סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

עוד אבוא אל סיפך / נתן אלתרמן

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

השיר

עוד אבוא אל סיפך בשפתיים כבות

עוד אצניח אלייך ידים

עוד אומר לך את כל המילים הטובות

שישנן,

שישנן עדיין.


כי ביתך העני כה חשך לעת ליל

ועצוב בו ודאי לאין סוף.

וחיי כרעו בלי הגיע אלייך,

הוסגרו לחוצות ולתוף.


אך פתאום את נוגעת כיד מבהיקה,

את פולחת כזכר נשכח.

הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה,

הדממה הזאת היא שלך.


ניתוח השיר

היצירה "עוד אבוא אל סיפך" מאת נתן אלתרמן היא שיר אהבה בו הדובר הוא אדם שאהב לנדוד בדרכיה של תבל, עד כדי כך שנפרד מאהובתו לשעבר. עכשיו הוא מתוודה על אהבתו אחרי שהיא כבר מתה.

בית א'

הבית פותח באנאפורה "עוד" שמחזקת את תקוותו והבטחתו של הדובר להגיע אל הנמענת- אהובתו. המטאפורות "שפתיים כבות" ו"אצניח אלייך ידיים" מחזקות את חוסר התחושה שהדובר נמצא בה. למעשה הוא מרגיש בלעדיה כרגע כאדם כבוי, מת, שתלוי בה ורוצה להגיע אליה כדי שתעזור לו לקום לתחייה. רפיון הידיים מרמז על כניעה אליה. הוא מבטיח שכשיגיע אליה יגיד לה עוד מילים טובות. מילים של אהבה, שלא הספיק לומר לפני.

בית ב'

יש כאן האנשה לבית העצוב, ומטונימיה לאישה כי למעשה היא זו שעצובה כמובן, ולא הבית. המילים "עני", "חשך", "ליל", "עצוב", "אין סוף" בשתי השורות הראשונות של הבית השני מרמזות על אבדון שנוצר ומצטבר. למעשה כאן מגלים בין השורות לראשונה כי אהובתו מתה. לא ברור אם היא מתה ממזמן או לאחרונה. אולי תחושת האבל והעצב של הבית, הם למעשה של הדובר, לא של הבית ולא של האישה. זאת משום שהרי הוא זה שרואה ומתאר את הבית בצורה כזו.

התבל מבחינת הדובר היא ישות המסחררת את חושיו ומפתה אותו לנדוד בדרכיה. הוא נודד על כורחו, אבל על פי רוב הוא נהנה מכך. בכל זאת מאחר שהחליט להפרד מאהובתו כי חשב שזה הדבר הנכון לעשות, הוא פספס את הזדמנותו בזמן שנדד בחוצות העיר.

בית ג'

הבית פותח במילה "אך" - מילת ניגוד שמדגישה את הפתאומיות של מה שקורה. "את נוגעת כיד מבהיקה" הוא דימוי ו"את פולחת כזכר נשכח" הוא דימוי המהווה אוקסימורון. הזיכרון שלה מכאיב לו, כי היא ההזדמנות שפספס בגלל הנדודים, וזה רק על אחריותו. אולי כרגע זה נורא יושב לו על מצפונו, כי הוא מרגיש אשם. היד בשיר היא מוטיב כי בעוד שבבית הראשון ידו צונחת (בגלל שהיא חסרת תחושה), ידה היא מבהיקה, נוגעת ומצילה אותו מהריקנות בה הוא שרוי. יש כאן תמונה שהוא מדמיין ומייחל להגיע אליה, כי אין זה תואם לחוקי המציאות שהיא תקום מן הקבר. לכן הזיכרון וכן התמונה איתה מכאיבה לו.

בשתי השורות האחרונות הדובר אומר כי הדממה שבלבו היא שלה. למעשה ב"בין דפיקה לדפיקה" יש דו משמעות- האחת כדפיקות ופעימות לב, והשנייה כמטאפורה לדפיקות בדלת של הזרות איתן הוא התרועע בחוצות העיר. כאן רואים שחלק בליבו תמיד שייך לה, גם כאשר הוא עם נשים אחרות. כעת ליבו כשל אדם מת, רק שקט ודמום. השקט והדממה הזו בליבו- זה החלק שתמיד ישאר איתו.

סיכום

למעשה ביצירה יש ניגוד בין המת לחי כברוב היצירות של אלתרמן. כאן החי מרגיש כמת לאחר שהאהבה מתה והוא מזדהה עם המוות שלה. הוא מתחרט על תקופת נדודיו, על המילים שלא אמר לה, נזכר בה, אוהב אותה ומעניק לה חלק מליבו. כעת הוא חסר כל תחושה, שקוע בבור אובדנו. הוא מסור רק אליה שכן היא היחידה שתוכל לעזור לו לצאת מהמצב הזה.