סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

צנח לו זלזל / חיים נחמן ביאליק

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"צנח לו זלזל"- חיים נחמן ביאליק:

צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל-גָדֵר וַיָנֹם –
כּה יָשֵן אָנֹכִי:
נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה-לִּי וּלְגִזְעִי,
וּמַה-לִּי וּלְשׁוֹכִי?

נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח –
שָׂרְדוּ הֶעָלִים –
יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ
אַרְצָה חֲלָלִים.

אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה,
לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת לִי,
בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ
רֹאשִׁי אֶל-כָּתְלִי.

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,
לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.

סיכום השיר:

על השיר

  • זהו השיר האחרון שביאליק כתב.
  • זהו שיר לירי שבו האדם מדבר על עצמו ויש לו מבנה של קינה – בשיר קינה זה האדם מקונן על עצמו מפני שהוא חש שהחלק הכי משמעותי בנפשו מת. בשיר יש תהליך שמתחיל באמירות כוללניות ומהבית השני ואילך, הדובר בגוף ראשון – על עצמו.
  • השיר משתמש בטבע כמטפורה לחיי האדם. שני הבתים האחרונים מדברים בגוף ראשון וכל המטפורה של הטבע כמעט נזנחת לגמרי. השיר מדבר על המחזוריות של הטבע ובסוף השיר מופיע האביב – אך יש כאן הסתכלות פסימית על האביב – האביב יגווע ויחזור שוב בשנה הבאה, אבל האדם כבר לא יפרח. הטבע אדיש לאדם.

הבית הראשון

  • זלזל הוא ענף קטן, אך מצד שני ניתן לפרק את המילה ל- ז"ל|ז"ל.
  • הבית הראשון נראה מאוד ניטראלי ומתאר תופעת טבע – סוף הקיץ, השלכת, הענף נפרד מהעץ, תחילת הסתיו.
  • מדובר כאן על תנומה – הענף מדבר על ההפרדות מהעץ ומהגזע והוא ישן. השינה היא רמז למוות, שכן המוות הוא שינת עולמים.
  • המונח גדר הוא מונח טעון – גדר מפרידה בין שני עולמות. הענף נפל על הגדר – הוא במצב ביניים. קיימת כאן רמיזה לתלישות – הגדר אינה בשום צד. אילו הענף היה נוחת על האדמה, אולי הוא היה צומח שוב. ביאליק היה אדם תלוש – לא שייך לעולם הדת, לא לעולם הגולה ולא לעולם ארץ ישראל, ולכן קשה לו לכתוב – מי שנפל על הגדר לא יכול לצמוח. לבינתיים הוא אולי ישן ונבנה מהתלישות, אך האדם התלוש אינו יכול להתפתח – אין לו אופציה אחרת חוץ מהגדר. חווית ההגירה (שבדר"כ מאפיינת את האנשים התלושים) היא חוויה ללא מרפא שלא עוזבת אותו וגורמת לתלישות.

הבית השני

  • הבית השני מקדם אותנו אל החורף. מזג האוויר נעשה גרוע יותר – הרוח שינשוב יגרום להפלת העלים שנותרו על העץ לאדמה.
  • ביאליק משתמש במונח "חללים" – מתים אנושיים. אלו הם אנשים שמתו מוות לא טבעי.
  • ביאליק הוא דובר של דור שלם של תלושים – חווית התלישות אינה חוויה אישית שלו בלבד, זו חוויה של דור שלם. דור התלושים יצר משהו חדש בארץ, אך לא הצליח להיות חלק ממנה.
  • בבית השני לאט לאט עוזבים את המטפורה של הטבע ומתקרבים אל החוויה האנושית. יום אחד תפרוץ הסערה – זהו טבעו של הזמן – הסערה חייבת להגיע והיא תפיל את העלים שנשארו ויפלו חללים – ביאליק מספר כאן סיפור אנושי.

הבית השלישי

בבית השלישי מתואר בגוף ראשון אדם שנמצא במצוקה קשה – מטפורת הטבע נעלמת. מתואר כאן האדם שמתרוצץ כלוא בחדרו והוא עצמו מרוצץ את ראשו בכותל, אך לא יוצא מזה כלום – הוא לא מצליח לכתוב. הוא גוזר את גזר דינו, כי אם הוא לא מצליח לכתוב אז אין לו חיים. הוא יושב בחדר הסגור שבו הוא אמור לכתוב ולא מצליח ולכן גוזר את דינו ומרוצץ את ראשו. יש כאן תיאור בגוף ראשון של אדם ללא מנוחה או שינה – אין הקלה. הוא לבד ואין מי שיעזור לו. הוא מקונן על עצמו כי הוא יודע שיותר כתיבה לא תצא ממנו.

הבית הרביעי

הבית האחרון מחזיר אותנו לכאורה אל המטפורה של העץ והזלזל. כמו כן מתואר כאן "שרביט קרח" – מעבר לניתוק מן העץ (לכאורה), הוא מדבר גם על עקרות – "לא ציץ לו ופרח". עקרות היא מוות דחוי – אומנם הוא עדיין חי, אבל אין לו המשך והאדם חי כל עוד זוכרים אותו. לדור התלושים אין המשך ויש לזה צד חיובי – זה טוב שלא יהיה לדור שכזה המשך. לביאליק יש תחושה שהדור שלו מנותק משאר הדורות. הוא מפחד שגם הקוראים לא יוכלו להבין ולהתחבר לכתיבתו. הקורא לא יכול להבין ולהתחבר מיד לביאליק, כי חווית התלישות אינה חלק מחיינו. ביאליק שואב את דבריו מהתורה והגמרא, ואנחנו, הדור החילוני, לא חלק מזה – צריך לפרש את ביאליק בשביל להבין את כתביו. בשירת ביאליק האביב הוא סמל של כליון ולא של התחדשות, כי הוא זה שממחיש שבטבע אכן דברים מתחדשים, אך בחיים האנושיים אין התחדשות. התלושים הם עקורים מבחינת החוויה ואין להם ממשיכים – הם לא יתחדשו לעולם. בבית הרביעי מדובר על כך שאין המשך לתלושים. התלוש הוא סוג של מתאבד – עצם העקירה ממקום אחד תוך ידיעה שהוא לא ייקלט במקום השני, היא כמעט החלטה על התאבדות. "על גזעי אתלה" – תמונת התלוי על העץ בבית הרביעי ותמונת האסיר שמתרוצץ בחדרו בבית השלישי – התאבדות.

הכותרת

יש בכותרת רמיזה להמשך – "צנח לו זלזל" – מצלול שורק וחורק. המילה זלזל מורכבת מ-ז"ל|ז"ל. זהו שירו האחרון של ביאליק ורואים בשיר את תחושת העקרות והמוות שלו.

מבנה השיר

הבית הראשון ניטראלי ולכאורה מתאר תיאור טבע. אנחנו בתחום השינה ולא במוות. הבית השני מכניס אותנו לאווירה יותר קשה, אך הוא עדיין ניטראלי מבחינת לשון הדיבור שלו, פרט לסוף הבית. הבתים השלישי והרביעי יוצרים שינוי מוחלט – הם בגוף ראשון – לא עוד אמירות כלליות, אלא אמירה בתחום האישי. הבית השלישי זונח לחלוטין את הטבע ואת ההתחפשות לשינה – זו לא שינה, זה מוות. כמו כן, יש כאן גם חריזה ברורה בין השורות הקצרות שמתחרזות זו עם זו. בנוסף, מעבר למצלול החורק הבולט, יש כאן גם תת-מצלול רך של ל' בבתים השני והשלישי – הדבר בא להדגיש דווקא את המצלול הכבד – ניגודים מדגישים אחד את השני.

המטאפורות בשיר:

  • הזלזל – מטאפורה מרכזית : השיר כולו למעשה מתאר את קורות הזלזל מתחילתו ועד לסופו. ברור לנו שהזלזל הוא המשורר. תפקידה של המטאפורה הזו הוא להסיח את דעתו של הקורא לקראת ההפתעה שבסופו – הוא לא עונה על הציפיות שלנו.
  • הגזע והשוך – הדובר שואל "ומה לי ולגזעי? ומה לי ולשוכי?", הגזע והשוך הם מקורות מזינים של העץ אך למעשה שואל המשורר שאלה קיומית = מה הקשר שלי למקורותיי, למהותי, לשורשיי ?
  • הפרי והפרח – הפרי והפרח הן תנובת העץ, זהו המשכו, דרך הגדילה (הצניחה) שלו, אבל כאן, הזלזל הוא ללא פרחים ופירות.
    הוא חש עקר ללא תנובה וללא המשכיות.
  • שרביט קרח – למילה שרביט שני פירושים : ענף ונס המלך. השרביט כענף משלים את תמונת הזלזל אבל פירושו הנוסף מעשיר את השיר ומצביע על מלכות עקרה שאינה מניבה פירות ואין לה תוצאות. ביאליק רומז בשיר זה למצבו כמשורר; זהו אחר השירים האחרונים שכתב.
  • מטאפורת הגדר – השיר פותח במשפט : "צנח לו זלזל על גדר וינום"; הזלזל שנופל על הגדר יוצר תמונה של חוסר ביטחון וחוסר שייכות.
  • עונות השנה – בכל בית בשיר עוסק הדובר בעונות השנה.
    הוא משתמש בהן כמטאפורה לתחושותיו ורגשותיו. תיאור הסערה ולילות הזוועה מתארים את הסערה שמתחוללת בליבו.


מבנה השיר:

Zalzal.JPG