סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

כרת / ברקוביץ' יצחק דב

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"כרת" – י.ד. ברקוביץ'

תקציר העלילה

הסיפור מתאר את גורלה של דבורה, יהודייה דתייה, זקנה ובודדה מעיירה בליטא, המהגרת לאמריקה בעקבות בנה ועוברת להתגורר בביתו בניו-יורק. הבן, שהגיע אל העולם החדש 18 שנים קודם לכן בחוסר-כול, הצליח בעסקיו ואף הקים משפחה. הוא נשא אמריקאית ונולדו להם שני בנים. דבורה נקלעת לבית שלשונו, מנהגיו והאווירה בו, זרים לה לחלוטין. למרות ניסיונותיו של בנה להנעים את שהותה בביתו, היא מרגישה זרה בביתו החילוני. גם הכלה, הסולדת מן האם ומפגינה קרירות כלפיה, אינה מקלה עליה את ההסתגלות לבית החדש. דבורה חשה חוסר-אונים; לשוב לעיירה – איננה יכולה והחיים בבית בנה – אינם לרוחה. היא, שקיוותה להיחלץ מבדידותה בעקבות המעבר לבית בנה, נידונה לחיות בבדידות רבה, משום שנותקה מסביבתה המוכרת ומן היהדות, עליה שמרה בגאווה. סיומו של הסיפור מבהיר שאין לאישה זו סיכוי להיחלץ מהמצב הקשה אליו נקלעה.


נושא היצירה

הסיפור עוסק בבעייתה של אישה זקנה ופשוטה, אשר באחרית ימיה נאלצת לשנות את סביבתה הפיזית והחברתית-תרבותית, ונידונה בשל כך לבדידות כפולה ומכופלת. סיפורה הפרטי של האם מאפשר למספר להבליט גם את המרחק הנפער בין עולמה – עולם העיירה המזרח-אירופית לבין המציאות האמריקנית. עולם העיירה הדועך הוא עולם יהודי דתי, ידוע סבל ועוני, עולם רווי זיכרונות, רווי מסורת ומנהגים יהודיים, אנושי, חם וידידותי. ואילו המציאות האמריקנית היא חילונית, חומרנית, נהנתנית ומוחצנת, שבה חיים היהודים את ההווה ומנסים להיות חלק מן הכלל ולהציג מעט ככל האפשר את סימני ייחודם היהודי.


סוג היצירה

את הסיפור "כרת" ניתן להגדיר כסיפור מסע. המושג 'מסע' משמש בשתי משמעויות:

  • ציון של תנועה מוגדרת ממקום למקום בזמן הריאלי ובמרחב הפיזי.
  • ציון של שינוי מנטלי של מצב ושל הלך הרוח, הבא עם שינוי המקום.

מקורה של אנרגיית המסע הוא בצורך כלשהו, צורך המעיד על חסר ועל היעדר, וממילא כך מתפרשת תכלית המסע.


דמות האם

דבורה רבינוביץ', יהודייה זקנה בת 70, בודדה וחסרת-אונים, שבעת סבל ויגון. היא נמוכת קומה, לבושת שחורים, כושלת בהליכתה, מנידה בראשה וממצמצת בעיניה. היא לא שיערה בדמיונה כי לעת זיקנה תיאלץ לטלטל את עצמותיה אל מעבר ליבשות ולימים, מעיירתה הקטנה שבליטא אל הכרך הגדול – סמל העולם החדש – ניו-יורק.

  • בליטא היו לדבורה חיים מלאים ועשירים מבחינה רוחנית (בעל וחמישה ילדים וחיי רוח יהודיים). בתחילת הסיפור מתברר שדבורה נותרה אלמנה בודדה וכל ילדיה, להוציא אחד שהיגר לאמריקה, מתו. כל עולמה התרוקן וחרב.
  • הבן ראובן שלח לאמו כרטיס מסע, בכדי לחלצה מעולמה המתמוטט, להעבירה מהעולם הישן לעולם החדש ולהבטיח את המשך חייה בסביבה מיטיבה.
  • דבורה מתוארת באמצעות פעלים בצורתם הפסיבית – "הקימוה", "הוציאוה", "הוליכוה" והיא מוצגת כמי שנקלעה ל"עולם אחר", "עולם חדש וזר עם המולה חדשה וזרה". נאמר עליה שהיא "לא יכלה להבין" – עדות לכישלון הסתגלותה.
  • הפגישה עם בנה – דבורה מתקשה לזהות את בנה שהשתנה לא רק במראהו אלא בהווייתו בכלל, ("הברק הזר של זהב שיניו"). ברק סמלי המרמז לשינוי הערכי שחל בחיי הבן, שהפך חומרי.
  • המפגש של דבורה עם כלתה ונכדיה הוא קר ומנוכר. כבר במפגש זה היא מבינה באופן אינטואיטיבי שעולמה שלה אינו רצוי בבית בנה. המתנות לנכדים, שני סידורי תפילה, לא מתקבלים בהתלהבות יתרה. המתנה לכלה, זוג פמוטים מתקבלת בתנועת ראש קלה ואמירה לקונית "יפה", אלא שלמחרת היום מוצאת דבורה את הפמוטים בחדרה שלה. החזרת הפמוטים מסמלת את הניתוק בין שני העולמות.
  • הכניסה למטבח הבית טומן בחובו מכה נוספת לדבורה. מתחוור לה כי בנה ומשפחתו לא שומרים על מטבח כשר. היא נאלצת להכין את ארוחותיה בעצמה ולסעוד לבדה.
  • הביקור בבית-הכנסת שהיתה בו תקווה, מתברר כניפוצה של עוד אשליה. דבורה שהאמינה כי במקום זה תוכל לחוות מחדש את עולמה הישן, מגלה שגם מהבחינה הזאת, מתגלע פער גדול בין העולמות. בבית-הכנסת המפואר היא פוגשת יהודים אמריקניים חילוניים, שבעים, מדושני עונג. חסרים לה התעלות הנשמה וההתייחדות האמיתית עם האל.
  • השתתפות האם בהלוויית אבי אחד מחבריו של בנה, הופכת לחוויה משברית עבורה. בנה מבטיח לה ש"תהיה הלוויה נהדרת" והיא תיסע לראשונה במכונית. דבורה מבינה שאדישות הצעירים למות האב, האווירה הנינוחה שבה הם שרויים, החיפזון בו מתקיים הטקס הדתי – כל אלה צפויים לה כשיגיע יומה בקרוב. היא מסתגרת בחדרה, נואשת, בוכה ללא תקווה, מוותרת ומשלימה עם גורלה.


מבחינתה של דבורה, כל המתרחש באמריקה הוא בגדר ירידה, נפילה, כריתה מהשורשים, מן היהדות האמיתית. כל מה שקרוב לעולמה הישן נראה לה חיובי וטוב, וכל מה שמרוחק ממנו נראה בעיניה שלילי ובלתי-רצוי. המציאות החדשה הותירה אותה עזובה ובודדה. בסיום הסיפור היא מרגישה שהיא נענשת בגלל עזיבתה את ליטא שהרחיקה אותה מהדת. אין לה אפשרות לחיות לפי איך שהיא רגילה, אין לה קשר עם בני משפחתה. היא הופכת לדמות תלושה – אין לה אחיזה בעולם החדש ואין לה יכולת לחזור לזה הישן. כיוון שאין לה אפשרות למות, היא נאחזת בארגז הספרים שהוא הקשר היחידי שנותר לה עם עברה. משפחתו של הבן

המשפחה נחלקת לשניים: האב והבן הצעיר הדומה לו קרובים בחזותם החיצונית ליהודי מזרח-אירופה. הם גם אלה שמגלים כלפי האם חום אנושי. הכלה והבן הבכור נראים כגויים גמורים והם מתנהגים בקרירות כלפי האם הזקנה. כך ממחיש הספר את המעבר הבלתי-נמנע מן העולם האהוב, עולם היהדות המסורתית, החם והידידותי אל העולם החדש הקר והמנוכר. בין בני המשפחה הקשר חיובי וטוב, אלא שניכר שמשהו עמוק ושורשי נעלם.

  • דמות הבן – מצוי בשלב מעבר בין שני העולמות. הוא נקלע בין אשתו לאמו. הוא מעדיף את העולם החדש, אך עדיין נותרו בו שרידים מן העולם הישן. הוא נותר קשור מבחינות מסוימות לעולם הישן: עיניו השחורות והשוחקות (שבזכותן מזהה אותו אמו), קולו הדומה לקול אביו, האופן בו הוא מחבק את אמו בחום וצורת דיבור ברגש ובהתלהבות. אך מבחינות אחרות, הוא הפך לבן העולם החדש: הופעתו החיצונית (הזרה והחומרנית), ההתייחסות המרובה לכספו ("אני איש עשיר פה"), גאוותו על חינוך בניו ("שניהם גויים גמורים", "אינם יודעים אפילו מילה יהודית אחת"). הבן ראובן מנסה לשנות את זהותו ומקפיד על שמו החדש 'מיסטר רובינס'. הוא אומר: "שכחתי הכל, את העיקר שכחתי" ומבטא בכך את רצונו להיטמע בסביבתו החדשה, לא רק מבחינה חיצונית, אלא גם מבחינה ערכית.
  • דמות הכלה – אמריקנית מלידה שלא נותרו בה שום סממנים יהודיים. היא נוהגת בחמותה הזקנה בקרירות ומסתייגת מכל רמיזה לשורשיה היהודיים. היא מתנגדת שיקראו לה בשמה היהודי פייגה-לאה ומתעקשת על שמה האמריקני – פלורנס.
  • החברים של בני הזוג - גם הם ניכרים בראוותנות שלהם, בצורך להפגין את יכולתם הכלכלית לעיני כל, בשביעות הרצון ובהנאה שלהם מעצמם ומעולמם, ובהעדרם של עדינות ורגישות לזולת.


עמדת המספר

מספר כל-יודע המציג את הפרטים דרך נקודת מבטה של דבורה. הוא לא מבקר את התופעה שהוא מתאר (המעבר מהעולם הישן לחדש ואובדן ערכי היהדות), אבל ניכר שהזדהותו שמורה לאם הזקנה ובכך הוא תורם להצגת השינוי כשלילי. המספר מכוון את הקוראים לזהות בדבורה דמות ייצוגית לבני דורה. הוא מבקש להבהיר היטב את בעיית המהגרים הזקנים הנודדים בעקבות ילדיהם מבלי שיהיה להם הכוח הנפשי להסתגל למציאות החדשה. בכך מסייע המספר לבטא את השקפתו הציונית של י.ד. ברקוביץ', שראה באמריקה רק עוד גלות, ובשום אופן לא בית.


שם הסיפור ומשמעותו

כרת = הרחקה, פרידה. בתנ"ך פירוש המילה הוא מות החוטא טרם זמנו; עונש מידי שמיים. הגדרה זו רומזת לעונש שהוטל על דבורה בגין פרידתה מעולם המסורת היהודי.


שם הסיפור "כרת" מדגיש את נקודת ראותה של האם. העולם החדש אינו מיטיב איתה. אין בו מקום בשבילה כמו שהיא. הוא כורת את תקוותיה, את עולמה הרוחני. הוא כורת גם את שורשיו של הבן ואת הקשר שלו אל העולם היהודי. מעבר לכך, ניתן לראות בשם "כרת" סמל לסיום החיים היהודיים בכלל – כפי שעוצבו במזרח-אירופה.


מוטיבים ומשמעותם

  • מוטיב הלידה מחדש – דבורה עוברת את המסע בים בתוך בטן הספינה. היציאה ממנה כיציאה לאוויר העולם.
  • מוטיב ארגז הספרים - ארגז הספרים אותו הביאה דבורה לאמריקה מסמל את זהותה. היא מאמינה שבאמצעות ארגז הספרים היא תסלול את דרכה אל לב הבית החדש. היא סברה שבספריה יש כדי לייצר מחדש את הסביבה היהודית הזכורה לטוב. זהו מטען המסמל את התקווה להעמיד מחדש מרחב של בית יהודי (פרטי ולאומי), לעומת הבית שנחרב ותמורתו. אבל כל החפצים האלה אינם מוצאים את מקומם בתוך הבית האמריקני החדש. מכיוון שזיקתה של דבורה לחפצים אלה היא מוחלטת, כלומר זהותה ועצמיותה תלויות בהם ואין לה אנרגיה עודפת מחוץ להשקעתה בחפצים אלו, נמצא שעם דחייתם של החפצים, נדחית גם דבורה. גורלם של הפמוטים שנתנה דבורה לכלתה ואשר הושבו אליה בחזרה, מסמל את דחיית עולם המושגים המסורתי. הספרים הרבים, המסמלים את חכמת ישראל לדורותיה נתקלים בחומה של בורות, שעמום, אדישות ואף זלזול ומוצאים את מקומם בפינה הנידחת. כך מזוהה מצב ארגז הספרים עם מצבה של דבורה. שניהם דחויים. בסיום הסיפור מופיע שוב הארגז. דבורה יושבת עליו ובוכה לאחר שחזרה מבית-הקברות. ארגז הספרים מהווה את הקשר שלה לעולם העבר ומסמל את ארון קבורתה שלה. ארגז הספרים מתאר את התהליך שעוברת דבורה: היא באה מעולם רוחני של מסורת, אל עולם זר וחומרי בו אין מקום לעבר המפואר. האחיזה בארגז מאפשרת את הקשר היחידי לעבר ואת המוות בתוך הזהות היהודית.
  • מוטיב בית-הקברות – בית-הקברות מופיע פעמיים. בתחילת הסיפור הוא מופיע כמקום יפה עם עצים ירוקים ומצבות לבנות – מקום בו קבורים יקיריה של דבורה. בסיום הסיפור הוא מופיע כמקום אפור דוחה ומשונה – עירוב של מצבות יהודיות ונוצריות, אותיות מזהב והלוויה ברוח קלילה. מוטיב זה מעיד על הניתוק של דבורה מזיכרון משפחתה ומעברה למקום שאיננו לרוחה.
  • מוטיב האוכל - בהגיעה לניו-יורק, היא נפגשת עם בני משפחתה בעיקר סביב שולחן האוכל. האכילה הכשרה התחלפה באמריקה באכילת טרפה ודבורה נאלצה להכין את מזונה בעצמה ולסעוד לבדה. מוטיב האוכל מסמל את סילוקה של דבורה מחיק המשפחה. אפילו בראש השנה היא נאלצת לאכול לבד בחדרה.
  • מוטיב הזהב – הזהב מופיע מספר פעמים בסיפור והוא מסמל את החומרניות המאפיינת את בנה של דבורה וחבריו שזנחו את ערכי הרוח היהודיים לטובת ערכי החומר. לראובן הבן שיני זהב; לאשתו משקפי זהב; בביתם קישוטי זהב, האותיות על המצבות מזהב.


המוטיבים כולם בונים את משמעות הסיפור: המעבר הכושל מהעולם הישן לעולם החדש.


סיכום

בסיפור "כרת" יש יותר מייצוג של גורלה של אישה אחת ושל משפחה אחת: יש בסיפור היבט לאומי ותרבותי מקיף. דבורה מייצגת את היהודים שאינם מסוגלים לממש את השינוי שבמעבר מעולם יהודי מסורתי לעולם חילוני חדש. נראה שהזיקנה מחד וגורמים תרבותיים מאידך, לא מאפשרים את השינוי המיוחל. דבורה גוררת את משא עברה במסעה לעתיד. אין לה את האנרגיה הדרושה לפתיחת דף חדש ועל כן, כל שנותר לה הוא לייחל למותה.