סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

עד שיעבור כל המשמר כולו / איני לאה

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"עד שיעבור כל המשמר כולו..." / לאה איני

תקציר הסיפור

לוי הנגר נשוי מזה שלוש שנים לסופי הנמצאת בשלבי הריון מתקדמים. לוי מתרגש מאוד לקראת משחק קלפים האמור להתקיים לראשונה בביתו. הוא זכה להיות יד רביעית בחבורה שנחשבה למכובדת ולוותיקה ביותר בין חבורות שחקני הקלפים בשכונת מגוריו. עוד בחבורה היו: ד"ר משיח רופא-השיניים, ברוך הרפד ושמשון הקצב. לוי זכה להתקבל לחבורה לאחר שדאריו, שהיה סבל בחנות החשמל, נפטר כתוצאה מהתקף-לב קטלני. התרגשותו המוגזמת לכאורה של לוי מעלה תהיות באשר לסיבתה. שאלת פשר ההתרגשות המשונה מלווה את הסיפור כמעט עד סופו. לוי ידע שהמשחק צפוי להסתיים בשעת חצות, אך חשש משעת המשבר שצפויה היתה להתרחש שעה אחת קודם לכן.

לוי חש חרדה הולכת ומתגברת לקראת שעת המפגש עם חבריו למשחק הקלפים. החבורה התכנסה והשעות הראשונות חלפו בנעימים. סמוך לשעה עשר, הופיעה סופי שנשאה בידיה מגש ובו כיבוד לאורחים. היא זכתה למחמאות מהחברים ולמבטים של סיפוק מבעלה לוי. כשחזרה מאוחר יותר עם מגש כוסות הקפה, ניכר עליה שהיתה מתוחה, עצבנית וחיוורת. לוי הציע שתפרוש לחדרה על-מנת לנוח. סופי תחבה את ידיה בכיסים, פלטה "לילה טוב" וכמעט שנמלטה מהסלון. נוכח הסתלקותה המשונה, תהו החברים שמא הגיעה שעתה ללדת. ד"ר משיח המהם בחיוך לשלילה.

משחק הקלפים נמשך כשלפתע נשמעה מחיאת-כף ובעקבותיה סידרה חזקה וקשה של מחיאות-כפיים קצובות החוזרות על עצמן בכפייתיות. היושבים לשולחן הקלפים תמהו על פשר הקולות. ברוך הרפד היה הראשון ששבר את השתיקה הנבוכה והסביר שמדובר בשכנה המשוגעת. הוא הסביר ששמע מאשתו על השכנה שפורצת בחצי שעה של מחיאות-כפיים, שלוש פעמים ביום, והוסיף שאינו מבין כיצד לוי ואשתו מסוגלים לגור במקום.


לוי התקשה להגיב, אך הצליח לענות בגמגום שמתרגלים ובאומץ הוסיף, שהשכנה סיפרה לו שמקור בעייתה במלחמת העולם השנייה: "המנזר שהיא התחבאה שם בזמן המלחמה היה קרוב למפקדה של האס.אס., ובכל פעם שהמשמר התורן היה עובר מסביב למקום – לימדו הנזירות את הילדים שפחדו – למחוא כפיים, עד שעבר כל המשמר כולו...". משחק הקלפים נמשך ומחיאות הכפיים שככו עד שנעלמו. בשעת חצות התפזרו החברים ולוי נפנה כדי לטפל באשתו.

בשלב זה מתברר שסופי היא "השכנה המשוגעת". לוי הניח קוביות קרח עטופות במגבת בידיה הלוהטות וסיפר לה שהחברים האמינו לסיפור על השכנה. סופי בכתה והביעה תסכול עז מכך שאינה יכולה להשתחרר מהתנהגותה הכפייתית שגורמת בושה גדולה. היא נאנקה בבכי ותהתה בדאגה מה יהיה כשייוולד התינוק, כיצד יוכל להירדם. לוי הגיב בתוקפנות מבלי שהתכוון – הוא סתר על לחיה ודרש ממנה שתשתוק.

לאחר שנרדמה סופי, שכב לוי לצידה, עצם את עיניו וחלם על התינוק שטרם נולד. בדמיונו ראה לוי את התינוק שמנמן ורך שיער, צוחק בשעה שאמו מוחאת כפיים למוות ומחקה את מעשיה במחיאות-כפיים מסורבלות. "מוחא ומוחא, עד שחולף ועובר לו כל המשמר כולו".


מבנה הסיפור

"עד שיעבור כל המשמר כולו" הוא סיפור קצר הבנוי באופן הקלאסי:

  • אקספוזיציה ~ סיבוך ~ התפתחות העלילה ~ השהייה ~ פואנטה ~ התרה ~ סיום פתוח.

אקספוזיציה (מצג) – חלקו הראשון של הסיפור מוקדש להצגת הדמויות (לוי הנגר ואשתו סופי, שלושת החברים למשחק הקלפים), עיצוב הזמן (שעת ערב – מסגרת עלילתית של כ- 5 שעות), תיאור המקום (שכונה דרומית), בניית האווירה (מתח והתרגשות על רקע מזג-אוויר חם ומעיק).

  • סיבוך – לוי מנסה להסתיר מחבריו בעיה מביכה ביותר. עליו להעביר מפגש חברתי מבלי שתיחשף בעיית מחיאות-הכפיים הכפייתיות של אשתו.
  • התפתחות העלילה – משחק הקלפים מתנהל על מי-מנוחות, עד שסופי פורצת במחיאות-כפיים מן החדר השני.
  • השהייה – לשמע מחיאות-הכפיים הקצביות, מתפתחת שיחה בין החברים. מה מקור מחיאות-הכפיים ומה הסיבה למטרד זה.
  • פואנטה – נקודת השיא בסיפור. מתברר שסופי היא מוחאת-הכפיים וזאת כתוצאה מטראומה שהיא סוחבת איתה מימיה כילדה יהודייה מפוחדת שהסתתרה במנזר, סמוך למפקדה של הנאצים.
  • התרה – סיפור הכיסוי הצליח לפי שעה. לוי ואשתו סופי לא הסגירו את סודם המביך.
  • סיום פתוח – לוי מהרהר בגורל בנו שעתיד להיוולד בקרוב. הוא חושש מאוד שמא יושפע מאמו ויסבול אף הוא מהפרעה כפייתית של מחיאות-כפיים בלתי-נשלטות.


הרעיון המרכזי בסיפור

הסיפור מעמיד במרכזו התמודדות עם טראומה אנושית קשה, כתוצאה מנוראות השואה. בני-הזוג לוי נושאים עמם סוד כואב מן העבר שהשלכותיו מלוות אותם בהווה. השניים מנסים לנהל אורח-חיים נורמלי ומשוקם, כשברקע עומד כל העת האיום של חשיפת הסוד ברבים. הדבר מעמיד את יחסיהם באור מתוח באופן תמידי. הם סובלים מבושה גדולה המעיבה על חיי הנישואין שלהם. עליהם להתמודד עם אותה הפרעה קומפולסיבית (התנהגות כפייתית), המתבטאת בטקס מביך של מחיאות-כפיים בלתי-נשלטות, החוזר על עצמו בשעות קבועות מדי יום ביומו. ההפרעה הנפשית של סופי מערערת את דימויה העצמי עד כדי התרסקות. היא זועקת שמוטב היה לה למות. סיום הסיפור מעמיד במתח את תחושותיו של לוי – אמביוולנטית המעמידה רחמים מול גועל ביחסו לאשתו סופי.

לוי נאלץ להתמודד עם המצוקה הכרוכה בשמירת הסוד המביך והוא נתון במציאות קיומית בלתי-נסבלת, שבצידה האחד נאמנות, מסירות ואהבה גדולה לרעייתו ובצידה האחר – בושה, כעס, תסכול וחרדה עצומה לעתיד התינוק שטרם נולד.

  • "עד שיעבור כל המשמר כולו" הוא סיפור פסיכולוגי המציג התמודדות כואבת עם טראומת-עבר – התמודדות המעמידה את הדמויות הראשיות במצוקה ובאין-מוצא.


עמדת המספר

המספר הכל-יודע נוקט בטכניקה של מבע-משולב עם נקודת התצפית של לוי. הוא יוצר מתח באמצעות חשיפה מוגבלת והדרגתית של פרטי העלילה, עד הגילוי הסופי בסיום. המספר נמנע מנקיטת-עמדה באשר לסוגיית ההפרעה הנפשית. הוא מותיר לקורא לעקוב אחר מאורעות הסיפור ולעצב את עמדתו האישית בנוגע למצוקת בני-הזוג לוי. כך מתקבלת תמונה ריאליסטית ומשכנעת של מי שנגזר עליהם לחיות כנראה את שארית חייהם בצילה של זוועת השואה. כמו כן, הסיפור מבקר את יחס החברה הישראלית בשנות החמישים כלפי ניצולי השואה. לוי יודע ששלושת חבריו למשחק לא יקבלו בהבנה את הבעיה של אשתו וזה המקור לחששותיו. שלושת החברים, שמסמלים את החברה הישראלית, נותנים לניצולי השואה תחושה שהם חריגים, שונים ובעייתיים. יחס זה בא לידי ביטוי בשיחה על "השכנה המשוגעת". משיחה זו ניתן לראות שהם אינם תומכים ומבינים את בעיותיה, אלא בזים לה מבלי לנסות להבין את מקור הבעיה. לוי מעמיד פנים שגם הוא בז לשכנה, זאת כדי שלא יחשדו בו שהשיגעון הזה קשור גם אליו.

אפיון הדמויות

אפיון הדמויות בסיפור מועט יחסית, מה שרומז לשוליות עיצובן יחסית לרעיון המרכזי של היצירה. המידע המועט שנמסר אודות הדמויות, מסיט את אור התעניינות הקוראים להתרחשויות המתוארות ויותר מכך לחידה העומדת במרכז, אשר תבוא על פתרונה לקראת הסיום.


  • לוי - נגר פשוט וצנוע, שזוכה להתקבל לחבורת שחקני הקלפים המכובדת של השכונה. הוא מתמודד עם קשיי הסתרת הסוד מחד גיסא, ועם חרדתו מעתיד בנו מאידך גיסא. תגובותיו כלפי אשתו נעות בין רחמים, הבנה וקבלה ללא תנאי לבין כעס, תסכול וגילויים של תוקפנות.

לאורך כל הסיפור נותר סימן שאלה באשר למידת כנותו של לוי בהצהרותיו. האם הוא באמת מתכוון לדבריו כאשר אומר: "ושיחשבו מה שהם רוצים..." , "אני מצפצף" האם הוא באמת מתכוון לדבריו כאשר אומר: "אנחנו נסתדר". החלום של לוי בסיום רומז שאולי אין פיו ולבו שווים, כלומר, נראה שמתוך נסיונו לעודד את סופי, הוא נוקט בשיטה סבלנית ובוטחת, אך בהרהוריו בינו לבין עצמו, הוא אכול חרדה מהעומד להתרחש כאשר יוולד בנו הבכור בקרוב.

  • סופי – רעייתו של לוי. אישה נעימה ועדינה הנמצאת בהריון מתקדם. היא סובלת מטראומה קשה, עת היתה ילדה שהסתתרה במנזר, סמוך למפקדת אס.אס. בתקופת מלחמת העולם השנייה. מאז היא סובלת מהפרעה נפשית קשה, המתבטאת בהתנהגות טקסית-אובססיבית של מחיאות-כפיים. חייה נתונים בתוך הסיוט הבלתי-נשלט, המעמיד אותה בניסיון תמידי להסתיר את סודה. הכאב הגדול נובע ממודעותה המלאה למצבה. סופי יודעת שאין היא יכולה לשלוט בהתנהגותה הכפייתית, והדבר גורם לה עגמת-נפש המביאה אותה אל סף הייאוש. התהום העמוקה הפעורה בין סופי הבריאה לבין סופי החולה, היא שאחראית לטרגדיה הנוראה האופפת את חייה האומללים.

דרכי עיצוב

מוטיבים וסמלים

  • מוטיב היד – הסיפור מרובה באזכורי ידיים בהקשרים שונים:
א) יד במשחק קלפים – משמעותה כאישור שייכות למועדון חברים מכובד.
ב) יד בתפקיד / עיסוק מקצועי: הנגר, הרפד, הקצב והרופא – כולם עוסקים בעבודות ידניות מאוד. באופן אירוני, גם עבור סופי, הידיים הנן "כלי העבודה" המרכזי, אלא שלא למטרות עיסוק רגילות כמו אצל האחרים.
ג) הידיים המגישות כיבוד – ידיה של סופי מוזגות שתייה לאורחים, מכינות ומגישות את המזון ובעצם מזכות אותה במחמאות ובמלים טובות. אלו הידיים המסמלות את המהות הבריאה של סופי.
ד) הידיים המיוסרות, הנגועות במחלת-הנפש. סופי שוחקת את כפותיה בשעה שמקיימת את טקס מחיאות-הכפיים. אז מגיעות ידיה למיצוי מקסימלי-שלילי של יכולתן הפיזית. היא מוחאת כפיים עד כלות. לאחר הפעולה, ידיה הרפויות הכואבות אדומות ולוהטות, בשרה רוטט והיא נתונה באפיסת-כוחות.
ה) היד התומכת – לוי תומך בסופי פיזית (הוא מסייע לה להתרומם מהכורסה) ונפשית (הוא עושה מאמץ לשמר את הזוגיות ואף להרחיבה למשפחה).
  • החדר – תיאור החדר בפתיחת הסיפור מלמד על חשיבות הצלחת המפגש עבור לוי. הוא מקפיד על הכנת כל הפרטים, לכאורה משום שהוא נרגש מהאירוח הראשון בביתו של חבורת משחקי הקלפים. בהמשך מתברר, שזוהי דרכו לחפות כנראה על הפחד הכבד שמא ייחשף הסוד. הוא מקווה שהאורחים לא יעלו בדעתם אפשרות ש"המשוגעת" יכולה לגור בבית מאורגן ומסודר שכזה. עיצוב החדר הוא חלק ממעשה הטשטוש שנועד להסתיר את האמת המרה.
  • מזג-האוויר – לתיאורי מזג-האוויר בסיפור תפקיד סמלי. בפתיחה, לפני שהחברים מתייצבים בביתו של לוי, מזג-האוויר מוצג כ"חום גדול", "אוויר מהביל, שאדי רתחה עוד תססו בו", "מעקה מלוהט", "החום היה ללא נשוא" – כל אלו רומזים על הלחץ האדיר בו נתון לוי. הוא כה נרגש עד ש"חרדה גדולה זחלה פתאום, כמשב רוח צונן, אל פניו". העירוב בין חום לקור מלמד על נפשו הנסערת.

בסיום המשחק, לקראת עזיבת האורחים את הבית, השתנה במידת-מה גם מזג-האוויר. "החום נפוג עתה, אבל האוויר עדיין עמד לח ודחוס" – סימן לכך שהלחץ הגדול חלף, הורגשה אמנם רגיעה, אך ברור שהלחות הדחוסה שנותרה בעינה מסמלת שאין פתרון אמיתי לבעיה. מדובר בסך-הכל בהקלה זמנית עד הפעם הבאה בה ייאלצו לוי וסופי להתמודד עם הסתרת סודם. בהיכנסו לחדרה, מצא לוי את אשתו שרועה על המיטה, "חיוורונה נמס בזיעה קרה [...] פנים ידיה היה אדום וחם". הוא מניח בידיה קוביות קרח להרגעת הכאבים. השילוב בין החום והקור מסמל את הניסיון לפתור את הבעיה. הבעיה מיוצגת באמצעות החום ואילו הפתרון מיוצג באמצעות הקור. הקרח הנמס מסגיר באופן סמלי את הכישלון בפתרון הבעיה. זהו פתרון זמני בלבד, המקל את הכאבים, אך בפירוש לא מסייע בסילוקם.

  • סמל המאוורר – המאוורר מופיע פעמיים בסיפור, בהקשר למזג-האוויר ותפקידו הסמלי. בתחילה, מפעיל לוי את המאוורר לקראת בוא האורחים. אז משמש המאוורר כאמצעי עיצוב סמלי המיועד להקל את עומס החום הפנימי של לוי (הלחץ האדיר שמא יתגלה הסוד). לאחר שהאורחים עוזבים, מכבה לוי את המאוורר, כאות המסמל את ההקלה שהוא חש בעוצמת אותו עומס חום שהשתולל בגופו (הרגיעה והנחת מכך שהסוד נשמר).


סיכום

"עד שיעבור כל המשמר כולו" הוא סיפור ריאליסטי, אנושי ונוגע ללב אודות המאבק האין-סופי בהשלכותיה החמורות של טראומת השואה. בתיאור עדין של התרחשות יומיומית בנאלית ושולית, מצליחה המחברת להמחיש עד כמה איומה חווית הפחד מפני הצורר הנאצי, עד כדי כך שהיא ממשיכה ללוות את הגיבורה סופי שנים ארוכות לאחר שהסתיימה המלחמה. הסיפור נטען באנרגיה מתוקף הצורך של לוי להעביר ערב רגיל של אירוח חברים, מבלי לחשוף את הסוד הנורא באשר לשיגעונה של אשתו. סופו של הסיפור מותיר תחושה אמביוולנטית בהקשר לעניין גילוי וכיסוי הסוד. הכיסוי אמנם הצליח – הסוד לא נחשף, אך מנגד מתחדדת הזיית האימים, לפיה התינוק שעתיד להיוולד בקרוב, יושפע מאמו וכמוה – ימחא כפיים בכפייתיות. הסיפור לא מציע פתרון למצוקה הנוראה ובכך הוא נחווה כאמיתי ומשכנע. ידוע שעד היום, למעלה מחמישים וחמש שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, עדיין מאושפזים בבתי-חולים לחולי-נפש במחלקות סגורות מיוחדות, ניצולי שואה רבים שלא הצליחו להתגבר על האסון שפקד אותם בנעוריהם. מכאן, שאולי המסר החשוב ביותר של הסיפור, הוא ההכרח בשימורם של מקרים מזעזעים כגון אלו בתודעת הציבור, שלא מסוגל (ולעתים אף לא מעוניין) להכיר, לזכור ולתת את הדעת באשר לתופת שהתרחשה אז, ולמעשה לא הסתיימה עד היום.