ואשוב להתהלך עם בני הבית?"

מערכת היחסים בין האם לבת לפני האירוע

אין ספק שעד לאותו אירוע הייתה מערכת היחסים בין השתיים טובה, שאם לא כן לא ניתן כלל להבין את עומק הפגיעה שנפגעה הבת מן התרמית. הבת אוהבת את אמה, בוטחת בה ואף מעריצה אותה. בעניין האמון והביטחון – היא אומרת: "הן אמי הייתה זאת אשר עליה נסמכתי, שביטחוני בה היה לי למשען עוז, אשר אתה לא החשיך החושך לי, וכל אימה לא ביעתתני, יען כי ידה, ידעתי, אמונה לי, ודיבור פיה – תורת אמת." ובאשר לאהבה וההערצה – נוכל לגלות זאת על ידי תיאורי אגב , כגון "הושיטה לי בידה היפה אחת מעוגות הפרג… ", וכן היחס ל נשיפת האם על עורפה :"בהרגשת נועם מנשימת עדנים זו… "

איך משפיע משבר האמון על הילדה, על יחסה אל הסביבה ועל יחסה אל אמה? בעיניה האם מדומה למי שהפכה את הכוס במלואה. הכול נהרס. נראה שהילדה רוצה למות (גם אם אינה אומרת זאת במפורש ) – היא מתחבאה בתא צדדי עזוב, עולה על תנור אפייה ישן ורעוע ומתפללת בלבה שיתמוטט, מושיטה יד לחלל הריק, מרגישה שאין לה אחיזה בחיים – הן במובן הפיזי והן במובן הנפשי. היא גם מבקשת נקמה – לכן את החושך עם בוא הסופה היא מפרשת כעונש לנערת הבית, כאילו הוכתה בסנוורים – התעוורה זמנית, כפי שקרה לאנשי סדום הרשעים, שדרשו מלוט שיוציא אליהם את אורחיו ( בראשית י"ט, 11 ), וכן כאשר מבקש אלישע מאלוהים להכות בסנוורים את צבא ארם (מלכיםב', ו', 18 ). היא גם עושה אנלוגיה בין הסופה לבין המבול ומהפכת סדום ועמורה, שהיו עונשים על חטאי בני האדם, וכשהיא רואה את אמה המבועתת – הוא אומרת במפורש: "ובפעם הראשונה טעמתי אז את הטעם המתוק של הנקמה".

הסופה ומשמעותה

הסופה מופיעה בסיפור כמאורע ממש. באמצע הקיץ, ללא כל הכנה מוקדמת, פורצת סופה המחשיכה את המקום, נראית "כמין עמוד שחור שהגיח מאחורי היער והלך וקרב אל המקשאות… ", ברקים ורעמים, ברד כבד ניתך, מנפץ את שמשות החלונות וזורע הרס על כל הסביבה, עד כדי כך שהסופה כמעט והביאה כליה ( סוף, הרס ) על המקום. סופה זו מפתיעה את הסביבה, גורמת פחד ובהלה. האנשים חשים שהעולם הולך ונהפך.

המשמעות הסמלית של הסופה

הילדה רואה בסופה עונש על חטא , "גערת זעף על חטא שנעשה". היא משווה את הסופה לאירועים קוסמיים מן המקרא – המבול, מהפכת סדום ועמורה. היא מדברת בלשון רבים, אבל נראה שלמעשה היא מתכוונת לכך שיש בסופה משום עונש מן השמים לאמה על מעשה התרמית. וכן היא עונש לאנשים נוספים, למשל הספר, וכן השכנה ונערת הבית שלעגו לה. לא נראה שאכפת לה שמן הסופה נפגעים גם חפים מפשע, שאין להם כל קשר לאירוע.


האנלוגיה בין הסופה לבין האירוע הפוגע

הסופה מזכירה את הניב: "כרעם ביום בהיר", שפירושו שדבר נורא קורה במפתיע. כאן יש מעין הגשמה של הניב הזה. הסופה באמת באה במפתיע, ביום בהיר. ויש בזה משום אנלוגיה למה שקרה לילדה – המעילה באמון של האם, שבה בטחה ועליה סמכה, נתפסת פה כאסון שבא במפתיע, "כרעם ביום בהיר". הסופה גם משמשת כאנלוגיה לסערת הנפש שבה מצויה הילדה עקב מה שקרה לה. בספרות ובקולנוע בוחרים לעתים לתאר מזג אוויר או תיאורי טבע שונים כאנלוגיה למצב הנפש של הגיבורים. למשל – שמש ושמים כחולים אופייניים להרגשה של אושר ושמחה, גשם מופיע לא פעם כאנלוגיה לעצב, לבכי ( "בכיים של השמים" ), עורבים שחורים מרמזים לעתים על אסון העומד להתחולל וכיו"ב. וכך אפשר לומר גם על הסופה בסיפור זה – שהיא אנלוגית למצב הנפש של הגיבורה.

הסופה כבעלת השפעה מזככת

לסופה יש השפעה מזככת על הילדה. היא מאפשרת לה להשלים עם המציאות, הן משום שתהפוכות סדרי העולם וחורבן בסדר גודל כזה מקטינים במידה מסוימת את כאבה – "ולנוכח כל אלה החוויר כאבי שלי והלך ונחלש מעט מעט", והן משום שמאורע זה סיפק את רגש הנקמה של הילדה כשראתה את אמה המודאגת, והן משום שבעקבות הסופה נוכחה הבת לדעת שאמה אוהבת אותה ודואגת לה, ושמעשה התרמית לא היה ביטוי לשינוי ביחסה של האם כלפיה. הסערה אפשרה את הפשרה. ההכרה באהבת האם לא מחקה כליל את כתם התרמית, אבל הקהתה את עוקצו. השימוש בביטוי "פשרה" - ששורשו זהה לשורש של "פושר" – לא חם ולא קר - מעיד על איזו שהיא התבגרות. ואכן כל המאורע המתואר בסיפור הוא מעין שלב בהתבגרותה של הילדה- המספרת. משהו מתמימותה אבד, האמונה התמימה שהייתה לה באמה נפגמה, ועמה גם נפגע האמון שלה בבני האדם בכלל. שהרי אם אמה יכלה כך לבגוד באמונה, קל וחומר אנשים זרים. ויחד עם זאת היא מגיעה לתובנה שגם האנשים האהובים עליך והאוהבים אותך אינם מושלמים, ויש בהם פגמים, ויש להשלים עם מציאות זאת ולקבל אותה למרות פגמיה. תהליך ההתבגרות כרוך תמיד בפשרות, כשהילד מגלה שהדברים במציאות לעולם אינם יכולים להיות בדיוק כפי שהיה רוצה שיהיו. בכל זאת בהתנהגותה של האם בסיום יש משום תיקון.

התיקון בסיום

המספרת מדמה את התיקון לטלאי על קרע, כלומר זהו תיקון פגום. הוא אמנם מכסה על הקרע, אבל עדיין זה טלאי, כלומר שלמות אין כאן, והקרע לא נעלם לחלוטין. אבל, כאמור, יחסים בין בני אדם יש בהם לעתים קרעים, והתיקון של קרעים אלה אינו מושלם, אלא עשוי טלאים.

אבל לתיקון הזה היה, בעיני המספרת, תפקיד נוסף בחייה. המספרת רואה באירוע הזה ובתיקון בסיומו מעין חיסון מחשל. הם סייעו לה בהמשך להתמודד עם כל אותם מקרים שבהם בגדו באמונה אנשים אחרים. כלומר אירועי אותו היום הקלו עליה וחיסנו אותה מפני הפגיעות בעתיד. הקרע המתואר בסיפור הוא קרע ראשון בשלמות חייה של המספרת, וככזה הוא מכאיב במיוחד. אבל ההתנסות הזאת, והתיקון – ולו החלקי, הפגום בסיום – משמשים גורם מחסן מפני ניסיונות קשים בעתיד.

פרטים נוספים בסיפור שיש להם משמעות סמלית

המועד שבו מתרחש הסיפור. האירוע המתואר בסיפור חל סמוך לתשעה באב. 'תשעת הימים' – אלה תשעת הימים שלפני תשעה באב, שעל פי המסורת ירושלים הייתה נתונה בהם במצור ( עד שנפלה בתשעה באב ), ובהם נוהגים מנהגי אבלות, כלומר אין חוגגים, אין מתגלחים או מסתפרים, בקהילות מסוימות אין עושים כביסה וכו'. שבת 'נחמו' היא השבת הראשונה שאחרי תשעה באב, שבה קוראים בהפטרה את הפרק מתוך ישעיהו השני הפותח במילים "נחמו נחמו עמי…". השימוש דווקא במועד זה יש לו משמעות סמלית: עבור הילדה המאורע ההוא היה מעין חורבן פרטי משלה. ולזה מתווספת גם הסופה, שגם בה אלמנטים סמליים של חורבן. ב.בתחילת הסיפור, לפני הופעת הספּּר, מתוארת תמונה שולית, לכאורה: נערת הבית מוציאה את העריבות ( הקערות, הגיגיות ) לחצר וממלאת אותן במים לכביסה, והילדה משתכשכת במים. תמונה תמימה לגמרי. ואז נאמר: "ניפצתי במחי יד אחד את מרחבי השמים הנשקפים מהם, ועמדתי להסתכל איך שהם הולכים ונרקעים שם מחדש." זהו פרט קונקרטי שיש לו משמעות סמלית. למעשה מקפלת התמונה הקטנה הזאת, כמעין ציור לשוני, את עיקר משמעותו של הסיפור. מה שאירע באותו מקרה ניפץ את השמים של החיים השלווים והבטוחים של הילדה. והתיקון בסיום הוא מעין איחוי חלקי של השמים המנופצים.

ציורי הלשון ( דימויים, מטפורות ) בסיפור

הסופר והמבקר אשר ברש כינה את דבורה בארון "משוררת בפרוזה". ואכן אנו רואים בסיפורה שימוש מרובה בלשון פיגורטיבית ( שימוש בציורי לשון, כגון דימויים, מטפורות וכו' ) האופיינית לשירה. הנה הבולטים שבהם:

1.דימוי:"…נתערערה אמונתי באדם, דבר אשר, לא כאיזה בית-מגורים או סוכת-גן, אין לתקן עוד." המשמעות – משבר האמון הוא דבר חסר תקנה, הוא עניין נפשי, בניגוד לדברים חומריים הניתנים לתיקון. מכאן אפשר להבין, שגם לאחר הפשרה בסיום – תיקון של ממש אין כאן.

2.דימוי: "ראיתי בהיכנסי את קריצת עינו של האיש, אשר בזיכרוני נשתמרה כנצנוץ הברק הבא לבשר את הלם הרעם". השימוש פה הוא במשמעות מטפורית בלבד, ויש בו רמז לחרדתה של המספרת מפני קנונייה שנרקמה בין הספר לבין האם. אבל השימוש בדימוי מסוים זה דווקא יש בה רמז להמשך, כאשר באמת יבוא ברק ויבשר על הרעם, על הסופה הממשית .

3.דימוי: "… נרדפת כבהצלפת שוט בצחוקן של השתיים… " – לגלוגן של השכנה ושל נערת הבית מכאיבים לילדה כמו הצלפת שוט.

4.מטפורה: "פשטתי את ידי לפני, אל החלל, אשר ידעתי שמעתה ריק הוא בשבילי, ללא כל נקודת אחיזה." מעשה התרמית של האם משאיר את הילדה ללא משענת, ואין הכוונה למשענת פיזית, אלא למשענת נפשית, ללא מישהו שאפשר לתת בו אמון.

5.דימוי: "והנה עמדה והפכה הכול כהפוך את הכוס המלאה." – דימוי די שגרתי, אבל הוא מדגיש את תחושת הריקנות של הילדה, שהובעה קודם על ידי תיאור היד המושטת אל החלל הריק.

6.דימוי: הרעש של הסופה מדומה באוזני המספרת "כגערת זעף על חטא שנעשה". פה מופיעים אזכורים מקראיים של חטאים שעליהם היו עונשים קוסמיים.

7.דימוי והאנשה: גרגרי הברד נכנסו לתוך הבית מבעד לחלונות המנופצים "בצורת אבנים קרחיות, נזעמות."

8.דימוי: האם העומדת מפוחדת ומבועתת מן הסופה מתוארת "כמו מתחת לשבט עונשים". שבט – שוט. בעיני הילדה זהו עונשה של האם על מעשה התרמית.

9.דימוי: השמש המגיחה מעט מבעד לרווח בין עננים לאחר שוך הסופה - "שמש פגומה, שעמדה בין מפלשי העננים כמו בתוך פתחי תהום". יש פה השלכה של רגשותיה של הילדה על הנוף. גם היא מרגישה שמשהו נפגם, שהיא עומדת כמו על סף תהום. 10.דימוי: פניה הקורנות משמחה של האם כשהיא מוצאת את בתה , אהבת האם – מדומה ל"כמו טלאי היה זה שהוטל שם, בפנים, על הקרע, והוא ששימש אחרי כן מצע לכל מעשי התרמית…שהעוקץ שלהם ניטל ( מטפורה שחוקה, מקובלת )…" .

"הסיפור הקצר נוטה לגיבוש מסוגנן, להצגה סמלית מחודדת ולעתים אף רומזנית מעיקרה" ( י' אבן: מילון מונחי הסיפורת ). אפשר לומר שבסיפור הקצר הזה מתממשים כל המאפיינים האלה.