סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

פלישת הצבאות הערביים לארץ ישראל

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פלישת הצבאות הערביים לארץ-ישראל

ההחלטה

ב - 12.4.1948 התכנסה הוועדה המדינית של הליגה הערבית בישיבתה בקהיר, שמיד עם תום המנדט הבריטי יפלשו צבאות ערב הסדירים לשטח ארץ-ישראל. בתחילה חשבו שהכף תוכרע על ידי ערביי ארץ ישראל, אך באפריל עם התפנית במצב הצבאי היה ברור שללא התערבות הצבאות הסדירים, לא ישיגו את מטרתם.
הרמטכ"ל העיראקי,נור-א-דין מחמוד, מונה למפקד הפלישה הכללי, בעל סמכות ממשית של תיאום בין הצבאות בלבד.
בוועדה גובשה תוכנית ראשונית שעל-פיה יטלו חלק בפלישה 4 צבאות בלבד: הלגיון הירדני,הצבא העיראקי,הצבא הסורי והצבא הלבנוני בתגבור כוחות של "צבא ההצלה" של קאוקג'י.
על צבא מצריים הוטל תפקיד של ביום מתקפה מדרום בכדי לרתק לאיזור כוחות עבריים נכבדים.

ב- 12.5.התקיימה ישיבה נוספת של הליגה הערבית בדמשק, והוחלט שכל אחת מ-5 מדינות ערב תשגר את צבאה לארץ-ישראל. מדינות ערב התחייבו לקלוט פליטים ערבים שיימלטו מארץ ישראל אך רק נשים,ילדים וזקנים.

המטרות

תוכנית הפלישה במקורה הייתה מכוונת לנתק את הגליל והחלק המזרחי של עמק יזרעאל משאר חלקי ארץ ישראל היהודית. להשמיד את הכוחות היהודיים בגליל ואז לפנות מערבה ולבתר את חלקה המרכזי של ארץ ישראל ובכך בעצם להביא לחיסולה.

בפועל הפלישה לא התבצעה על-פי התוכנית המקורית. ירדן שאפה לספח לעצמה את החלק המערבי של הירדן, להגדיל את שטחה, לשחרר את ירושלים ובכך לזכות בהשפעה ויוקרה בעולם הערבי. עיראק הייתה אמורה לסייע לירדן (קרבה של השושלת) להשיג את מטרותיה. סוריה ולבנון שאפו להגדיל את שטח מדינותיהם ואילו מצרים שאפה להשתלט על מרחב הנגב ולמנוע ממלך ירדן להגיע למעמד של שליט בלעדי על ארץ ישראל המערבית ולהיות משחרר המקומות הקדושים.
ניתן לסכם ולהגיד שמטרתן המשותפת של כל מדינות ערב היתה: כיבוש ארץ-ישראל המערבית כולה על מנת שלא תקומנה בתחומה לא מדינה יהודית עצמאית ולא מדינה פלסטינאית עצמאית.

הפלישה ובלימתה

הצבא הלבנוני

היה הקטן ביותר מבין הצבאות הפולשים. הצבא הלבנוני פלש בכיוון מלכיה והצליח לכבוש את מלכיה. ב-29 במאי חטיבת יפתח שבה וכבשה את מלכיה ובלמה את הכוחות הלבנונים שהסתפקו במצור על רמות נפתלי ובתפיסת שטחים על-יד הגבול.

הצבא הסורי

הסורים פרצו בגזרת עמק הירדן מול צמח והדגניות. הם הצליחו להשתלט על צמח אך ניסיונם לפרוץ בעזרת טנקים לתוך הדגניות, נבלמו בעזרת בקבוקי מולוטוב ושני תותחים ללא כוונות. הכוח הסורי השני תקף את משמר הירדן במטרה לנתק את יישובי אצבע הגליל, הסורים נבלמו על-ידי חטיבת עודד וכרמלי ובכך הסתיימה התקדמותו עד סוף המלחמה.

הצבא העיראקי

ההתקפה העיראקית החלה בשלושה ראשים: התקפה אחת על נהריים, השנייה על קבוץ גשר בסיוע ארטילריה והשלישית חצתה מדרום לגשר ותקפה את כוכב הירדן. ההתקפות על גשר ובית יוסף נכשלו והם העבירו כוחותיהם לשומרון ובאזור המשולש כשהם מגיעים כמעט עד פתח תקווה.

הצבא הירדני

הלגיון הירדני ריכז את מאמציו בגזרת ירושלים, תוך ניסיון לכבוש את העיר העתיקה והחדשה. הלגיון השתלט על נקודות יהודיות שפונו בצפון ים המלח ועל עטרות ונווה יעקב. הלגיון התקדם בציר למאללה-לטרון במגמה להשתלט על פרוזדור ירושלים ולנתקה מהשפלה וכן להפעיל לחץ על תל-אביב על-ידי התבססות במרחב לוד-רמלה.

הלגיון השתלט על לטרון וכל ניסיונות ההתקפה של צהל על לטרון נכשלו, עם זאת ההתקפות סכלו את מהלכי ההתקדמות של הלגיון באזור.

כשכשלו הניסיונות לכבוש את לטרון מידי הלגיון החלו בסלילת "דרך בורמה" שעברה דרומה מלטרון ובכך נשבר המצור על ירושלים וכוחות צהל השתלטו על כל שטחי פרוזדור ירושלים. בתוך ירושלים נבלמו הניסיונות לכבוש את העיר החדשה אך נכשלו הניסיונות למנוע את כבוש: העיר העתיקה, יישובי גוש עציון, בית הערבה, הרטוב, נווה יעקוב ועטרות כמו כן הר הצופים נותק מירושלים.

הצבא המצרי

הצבא המצרי פלש בשני טורים:
האחד בציר באר-שבע-חברון במטרה להגיע לירושלים ואילו השני פלש בציר החוף לכיוון תל-אביב. בדרך תקף הצבא המצרי ישובים בציר כפר דרום-נירים והצליח לכבוש את יד מרדכי וניצנה. המצרים הגיעו עד אשדוד (אִיסְדוֹד) הערבית ומשם יצא טור שלישי מאשקלון (מָגְ'דַל) דרך משטרת עירק סואידן, נגבה, עירק אל-מנשייה, בית ג'וברין לכיוון חברון במטרה לנתק את הנגב ולהשתלט על 18 הישובים שבו.

גשר אשדוד פוצץ כשאל הפיצוץ נלווית הרעשה ארטילרית והתקפה אווירית של ארבעה מטוסי מסרשיט שלא ציפו להם כך נבלם הצבא המצרי ולא חידש את ההתקדמות צפונה.

הקמת צבא ההגנה לישראל

תוך כדי סערת הקרב ובטרם החלה ההפוגה הראשונה פורסמה על ידי הממשלה הזמנית ב-26 במאי 1948 "פקודת צבא ההגנה לישראל", שהפכה את ארגון "ההגנה" לצבא סדיר. בפקודת היום שהוציא ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן גוריון ב-31 במאי.

צה"ל הושתת ברובו ככולו על ארגון "ההגנה": רמטכ"ל ההגנה וחברי מטכ"ל ההגנה הוסיפו לשמש בתפקידיהם, חטיבות ההגנה והפלמ"ח הפכו לחטיבות צה"ל, והשירותים השונים של ההגנה הפכו לחילות צה"ל. הוכרז גיוס חובה והמתגייסים עברו אימון צבאי כהכנה להשתתפותם בקרבות.

משהוקם צבא ההגנה לישראל לא היה יותר מקום לקיום כל גוף צבאי מלבד צה"ל, וב-1 ביוני 1948 חתם ראש האצ"ל מנחם בגין בשם הארגון על הסכם עם ממשלת ישראל לפיו כל חברי האצ"ל יתגייסו לצה"ל, הנשק והציוד של האצ"ל יימסרו לצה"ל והאצ"ל יחדל לפעול כגוף נפרד "בתחומי מדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". ארגון הלח"י נתבטל בתחומי מדינת ישראל עוד קודם לכן ואנשיו התגייסו לצה"ל.



  • חודש הפלישה הסתכם ב-900 חיילים הרוגים ו-300 אזרחים. החלה ההפוגה הראשונה וניסיונות מדיניים חדשים ע"י המתווך מטעם האו"ם - הרוזן ברנאדוט.