סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

קופסה שחורה / עמוס עוז

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קופסה שחורה/עמוס עוז


(מתוך "מסע באב" מאת אהרון מגד, הוצאת "עם עובד", "ספריה לעם", 1980)


מבנה הרומן


הרומן "קופסה שחורה" בנוי ממכתבים, ממברקים, מקטעי ביקורת על ספרו של ד"ר אלכסנדר גדעון

"האלימות הנואשת" - מחקר בקנאות השוואתית".


מתוך חילופי המכתבים מתגלה עולמם של הגיבורים. הקשרים בין הגיבורים אינם סטטיים, אלא עוברים תהפוכות. אילנה, שאינה רוצה ואינה יכולה לשכוח את בעלה לשעבר, מחדשת את קשריה עמו לצורך סיוע לבנם. אין היא יכולה להשתחרר מאהבתה-משיכתה אליו. מ"דרקון וערפד" בראשית חליפת המכתבים הוא הופך ל"אלק". בסופו של של הרומן חשה אילנה עצמה כ"אשתו" (של מישל) "וגם כאשתך" (של אלק גדעון). אילנה היא כותבת המכתבים "הגדולה" של הרומן: ארבעה-עשר מכתבים-מונולוגים היא כותבת, ותשעה מהם מכוונים לאלק גדעון. אלק מחזיר לה ארבעה מכתבים, ובהם היא הופכת מנמענת סתמית ומנוכרת - "גבירתי" במכתב הראשון לנמענת אינטימית - "ערבה בוכייה".


בועז, שבראשית הרומן מגלה יחס טינה לאימו, קורא לה "זונה" ומתעב את אביו ואת סומו, משלים עם כולם, כשהוא מוצא את דרכו בהקמת האחוזה.


גדעון כותב מכתב אחד ויחיד לבועז, ואם בהתחלה למד הקורא על התכחשותו לאבהותו, הרי על המכתב המציע לבועז לשוב הביתה, אל האחוזה, הוא חותם "אבא".


מישל סומו כותב לגדעון שלושה מכתבים. בתחילה הוא מעלה את מחוייבותו של גדעון כלפי אשתו לשעבר וכלפי בנו ותובע ממנו התנצלות בכתב לאילנה על העוול, שנגרם לה, ותרומה לגאולה הארץ.

בהמשך הוא תובע מגדעון את החזרת בתו מדלן-יפעת ומאשים אותו בשוד כבשת-הרש ובבזיון שם ישראל בספרו. הוא בא בחשבון עם גדעון על שהוא, גדעון, הנחשב ל"מלח-הארץ", לאיש העולם הגדול, לוותרן ולהומני, איש שכעת הוא "פרקליט גדול של הערבים", אינו אלא מי אשר שפך את דמם של הערבים במלחמות, ולא סומו "האלמוני והקיצוני כביכול". במכתב הבא לגדעון משנה סומו את יחסו כשנוכח לדעת, כי אלק חולה אנוש. הוא מבטיח להתפלל להחלמתו ליד הכותל ומשגר את סליחותיו לאילנה ולבועז.

מכתבו הרביעי החותם את הספר מופנה לכל השלושה: לגדעון, לגברת (בשמה הו אינו נוקב) ולבועז. המכתב מכיל פסוקים מספר תהילים, שעניינם חסדו של הבורא עם האדם "אנוש כחציר ימיו". ניתן ללמוד ממכתביו, כי אין הוא סולח לאילנה, אך הוא מרמז, כי בגדלות נפשו "לא לנצח יריב ולא לעולם יטור".


המבנה האפיסטולרי (רומן מכתבים- סיפור העלילה עולה מתוך מכתבים) של הרומן מקנה לעלילה אופי דרמטי ומצמצם אותה למוקדי המחלוקת והמתחים שבין המכותבים. המכתבים מאפשרים לכותביהם לומר דברים, שאינם יכולים להיאמר בקול ובמפגש פנים אל פנים. מתוך התכתובת הקורא יכול לגלות את המירקם העלילתי שמאחורי המכתבים.

כל אחת מן הדמויות מדברת במכתבה בלשונה שלה. אילנה כותבת בלשון לירית-ציורית. לשונה עמוסה בדימויים ובמטאפורות: "כשפחה אני מכורה לך. אהבתי את אדוני, לא אובה לצאת לחופשי..."

אלכסנדר גדעון, סגן-אלוף לשעבר ואיש אקדמיה בהווה, מדבר לקונית במברקיו ועניינית במכתביו.

מיכאל סומו, עולה חדש מאלג'יריה, כותב עברית, שאומצה בלימוד שיטתי: עוד בהיותו בפאריס פנה ללימודי עברית ולמקצועות היהדות. שפתו מתובלת בפסוקים מן המקרא ובמדרשי חז"ל. ככל שהשקפותיו הלאומיות הולכות ומקצינות, כן הולך ורב חלקו של הסגנון השיבוצי, ומכתבו האחרון, החותם את הספר, הוא אוסף של פסוקים מפרק ק"ג בספר "תהילים".

מכתביו של בועז כתובים בלשון דלה ועילגת. מכתביו אף אינם נושאים תאריך, והם צורמים מאד באופן כתיבתם בין מכתביה המפוייטים של אילנה לבין מכתביו המעשיים של גדעון.









"קופסא שחורה" - משמעות הכותרת


קופסא שחורה היא המפתח לגילוי סיבות התרסקותו של מטוס. מתוכה ניתן לעקוב אחרי התקלות במערכות ההיגוי והקשר. ברומן הזה מבקשים הגיבורים, אילנה ואלק, לברר את הסיבות לכישלון נישואיהם, לשיבוש בחייהם, מדוע התכחש אלק לבנו, ומדוע סירבה אילנה להתיר בדיקת רקמות בבנה. השניים אינם יכולים להשתחרר זה מזה. חידוש התכתובת, כמוהו כחיטוט בפצע, כחיטוט בין שברי המטוס.

הכותרת של הרומן מוזכרת במכתב של אלק לאילנה, שבו הוא קובע כי אין טעם בחיטוט הזה: "כמו אחרי תאונת-מטוס ישבנו, פיענחנו בהתבכתבות את תוכן הקופסא השחורה. ומכאן ואילך, ככתוב בפסק דיננו, אין לנו זה על זו ולא כלום".


לבטי אדם ועם


באחד ממכתביה האחרונים מתארת אילנה את ביקורה בזכרון-יעקב, באחוזת משפחתו של גדעון, כשבועז מתגורר בה. כשהיא יושבת לנוח על ספסל סדוק היא צונחת שרוטה ומאובקת, ואת השלווה הפסטורלית של המקום מפירות "שתי צרעות לפותות במאבק לחיים ולמוות או בהזדווגות נזעמת התוו קו מפותל באוויר, עד שצנחו שתיהן בנקישת חבטה על הספסל: התרסקו? התפייסו? היו לבשר אחד?".

זוהי תמונה אנאלוגית למאבקי הגיבורים: לאחר שבע שנים מחדשים אילנה ואלק את הקרב ביניהם. עד ששנאתם-משיכתם זה לזה אינה כלה, אין הם יכולים לחדול ממאבק הצרעות הזה. רק מותו הקרב של אלק מפרק את נשקם ומפורר את שנאתם. אילנה מכנה את אלק בכינויים של חיות-טרף: הוא נחש מכיש, ערפד ודרקון, וארסו ממוסס אותה, כשם שהוא מעורר אותה. עריץ חלומותיה בלילות הוא אלק, ועבדותה לו היא עבדות עולם. אילנה יודעת היטב כי גם אלק מתייסר כמוה ואינו יכול להיחלץ מכבלי תשוקתו אליה.

אילנה אינה זוכה בחירותה, גם כשהיא נמצאת במחיצת אלק בשלווה מפוייסת: "...ישנה ארץ, אבל אותה לא מצאנו. איזה לץ מחופש הסתנן והשיא אותנו למאוס באשר מצאנו". כשהיא מאכילה את אלק ומחליפה את בגדיו כאם, היא מתייסרת בגעגועים אל מישל בעלה הנוכחי.


בועז - האם הוא זכה בשלוות-הנפש? לכאורה, זכה. הוא שב אל אדמת סבו, ועתה הוא מגשים את ה"אני מאמין" שלו- איש אינו מתערב בחייו. אין כופים עליו מסגרות. נערות מחזרות אחריו , הוריו במחיצתו "ואף אחד לא נכנס לשני לנשמה", כדבריו. אך גם בועז אינו פותר את הוויית הבדידות והכמיהה לדבר הבלתי-מושג. הוא נוהג להיעלם למספר ימים מן האחוזה "לאבד את עצמו בסבכי צמחייה עבותה", ואילנה תוהה אם בנה "בורח? רודף? מחפש השראה כוכבית?..."


התהליכים הנפשיים המטלטלים את גיבורי הרומן, אנאלוגיים לתהליכים חברתיים ופוליטיים הארץ בשנות השבעים.

אילנה היא האישה הנחשקת, שמפניה נמלט גדעון אל ארצות ניכר. אילנה היא הארץ, האדמה. אין הוא יכול להשתחרר מפני אילנה, שעימה בא בברית החזון הציוני, אף כי זנתה תחתיו. הוא קשור אליה מאד.

את אילנה גירש מעל פניו ולא נתן לה שעל אדמה אחד, אך בגבור הייאוש והבדידות שלו בניכר, הוא מחזיר את בנו האובד אל נחלת-אבותיו. הוא עצמו שלחם למענה לפנים בהיותו קצין בשריון, חוזר כדי למות בה.

לו, ל"צבר" האינטלקטואל, רדוף יצרי ההרס העצמי, אין גאולה. מותו הוא גאולתו.

אילנה היא האשה הייצרית, שאינה מסתפקת בגבר אחד. היא נתונה לדחפי הרס עצמי ואינה יכולה לדבוק בקיים, בממשי. בהיותה עם מישל סומו, המבקש להרחיק את ערביי ישראל תמורת ממון, היא מתגעגעת אל

אלק גדעון הבז לכל פאנטיות .

אילנה, "ילדת מהגרים שנשבתה בקסמי שירי מולדת ישנים", עומדת להפר את שבועת-האמונים.

אילנה מאסה בארץ והיא מתעתדת לרדת ממנה, להתגורר בעיר רחוקה גדולה, להיות נפש אובדת .


סומו אינו איש-פשרות. בקנאותו הלאומנית הוא מבקש לספח את אדמות חברון ובית-לחם למדינת ישראל השלמה. על כל הסובבים אותו הוא מבקש להטיל את מרותו ולכפות את אמונתו. הוא אינו נענה להזמנתו של בועז ולבקשתה של אילנה לבוא ולשהות עימם בזכרון-יעקב, באשר אין הוא איש-פשרות, ואין הוא מוכן לחלק את הארץ עם זר.


בועז, ה"צבר" המרדן, הבועט במסגרותיו ומבקש לעצב את חייו על-פי דרכו, קרוב אל האדמה ומבקש לחיות את ההווה ללא נטל העבר. הוא מסתפק בקיום הפיזי היומיומי, בעבודת-האדמה, באהבות לשעה ובמתן מקלט לתמהונים כמוהו. אפשר, שבועז הוא בבואת "הצבר": מעט רדוד, הליכותיו מחוספסות, "מעין יתום הסטורי"

שאינו רוצה לרדת לשורשיהם של מאבקים לאומיים ואל שורשי תחושות של אכזבה ושל תסכול.

אך גם בבועז מתגלות סקרנות וזיקה לאומית. על אף שכמעט ואינו נזקק לעברית בקומונה שלו, יוצר בועז את הזיקה לאביו ולאמו ואף אל סומו באמצעות לימוד העברית.

בניגוד לאביו המתכלה במחלתו ומכלה את עצמו, משום שהוא נעדר כישרון בסיסי לחיים וכאילנה זוגתו עוסק בהרס עצמי במסווה של רצון להגיע למחוזות גאולה, שאינם קיימים כלל, אין בועז טרוד בגאולה מדומה.

גאולתו היא ויתור על השתקעות באמריקה, שיבה אל הנחלה ההרוסה והקמתה מחדש בעבודה יצרנית ובחיים פשוטים. ולדברי בועז: "איכפת לי רק על עצמי ועל המדינה...אני דווקא די ציוני."


ה ג י ב ו ר י ם


א י ל נ ה - אילנה אינה יכולה לשלוט בדחפי ההרס שלה, המורים לה להרוס את חייה החדשים עם מישל סומו ודוחפים אותה לבוא בחשבון עם עצמה ועם בעלה לשעבר, אלכס גדעון, אבי בנה בועז.

בהיותה בת חמש עלתה אילנה עם הוריה ועם אחותה מפולין. על עליבות ילדותה בארץ התביישה אילנה לספר. האב המורה נאלץ להחליף את עיסוקו והיה לטייח ב"סולל-בונה". בהיותה כבת שתים עשרה נהרג אביה בנופלו מפיגום גבוה, והאם נפטרה שנה לאחר מכן. האחות רחל התחנכה בקיבוץ בית-אברהם והקימה בו את ביתה. אילנה, האחות הצעירה, התחנכה במוסד של מועצת-הפועלות , ובשירותה הצבאי פגשה לראשונה את מפקדה אלכס גדעון. אדנותו המרוחקת והתנשאותו האכזרית לא הוליכוה שולל - היא הבחינה בפחדיו ובבדידותו. בדעתו לא היה להקים משפחה, אלא להשלים את כתיבת הדוקטורט ולעסוק בחקר בעיות פילוסופיות-הסטוריות. אך בלא שהתכוון לכך היה אלק גדעון לבעלה של אילנה ולאביו של בועז. אהבתם הייצרית הפכה לשנאה ולהתאכזרות הדדית.


מישל סומו, בעלה השני של אילנה, הוא האנטגוניסט של גדעון הן במראהו, הן בעיסוקו והן בהשקפותיו.

מישל הוא העולה מאלג'יריה, רווי תסכולים, החייב לפלס לו דרך בחברה הישראלית. הוא לא התמיד בלימודיו ב"סורבון" ובהקניית השפה הצרפתית לתלמידיו, אלא הולך וגדל כעסקן בארגון ימני קיצוני, שתפיסתו הציונית גורסת התפשטות יהודית בכל תחומי ארץ-ישראל.

אילנה מנסה להיבנות מחדש בחברתו של מישל סומו הדתי, שהוא לה כאב וכאח. עימו היא רוצה להשכיח את כמיהותיה החזקות ממנה לגדעון בעלה הראשון. אבל הכישוף שהטילו זה בזה בני-הזוג גדעון, מחלחל אל חייה של אילנה עם סומו.


אלכס גדעון - אלכס גדל ללא אם. באחוזת אביו בזכרון-יעקב הוא הולך ומסתגר בתוכו, כשאב דומיננטי וייצרי מפקח על גידולו. הוא נתון לפרצי זעם. הנער מודע לכוח שתיקותיו ולניתזי הבוז הארסיים שלו.

הוא אינו יודע להפסיד בכבוד. כשם שנהג בילדותו לנשוך באלימות את גב ידו כשהפסיד, כך הוסיף להתאכזר לאילנה בנישואיהם. בפרץ זעמו הוא מכה את אילנה לאחר שבגדה בו, ואף מטיח את ראש בנו הקטן בקיר.

את משחקי הכוחות עם אילנה הוא נוטש, משום ששנאתו נושרת ממנו בעטיה של מחלתו.

הנער המסוגר והיהיר גדל לאיש צבא קפדני ואוהב סדר, המשתתף במלחמות ישראל. הנושא אותו הוא חוקר -

הפסיכולוגיה שמאחורי הקנאות האידאולוגית - הוא חלק ממסע, שהוא עורך לפיענוח הקופסא השחורה של חייו.


ב ו ע ז - בנם בן השש עשרה הוא העילה לחידוש הקשר בין אילנה לאלכס. הילד שהיה עד לפרצי האלימות של אביו ולגילויי השנאה בין הוריו, הפך לנער אלים, מרדן ותמהוני. סומו מבקש לפרוש עליו את חסותו ולהקנות לו חינוך יהודי דתי וציוני, אך ציונותו של בועז מתגלה כשונה מזו של סומו. בועז אינו מתגעגע לתפארת ישראל בעבר כסומו, המאמין הדתי הקנאי. אין הוא נושא עמו את מטען הירושה ההסטורית.

הוא איש ההווה, הבונה במו ידיו את אחוזתו המוזנחת. בועז הוא הדמות שיש בה מן הפרא, סמכותי בשתיקותיו, בחריצותו, שאינה יודעת לאות ובייחסו הפשוט אל האדמה. שלא כאביו הבורח מאדמתו, שב בועז אל האדמה לתקן את אשר קלקלו קודמיו. אם כי בועז הוא "נגד לשנות אנשים", הוא עצמו משתנה, בהופכו מנער בריון ואלים לאיש צעיר, המקרין פשטות וממצה את ההווה בכל עצמתו.

על אף לשונו העילגת הוא מצליח להסביר את עמדותיו: אין הוא גורס התערבותו של איש בעולמו של רעהו,

"חיה ותן לחיות". בועז רואה עצמו כציוני: "אני נגד לרדת, כל זמן שהמדינה בצרות". "שכל אחד יעשה גם איזה משהו לטובת המדינה, אפילו שיהיה משהו קטן לגמרי." "שיתחילו לעשות איזה חקלאות במקום לעשות בעיות. שיהיה אוכל במדינה." שנאתו של סומו לערבים אינה דרכו של בועז. לפי דרכו, יש להניח להם לחיות את חייהם, כי בארץ הזאת "הורגים ומתים כל הזמן במקום לעשות חיים". "בסוף היהודים יגמרו אותם או שהם יגמרו את היהודים או שיגמרו אחד את השני ועוד פעם לא יהיה כלום בארץ חוץ מהתורה והקוראן ושועלים וחירבס שרופות".

הוא מוכיח את אלכם, אילנה ומישל על אובדן היכולת למצות את חייהם ואת עצמם: "חיים מהתורה, חיים מפוליטיקה, חיים מדיבורים ומוויכוחים במקום לחיות מהחיים".

בועז דוחה את דתיותו של סומו, הכופה עצמה על אנשים חילוניים, אם כי באורח חייו החדש הוא מקיים יסודות רליגיוזיים (דתיים) הנובעים מתוך רגש אמונה ללא מודעות. אילנה, שגם היא רואה אותו בדמות ישו בהיר שיער ועיניים או כטרזן מלך הג'ונגל, מבחינה בשיטוטיו הגלמודים של בועז על הכרמל, ויודעת כי יום אחד עתיד הנער לנטוש את המקום מחמת כוחות חזקים ממנו. היא לבדה שתחזה בתהליכי הגסיסה של הבית, תקום ותלך לארצות ניכר.


מיכאל (מישל) סומו - בעל אידיאולוגיה ציונית ברורה: הוא פעיל בארגון לאומני נוסח "כך", הנקרא "אחדות ישראל", ומבקש לרכוש אדמות ובתים בחברון, לאכוף את ההלכה על המדינה ו"לשלם לכל ערבי כסף מלא תמורת נכסיו ואדמתו פלוס כרטיס נסיעה בכיוון אחד על חשבוננו".

שבוי בתסכוליו העדתיים בחברה, המקצינה פערים עדתיים נותן סומו דרור לחלומות הפנאטיים שלו.

בעצם, הוא נשוא מחקרו של גדעון על הקנאות.סומו הקנאי מבקש לכפות את אמונתו על אילנה ועל בועז, כשם שאינו מהסס לתבוע כסף מגדעון ולפתות את עורך-דינו, זקהיים, להצטרף אל חבורת רוכשי הקרקעות בשטחים המוחזקים.

מישל סומו סוגד לאילנה האשכנזייה, אשה מ"בנות מרום", שקשרה את חייה בחייו. הוא מקיפה בחום וזוכה באמונה. אילנה רואה בו איש-יהלום: קשה ומקסים. החא אסירת-תודה לו על טיפולו בבועז ומשתאה כיצד הוא מצליח לקרב אליהם את בנה האובד. אילנה מבחינה גם בהשחתת דרכיו של סומו כשכספו של גדעון זורם לידיו.הוא פועל בקנאות רבה ליישום תוכנית ארגונו הקיצוני, אבל אין הוא מושך ידיו מכסף זה לשימושו האישי. הוא רואה עצמו זכאי לכסף, משום שאסף את חרפתה והריהו שומר צעדי בנו של גדעון.

את הליכתה של אילנה לשהות במחיצת גדעון רואה סומו כעונש על גבהות-ליבו, על כך שנשא לאשה מי שאינה מבנות עדתו. "אסור לנו להתחתן בהם... אנחנו צריכים להישאר בתוך שלנו, שלא נדבק בהם ולא נידבק מהם."

נקמתו של סומו, שנחל אכזבה בחייו האישיים, תיעשה על ידי גאולת הארץ: "מהיום והלאה אקדיש את עצמי למפעל גאולת הארץ והייתה זאת נקמתי, שעל אפכם ועל חמתכם היא עוד תיגאל".

לנוכח הבטחתו של גדעון להוריש לו את מחצית ירושתו ולמשמע דבריו על מחלתו ועל ימיו האחרונים חוזר בו סומו מזעמו על אילנה הבוגדת ועל גדעון, המחזיר לו רעה תחת טובה והעוכר את המדינה, ואף מפציר בו לבוא ולעשות בביתו בירושלים ולהירפא בעזרת רחמי שמיים.



קופסא שחורה - תיבת פנדורה חברתית


עיון ב"קופסא שחורה" לעמוס עוז, "עם עובד", "ספריה לעם", תשמ"ז


רקע לרומן


"קופסא שחורה", הרומן החמישי של עמוס עוז, עוסק בהתפוררותה של החברה הישראלית מן ה"אצולה" של

החברה האשכנזית אל חדירתה של דמות מעדות המזרח ומציינת דור שהתנוון ותקופה שחלף זמנה.

מישל סומו, יליד אלג'יריה, בעל המנטליות הדתית-מזרחית והדיעות הימניות של א"י השלמה, דוחק הצידה את פרופ' אלכסנדר גדעון, מג"ד השריון במילואים ואיש הרוח השמאלני בעל המוניטין הבינלאומיים, אשר ברח וירד מן הארץ. מישל סומו משתלט על אשתו ועל הונו הרב, ועולה למרכז הבמה החברתית של ישראל באמצע שנות השבעים, ערב המהפך הפוליטי של 1977 ועלייתו של הליכוד לשלטון.

עמוס עוז מקדים את האירועים החברתיים פוליטיים של שנות ה- 80 ורואה את הנולד: הולכת וגוססת התקופה ההירואיח של הצברים האשכנזים, גיבורי מלחמות-ישראל וחולמי החלומות על גיבוש חברה חילונית

הומניסטית וצודקת. על חורבותיה עולה השחר של תקופה חדשה ובה מככבים בני עדות המזרח, שסגנונם טבול בפסוקים מן המקורות היהודיים וידיהם רוכשות בעורמה כל חלקה טובה של א"י השלמה, ארץ האבות

המובטחת.


הפואטיקה הסיפורית - רומן במכתבים


עמוס עוז מחדש מסורת בת מאתיים שנה ומעלה בספרות האירופית. במהותו ה"רומן במכתבים" חושף את עולמו הפנימי של כותב המכתבים, ומעצב בצורה בלתי-אמצעית את הרהוריו ולבטיו.

ברומן שש דמויות המנסות באמצעות המכתב לברר לעצמן את מערכת היחסים שאליה נקלעו במשך שנים.

הן כותבות זו לזו חליפות, כחמישים מכתבים, כחמישים מברקים ועוד ספחים.

המכתבים נכתבים בתקופה של כ- 9 חודשים, מתחילת פברואר ועד סוף אוק' 1976. במוקד המכתבים הטחת מהלומות אכזריות ושותתות-דם בין המוען לנמען, המבטאות עוינות ושנאה על רקע אהבה שקרסה והשאירה משקעים נפשיים.

הדמויות מטילות זו בזו חיצים מורעלים בהתכתבות, הממוטטים את חייהן, וכמטאפורה להתרסקות של מטוס,

אומר אלכס לאילנה גרושתו: "כמו אחרי תאונת מטוס, פיענחנו יחד בהתכתבות את הקופסא השחורה של חיינו".

הישגו האומנותי של עמוס עוז הוא בעיצוב סגנון אישי וייחודי של כל אחת משש הדמויות כותבות המכתבים.

המכתב מעצב קודם-כל את דמותו ועולמו הפנימי של הכותב, וכן מתאר אירועים המקדמים את העלילה,

ומספר על היחסים הנרקמים בין המוען לנמען ולדמויות אחרות ברומן.


מקומן ההירארכי של הדמויות ברומן-המכתבים נקבע בהיקף המכתבים שהן כותבות.

אילנה (גרושתו של פרופ' אלכסנדר גדעון)

פרופ' אלכסנדר גדעון

מישל סומו

עו"ד מאנפרד זקהיים

בועז

רחל (אחותה של אילנה)


עמוס עוז רושם בקפדנות את מען המכתב: שם הנמען וכתובתו המדוייקת, ומוסיף את תאריך כתיבת המכתב ומקום כתיבתו. בכך נוצר הרושם שלפנינו מכתבים אותנטיים אשר נכתבו בידי הדמויות עצמן.

יש בכך גם רמז עקיף על היחסים שבין המוען לנמען. הדבר בא לידי ביטוי בצורת הפנייה אל הנמען ובחתימתו של כותב המכתב. ברור שלמען המכתב רמז סימבולי בהקשר לדמויות: אופיים, עיסוקם, אורח-חייהם.

אלכס גדעון - פרופ' למדע המדינה בעל שם בינלאומי, שוהה ועובד באונ' מפורסמות, ורוב המכתבים נשלחים אליו לארה"ב ולאנגליה.

עו"ד מאנפרד זקהיים - מנהל העסקים של רכוש משפחת גדעון זה עשרות שנים. עלה מגרמניה בין שתי מלחמות עולם, ובמהלכה של מלחמת העולם השנייה שירת בצבא הבריטי. המשרד שלו נמצא בירושלים.

בועז - בנם של אילנה ואלכס, הנער העזוב והאלים מגורש מביה"ס החקלאי, ועובר חינוך מחדש במקומות שהוא מתגורר וחי בהם. פעם בשוק הסיטונאי ברח' קרליבך בת"א, שם הוא עובד בעבודת סבלות ופעם בהתנחלות בקרית-ארבע השוכנת ברחוב "בנים לגבולם", שם הוא לומד תורה ועובד.

כל הדמויות, חוץ ממישל סומו, רושמות תאריך לועזי. מישל רושם ב"ה, תאריך עברי ובסוגריים תאריך לועזי.

בועז מתיישב בארמון ההרוס והמוזנח של משפחת אביו וסבו בזכרון-יעקב, ואליו מצטרפים אביו הגוסס במחלת הסרטן, ואמו גרושת-אביו הסועדת אותו על ערש-דווי. זכרון-יעקב כסמל הן לראשיח הציונות המעשית והן למבצרם האצולתי של משפחת גדעון.

מישל, אילנה ובתם יפעת מתגוררים בדירת שני חדרים בירושלים ברח' תרנ"ז.

תרנ"ז (1897) - תשל"ז (1977): שמונים שנה מאז הקונגרס הציוני הראשון בבזל בהנהגתו של הרצל ושל הציונים היהודיים ממזרח-אירופה. ביתם של מישל ואילנה סומו ברח' תרנ"ז הוא סמל להעברת המנהיגות הציונית של מיהדות אשכנז ליהדות המזרח. אלכס גדעון, בן של משפחה ממתיישבי זכרון, מפקד שריון ולוחם במלחמות ישראל, מדען מזהיר וידוע, יורד מן הארץ וגוסס במחלת הסרטן - מפנה את מקומו למישל סומו, יהודי מזרחי, מורה לא-מוסמך וחסר השכלה אקדמית, פטור משירות צבאי בגיל צעיר, דתי ולאומני, המאמין שיש לגאול את אדמות א"י השלמה למען העם היהודי. החלפת המשמרות "ההסטורית" נעשית באמצעות אילנה, ילידת פולין, המתגרשת מאלכס הצבר-האשכנזי ומתחתנת עם מישל המזרחי, יליד צפון-אפריקה.














הקנאות האלימה


פרופ' אלכסנדר גדעון מפרסם בחו"ל את ספרו: "האלימות הנואשת-מחקר בקנאות השוואתית".

הספר מעורר תהודה בין-לאומית, וביקורות נלהבות מתפרסמות בחשובי העיתונים בעולם. (עמ' 69-70, 131-133).

האידיאולוגיה של "הקנאות האלימה" אצל מתקני העולם היא מרכזית במחקריו של פרופ' גדעון, ומשמשת רקע ומניע להתנהגותן של הדמויות ברומן. באמצעותה מנסה עמוס עוז להבין ולבקר את התהליכים המהותיים בחברה היהודית בא"י בעשורים האחרונים.


אלכס גדעון ומישל סומו - מושיעי עם ישראל

למרות ההבדלים המהותיים בין שני בעליה של אילנה גם גדעון וגם מישל מונעים ע"י אותה אידיאולוגיה של

קנאות ואלימות, ושניהם על תקן של מושיעי עם ישראל. שניהם אחוזים בלהט משיחי, האחד בלבושו החילוני והשני בלבושו הדתי. ההבדל ביניהם הוא בהפקת הלקחים וביישומם.

גדעון המבוגר בעשר שנים ממישל מקדים ומסיק את המסקנות המשתמעות מן הציונות-הכוחנית, מסתלק מן הארץ ובבדידותו מסתגר באקדמיה כדי לנסות ולהבין את מעשיו ואת מעשי בני דורו. מישל טרם הגיע למדרגה של הפקת לקחים.

אלכס מעברת את שמו הרוסי "גודונסקי" ל-"גדעון"- חובט החיטים בגת, אשר נבחר בידי אלוהים להושיע את עם ישראל מידי מדיין בכוח הזרוע.

מישל, שם החיבה לשמו הפורמלי "מיכאל" - מי כאל. שם המלאך השני לגבריאל, שנראה לדניאל בחזון כמליץ וכמגן לעם ישראל.

ושניהם, גדעון ומיכאל, מטמיעים את ה"אני" בתוך ה"אנחנו", מאבדים את כבודם האישי כבני-אדם ומתקדשים לאידיאל של תקומת האומה.

אלכס גדעון מקדיש את ימי צעירותו לכוח הצבאי של האידיאל הציוני. הוא משרת בצבא הקבע וממקד את כל חייו בטיפול ובפיקוד על טנקים, בירי ובהרג של ערבים, אויבי האומה. משתתף במלחמות ואף נפגע בגבו בפעולת התגמול בצפון הכינרת בשנות ה- 50. רק בגיל 28 והוא מ"פ בשריון, בתול ונזיר בחייו הפרטיים, נופל ברשתה של הפקידה

הפלוגתית, אילנה. למחרת הנישואין הוא מזניח את אשתו הצעירה ונמצא יומם ולילה על הטנקים שלו במדבר.

וכך גם הוא נוהג כשהוא פונה לאקדמיה, משלים תואר שני וכותב דוקטורט ומתמחה בחקר הקנאות האידיאולוגית.

אלכס מרחיק מעליו את אילנה ואת תינוקה (בועז). הכל למען האידיאה של הכלל, ושום דבר לא למען אלה הקרובים לך. ומכאן גם נובעת בגידתה האירוטית של אילנה. (ראה מכתב של אילנה עמ' 41, עמ' 110).

למרות הגירושין, הפרידה במשך שנים, אילנה מתגעגעת לאלכס, אוהבת אותו, חושקת בו וחולמת עליו.

ועם זאת היא משלחת בו חיצי רעל על מה שהוא עולל לה. במכתביה היא רואה בו אביר מטורף שקטל את הדרקון ושחט את היפהפיה ולבסוף גם את עצמו. אלכס בעיניה הוא הר טרשים קרח. איגלו בשלג.

אלכס גדעון המתמכר לאתוס הציוני-כוחני משלם את המחיר בחייו הפרטיים. הוא מעניש את עצמו ב"חשבון נפש" דתי ולאומי ועורך אותו רחוק מן הארץ ומבני משפחתו באוניברסיטאות זרות בארה"ב ובאנגליה. ספרו על הקנאות הלאומית הוא חשבון נפש חריף ונוקב גם עם העשייה הציונית בארץ וגם עם קנאים שכמותו ואורח חייהם. מתוך כך הוא מבין את העוולות שגרם לגרושתו ולבנו. וכאשר מתחדש ביניהם הקשר באמצעות המכתבים הוא "חוזר בתשובה" ומוכן לסייע בקשריו החברתיים ובממונו הרב. בפעם הראשונה אחרי חמש עשרה שנה הוא מוכן לבדיקת רקמות, ובלי קשר לתוצאות המעבדה, מוכן להכיר באבהותו לבועז בנו.


מיכאל (מישל) סומו - בעלה השני של אילנה הוא קנאי לאומי המנסה להושיע את עם ישראל. דרכו אינה בכוחנות-צבאית נוסח גדעון, אלא בדרכי-נועם של רכישת קרקעות ונישול הערבים עבור מתנחלי יהודה ושומרון.

מישל נולד באלג'יריה בשנת 1940. כשהיה בן 15 עברה משפחתו לצרפת והתגוררה בפרבר בפריס. הוא לא סיים את לימודי הספרות הצרפתית באונ' בפריס. חייו היו קשים ומשפחתו סבלה מעוני וממחסור. הוא עצמו עבד בשטיפת רצפות כדי לעזור למשפחה. בתיכון כשנודע לבני כיתתו במה הוא עוסק השפילו אותו וקראו לו: "הסמרטוט עם הסמרטוט". (עמ' 163)

בסוף שנות ה-60 עלה לארץ כציוני נלהב. וכאן נחתו עליו אכזבות. לאחר מכן החל לעבוד כמורה בלתי-מוסמך לצרפתית. הוא שוחרר משירות צבאי בגלל מחלת כליות עם סיבוכים. בשנת 71 נשא לאישה את אילנה.

השקפותיו הפוליטיות של מישל ימניות. עם חידוש הקשר עם גדעון הוא תובע ממנו ששים אלף דולר לגמר תשלום המשכנתא ובניית חדר וחצי נוספים בדירתם. ששים אלף דולר נוספים כדי לסדר את עתידו של בועז הבן, ועוד סכום כזה בשביל בתם הקטנה. תשעים וחמישה אלף דולר לרכישתו ולשיפוצו של בית אלקלעי ברובע היהודי בחברון כדי להחזיר את הגזילה מידי הערבים שנטלו בכוח רכוש בפרעות תרפ"ט. וכל זה כדי שפרופ' גדעון יכפר על העוול והסבל שגרם לאילנה ולבועז במשך השנים.

ואכן אלכס גדעון מורה לעו"ד זקהיים למכור חלק מנכסיו ולהעביר למשפ' סומו מאה אלף דולר.

מישל סומו קושר קשרים עם קבוצת יהודים בצרפת, התורמים מהונם לקבוצת "אחדות ישראל" כדי לגאול אדמות ביהודה ושומרון למען התיישבות יהודית. ראה מכתבו של עו"ד זקהיים לאלכס (עמ' 23)

מישל התפטר בסוף שנת הלימודים ממשרתו בביה"ס והחל מקדיש כל-כולו לעסקי מקרקעין. הוא רוכש לו חליפה קיצית מהודרת, עומד למכור את דירתם ברח' תרנ"ז ולקנות דירה ברובע היהודי המשוקם שבעיר העתיקה

(העברת משקל הכובד בציונות ה"חדשה" אל הפונדמנטליזם היהודי). מישל מתכוון ללמוד נהיגה כדי לרכוש מכונית,

חותם על מנוי לעיתון "הארץ", מחליף מי-גילוח וסיגריות בסוג משובח יותר. ולפי עדותה של אילנה, אף משבץ בדיבורו מילים משובשות באידיש. וכך עובר "מתקן העולם" ממוצא מזרחי אותו תהליך הרה-אסון אותו עבר "מתקן העולם" האשכנזי.

מישל מגלה יחס התחשבות ואהבה לאילנה. הבדידות וההשפלה בעולמה של אילנה ואושר גדול עוטף אותו בזכותו של מישל. ואולם עם ההתמכרות לפעילותו הלאומית המשתלטת על כל ישותו ועל כל זמנו, הולכת ומתמסמסת אהבתו לאילנה וליפעת. ואז, יום אחד מתגלה המשבר. אילנה שבה הביתה מאוחר בערב לאחר ביקור בזכרון-יעקב אצל בנה בועז, והיא מוצאת את מישל כועס לאחר שנאלץ לבטל פגישה חשובה עם עוזר שר הביטחון בגלל מחלתה של יפעת, ילדתם. כאשר אילנה ובתם יפעת נוסעות לאחוזה בזכרון-יעקב כדי לסעוד במחלתו עם אלכס הגוסס מסרטן, מתפרצת השנאה מצידו של סומו, והוא עורך חשבון-נפש אישי ולאומי במכתב שהוא שולח לאלכס

( ראה עמ' 184 - 192).


הפתרון - עידן השלום והאושר


חיי הסימביוזה הנרקמים בין גדעון למישל באמצעות ההון הכספי ודמותה של אילנה שייכים להווה העכור ושותת הדם. גסיסתו של עולם ההווה ומותו מעוצבים בדרך סימבולית בחולי הכליות שבו לוקים מישל וגדעון, מושיעי העם,

כליותיהם החולות אינן מתפקדות כראוי ואינן מסוגלות לטהר את הגוף מן הרעלים שפשטו בו.

ייתכן, שיש כאן רמז לייסורי מצפון וחרטה עמוקה. אולם לאלכס גדעון אין כפרה - הסרטן פשט בכליותיו, והוא גוסס תוך יסורים נוראיים.

בית האחוזה של משפ' גודונסקי בזכרון-יעקב הוא בעל צביון של מיתוס המאחד בין שלושה דורות בתולדות הציונות:

משגשג ופורח בדמותו של וולודיה גודונסקי (דור האבות), עזוב והרוס בדור הבנים (אלכס ואילנה), משתקם ונבנה

בדור הנכדים (בועז).

וולודיה גודונסקי, מייסד בית האחוזה שבין בנימינה ובין זכרון-יעקב, היה סוחר קרקעות ויבואן ברזל מן הידועים והגדולים בארץ בתקופת המנדט. כינויו היה "הצאר", ואגדות התהלכו על דמותו ועל חייו.

דור המייסדים עיבדו את אדמת הארץ, בנו וסחרו. מוצאם מזרח-אירופי ותרבותם רוסית, חסרי אלוהים ורודפי שמלות, אשר עשו דברים אסורים, אבל בנו ארץ ליהודים, וזאת אפשר לעשות רק ב"דרך החזירים" (כדברי וולודיה

גודונסקי). ובכל זאת וולודיה עשה מעשי חזירות מוגבלים בהשוואה לדור הבנים שפרץ את הגבולות.

הם כבר ירו והרגו, נטשו את בנות-זוגם, חתרו מאחורי הגב וניצלו את הזולת, שפכו את דם הערבים, לא ידעו על קיום האלוהים. דור הבנים נישל את דור האבות מנכסיו, אישפז אותם בסנטוריום ככלבים שוטים.

בית האחוזה בזכרון-יעקב ננטש ונעזב, וכך הוא הופך לחורבה במשך 15 שנה עד שבועז, נכדו של וולודיה משקם אותו בדרכו. בועז הוא "פרי הבאושים" של דור ההורים העסוקים בעשיית המדינה. האב אלכס עסוק יומם ולילה בטנקים שלו ומכין את הכוח הצבאי למלחמות ישראל, ואמו אילנה הנטושה נוקמת באלק עם גברים אחרים.

המשפחה מתפוררת, ההורים מתגרשים ובועז הילד משלם את המחיר היקר. אביו האמיד מתכחש לו ואינו תומך בו.

אמו חסרת הפרוטה משלחת אותו לגדול ולהתחנך ב"מוסדות חוץ" והוא נע ונד ממקום למקום, מגיב באלימות פיזית

כלפי הסביבה.

בועז הוא המניע את תחילת חליפת המכתבים בין אילנה לבעלה לשעבר, אלכס. היא מתחננת לפניו לעזרה, כי באותו יום הודיעו לה כי יסלקו את בועז מהמוסד החקלאי, מפני שתקף את אחת המורות. בועז כבן שש עשרה, גבה-קומה,

נער מר ופראי שהשנאה והבדידות העניקו לו כוח פיזי מדהים "כמו פצצת זמן גנטית" (עמ' 9).

בועז הילד הקטן היה עד למריבות האלימות בין הוריו, וכשהתגרשו והוא בן שמונה, גדל והתחנך חמש שנים בקיבוץ שבו חיה רחל, אחותה של אמו. בשנתיים האחרונות למד בבי"ס פנימייתי "תלמים". נוהג באלימות כלפי הסובבים אותו. נפתח לו תיק במשטרה והוא נמצא בפיקוח קצין-מבחן.

מכיוון שאביו מתכחש לו הוא קורא לעצמו בשם המשפחה של אמו לפני נישואיה - בועז ברנדשטטר. את אביו הוא מכנה "כלב", לאמו קורא "זונה", ולמישל - "הארס הקטן".

בהווה הסיפורי, מתחילת הרומן ובמשך כשישה חודשים, מתחשל ומתחנך בועז במסע אודיסאי רב הרפתקאות:


א) הסתלק מביה"ס, הסתבך בהחזקת רכוש גנוב, נעצר באבו-כביר.

ב) מישל סומו שחרר אותו בערבות כספית מהמעצר באמצעות קשרי משפחה., סידר לו עבודה אצל קבלן ירקות מהשוק הסיטונאי ברח' קרליבך.

ג) בועז מבקש הלוואה ממישל, קונה לו טלסקופ, מכין ומרכיב אותו לקראת תצפיות על גורמי השמים -

תחביב האסטרונומיה שלו כאקט של בדידות אנושית או התרחקות מכוונת מחברת בני אדם שלא היטיבו עמו.

ד) בועז מכה בארגז את מעבידו בן השישים בשוק הסיטונאי, ומחפשים אותו.

ה) עו"ד זקהיים, בהוראת אלכס, מאתר את בועז. הוא עובד בשארם א-שיח' על סירת תיירים. בועז דורש מאביו עשרת אלפים דולר לרכישת סירה ודירה. בועז מסתבך שוב עם המשטרה, נעצר ונמלט.

ו) מישל סומו מצליח לסגור את התיק המשטרתי של בועז, בזכות קשרים מתאימים, ומציע לבועז מוסד לעבריינים צעירים או התנחלות בקרית ארבע. בועז בוחר בהתנחלות, עובד שם בסדנה לאופטיקה.

מבקר קשות את לימודי הקודש ואת היחס לערבים, ומתלונן שאין פוגשים שם בחורות.


וכך במסע "התחנכות מחדש" של בועז הוא מגיע למנוחה ולנחלה במסע האודיסיאה שלו. בועז מקבל את הצעת אביו לעבור לבית הנטוש בזכרון-יעקב ולשפץ אותו. חומרי השיפוץ על חשבון אביו, בועז מקבל משכורת חודשית ויוכל לחיות שם כרצונו.

זהו ניסיון של שיבה לשורשים וסגירת מעגלים : הנכד שב לבית סבו כדי לתקן ולשפץ את הבית שאביו נטש.

דור העתיד - בועז משיק לדור העבר - וולודיה, תוך מחיקה של דור ההווה: גדעון-אילנה-מישל, כדי לעצב עידן חדש.

בועז ניגש ברצינות לעבודת התיקון. הוא מנקה ומנכש, מתקן את העזובה רבת-השנים ב"ארמון הרפאים", זורע גן ירקות ומקים חקלאות. הוא אוסף אליו כמה מתנדבות מחו"ל ומתכנן להקים קומונה בשביל מופרעים. (עמ' 127)

בועז מנסה לחיות את החיים. הוא מאמין בשלום בין יהודים לערבים כפתרון בלעדי.

ובשעת חסד של מחילה ורחמים כל משפחת גדעון מתכנסת ב"ארמון החורף" אשר מחדש את ימי נעוריו.

אלכס גדעון אשר חלה בסרטן הכליות שב לבית האחוזה כדי למות במקום שבו נולד וגדל.

אילנה גרושתו עוזבת את מישל סומו, בעלה ומטפלת באלכס במחלתו הקשה. בועז ממשיך בשיפוצים ומסייע לאביו הסובל והמתענה. לאחר מסע ארוך של עוינות ושנאה הדדית באה שעת ההתפייסות בצל המוות.

בשביל אלכס זו גם שעת החרטה וחשבון הנפש. (ראה עמ' 204-206)

גם אילנה המטפלת באלק שלה נזכרת בערגה בשירי המולדת הישנים. (ראה עמ' 228-230)

דור הבנים על ערש דווי מבין את טרגדית חייו. בגלל היעדר כישרון לחיים נאחזים במקסם שווא של גאולת הארץ המובטחת. ואז מתברר שחסר האור, שאנו שרויים בחושך. אנו מבינים שהבדידות, התאווה והכמיהה כן בעוכרינו.

היכן אותה ארץ, שלפחות בשירים, ביקשנו בה לקבל אהבה ולדעת להשיבה.

אלכס ואילנה הבינו בדרך הקשה, אבל כבר לא יזכו להגשמת החלום בארץ המובטחת.

מישל טרם הבין זאת , וספק עם יבין גם בעתיד. אך בועז - דור הנכדים הבין ויזכה בהגשמת החלום הציוני.