סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

לא רגעי שנת / שאול טשרניחובסקי

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

לא רגעי שנת, טבע / שאול טשרניחובסקי

השיר:

לֹא רִגְעֵי שְׁנַת, טֶבַע, וַחֲלוֹמוֹת יִמְתָּקוּ,
רַק רֶגֶשׁ בְּךָ אֶרְאֶה וְסַעֲרוֹת הַקְּרָב:
עַל מְרוֹם שִׂיא הָרֶיךָ וּבְמִכְרוֹת עָמָקוּ,
בִּתְהוֹמוֹת הַיְּשִׁימוֹן וּבְצֵל חֶבְיוֹן עָב,


כִּי תֶּאֱבַל נַפְשִׁי, וּפְצָעַי יִזְעָקוּ,
תִּקְווֹתַי תִּבֹּלְנָה כְּשׁוֹשָׁן בַּסְּתָו
אָנוֹדָה לִמְקוֹם שָׁם מִשְׁבָּרִים יִנְאָקוּ
לִמְקוֹם צוּקָיו יָרִים צוּר אַדִּיר וְשָׂב.


אָז בֹּשְּׁתִּי מִגַּלִּים הָרָבִים בַּסְּלָעִים,
שֶׁהֵמָּה, בְּהִתְמוֹלְלָם, שָׁבִים לִרְגָעִים,
וְטוּר מִטּוּר יָרוּם, גַּל יִגְבַּר מִגָּל;


מִצּוּרִים נִכְלַמְתִּי, שֶׁהֵמָּה בִּגְאוֹנָם
אֶל מַחַץ מִשְׁבָּרִים, אַל נַהֲמָם וַהֲמוֹנָם
יַסְגִּירוּ אֶת לִבָּם וְרָאשֵׁיהֶם אֶל עָל…




על תפיסת הטבע של טשרניחובסקי


בשירת טשרניחובסקי אפשר לדבר על תפיסת טבע דיאלקטית – כלומר של דבר והיפוכו, של ניגודים קוטביים. עתים נמצא בשיריו יסוד של טבע אידילי, שלו, ועתים – של טבע סוער, תהומי, דמוני ( שדי, שטני, מפחיד ). לעתים מופיעים שני היסודות האלה ביצירה אחת, לעתים – ביצירה מופיע יסוד אחד בלבד. אבל גם כאשר היסוד האידילי הוא הגלוי לעין – אורב לו היסוד התהומי, הדמוני, ומגיח מן האפלה.

יסוד הטבע השולט בשיר זה - היסוד הסוער, החזק, מלא העוצמה והמאבקים. בבית א' – "רק רגש בך אראה" – הכוונה במלה "רגש" היא לסערה – במובן המקראי: "למה רגשו גויים" – כלומר למה סערו, זעמו וכו'. "וסערות הקרב" – מעורר אסוציאציה של מלחמות בעולם בני האדם, אך בהשאלה מדובר פה על הסערות בטבע: מאבקים בין כוחות טבע, מלחמות בין ניגודים.

בית א'

בבית זה מביע הדובר את העדפתו את הטבע הסוער על פני הטבע השקט, הרגוע, הסוער. לא רגעים של שינה הוא מבקש לראות בטבע, לא חלומות מתוקים הנוסכים שלווה, אלא רגש – סערה, סערות קרב אשר מבחינה נפשית נוסכות על הדובר סערת רגשות. מבחינת הלשון, התחביר – הדובר פונה אל הטבע בלשון נוכח: "לא רגעי שנת, טבע, וחלומות ימתקו, / רק רגש בך אראה וסערות הקרב." המלה "טבע" מבחינה תחבירית היא פנייה. מבחינת העיצוב האומנותי – למן תחילת השיר שולטת בו הלשון הציורית. הטבע המועדף על הדובר, המעורר בו ריגושים, מתואר במונחים מטפוריים של סערות קרב, של רגש.

הדובר מוצא טבע סוער בכל מקום: בגבהים ובמעמקים, במדבריות ובמקומות רוויי מים. 

האמצעי האומנותי הבולט פה הוא הניגודים: בין פסגות הרים ובין מכרות המצויים במעמקי האדמה, בין מדבריות המצויים במקומות נמוכים ביותר ( "בתהומות הישימון" ) ובין עננים הנמצאים בשמים, בגבהים. בין היובש של הישימון ובין הרטיבות של העננים. הניגודים בטבע יוצרים אצלו תחושה של מאבקים.

בית ב'

בבית זה מציג הדובר את מצב הנפש שלו, שבו הוא נוהג לפנות אל הטבע: "כי תאבל נפשי..." המלה "כי" משמעה פה כמשמעה במקרא – אם, או כאשר. כלומר כאשר הוא שרוי בעצב, בצער, באבל, כאשר פצעיו זועקים – במובן המטפורי – כלומר כאשר הוא במצוקה קשה, כאשר הוא מאוכזב או מיואש – ופה שוב משתמש המשורר בלשון ציורית – צירוף של מטפורה ודימוי – "תקוותי תבולנה כשושן בסתיו" – זה מצב הנפש שבו הוא נוהג לפנות אל הטבע, כדי למצוא בו ניחומים או עידוד. אבל אין הוא פונה אל הטבע השליו, הרגוע, אלא אל הטבע הסוער, הגועש, הנאבק: "אנודה למקום שם משברים ינאקו..." – "משברים" – גלים גבוהים. "ינאקו" – ישמיעו קול צעקה. "למקום צוקיו ירים צור אדיר ושב". הצור – הסלע האדיר בגודלו והשב – כלומר הזקן העתיק, מצמיח מתוכו, מרים אל על צוקים – סלעים אדירים בגודלם ובעוצמתם. גם בתיאור הזה הלשון ציורית – הגלים משמיעים קולות זעקה, הסלע הזקן, האדיר מעלה כלפי מעלה צוקים – יש פה האנשה של הטבע. אמצעי זה יבלוט עוד יותר בשני הבתים הבאים. גם בבית הזה, גם במקום שאליו פונה הדובר כשהוא במצוקה נפשית, גם בו מצויים ניגודים: הגלים הגבוהים המשמיעים את קולותיהם הרמים ("משברים ינאקו" ) מצויים בגובה פני הים, ואילו הסלעים, הצוקים הרמים – מצויים בגבהים ( "למקום צוקיו ירים צור…" ). וכן – ניגוד בין נוזל – משברי הים ובין מוצק – הצוקים, הסלעים, וכן ניגוד בין תנועה, דינמיות של הגלים, ובין היציבות – הסטאטיות של הסלעים. ולבסוף – ניגוד בין האדם – הדובר – החש חלש, מיואש – ובין העוצמה של איתני הטבע.

  • לסיכום שני הבתים הראשונים: שני הבתים הראשונים עוסקים בהעדפתו של הדובר את הטבע הסוער על פני הטבע השליו. כשהוא זועק מכאב - הוא פונה אל הטבע הסוער, ואנו מצפים שהוא ימצא בו נחמה ועידוד.
  • בשני הבתים הבאים אנחנו רואים את העמדתו של הדובר אל מול הטבע, את תחושותיו כשהוא ניצב מול כוחו ועוצמתו של הטבע הסוער.

תחושותיו של הדובר בעומדו מול הטבע

אנו מצפים שהדובר הכואב, המצוי במצוקה – ימצא נחמה ועידיד בטבע והנה אנו נתקלים בתחושות שונות לחלוטין: הדובר חש בושה, הוא נכלם אל מול הטבע. קיימת פה תחושה של אפסות האדם אל מול הטבע.


בית ג'

הדובר חש בושה בפני הגלים, הגלים רבים בסלעים – או רבים נגד הסלעים, או רבים זה עם זה – מי פגיעתו קשה יותר בסלעים. הם אינם נכנעים, וגם כאשר הם מתמוללים – נשחקים, מתפוררים – הם "שבים לרגעים" – צירוף שאפשר להבינו בכמה משמעויות – שבים מפעם לפעם, או שבים לפתע – ( לפי תהילים ו,11 – "יבושו ויבהלו מאד כל אויבי ישובו יבושו רגע" ), על כל פנים הכוונה היא שהם קמים מחדש, מחדשים את כוחם וממשיכים במאבקם – "וטור מטור יקום, גל יגבר מגל". כאילו בכל פעם שהם חוזרים להילחם בסלעים הם גבוהים יותר, חזקים יותר.

בית ד'

הדובר גם נכלם – חש בושה בפני הסלעים – שגם אם הם סובלים את חבטות הגלים הגבוהים ואת עוצמת הרעש שהם מקימים – הם אינם מראים כלפי חוץ את סבלם, אלא מגביהים את ראשיהם ומביטים בגאווה אל על ( "בגאונם" – בגאוותם ). "יסגירו את לבם" – בניגוד ללשון ימינו, שבה להסגיר את הלב – הכוונה לגלות כלפי חוץ מה שמצוי בפנים ואולי ראוי להסתרה – בלשונו של טשרניחובסקי – הכוונה הפוכה - יסגרו את לבם, לא יראו כלפי חוץ את מה שמצוי בתוך לבם. הדובר אינו אומר פה דבר על עצמו – אבל מכוח תיאור הטבע והבושה שהוא חש בפני איתניו – אפשר להבין שהדובר אינו נוהג כך. הוא אינו נלחם כמו הגלים, הוא אינו שומר על גאוותו כמו הסלעים. הם חזקים – הוא חלש, וזו הסיבה שהוא חש בושה וכלימה בפניהם. גם בשני הבתים האחרונים יש שפע של ציורי לשון. האמצעי האומנותי הבולט פה הוא ההאנשה – כביכול יש לאיתני הטבע רגשות, הם נלחמים, הם נאבקים, הם שומרים על גאוותם ואינם נכנעים – גם כאשר קשה, והסיכויים לנצח הם אפסיים. האנשה זו היא שמעצימה את הניגוד בין הדובר לבין הטבע.

נסכם אפוא את הניגודים שמופיעים בשיר:

ניגוד בין הטבע השליו לבין הטבע הסוער, ניגוד בין גבוה לנמוך בטבע, ( הרים מול מכרות, תהומות מול שמים – עב ), ים מול סלעים גבוהים, וכן: יובש – ישימון מול רטיבות – עב, סלעים מול משברי הים, וגם פה ניגוד: נוזל מול מוצק, תנועה מול יציבות, ולבסוף – ניגוד בין האדם לטבע: האדם נוטה להיכנע, הוא חלש, מצב רוחו עגמומי, מלנכולי, פצעיו צועקים, תקוותיו נובלות כשושן בסתיו, ואילו הטבע – מלא עוצמה, כוח, סערות קרב, הוא אינו נכנע, ממשיך להילחם, וזוקף ראשו בגאווה. הניגודים בטבע יוצרים את אחדות הניגודים. בטבע יש כוחות, יש מחזוריות, יש דינמיות ויש סטטיות, יש חיים ויש מוות – יש בו הכול, וזה מקור כוחו.

אם נשוב אל תפיסת הטבע של טשרניחובסקי נוכל לומר שהתפיסה הדיאלקטית מעלה על נס את אחדות הניגודים בטבע ואת עוצמתו, שכן גם כאשר הטבע הוא אידילי ( מה שאינו מופיע בשירנו ) הוא מלא כוח ועוצמה. והאדם על פי תפיסה זו נחות מן הטבע. האדם הוא רק חלק צנוע מן הטבע, ואסור לו להתעלות עליו. זכות הבכורה ניתנת לטבע. אין פה התמזגות עם הטבע, אין פה אקסטזה – אלא הטבע משמש כמודל לחיקוי, כמקור לשאיבת כוחות – מתוך רצון להידמות לו.

מבנה השיר

מבחינת התוכן

  • השיר נחלק לשניים: בשני הבתים הראשונים מתאר הדובר את זיקתו אל הטבע, את העובדה שהוא מעדיף את הטבע הסוער על פני הטבע השליו, וכן את העובדה שבעתות מצוקה הוא נוהג ללכת אל אותו טבע סוער.

בשני הבתים האחרונים מתאר הדובר את התחושות שלו בעת עמידתו מול הטבע הסוער – תחושות של בושה על שהטבע כל כך מלא עוצמה, גאווה ונכונות ללחימה, ואילו הוא – אינו כזה.

מבחינת מבנה הבתים

אפשר בקלות לגלות בשיר מבנה ברור ומתוכנן היטב: שני הבתים הראשונים בנויים מארבע שורות כל אחד, ושני הבתים האחרונים משלוש שורות כל אחד.

ש. – מהו דגם החריזה? ת. – א,ב,א,ב ; א,ב,א,ב ; ג,ג,ד ; ג,ג,ד.

  • למבנה של שיר כזה קוראים סונטה.

הסונטה

הסונטה היא שיר לירי מרוכז בעל צורה חמורה, שמקורו באיטליה במאה ה- 13. הסונטה מורכבת מ- 14 טורים ( שורות ). בעברית נקראת הסונטה בשם "שיר זה"ב". הסיבה – זה"ב בגימטרייה = 14. וכן – הסונטה נחשבת לצורת כתיבה מיוחדת, יוקרתית. מקובל שהנושא צריך להיות חשוב וחגיגי כדי שיהא ראוי לצורה קפדנית זו. ואכן נושאיה של הסונטה הם אהבה, גבורה, מוסר, אצילות נפש. הסונטה בנויה מארבעה בתים: שני בתים בני ארבעה טורים כל אחד, וכל בית כזה מכונה בשם קווארטט ( מהמספר 4 ), ושניהם ביחד – אוקטט, או אוקטבה ( מהמספר 8 ), ושני בתים בני שלוש שורות כל אחד, וכל בית כזה מכונה בשם טרצט (מהמספר 3), וביחד – ססטט (מהמספר 6 ). שני הקווארטטים מציגים בדרך כלל את הרעיון, או הנושא המרכזי, ואילו שני הטרצטים – מביאים את המסקנה, הפתרון או – הפתעה, שינוי. החלוקה הפנימית של הטורים לבתים נתגוונה במשך הזמן. הסונטה השקספירית מחולקת לארבעה בתים בני ארבעה טורים, ובית אחד בן שני טורים. וקיימות אפשרויות נוספות. לאה גולדברג, למשל, יצרה צורה חדשה, בת שלושה עשר טורים, וקראה לה "סונטות קצוצות", או "סונטות אהב"ה" ( אהב"ה בגימטרייה= 13 ). דגם החריזה הקלאסי של הסונטה הוא : א ב ב א, א ב ב א, ג ד ג, ד ג ד. אבל כבר היוצרים הראשונים של הסונטה יצרו תבניות חריזה שונות, כגון א ב א ב, א ב א ב, ג ג ד, ה ה ד וכיו"ב. יוצריה הגדולים של הסונטה – באיטליה – דאנטה ופטררקא – סוף ימי הביניים וראשית הרנסנס. באנגליה – שקספיר כתב כ-150 סונטות. אבי הסונטה העברית הוא עימנואל הרומי – בימי הביניים באיטליה. במאה העשרים – טשרניחובסקי, פיכמן, לאה גולדברג, ש' שלום ואחרים. ב"שירה הצעירה" – עמיחי, דליה רביקוביץ' ואחרים.

השיר "לא רגעי שנת, טבע" הוא אפוא סונטה. כאמור מבחינת חלוקת הבתים ומספר הטורים בכל בית, וכן מבחינת דגם החריזה – השיר מתאים למבנה הסונטה. גם מבחינה תוכנית עומד השיר בכללי הסונטה. יש הבדל בין הנושא של שני הבתים הראשונים לבין הנושא של שני הבתים האחרונים. השניים האחרונים הם בעצם העיקר, שאליו מוביל השיר. זוהי הפסגה. יש פה אפילו מעין הפתעה: שני הבתים הראשונים יוצרים ציפייה להזדהות עם הטבע, ואילו שני הבתים האחרונים מדגישים, בעצם, את הניגוד בין האדם לטבע, את נחיתותו, את הבושה שהדובר חש לנוכח עוצמת הטבע.

הסונטה היא צורה קלאסיציסטית, כלומר דורשת מן המשורר עמידה במוסכמות כתיבה מחמירות ביותר. אבל מבחינת התוכן ניתן לומר על השיר הזה שהוא מבטא תפיסה רומנטית, ואכן טשרניחובסקי הושפע מן הרומנטיקה, ובעיקר מן הרומנטיקה הגרמנית ( היינה ).

תקופת הרומנטיקה בספרות

תקופת הרומנטיקה ( המכונה גם "רומנטיזם" או "רומנטיציזם" ) מתפרשת על פני המחצית השנייה של המאה ה- 18 והמחצית הראשונה של המאה ה- 19. זרם הרומנטיקה נולד כמחאה על הזרם הקלאסיציסטי, שנתפס בידי היוצרים הרומנטיים כשכלתני מדי, מנוכר ונוקשה. הרומנטיקה היא אמוציונלית, מביעה סערת רגשות, ומתבססת על כוח הדמיון ולא על השכל. הרומנטיקה עוסקת במאבק קוטבי בין הטוב והרע, האמת והשקר, היפה והמכוער, היחיד נגד הרבים, החירות הלאומית נגד הדיכוי וכו'. גיבוריה הם טיפוסים חריגים, קיצוניים, השואפים אל מעבר למציאות האפורה והשגרתית. המשורר הרומנטי רוצה להזדהות עם הטבע, הוא מתגעגע להרמוניה, נכסף לאושר בלתי מושג. יש אפוא בשירה הרומנטית יסוד בולט של כיסופים . כמו כן יש עיסוק בנשגב, קיימים יסודות של מוות, לילה, חלומות, מסתורין וכו'. בשירה זו בולט רגש המלנכוליה ( העצב, הדיכאון ) ובמידה מסוימת גם נרקיסיזם ( עיסוק עצמי מרוכז ).

בשיר שלפנינו יש אפוא שילוב של תפיסה קלאסיציסטית עם תפיסה רומנטית הסונטה היא, כאמור, צורה קלאסיציסטית. גם תפיסת הטבע כמקום להתבונן בו, להירגע בו, לשאוב ממנו השראה – גם היא קלאסיציסטית. הטבע מציג בפני המשורר את כל אפשרויותיו, והמשורר בוחר , במקרה זה, את הסערה. אין פה התמזגות עם הטבע במובן הרומנטי, אלא ראיית הטבע כנשגב, כעומד מעל האדם, כמודל לחיקוי. אבל הסבל שהדובר מציג בשיר הולם את השקפת העולם הרומנטית – אין זה סבל שגרתי של החיים, אלא פצעים זועקים, סבל המכונה בלשון הרומנטיקה "כאב העולם" – וועלט שמערץ, בגרמנית. המאבק בין הניגודים אף הוא מאפיין בולט של הרומנטיקה, והרי זהו עיקרו של השיר.