תיירים / יהודה עמיחי

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תיירים / יהודה עמיחי


בקורי אבלים הם עורכים אצלנו,

יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכותל המערבי

וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי מלון,

מצטלמים עם מתים חשובים בקבר רחל

ובקבר הרצל ובגבעת התחמושת,

בוכים על יפי גבורת נערינו

וחושקים בקשיחות נערותינו

ותולים את תחתוניהם

ליבוש מהיר

באמבטיה כחולה וצוננת.


פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים

הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך

ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם

הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית.

קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי:

הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת

מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה

ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו.



תייר-אדם הבא להסתכל, לראות.


התיירים מפגינים הזדהות (אמפטיה) כלפי אתרים חשובים, סמלים בירושלים, אך למעשה הם צוחקים מאחורי ווילונות. מסתתרים. הצירוף "מתים חשובים" הוא צירוף אירוני, לעג-הם כאילו יצאו ידי חובה, באו רק לראות אבל לא באמת מעניין אותם מה זה. זה מה שבעצם יהודה עמיחי מנסה להראות לנו. הוא מעלה ביקורת כלפי אותם תיירים שמבקרים במקומות האלו, כלפי הצביעות. עמיחי מתאר את התיירים שהם מזדהים, בוכים על מות הלוחמים, ומצד שני הוא מתאר אותם כחושקים בנערות. תולים את התחתונים שלהם- דברים יומיומיים כאלו. בבית שני ישנו ניגוד בין הנשגב לארצי. נשגב- בכי החיילים, ארצי-תיאורים יומיומיים (תליית התחתונים, הנערות...)

הדובר אינו רוצה שהתייחסו לירושלים כאל סמל, כעיר היסטורית אלא שיראו בה את חיי היום יום-ההווה, לא רק העבר. חיי היום יום מתוארים בשיר כפירות וירקות כמסמלים את החשוב שבפשטות, איש עם סלים, "האיש זז" מוזכר פעמיים רצוף על מנת להדגיש שמדובר ב"חיים" התנועה מסמלת את החיות שבאדם לעומת המוות שמקביל לאתרים ההיסטורים.


מבנה השיר:

בשיר זה מבנה השיר משמש כאמצעי אומנותי, הוא משרת את התוכן בשיר הזה. השיר בנוי משני בתים של שיר (שיר = שפה גבוה, נחשב מכובד,נשגב), לעומת החלק האחרון שהוא כתוב בפרוזה-לשון רגילה, יומיומית, פשוטה. בדבר זה בולט הניגוד בים הנשגב לארצי.

הבית הראשון מאופיין כשיר קלאסי עם ניחוח של ליריות עצם הזרימה והחרוזים המובנים אולם הבית השני כבר מספר סיפור בשפה של יום יום וגם המבנה שלו "מתהפך" למבנה של שיר מודרני, לרגע הוא נראה כמו שנכתב סיפור (דבר המשרת את המסר שרוצה להעביר המשורר מן השיר) הבית השני הוא מודרני אפי.

מבנה השיר גם לעומק מן הבתים עמוס בניגודים שתי השורות הראשונות משמשות - הגבהה - מאוזכרים בהן דברים טובים שנשמעים רצויים שורה שלישית - הנמכה - מתוארים כצוחקים מאחורי וילונות בבתי מלון . תיאור בעל אסוציאציה שלילית. שורות 4 עד 5 - הגבהה - שוב מתוארים התיירים כעושים דברים טובים בעלי אסוציאציות חיוביות. שורות 7 - 10 - הנמכה - לעומת שהם בוכים על גבורת נערינו הם חושקים בנערותינו - החיילות ("קשיחות") וממהרים לתלות תחתוניהם ליבוש שיספיקו לחזור לארצם.

עמיחי גם משתמש בצבעים ודימויים לקור על מנת לתאר את הקרירות והשליליות שבאופן הביקורים של התיירים בשורה האחרונה לבית הראשון כתוב "לייבוש מהיר באמבטיה כחולה וצוננת" - כחולה וצוננת הוא אזכור כפול לקרירות.

בבית השני: לשון הפרוזה מתארת את האנשים הפשוטים בחי היום יום, הדובר מנסה לשנות את דרך ההסתכלות על ירושלים,זהו מקום שיש בו חיים. ההווה והעתיד לא פחות חשובים מהעבר שאותו העיר מייצגת. עמדתו של הדובר היא שהגאולה תבוא רק עם התיירים יתייחסו להווה ולעתיד של המקום, לא רק לעבר, ואז הכל יהיה טוב!

דוגמא לחפירה אפשרית על השיר:

מהי הטענה או האמירה העולה מהשיר על שני חלקיו, הסבר כיצד היא נבנית באמצעות הניגודים שבשיר.

השיר "תיירים" מאת יהודה עמיחי פורסם בשנת 1980. זהו שיר מודרני הבנוי מסיפור עלילתי על התיירים המגיעים לטיול בישראל ובאופן ספציפי בירושלים. בשני בתי השיר בונה עמיחי אמירה או טענה כלפי אותם תיירים המגיעים לארץ ולמעשה אינם מכירים באופן אמיתי את תושביה ואת סגנון חייהם.

מהתמקדות במסר העולה משני בתי השיר ובניגודים הקיימים בו, עולה כי:

הבית הראשון בנוי בצורת שיר ובו מתוארת התנהגות התיירים באופן כללי ( הם מוצגים בזמן הווה הרגלי). השיר פותח באמירה אירונית "ביקורי אבלים הם עורכים אצלנו" ובהמשך נאמר באירוניה "מצטלמים עם מתים חשובים". האירוניה נובעת מכך שהתיירים מגיעים ל"ביקורי חובה באתרי חובה" ואכן מצויים בשיר מספר רב של אתרים ידועים ומשמעותיים להסטוריה הענפה של ישראל: יד ושם, קבל רחל, גבעת התחמושת, וכדומה. הנימה האירונית בשיר מתחזקת לנוכח המבנה שבחר המשורר: הוא משתמש במשפטי הגבהה ומיד לאחריהם במשפטי הנמכה. לדוגמא: יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכתל המערבי" - הגבהה מול: "צוחקים מאחורי וילונות כבדיםבחדרי מלון" - הנמכה. ההנמכה מתבטאת במיוחד במשפטי סוף הבית, שבהם מוזכרים התיירים תולים את תחתוניהם באמבטיה. כמות רבה של פעלים ברצף יוצרות אשליה של מהירות ואיטנסיביות, ראה שהתיירים אצים-רצים מאתר לאתר, על מנת להספיק לתייר בכל האתרים ההכרחיים, אשליית מהירות מתחזקת לנוכח המשפט המופיע לקראת סיום הבית " ליבוש מהיר".

ניכר כי התיירים עוטים על פניהם מסיכה של רצינות, אולם אינם באמת מפנימים את העצב. עובדה זו באה לידי ביטוי אמצעות הניגודים הקיימים בשיר, כמו: מרצינים למול צוחקים, בוכים על מות הנערים וחושקים בנערות. התיירים יודעים שצריך להרצין כשצריך או לבכות במקומות בנכונים. כמו גם יודעים להצטלם ליד אותם סמלים של עמנו, עם זאת הם צוחקים וחושקים בנערות.

התיירים מוצגים כאנשים קרים (אמבטיה כחולה וצוננת) וחסרי רגש (בוכים אך מיד חושקים). הבית השני בנוי כסיפור מדגים לאותה טענה העולה מן הבית הראשון. האדם החי מנוגד לאתרי הזכרון של אותם "מתים חשובים". הדובר מתאר את עצמו יושב, אדם שחי בעיר ירושלים, יושב על מדרגות האתר ההיסטורי כשסלים בידיו. הוא חי את ההסטוריה של העם והעיר ואינו צופה בה למרחוק ובמהירות, כפי שעושה קבוצת התיירים. ביקורת זו מתחדדת באמצעות האמירה\טענה של הדובר: "אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב : קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו." האדם החי, לטענת הדובר הוא מי שחשוב באמת ולא אתרי הזיכרון המתים.

לסיכום, הדובר מציג את הניגוד בין המצוי לבין הרצוי, לדעתו. המצוי הוא התמקדות התיירים בעתיקות, אנדרטאות ובאתרי ארכיאולוגיה (שהם חשובים מאוד לכשעצמם, אולם לא רק הם) והרצוי, לטעמו הוא שהתיירים יתמקדו גם באתם החי. התיירי מוצגים בשיר כאנשים צבועים, הם לא שמים לב, לאנשים ומדומים לאנשים קרים, חסרי רגש. השיר מתאר אנשים שאינם מתעניינים באנשים אחרים והמסקנה של הדובר היא שעל האדם להתבונן ולעסוק יותר בחיים, ופחות במתים. אתרי הזכרון חשובים, אך האדם חשוב יותר. לדעת הדובר כדי להכיר באמת את העם והארץ אותה מתיירים, יש להכיר גם את התושבים החיים בה, לספוג את התרבות שבמקום, ולא לחלוף במהירות על פני אותם אתרי חובה הקשורים בזיכרון, הסטוריה וארכאולוגיה ולהסתפק בכך.

כלים אישיים