סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

פרקים באומנות לבגרות עיונית מיקוד תשע"א

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סיכומים- מיקוד באומנות. קיץ תשע"א

פרק ראשון- ניאוקלאסיקה

 זרם הניאוקלאסיקה (הקלאסיקה החדשה) התחיל בשנות ה70 של המאה ה18. הוא עוסק בחזרה לעקרונות הקלאסיקה של אומנות יוון ורומא. הזרם פעל בעיקר בצרפת שבאותה תקופה הפכה למרכז אומנותי.
 ההתעררות סביב הקלאסיקה בתקופה ההיא נעשית ממספר גורמים עיקריים:
    1. גילוי של שני ערים באיטליה- הרקולאנים ופומפיי, מתקופת האימפרייה הרומית (התקופה הקלאסית). הערים נקברו תחת התפרצות הר געש. בחפירות הסתבר שהלבה שימרה את ציורי הקיר, האדריכלות וחפצי הנוי.
    2. תנועת ההשכלה- בתקופה זו אנשי הרוח וההשכלה העלו את מעמדה של האומנות העתיקה של יוון ורומא. בנוסף היסטוריון (וינקלמן) שפרסם ספרים בנושא הקלאסיקה ותיאר את הערצתו לתקופה זו, הוא הציב את תפיסת אומנות יוון- תאור מושלם של המציאות, כאידיאל לחיקוי.
    3. חשיבה על דמוקרטיה הביאה את בני האדם לשוב אל תקופת הדמוקרטיה של אתונה ותקופת הרפובליקה הרומית.
 זרם הניאוקלאסיקה נוגד את זרם הרוקוקו ששלט קודם לכן ושימש לשירות חצר המלך. אמני הזרם היו בעד המהפכה הצרפתית והתמשו בעבודותיהם להעברת מסרים בעד המהפכה.
תפקידו של אמן הניאוקלאסיקה-תפקיד חברתי חינוכי.  בעקבות תנועת ההשכלה אנשים האמינו שביכולתם להשפיע ולשנות. האמן צריך לצייר נושאים עכשיוויים, עולמיים ובעל חשיבות מוסרית.
 מאפייני הזרם:

1. נושאים, סיצנות ודמויות מהמיתולוגיה והתרבות היוונית והרומית. 2. איפוק, ושלווה. 3. ריאליזם בתיאור המרקמים, הצבעים והפורפורציות. 4. אידיאליזם בתיאור הדמויות, מושלמות יותר מהמציאות. 5. צבעים לוקאלים –הצבעים תחומים בקו. 6. חלל רדוד או שטוח. 7. ליטוש, לא ניתן לראות את משיכות המכחול. 8. הירואיות- גבורה. 9. קומפוזיציה סגורה מרכזית, מתוכננת בקפידה, מאוזנת. 10. מינימליזם אין עומס אלא צמצום.

1. שבועת ההוראטים, ז'אק לואי דוד, 1784, שמן על בד.

-רקע- מתואר סיפור מההיסטוריה הרומית. מתואר רגע ההשבעה שבו הוראטיוס השביע את שלושת בניו להלחם במשפחת מאלבאה עד מותם. הנשים מכוננות בצד. האחים נשבעים לחרב ומתאחדים כאיש אחד למען אותה המטרה. הם מאמינים בצדקתם כאשר טובת המדינה היא עליונה וקודמת לשיקולים אישיים ואפילו קודמת למשפחה. הציור קושר לאקטואליה של צרפת בתקופה ההיא וחובר למהפכה הצרפתית. דויד מעוניין להעביר את המסר שטובת המדינה עדיפה על שיקולים אישיים ומשפחתיים. הנושא מסמל את הרצון בצרפת לחזור למוסר, כמו ברפובליקה הרומית העתיקה. -אמצעים אומנותיים- קומפוזיציה- חלוקה ברורה ל3 מוקדדי התרחשות, הבנים, האב והנשים המכוננות.

                          -הצבע האדום- יוצר התמקדות במרכז ובפעולת ההשבעה, מתקשר לדם, למלחמה ולאהבה.

-מאפיינים ניאוקלאסים- הירואיות (הגיבורים יוצאים לקרב למען הערכים והמוסר), ליטוש, חלל רדוד ובימתי, הנושא המתאר את ההיסטוריה הרומית, אידיאליזציה, צבעים לוקאלים, קומפוזיציה סגורה ומאוזנת.

3. מות מארה, ז'אק לואי דוד, 1793, שמן על בד.
 -רקע- מארה היה פעיל למען המהפכה הצרפתית ונרצח ע"י אישה שהתנגדה לדעותיו בזמן שהיה באמבט (מארה בילה המון זמן באמבט כיוון שהייתה לו בעיה בעור). דוד מתאר את הרצח מנקודת מבט של הזדהות והערכה, שכן, גם הוא היה בעד המהפכה.
-מסר-מארה נרצח בדם קר. הוא מוצד כ"קדוש מעונה", קרבן של המהפכה.
-אמצעים אומנותיים- הבעת פנים שלווה ורגועה, כאילו הוא ישן. האור שמוטל עליו מדגיש אותו ותורם להצגתו כ"קדוש מעונה". הרקע הכהה תורם להדגשת מארה שמוצג בצבעים בהירים. החלל רדוד יחסית (חלל בימתי) תורם לתחושת ההירואיות של הדמות (הצגתו כגיבור).
בנוסף, יש ביצירה ציטוט אומנותי. דוד "שואל" את תנוחת ישו מפסל ,הקינה" של מיכאלנג'לו. מארה מתואר כמו ישו בקינה, פניו מוטלות לאחור, ידו שמוטה. כך הוא מזהה את מארה עם ישו, שניהם קורבנות קדושים.

-מאפייני הניאוקלאסיקה- כל מאפיייני הניאוקלאסיקה.

 *חתימה- דוד עושה מעשה לא רגיל וכותב ביצירה (על קופסאת העץ) את שמו ואת שמו של מארה. כך הוא מביע הזדהותץ החתימה נראית כחריטה על ארון העץ וזה מעורר אסוציאציה של מצבה.

4. נפוליאון חוצה את האלפים, ז'אק לואי דוד, 1801, שמן על בד.

-רקע- דמותו של נפוליאון היא נושא מרכזי אצל דוד, דוד העריץ את נפוליאון ואף זכה להיות צייר אישי שלו לתקופה מסויימת, ציור זה הוא מתקופה זו.
-מאפיינים אומנותיים- דמותו של נפוליאון חסונה, פונה כלפי מעלה, הבסוס צוהל כל אלו כאות לכיבוש ולניצחון. החלל הרדוד שממקדים את עיני הצופה לנושא המרכזי- נפוליאון.
-מאפיינים ניאוקלאסים- הירואיות (!!), איפוק, חלל רדוד, אידיאליזם, ריאליזם.
   *התנועה ביצירה נוגדת את המאפיינים הניאוקלאסים.
   *יש הרבה פרטים בבגדי נפוליאון ובאוכף הסוס וגם זה נוגד את המינימליזם שהוא מאפיין ניאוקלאסי.
   * על הסלע מצד שמאל למטה חרוט בונאפרטה (נפוליאון) כאות הערצה והדגשה. חריטה על סלע מיוחסת בעיקר לקיסרים חשובים וחריטת שמו של נפוליאון מפאר אותו. סלע זה מוסיף מאד למאפיין ההירואיות ביצירה.

6. מאדאם רקמייה, ז'אק לואי דוד , 1800, שמן על בד.

-רקע- דיוקן של אשת החברה הגבוהה. בעיקר ביטוי יופיה של האישה כפי שתואר בתקופת יוון העתיקה (וונוס). היא מתוארת שרועה על הספה בדומה לפסלים קלאסים במתארים את וונוס, אלת היופי והאהבה.

-נקור השראה- פסל מתקופת רומא המתאר "אישה פלאבית" +ציור של טיצאין מהרנסס "וונוס מאורבינו".

-אמצעים אומנותיים- אידיאליזציה בעיצוב הדמות. גוף מעוצב ע"פ חוקי השלמות של האומנות הקלאסית. לבושה ותסרוקתה בהשפעה קלאסית. תנוחת הקירעה אף היא מאפיינת את תקופת רומא ויוון. 
-מאפיינים ניאוקלאסים- ביטוי יופיה של האישה, שלווה, הרמוניה, רוגע, איפוק, מינימליזם שמתבטא בעיקר בבגדים רכים וספה מעודנת, חלל רדוד, צבעים לוקאלים וליטוש.
 *דוד יוצר קומפוזיציה מאוזנת ומשחק בין הדמות לחפצים שסביבה, יש מעוגלת מקבילה להתעגלות הספה, חלק הגוף העליון זקוף ומקביל למנורה.
 פרק שלילי- ריאילזם 
 היווצרות זרם הריאליזם קשורה במהפכה התעשייתית והתוצאות החברתיות שלה. בעקבות המהפכה נוצרו ריכוזי אוכלוסיה צפופים במרכזים עירוניים גדולים, מעמד הפועלים הפך למנוצל ונכנס לתוך מעגל עוני מתמשך בעוד שהמעמדות הגבוהים התעשרו.
האמנים הריאליזם תארו נושאים עכשווים שלקוחים מהמציאות העכשווית, תאור ה"כאן ועכשיו" הוא הביטוי של הריאליזם ביצירותיהם. הם משלבים ביצירותיהם ביקורת חברתית, מתארים מציאות גם אם היא קשה ואף מדגישים היבטים כואבים של המציאות.
 סגנון הציור הוא ריאליסטי המחכה את המציאות ולעיתים מושפע מהמצאת המצלמה.

נהוג ליחס את מעמד ראש התנועה לגוסטב קורבה- הוא העניק לזרם את השם כשאר הציג תערוכה וקרא לה "הריאלזים- קורבה".

 "הציור הוא ביסודו אומנות מוחשית ויסוקו האפשרי היחיד הוא הצגת דברים ממשים וקיימים" (ציטוט של קרבה), מכאן ניתן להבין את החשיבות והדגש שהוא שם על תאור ה"כאן ועכשיו".
    *בתקופה זו התפתח הסלון- תערוכת ציורים שנתית שבה מוצגות היצירות המובילות. הסלון היה מבוסס על הציור האקדמאי, ציור נכון. יצירות מסויימות לא התקבלו מסיבות שונות, לעיתים כי הם היו נועזות מדי וכך נוצר "סלון הדחויים".
 מאפייני הזרם:

1. תאור ביקורתי המייצד את מעמד הפועלים. 2. תאור ריאליסטי ונכון של הדמויות. 60. מסתתי האבנים, גוסטב קורבה, 1849, שמןעל בד. -רקע- יצירה זו מזוהה כסמל לחדירת דמויות פשוטות ממעמד הפועלים אל האומנות הגבוהה, עד כה לא היה נהוג לתאר ביצירות את המעמד הנמוך ופה המעמד הנמוך לא רק מופיע ביצירה אלא הוא הנושא המרכזי שלה. ע"י כל זאת קורבה מעוניין דרך היצירה להדגיש את העוול החברתי שנעשה למעמד זה. הדמויות מתוארת בצהרי היום באמצע עבודה מפרחת.

 בנוסף העובדה שלמרות המהפכה התעשייתית נאלצים הפועלים להתאמץ ולעשות עבודה פיזית קשה מוצגת כביקורת.

-אמצעים אומנותיים- אין תיאור של פני הדמויות, לכן הדמויות מייצגות תופעה ולא מקרה פרטי. נוסף על כך, חוסר תאור הפנים מקשה על הצופה להזדהות עם הדמויות ובכך קורבה אומר שהמעמד הגבוה לא מתייחס אישית לדמויות, "לא סופר אותם".

                          -תפיסת רגע, קורבה מתאר את הפועלים באמצע הפעולה, דבר זה מחדד את הקושי הפיזי ותורם להרגשה שהעבודה לא פוסקת, הם תמיד בפעולה.
                          -צבעים מונוכרומים בגווני חום, דבר זה מתקשר לרגשות קודרים ומסמל שיעמום בעבודה השוחקת שחוזרת על עצמה **בפינה הימנית למעלה ניתן לראות מעט מתכלת השמים, ניתן לפרש זאת כסמל מזערי של תקווה.
                         -חוסר מרחב משדר מחנק וחוסר מוצא שבפניו עומדות הדמויות.
                         -גילאי הדמויות, אחת מבוגרת ואחת צעירה. כך מסמל קורבה את מעגל העוני המתמשך שבו לכוד המעמד הנמוך.
                         -סיר האוכל המתואר ממחיש את שעות העבודה הרבות ותנאי העבודה הקשים.
                         -הבגדים נראים דלים ומלכולכים, עוזרים להמחשת העוני.

64. סטוידיו האמן, גוסטב קורבה, 1855, שמן על בד. -רקע- יצירה גדולה מסתורית ורבת פרטים, ישנן דמויות ואובייקטים שמשמעותן לא בהירה. אף על פי כן ברור כי הרעיון הרכזי הוא אמירה של קורבה לגבי עצמו, תפיסתו האומנותית ותפקידו החברתי כאמן. תאור הסטודיו שלו, המיוחס לעולמו האישי של האמן בגדלים כה גדולים (6 מטר על 3 מטר) שנהגו לשמש רק לאירועים היסטורים או דתיים מעיד על חשיבות היצירה. -תאור היצירה- קורבה ממוקם במרכז הסטודיו בעוד הוא יושב ומצייר ציור נוף. לידו עומדת אישה ערומה המסמלת את המוזה, ההשראה. לצדה עומד ילד קטן המסמל את העין התמימה, ואולי גם את הדור הצעיר שמתבונן באמן בהערצה.

ביצירה ניצבות 2 קבוצות של אנשיםוקורבה ביניהן. הקבוצה מימין מתארת את אנשים המעמד הגבוה, ניתן לראות זאת בלבוש המהודר, בשפת הגוף ובקריאה בספר המסמלת השכלה. הקבוצה משמאל מתארת את אנשים המעמד הנמוך שאותם ניתן לזהות לפי הלבוש הדל, העמידה המרושלת. לצד הקבוצה משמאל מונחת גיטרה שיכולה להתקשר לחיבור לרגש.
 בין 2 הקבוצות אין תקשורת וקורבה מוצג ביניהם, כאילו הוא התקווה היחידה ליצירת קשר, בכך הוא מציג את תפקיד האמן לא רק כתפקיד טכני של חיקוי המציאות אלא גם כבעל אחריות חברתית, בעל שליחות. יש לו תפקיד לתווך בין המעמדות, לשקף למעמד הגבוה את קשייו של המעמד הנמוך. 
 בנוסף, קורבה מקפיד לתאר עצמו זקוף, הוא רואה את עצמו כמייצג האמנים.  
 קורבה מסתכל ונוטה לכיוון המהעמד הנמוך, זאת גם כחלק מהיותו ראליסט המתאר ו"קשוב" למעמד הנמוך.         
ברקע ניתן לראות סמלים המשקפים את תפיסתו האומנותית הקשורה להיותו ריאליסטי- מאחורי תמונת הנוף ישנו פסל קלאסי של גבר עירום, פסל זה מייצג אירועים מהעבר אך קורבה כריאליסטי מתאר את המציאות העכשיווית. גם תמונת הנוף שקורבה מצייר ביצירה יכולה להתקשר לאמירה אומנותית- זה אבסורד שהאמן מצייר נוף בתוך בסטודיו, ייתכן שזה רמז על כך שבעתיד אומנות צריכה להיות מצויירת בחוץ, ביטוי העכשיו.
-הקומפוזיציה ביצירה עוזרת להעברת המסר בגלל שיש חלוקה ל3 מוקדים- המעמד הגבוה, קורבה והמעמד הנמוךץ קורבה זוכה לפוקוס בגלל היותו במרכז ובגלל האור שנופל עליו.
*אונורה דומייה- קריקטוריסט ופסל צרפתי, נחשב לאבי הקריקטורה המודרנית. ב1828 התחיל דומייה לעבוד כקריקטוריסט בעיתונים שונים. הוא נהג להשתמש בתכניקת הדפס אבן שהומצאה אז ובכך הפיץ את דבריו בעבור העיתונות השמאלנית. הוא ידוע בקריקטורות האכזריות שלו כנגד המלך פיליפ ואף נעצר בגללן. דומייה ביטא בציור את כל דעותיו (והיו הרבה) על חיי העיר בפריז- שחיטויות, שיוויון לנשים ,אירועי רחוב ותיאור בוטה של חיי הבורגנות.

65. הטבח ברחוב טראנסנונן, אונורה דומייה, 1834, ליטוגרפיה. -רקע-יצירה זו נעשתה בעקבות אירוע אמיתי. שוטרים פרצו לבית דירות של בני המעמד הנמוך בפריז בחיפוש אחר פושעים והרגו אנשים חפים מפשע. דומייה לא מתאר את האירוע אלא את התוצאה הנוראה של מותם של חפים מפשע. דומייה מתאר את האירוע בצורה בוטה כדי לזעזע, בביקורת כי הדבר נעשה רק כי מדובר בבני המעמד הנמוך- כביכול חייהם לא חשובים. -תאור היצירה+מאפיינים אומנותיים- הגופה המרכזית של הגבר מתוארת בזווית לא מחמיאה באופן ש"פולש" למרחבו האינטימי של הגבר, דבר זה מבטא את החדירה הגסה של המשטרה לחיי משפחה זו. מתוארים כתמי דם והתינוק שמוטל מתחת לגופת הגבר, שכנראה ניסה להגן עליו. הדמות שבמסדרון משמאל והראש של הזקן מעידים כי הטבח המשיך מעבר לחדר זה.

                                               -הדמויות מתוארות באופן קריקטוריסטי בעיקר בפניהם בכדי להעצים את הדרמה.
                                               -צבעוניות- שימוש בשחור ולבן תורם לרגשות העצב ומעלה בנו אסוציאציה של תיעוד עיתונאי, נושא היצירה ותוכנה הם אמיתיים ולא פרי דמיונו של האמן.
                                              -קומפוזיציה- אלכסונית ופתוחה. מציגה תחושה של אי סדר, ממחיש את האירוע הקשה וממקדת אותנו בדמות המרכזית (הגבר).
                                              -האור ביצירה נופל על הגבר במרכז ונותן לו מעמד של "קדוש מעונה".
                                              -שם היצירה- מתאר את הזמן והמקום המדוייקים שבהם האירוע קרה. דבר זה מגדיל את הזוועה ותורם לתחושת הדיווח העיתונאי, השם הוא כמו כותרת בעיתון.

-מאפייני הריאליזם- היצירה מתארת מציאות חברתית עכשווית באופן בוטה וחושפני ללא ייפוי ועידון ומעבירה ביקרות על הנושא. בנוסף, יש כאן התמקדות והזדהות עם האנשים בשולי החברה.

 *הטכניקה- הדפס אבן, מאפשרת הפצץ עותקים של היצירה, הפצאת המחאה. דבר זה גרם לשלטונות להחרים את לוח האבן ואף להשמיד חלק מההדפסים.
                                             - ריאליזם- דיוק בפרטים כחלק מהסגנון הריאליסטי וככלי לזעזע וליצור הזדהות אצל הצופה כם הדמויות וחוסר הצדק שנעשה להם.

67. בתערוכה, אונורה דומייה, 1862, צבע מים, פחם ועיפרון. -רקע- בעקבות המהפכה התעשייתית נוצ מעמד הבורגנות והפער בין המעמדות גדל. אנשים פשוטים התעשרו ורצו להדמות לאצולה, הם החלו להתעניין באומנות ואט אט הפכו לפטרוני אומנות בפני עצמם. ביצירה זו דומייה לועג לבני המעמד הבורגני שמנסים להדמות לאצולה ע"י התעניינות מזוייפת באומנות. -תאור היצירה- במרכז היצירה עומדות 3 דמויות המזוהות ע"פ לבושן עם המעמד הבורגני (חליפה וכובע), הדמויות מתוארות באופן מגוחך, הם מתאמצות בכדי להביט בציור ועצם לא מתרשמים נכון ממנה. דבר זה מתבטא בעמידה, במשקף, בהתקרבות המוגזמת לציור ובמבט המאומץ. אחת הדמווית ניצבת בעמידה מלאת חשיבות וגם דבר זה מועמד לביקורת. -טכניקה- רישום מהיר וכתמי צבעי מים בגוון בהיר.היצירה קווית והקו מתבטא באופן בולט ביצירה. 73. הכובסת, אונורה דומייה, 1860, שמן על עץ. -רקע- מתוארות 2 דמויות מבני המעמד הנמוךבעבודתם. בציור זה מדגיש דומייה את העבודה הפיזית הקשה ומנסה ליצור הזדהות כלפי המעמד ולא מעמיד אותם ללעג בניגוד לציוריו שמתארים את בני המעמד הגבוה. הדגש הוא על האבל שנעשה לבני המעמד הנמוך ועל מאבק הקיום היומיומי שלו. -תאור היצירה- כובסת שחוזרת מיום עבודה קשה של כיביסה בנה. הוא עולה במדרגות, סוחבת את שק הבגדים הרטובים ומחזיקה בידה את בנה הקטן. -אמצעים אומנותיים- שימוש בילד קטן מראה כי האם נאלצת להביא את בנה לעבודה, הוא עוזר לה כדי לתרום לפרנסת הבית, משקף את מצבם הקשה. בנוסף זה מדגיש את "מעגל העוני" שעובר מדור לדור.

                         -הדמויות מתוארות בטשטוש כדי ליצור הכללה, הדמויות הם ייצוג של המעמד הנמוך.
                         - הכובסת ובנה מוצבים קרוב לחזית היצירה כדי לגרום להזדהות, מאחוריהם הנהר שבו שטפו את הכביסה ובחלק האחורי ישנם בתים גדולים ומוארים, סמל לחיים הנוחים של המעמד הגבוה שמנותק לחלוטין מהעמד הנמוך. הנהר חוצץ בניהם.
                        -צבעים עכורים שיוצרים אווירה דיכאונית ומחניקה.
                         -תאור הדמויות, הבגדים דלים והתנועה שלהם כבדה, מדגיש את העוני והקושי שבעבודתם.

האימפרסיוניסטים

 תנועה אומנותית שקמה ב1874. מספר אמנים שהתאגדו יחדיו התנגדו לאומנות שלומדה באקדמיה וחיפשו דרכים חדשות באומנות. נושאי היצירה של האימפרסיוניסטים היו חסרי תקדים. לראשונה היצירות נעשו לשם הציור. ההתמקדות הייתה בצבע, אור ושעות הפנאי.
 היצירות נעשו בחוץ, עוד דבר שלא היה קיים לפני כן. הם טענו כי יש לתאר את הדבר כפי שהוא נראה ולא איך שאנו יודעים שהוא נראה. לתאר רק מה שהעין רואה. לטענת האימפרסיוניסטים הטבע משתנה ללא הרף (בהשפעת האור הזמן והמקום) ולשן בחרו לתאר את הרגע החולף ללא תכנון מוקדם.
 היצירות האימפרסיוניסטיות נדחו ע"י הסלון בשל היותם נוגדים את כללי הציור האקדמים (בעלי משיכות מכחול ונושאים "לא ראויים"). 
 שם הזרם ניתן לו ע"י יצירתו של קלוד מונה שנקרא "אימפרסיה, זריחת חמה" (אימפרסיה מהמילה התרשמות). הציור הועמד ללעג ולביקורת חריפה מפי המבקרים ואחד מהמבקרים כינה את האמנים "אימפרסיוניסטים" כביטוי ללעג. השם תפס טוב.
 לא כל האימפרסיוניטים השתמשו באותה טכניקת ציור אלא כולם שמרו על העקרון של "הראיה ברגע מסויים".

מאפיינים אימפרסיוניסטים:

 1. נושאים אופיינים- נופים, בילוי בשעות הפנאי, דמויות מאחורי הקלעים.
 2. תפיסת הרגע החולף, רגע של תנועה והשתנות (לכן נוצר מצב של ציור מהיר).
 3. ציור תחת כיפת השמים ולא בסטודיו.
 4. השפעת הדפסים יפנים- אובייקטים ללא מעברי אור וצל, נוצרה שטיחות, שטחי צבע אחידים ושימוש בקווי מתאר, תאור מזוויות לא שגרתיות.
 5. השפעת תאורית הצבע של שברוי-שימוש בצבעי יסוד וצביהם המשלימים זה לצד זה ומושפעים אחד מהשני. שימוש ב"לבן מלוכלך". גם לצל יש צבע משלו (בד"כ השתמשו האימפרסיוניסטים בצבע המשלים של האובייקט לציור הצל).
 6. השפעת המצלמה-  תאור כפי שהאמן רואה, ללא מוערבות רגשית, קטיעת אובייקטים (קומפוזיציות פתוחות). זווית מנ'ק מבט לא שגרתית.טשטוש במישור האחרוי וחדות במישור הקדמי.
      מאפיינים סגנוניים:
 1. קומפוזיציה פתותחה ו/או אלכסונית.
 2. צבעוניות, צבעי יסוד וצבעיהם המשלימים. לרוב אין שימוש בצבע שחור.
 3. התעניינות באור (ועשן) כנושא מרכזי.
 4. תפיסת חלל- נ'ק מבט לא שגרתית.
 5. מרקם- הטחות מכחול. צביעה מהירה וחופשית.

90. ארוחת בוקר על הדשא, אדוארד מאנה, 1863, שמן על בד. - רקע- יציאה לטבע. נושא מסורתי בלבוש אקטואלי ופרובוקטיבי. השראה מיצירתו של טיציאן, "קונצרט כפרי". השוואה זו מעלה:

   א. בשני היצירות ישנו שילב של נשים ערומות. אצל טיציאן השילוב מקובל כיוון שהנשים העירומות אידיאליות ומסמלות מוזות מיתולוגיות לעומת זאת אצל מאנה העירום הוא פרובוקטיבי כיוון שמתוארות נשים ודמויות מוכרות. בכך נוצרת אירוטיות ותאור רגע בילוי בטבע.
  ב. טיציאן מתאר את העירום והניגון כחלק מהתמזגות עם הטבע אך מאנה מתאר זאת כשעת פנאי ובילוי.

-חידושים- יחס לנושא, שימוש בנושא מסורתי לתאור יום-יום.

            - עירום בוטה, עיצוב הגברים (לבושים ומתעלמים מעירום הנשים, כאילו זה דבר רגיל) מגביר את האירוטיות. האישה שמיישירה מבטה אל הצופה יודעת כי צופים בה בכך נוצא מצב שהצופה ביצירה "מציץ" ולא מרגיש בנוח. הדבר תואר כ"בילוי מפוקפק".
           - תאור דמויות מהסביבה הקרובה, מאנה משתחרר מרעיון אידיאל היופי המושלם של האקדמיה.

-מאפיינים אומנותיים- קומפוזיציה משולשת וסגורה.

                           -תפיסת חלל- הדמות מאחור מתוארת בהקטנה ותורמת לתחושת העומק. בנוסף, היא מטושטשת יחסית. ישנם 3 מישורים.
                           -אור וצל ניסיון לתאר אור טבעי. האור מתרכז על גופה העירום של האישה. ישנה השטחהשל הצורות והאובייקטים.
                           -קו- קווים רצופים וסגורים התורמים לתחושת השטיחות ולהדגיש את צורת גופה העירום של האישה (לא אופייני לאימפרסיוניטים אך מאנה הוא עוף מוזר לעיתים....כמו נגיד תרגול הודו במכלאה של תרנגולות לגמריי רגילים, *לאבלי ועדידה רשמתי את זה בשבילכן, אתן בטח מיואשות, תתקשרו!!).
                          -צבע- מגוון של צבעים, חמים וקרים, בהירים וכהים.
                          -הדמויות מצויירות באופן ריאליסטי.

92. אולימפיה, אדוארד מאנה, 1863, שמן על בד. -רקע- מאנה לוקח נושא ידוע מתולדות האוננות , תיאור נשים עירומות במיטתן ומשנה אותו כחלק מהתנגדותו לחוקי האקדמיה. הוא יוצא נגד התיאור המסורתי של וונוס בעירום ואף מבקר את המעמד הגבוה. (דבר שנוגד לאימפרסיוניסטים אך כבר אמרנו שמאנה הוא ככלת הכל עוף מוזל). -מקור השראה- "וונוס מאורבינו" של טיציאן, ו"האודיליסק" של אנגר. -השוואה בין "וונוס מאורבינו" ל"אולימפיה":

 א. דמות האישה- אצל טיציאן דמות האישה היא וונוס המתקשרת ליופי, אהבה וחיי הנישואין (הארגז, הנדוניה והכלב). דמות תמימה העומדת להנשא. אצל מאנה הדמות היא אשת תענוגות.
 ב. המבט- אצל טיציאן המבט הוא תמים ומבוייש. לעומתו אולימפיה מיישירה את מבטה אל הצופה בחוסר בושה, היא מזמינה אליה את לקוחותיה במבט מתגרה.
 ג. המשרתת- אצל טיציאן מופיעות 2 משרתות שמוציאות בגד מתוך ארגז הנדוניה אך אצל מאנה מופיעה משרתת שמביאה לאולימפיה פרחים מ*עוד לקוח מרוצה*.
 ד. החיה- טיציאן מתאר כלב כסמל לנאמנות. מאנה מתאר חתול שמסמל חוסר נאמנות וזנותיות (לכן למשל כל הבנות נוהגות להתחפש ל"חתולה סקסית בפורים").
 ה. הפרחים- אצל טיציאן הפרחים הם וורדים- סימן זיהוי של וונוס. אצל מאנה הפרחים הם זר מלקוח מרוצה + הפרחים בשיערה אופיינים לזונות בפריז (או ל"סטודנטיות לאומנות" בתל אביב).

-חידושים וזעזועים של עולם האומנות-יחס לנושא, מאנה צייר נושא שנחשב ל"נחות". ציור אולימפיה כוונוס זעזע את חברי האקדמיה (גו מאנה! ). אולימפיה הייתה זונה ידועה בפריס (דמי מונדן).

                                                 -תאור דמות מהסביבה הקרובה והמוכרת, אישה ידועה, דמות אמיתית. כך מתקשר הנושא לריאליזם החברתי, דמות משולי החברה שנועדה להסב את תשומת לב הצופה לצביעות של הבורגנות.
                                                 - עירום בוטה ומתגרה.

-מאפיינים אימפרסיוניסטים- השפעת ההדפסים היפנים- קו מתאר וצבעים שטוחים.

                                    - השפעת המצלמה- ניגודי אור וצל חזקים, דומה לאפקט של ה"פלאש".

-מאפיינים סגנוניים- קומפוזיציה- מרכזית ופתוחה.

                        - תפיסת חלל רדודה.
                        - אור וצל- אור מלאכותי המתמקד בדמות. ניגודים חריפים היוצרים השטחה (בהשפעת ההדפסים היפנים והמצלמה).
                        - עיצוב הדמויות- ריאליסטיות, בעלות אנטומיה נכונה.

94. דיוקן אמיל זולה, אדוארד מאנה, 1868, שמן על בד. -רקע- אמיל זולה הוא סופר ועיתונאי ידוע שתמך במאנה, הוא הגן על רעיונותיו וזכותו האומנותית להתבטא. אמיל יצירה זו הוצגה בסלון וספגה ביקורות רבות. -תאור היצירה- זולה יושב כשעל ידו דיו ונוצה, ספרים ומחברות שמייצגים את זהותו כעיתונאי וסופר. של הקיר תמונה של אולימפיה והדפס יפני. *הנייר הכחול שעל השולחן הוא הזמנה לתערוכה של מאנה. נוצר מתח כאשר זולה מביא לכיוון משהו ולא לכיוון הצופה. -מאפיינים אימפרסיוניסטים-השפעת חיתוכי העץ היפנים- שטיחות בגופו ובמעילו השחור של זולה ובנוסף לכך שימוש בקו.

                                    -השפעת המצלמה- הכתב המטושטש בספר הפתוח מתואר כפי שהיה יוצא בצילום. כביכול יש פה תפיסת הרגע של זולה שגם הוא בהשפעת המצלמה.
                                    -קומפוזיציה פתוחה.

-מאפיינים סגנוניים- תפיסת חלל רדודה, הקו וחוסר אור וצל יוצר רדידות.

                        - אור –האור הוא אור השמש המתרכז בפניו של זולה.

98. הבר בפולי ברז'ה, אדוארד מאנה, 1882, שמן על בד. -רקע- מקום בילוי בפריז. מועדון שאפיין את חיי הלילה הסואנים של פריז. מתוארות דמויות מחיי היום-יום של מאנה. המוזגת בבר מתוארת כסובלת ומנוצלת. -תפיסת הרגע- רגע מסויים שעוד מעט יחלוף. ניתן להרגיש את ההמולה, אווירה רעשנית. -מאפיינים אימפרסיוניסטים-השפעת המצלמה-קטיעה(קומפוזיציה פתוחה) וטשטוש המישור האחורי.

                                   +קומפוזיציה מרכזית.
                                   - אור. יש תאור של אור האופייני לברים. האור מתמזג עם העשן ומטשטש את האובייקטים. התעסקות באור ועשן אופיינית לאימפרסיוניסטים.

-מאפיינים סגנוניים -תחושת עומק נוצרת ע"י שימוש במספר מישורים, הקטנה של המישור האחורי וטשטושו (המושפע מהמצלמה). 101. התרשמות (אימפרסיה), זריחת השמש, קלוד מונה, 1873, שמן על בד. -רקע- תאור שעות הזריחה בסביבת מים וערפל. נושא היצירה הוא לא אף אחד מהאובייקטים אלא ההתרשמות של האמן ממה שהוא רואה לפניו. תאור נוף זוהי יציאה כנגד האקדמיה. -מאפיינים אימפרסיוניסטים- ציור נוף, תאור הרגע החולף, ציור תחת כיפת השמים, הטחות מכחול, צבעוניות ושימוש בצבעים משלימים, קומפוזיציה פתוחה, תפיסת חלל (זווית הסתכלות) לא שגרתית (מהצד ומלמעלה בכדי לתפוס כמה שיותר מרחב). התעסקות במים, שמש וערפל. 103. תחנת סן לזאר, קלוד מונה, 1877, שמן על בד. -רקע- תחנת רכבת, מתוארת תחנת הרכבת בשיא התרחשותה (נוסעים, קטרי רכבת פולטי עשן). תאור אופייני לאימפרסיוניסטים של חיי היום-יום. יש התייחסות לחיי העיר, להתפתחות הטכנולוגית, לחדשנות ולקדמה שמייצגת הרכבת. *יצירה זו היא חלק מסדרה שצייר מונה של התחנה. סדרה זו נעשתה כדי לחקור את ההתרשמות המלאה של מראות ברגעים שונים. - השפעת הצילום- תפיסת רגע חולף ומקרי, שאינו מבויים יש קיטוע, טשטוש הנוצר מהתזוזה של האובייקטים (כמו ב"מריחה" בצילום). בנוסף יש כאן תפיסה של הרגע החולף. -יש שימוש בצבעים מתמזגים ומשלימים בהשפעת תאוריית הצבע של שברוי. -אור- התייחסות לאור השמש , מושפע ממנו ומנסה לתפוס אותו. האור מתערבב עם העשן ויוצא טשטוש, מנטרל את האופי של כל חומר בנפרד (מתכת לא נראית כמתכת אלא כחסרת חומר). -מרקם-הטחות מכחול קטנות ומהירות (שנגרמות מהעבודה המהירה). - תפיסת חלל- חלל עמוק שנחסם ע"י העשן. מישור אחורי מטושטש (השפעת המצלמה). 115. קתדרלת רואן, הכניסה המרכזית ומגדל סן רומן, רושם של בוקר, הרמוניה בלבן, קלוד מונה,1892-1894, שמן על בד. +117. קתדרלת רואן, אור שמש מלא, הרמוניה בכחול וזהב, קלוד מונה, 1894, שמן על בד. -רקע- מונה צייר כ20 תמונות של חזית קתדרלת רואן. הסדרה מתארת את הקתדרלה בתנאים שונים (בוקר-ערב, קיץ-חורף..). יצירת סדרה של אותו ציור שוב ושוב נותנת תחושה של אינסופיות, כאילו הצייר לעולם לא יוכל לתפוס את כל האימפרסיות. מונה צייר את הציור תמיד מאותה נ'ק מבט וכך ראה את השפעת האור על היצירה (צבעים, חדות..).

 מכן נובע שנושא היצירה הוא לא הקתדרלה אלא השפעת האור.

-מאפיינים אימפרסיוניסטים- ציור באוויר הפתוח.

                                    - תאור הרגע החולף.
                                    -קומפוזיציה פתוחה וקטועה.
                                    -צבעוניות בהשפעת תאוריית הצבע של שברוי, שימוש בצבעים משלימים.
                                     -התמקדות באור הטבעי של השמש והשפעתו.
                                     -משיכות מכחול מהירות.
 *הקו- מאחר ובמציאות אין קו והקו הוא דבר שכלי הציירים האימפרסיונסטים ינטשו את הקו.

127.מולין דה לה גלאט, אוגוסט רנואר, 1876, שמן על בד. -רקע- נושא אימפרסיוניסטי טיפוסי, שעות הפנאי ושל בני המעמד הבורגני בפריס. ביום א', יום המנוחה נהגו להגיע בני המעמד הבינוני לבלות בכפר לה גלאט. ישנה אווירה נעימה וקלילה. -מאפייני האימפרסיוניסטים-תפיסת הרגע החולף- נוצרת תחושת תנועה כאשר הדמויות נמצאות באמצע הפעולה, הדמויות לא מבויימות, האור נראה מרצד ומשתנה בכל רגע נתון.

                                   -השפעת המצלמה- מתואר רגע כאילו הוא נתפס מהמצלמה. קטיעת אובייקטים (קומפוזיציה פתוחה).
                                   -צבעוניות-צבעוניות עשירה ושימוש בצבעים משלימים.
                                   - אור- מתואר אור השמש הטבעי כאשר הוא חודר בין עלי העצים ומרצד על האנשים הרוקדים ברחבה. האור מאיר באופן שווה את כל הציור ובכך תורם לרוגע.
                                   -מרקם- ניתן לראות את משיכות המכחול. הם קטנות ורוטטות ובכך מדגישות את הריצוד של האור ואת האווירה הקלילה.
  • קומפוזיציה עמוסה היוצרת אוויה תוססת וקלילה. קומפוזיציה מאוזנת על מנת ליצור יציבות (הקומפוזייצה תוכננה מראש ע"פ רישומים שנמצאו).

128. סעודת השייטים, אוגוסט רנואר, 1881, שמן על בד. -רקע- שוב נושא קליל ואימפרסיוניסטי. מתאר את חיי הבורגנות בשעות הפנאי. לאחר השייט נוהגים השייטים לערוך סעודה והיא נושא היצירה. הדמויות המתוארת הן דמויות המיודדות עם רנואר. זמן היצירה הוא שעת אחה"צ ביום קיץ. השולחן עמוס בפירות ומשקאות הדמויות משוחחת ויש אווירה שמחה. -מאפייני האימפרסיוניסטים- תפיסת הרגע החולף- בא ילדי ביטוי בתנועות של הדמויות ובעיקר בקצובה הימנית.

                                   -השפעת הצילום- הפורמט קטוע (קומפוזיציה פתוחה). ההתרחשות אינה מבויימת. הפרטים במישור האחורי מטושטשים.
                                   -השפעת ההדפסים היפנים-נ'ק מבט מלמעלה ומהצד (זווית לא שגרתית).
                                   -צבעוניות-  שימוש בצבעי יסוד ובצבעים משלימים.
                                   -האור חודר דרך הסככה באופן רך ואחיד ויוצר ריצוד. אור יום טבעי.
                                   -קומפוזיציה פתוחה.
  • תפיסת חלל- האלכסונים יחד עם הטשטוש מאחור יוצרים תחושת עומק.
  • ישנה קומפוזיציה מעגלית, מתוכננת , אלכסונית ועמוסה.

129. מתרחצות, אוגוסט רנואר, 1887, שמן על בד. -רקע- בתקופה זו רנואר התרחק מהאימפרסיוניסטים . הוא החל בציורי עירום תחת כיפת השמים. רנואר ידוע באהבתו לנשים יפות ועדינות ומרבה לתאר אותן בציוריו. הוא נודע בציורי בתי קפה ושעות פנאי ובכך נחשב לאימפרסיוניסט.

  • יצירה זו מציינת את המעבר מהאימפרסיוניסטים אל מבנה קלאסי. הוא פנה לעירום הקלאסי ולתאור פחות אימפרסיוניסטי. אף על פי כן ניתן לומר כי הנושא למרות היותו מתקשר לקלאסיקה הוא אימפרסיוניסטי שכן הוא נוגע לשעות הפנאי.
  • יצירה זו תוכננה בקפידה בסטודיו.

-הדמויות- רנואר עושה אידיאליזציה של הדמויות כמו במסורת הקלאסית. הן בעלות הבעה מאופקות כמו בניאוקלאסיקה.. -מקור השראה- ציור של ז'ירדן המתאר נימפות מיתולוגיות רחוצות במקום דימיוני. אך רנואר מעביר את הנושא לאתר נופש מתקופתו. -תפיסת הרגע החולף- הדמויות נתפסות באמצע התנועה אך התנועה נראית מבויימת במקצת ולא אמיתית. תפיסת הרגע מתבטאת גם בטשטוש של הענפים והעלים המסמל תנועה רגעית וחולפת.

פאבלו פיקאסו

התקופה הכחולה(1904-1906)- התקופה הציורית הראשונה של פיקאסו בן ה23. בתקופה זו הוא עבר מברצלונה לפריז, הוא ניסה למכור את עבודותיו ללא הצלחה והיה רעב ללחם. בנוסף סיבה שנראית עיקרית לתקופה זו היא התאבדות של אחד מיקירו. חברו הטוב התאבד בשל אהבה נכזבת.
תקופה זו מאופיינת באווירה מלנכולית, בצבע הכחול שמשדר עצב, עניין בדמויות שוליים (סובלים ורעבים, כנראה כאות הזדהות שכן גם הוא היה עני), עיסוק בנושא הזנות. הדמויות נראות מבודדות, מיואשות. פיקאסו הרבה לתאר את נושא המשפחה, לא כמקרה פרטי אלא כחוסר אונים וחוסר משמעות. (בחור מדוכא משהו..  :\) 
 מאפיינים סגנוניים של תקופה זו –הצבע הכחול.
                                                - תאור דמויות חלשות בחברה.
                                               - צורות סגורות בקו מתאר עבה המבודד אותן.

27. החיים, פאבלו פיקאסו, 1903, שמן על בד. -נושא- זוגיות והורות, משיכה מינית המביאה לחיים, אך באופן טראגי וכואב ולא הרמוני כמו שמצופה משם היצירה. פיקאסו טאן כי לא היה בכוונתו לקרוא ליצירה החיים, הוא תאר דמויות שראה לנגד עיניו ועל אחרים מוטלת המשימה למצוא את המשמעות.

 *לידע כללי- בסקיצות הראשונות של הציור האישה הזקנה הייתה מתוארת כגבר מבוגר, האיש הצעיר היה מתואר כדיוקן של פיקאסו אך לבסוף הפך לפרוטרט של קסחאמאס (חברו של פיקאסו שהתאבד). 
*עוד לידע כללי- צילומי רנטגן ודגימות צבע שנעשו על הציור ב1976 גילו מתחת לצבע ציור אחר של פיקאסו שנחשב לציור אבוד, "הרגעים האחרונים".

-תאור היצירה- אישה מבוגרת לבושה בגדים פשוטים, בידיה תינוק. מולה עומד זוג מחובק עירום. האישה היא האם והיא מבטאת ניכור כלפי העולל, היא מקבלת את האמהות כעונש, ללא שמחה. הזוגיות המתוארת היא מנוכרת וחסרת חיבה. האם כאילו מזהירה את הזוג מפני הצפוי להם- עוני, דיכאון ובדידות. ידו המצביעה של הגבר מזכירה את ידו של אדם בציור הבריאה של מיכאלנג'לו, כנראה כאות אזהרה. יש פה ניגוד בין ציור הבריאה ההרמוני והמואר לבין ציור ה"חיים" הכואבים.

*שם היצירה- יוצר ציפיה לדבר שמח והרמוני אך בעצם יש תאור של כאב, שמחת החיים בולטת בחסרונה ביצירה זו וגורמת לניכור והזדהות עם הכאב.

בקנווסים המונחים ברקע יש שרטוט של זוג חבוק ומפוחד ואישה דכאונית בתנוחה עוברית, עוד דברים המוסיפים לתחושת העצב והבדידות של החיים, הזוגיות וההורות. -אמצעים אומנותיים-קומפוזיציה סטטית וסגורה, תורמת לתחושת הניכור.

                          - צבע- צמצום צבעוני לגווני כחול. כך הדמויות מתוארות בגוונים בהירים, כאילו של גופות מתים, הפוך מנושא היצירה "החיים".
                          -עיצוב הדמויות- כחושות, עצובות, מפוחדות (*תווי פניהם דומות למסיכה-השפעה איבירית).
                         -אור- מקור האור אינו ידוע, והיצירה יחסית חשוכה. יצירת אווירה קודרת.

התקופה הוורודה (1905-1907)-מיד לאחר התקופה הכחולה השתנו נושאי וצבעי היצירות, אך לא לטעות – עדיין נחשפים העצב והבדידות. פיקאסו החל להתבסס בפריס ונושאי הציור שלו השתנו וכמו כן השתנתה הצבעוניות הבסיסית של היצירות. הצבע הכחול פינה את מקומו לצבעי אדמה חמים וליצנים ולוליינים תפסו את מקומם של הקבצנים, העיוורים והמסכנים המאפיינים את התקופה הכחולה. 29. משפחת ליצנים, פאבלו פיקאסו, 1905, שמן על בד. -תאור היצירה-ביצירה מתוארת משפחה של אמני קרקס. הם ממוקמים בנוף הפתוח כששמיים מעוננים סוגרים עליהם, ולא באוהל הקרקס. אב זקן בעל כרס, לבוש בבגדים ובמצנפת של ליצנים, לידו ילדיו בני גילאים שונים ומולו עם הגב לצופה – ארלקין (דמות ליצן שמקורה מדמויות הקומדיה דל ארטה האיטלקית) לבוש בתלבושת מעוטרת מעוינים צבעוניים ומחזיק בידה של ילדה שגם היא עם הגב לצופה. האווירה היא של בדידות וניכור. בצד יושבת אישה. כל הדמויות לבושות בבגדי הקרקס, אך לא נמצאות בקרקס, אלא בנוף פתוח אינסופי של גבעות חול ומעליו שמיים מעוננים. הדמויות אמנם קרובות זו לזו, אך אין ביניהן כל קשר וכל דמות נעולה בתוך עצמה ועומדת בתנוחה ייצוגית מחיי הקרקס. הבדידות והניכור הן גם תוצאה של ניגוד בין בגדי הקרקס לבין הסביבה המבודדת בה נמצאות הדמויות. הן נמצאות, ללא צופים וללא כל אווירה קרקסית – הן נראות כזרות זו לזו. -אמצעים אומנותיים- עיצוב הדמויות- בתנוחתם ובתווי פניהם הם בודדים ומנוכרים.

                          - עדיין יש קווי מתאר המבודדים כל דמות בפני עצמה.
                          -קומפוזיציה מאוזנת ומתוכננת בקפידה.
  • חוקרי אמנות רואים בדמות הארלקין את פיקאסו (ו"משפחת הלוליינים" היא חבורתו) שרואה את עצמו גם כדמות שמתפתה לסביבתה אבל בעצם נדחית על ידה. ככזאת היא מבטאת מעין הזדהות של אמן שוליים (הצייר) עם אמן שוליים אחר (הליצן). כל נושא הליצנים הוא מעין הסתרת זהותו העצמית של פיקאסו, או החיפוש אחריה – דמות הליצן מייצגת מעין "אני" אחר של פיקאסו בתקופה זו של ראשית דרכו. בהשוואה זו ניתן לומר גם כי הוא מזדהה עם אנשי הקרקס.

תקופת גוזול (1906)- בתקופה זו שהה פיקאסו בגוזול, כפר קטן בפירנאים הספרדיים, שהייה שהחזירה לו את התחושות הפראיות ואת הקשר הבלתי אמצעי עם הטבע, תחושות שחש בתקופות מוקדמות יותר בחייו. אופיו של גוזול ומיקומו הטופוגרפי התחברו בדמיונו של פיקאסו עם פסלים איבריים קדומים שראה במוזיאון בפריז. השפעת המקום והדימויים האיבריים הביאו אותו לידי גיבוש סגנון סכמתי יותר ונטורליסטי פחות. הוא עוקף את המסורת המערבית ומחפש אחר ביטוי פרימיטיבי, ראשוני, בראשיתי. גוף האישה, למשל, משמש לו ככלי, צורה מאגית ולא צורה מהטבע.

    מאפייני הפיסול האיברי- תפיסה פרימיטיבית, חוסר ליטוש, שמירה על מרקם האבן.
                                    -תאור פנים אופייני- עיניים גדולות ומודגשות, גבות ארוכות ומודגשות המלוות את צורת העין, אף גדול יחסית ופה בולט בעל שפתיים עבות.

32. שתי עירומות פאבלו פיקאסו, 1906, שמן על בד. -תאור היצירה- ביצירה ניתן לראות שתי דמויות של נשים מאסיביות מאד ומונומנטאליות, דמויות ענקיות, כבדות, בגוונים של אדמה. גוף האישה נהפך לרצף של צורות מחוברות, כשכל צורה לחוד מבוטאת בעזרת סימן ולא באמצעות האובייקט עצמו. הפנים נראות כמסכות איבריות, הכללה של הפרצוף ולא תאורו (פיקאסו מתחיל כאן תהליך של פירוק והרכבה, שיתגבר ויגיע למיצוי בקוביזם(.

  • פיקאסו משחק עם התלת מימד והדו מימד, הוא מתאר את התמויות מהצד ומהחזרית בעת ובעונה אחת.

-הצבעים חומים בהשפעת החיבור לטבע ותקופת גוזול. 33. דיוקנה של גרטרוד שטיין, פאבלו פיקאסו, 1906, שמן על בד. -רקע- גרטרוד הייתה סופרת ובעלת סלון, היא הייתה הפטרונית של פיקאסו. פיקאסו מנשא לצאת מהתאור המוכר של הדמויות, הוא לא רוצה לתעד ת הדמות בצורה ריאליסטית אלא בוחר לייצג אותה, בסכמתיות.

ניתן לראות בבירור את ההשפיה האיבירית, הפנים נראים כמו מסיכה.
  • אחד החידושים החשובים בדיוקן זה הוא הניסיון לצייר דיוקן מכמה זוויות בו זמנית. ניתן לראות כי הפנים אינן סימטריות, דבר זה בולט בעיקר בצאור העיניים. האף מתואר בצודה דו מימדית אך זה נוגד את שאר הפנים שמתואים בתלת מימד.

-הצבעים חומים בהשפעת החיבור לטבע ותקופת גוזול. הצבע מדגיש את המבנה הפיסולי של הדמות. -גופה של שטיין כבד ופיסולי. -תפיסת חלל מצומצמת, יש כניסה לעומק אך לא באופן משמעותי. -קומפוזיציה- מרכזית. הדמות ממלאת את המקום המשמעותי ביצירה והעניים מתמקדות בה. השלב האפריקאי (1907-1908)- השפעת הפיסול האיברי סללה את הדרך להשפעות פרימיטיביות אחרות, בעיקר אפריקאיות, בדמות מסכות ופסלים.במהלך 1907 החל פיקאסו לחקור את אפשריות ההבעה המצויות בפיסול האפריקני והחל לצייר בהשפעתו. פיקאסו יוצר שפה חדשה בציור, המשתלבת עם מגמות ההפשטה שהתפתחו באותה העת בציור, בה הוא מפרק את הצורות ומרכיב אותן מחדש על פי דמיונו. בתקופה זו קיימת ההשפעה של פסלים ומסכות אפריקאיות ובשל כך השלב הזה נקרא אפריקאני. בנוסף לכך, בציורים מאותה התקופה ישנן איכויות פיסוליות. האובייקטים נראים בחלקם נפחיים, מאסיביים, ותלת ממדיים. -נושא- חמש נשים עירומות שפיקאסו זיהה אותם עם זונות מאביניון, שזה רובע ה"חלונות האדומים" בברצלונה. הן עומדות כמוצות לראווה, כל אחת בפוזיציה שונה. היצירה מבטאת את השינוי שחל מדימוי הגוף הנשי הריאליסטי לעבר שפה אמנותית חדשה. בנוסף להסתכלות על הסקיצות ניתנו ליצירה אינספור פרשנויות, אחת מהן טוענת שפיקאסו ניסה לבטא את היחס שלו לנשים: יחס של דחייה-משיכה (הכנעות ליצרים מול התעסקות בחיי הרוח), או שהוא ניסה באמצעות "העלמות" להשתלט על הדחפים המיניים-חייתים שלו. הדמויות ביצירה הסופית מעוצבות בצורות גיאומטריות שבורות, מחודדות וזוויתיות. הצורות סכמאטיות, מעוצבות בכלליות על ידי מיעוט בפרטית ומוגדות על ידי קווים. -מאפיינים אומנותיים- מספר נק' מבט- דבר שנעשה בהשפעת סזאן.

                           -ביצירה אין נטורליזם (חיקוי מרקמם של האובייקטים), או אור וצל, יש השטחה של האובייקטים ותיאורם בצורה מפורקת.
                          -השפעת הפיסול האיברי והאפריקאי- סכמתיות, מרקם פיסורלי. פנים עטויות מסכות אפריקאיות.
                         -קומפוזיציה דחוסה וסגורה.
                         -תפיסת חלל- רדוד אך בכל זאת בעלת נפח ומסה.
  • בפינה יש תאור של טבע דומם המתואר באופן ריאליסטי יחסית והוא חוט מקשר לציור המוכר.
  • פיקאסו יוצר מהפכה באומנות- הוא הורס את האנטומיה, החלל, הזמן והצבעוניות. הדמויות מתחילות להתפרק, אין הפרדה בין הרקע לדמויות (יש להם את אותו צבע וטקסטורה.

פיסול וציור בהשפעת הקוביזם

 הקוביזם התפרסם בציבור הרחב רק ב1910. ההתנתקות של הקוביזם משיטת התיאור המסורתית בציור ובפיסול פתחה בפני האומנות אופקים חדשים. לצד החידושים בתפיסת האומנות חלו שינויים והתפתחויות במדע ובטכנולוגיה, דבר זה תרם להרגשה של חוסר גבולות, שיש בכוח האדם ליצור ולשנות. תופעת העיור הגיעה לשיאה וכך גם גדלה תחושת התסכול והבדידות של הפרט בעיר המודרנית.
 לטכנולוגיה היו מספר דרכי התמודדות- חלק היו בעדה, חלק התנגדו לה וחלק התעלמו ממנה, דבר זה יצר תנועות שונות באומנות. האמנים יצרו לעצמם מניפסטים שבטאו את הפילוסופיה שלהם.

93. העיר, פרנארד לז'ה, 1919, שמן על בד. -רקע- לז'ה חזר מהמלחמה ודבר זה השפיע על יצירותיו כיוון שהחלו להופיע ולשלוט בהם דימויים מכנים. לז'ה הושפע מהקוביזם הסינתטי (האמן מתאר את מה שהוא יודע על הדבר המצויר ומרכיב את המציאות מחדש). אך לז'ה בוחר לתאר את העיר המודרנית (דבר שהקוביסטים לא עשו מעולם). הערצתו לטכנולוגיה המודרנית מתבטאת בציוריו בהם הוא מנסה לשדר משהו חי ודינמי (ביצירה זו זה מתבטא גם בנושא ובמכניות של היצירה), דבר זה מהווה גשר בין הקוביזם לפוטוריזם. -אפקטים עירוניים בתמונה- שלטי פרסומות (מיוצגים ע"י אותיות),עשן, מדרגות היורדות לרכבת התחתית, רמזורים, שלדי פלדה של בניינים וגשרים, דמויות אנושיות ההולכות ברחוב, כרזות. -אמצעים אומנותיים- צבע במשטחים גדולים וזוהרים (חלק חשוב בעיק המודרנית).

                         - התנועה נוצרת ע"י שיטה חזותית- צבעים וצורות.
                          - קומפוזיציה עמוסה- משדר את חיי העיר.
                         -שבירת חלל- לז'ה מאחד את הדמויות והרקע למישור אחד.
  • אלמנטים קוביסטים- פירוק לקצעים, שימוש באלמנט של מספר ואות סמליים.
  • אלמנטים פוטוריסטים- הדגשת התנועה (אלכסונים וקווים אנכיים), אלמנטים שחוזרים על עצמם במרווחים קבועים.

101. מחווה לבלריוט, רוברט דלוניי, 1914, צבעי מים על בד. -רקע- דלוניי התרשם עמוקות מטיסתו הנועזת של ברליוט אל מעבר לים. בלריוט בנה את כלי הטיסה שלו בעצמו ואיתם טס מעל לאייפל ומעבר לתעלה. הציור מקנה תחושת התפעמות המוקרנת מהצורות והצבעים ומוגשת כמחווה לאדם שהצליח לעשות את הבלתי יאומן כביטוי להכרה בגדולתו ובחשיבותה של ההתפתחות הטכנולוגית. -תאור היצירה- ביצירה קיבץ האמן את כל האלמנטים המודרניים האהובים עליו – מגדלים, רדיו, אלחוט ותעופה, והביאם לכדי שיר הלל לטייס הראשון שחצה את התעלה. בציור ניכרת התמקדותו של דלוניי בחקירת הגוונים ובהרמוניה של הצבע והאור תוך ביטול התלת ממד והליכה מכוונת אל עבר ההפשטה, השטיחות, וההתרחקות מהתיאור הריאליסטי. הסמלים והצורות (מדחף, מטוס, מגדל אייפל) לקוחים מהטכנולוגיה ומתוארים בריאליזם. המקצב והתנועה מודגשים ביצירה והצורות הגיאומטריות מבטאות את התנועה ועוצמתו של המטוס כלפי מעלה. המראה של הגופים יוצר שטיחות וגיאומטריזציה לצד האיור הריאליסטי של סמלים בעלי צבע נאיבי ובהיר , הרמוניה צבעונית נעימה. השמש – היבט של גובה ומקור האור, והכחול בחלק העליון של היצירה מצביע על מיקום האובייקטים בשמיים.

*הגיאומטריזציה בהשפעת הקוביזם אבל הציור מתרחק מהקוביזם בשחרור הצבעוני ובניית אלמנטים מופשטים, כאלה שניכרו בעבודות הפוטוריסטים והפוביסטים בעשור הראשון של המאה ועשרים.

"אורפיזם" – מקור המילה: שמו של אורפיאוס, הנגן מהמיתולוגיה. מושג שקבע המשורר הצרפתי אפולינר ב-1912 ומתייחס בציורו של דלוניי לאלמנט המיסטי המתמקד בצבע. זהו סוג של אמנות מופשטת אך בגרסא לירית פיוטית ומכאן שמו. האורפיזם הינו מגמה בציור הקוביסטי, המבוססת על מקצב צבעוני שנוצר בשפת הקצעים, ומהווה ביטוי ל"צבע בקצב", בצורות מעגליות, בצורות מופשטות, בצבעים מנוגדים או משלימים, שיוצרים רצף של מקצב צבעוני בקומפוזיציה. אפולינר אפיין את האורפיזם כאמנות המנסה ליצור מציאות עצמאית, והתכוון במיוחד ליצירתו של דלוניי. דלוניי עצמו השתמש במונח ליצירתו והוסיף כי כוונתו לאמנות מופשטת המתחקה בציור אחר תנועת האור, ובכך יצר זיקה לאימפרסיוניזם. הציור הוא בסגנון אורפיסטי, נעדרת מהמבניות הצבעונית שלו תחושת כוח המשיכה, ויש התמוססות והספגות בין הצבע למישור הציורי, שתורמת לתחושת האין סופיות. התוצאה החזותית היא לא של קיבעון אלא ההיפך – של קצביות צבעונית, המקנה תחושת אין סופיות. ב"אורפיזם" יש צבע בקצב, וצורות עיגוליות חופשיות, מנותקות, לחלוטין מדימוי ריאליסטי. מעגלי הצבעים משתנים תוך מעברים הדרגתיים מגוון לגוון. הציור אף רומז על הטכנולוגיה המודרנית, המטוס, שנראה כאן כמו מטוס צעצוע, ומתאר מבט על מטושטש שממזג את כל כיכרות היער, רחובותיה ואנשיה, כמו קליידוסקופ מרהיב שנצפה מנקודת המבט של הטייס שבאוויר. הצורות, הן מעוגלות, ודלוניי האמין שהקרינה המעגלית של האור היא העקרון הבסיסי של כל ההוויה הקיומית.