כינורו של רוטשילד / צ'כוב אנטון פבלוביץ'

סיפור קצר- "כינורו של רוטשילד"/ אנטון צ'כוב

הגדרת סיפור קצר- בד"כ מגובש סביב נקודה אחת או אירוע אחד שאותם מבקש המספר להדגיש בסיפור. אקספוזיציה- נקודת היצג יש בה ציון זמן, מקום, עלילה אחת, מספר דמויות מצומצם ובעיה מרכזית.

האקספוזיציה- האקספוזיציה ביצירה "כינורו של רוטשילד" מתארת את שיגרת חייו של יעקוב, המכונה "ברונזה", בעיירה קטנה, את תנאי מגוריו, את אופיו ואת תגובותיו כלפי הסובב אותו. המספר מפרט את מעמדו הכלכלי מנקודת מבטו של ברונזה עצמו. מסופר על חיי העוני בבקתה הקטנה, על מלאכתו הבלתי שגרתית בהתקנת ארונות מתים, וכן על עיסוקו הנוסף כמנגן בתזמורת העיירה. באקספוזיציה נראה כי אנשים וחפצים עומדים בעיניו באותה דרגה. בגלל תכונה זו, וחוסר החום האנושי שבו, הוא מכונה ברונזה. אישתו מארפה אינה יותר מאשר חפץ בעיניו, והוא נוהג בה בתוקפנות, בחוסר תשומת לב ובאדישות. כל ההיתרחשויות שסביבו נמדדות רק על פי התועלת הכספית שניתן להפיק מהן. מתואר גם ההיבט החברתי שבחיי ברונזה וקשריו עם היהודי רוטשילד, שאף להם צד עסקי. יחסו כלפי רוטשילד הוא יחס של שנאה, ונגינת רוטשילד מסמלת בעיניו את העליבות שבנגינה. כמו כן, נראה כי ברונזה רוכש שנאה כלפי יהודים ללא סיבה וטעם. המספר מזכיר בסיומה של האקספוזיציה היבט אנושי בדמותו של ברונזה- הנגינה בכינורו, והשפעתה על תחושותיו ויכולתו להירגע מיסוריו באמצעותה.

העלילה- העלילה מתחלקת לארבעה חלקים שבהם מתוארים בפירוט ארבעת הימים האחרונים של ברונזה. הימים האלה נעים מהצד הקשוח והמסחרי אל הצד האנושי שמתגלה בו. מתרחשים שני מאורעות מרכזיים וחשובים: 1. מחלתה ומותה של אשתו מארפה. 2. פגישותיו המקריות עם היהודי רוטשילד. היום הראשון (6 במאי)– מארפה חולה. תגובת יעקוב היא תגובה של מבוכה ופחד. הוא מבצע עריכת מאזן שנתי של רווח והפסד (במקום מאזן יומי רגיל), מנגן בכינור ומתבונן במארפה. היום השני (7 במאי) – יעקוב נזכר כיצד במשך השנים התייחס באופן מחפיר לאישתו מארפה ומבין לפתע מדוע מארפה שמחה למות. יעקוב ומארפה הולכים לבית חולים, ושם פוגשים בחובש מקסים ניקולאיץ, אדם אטום, תוקפני ולא רגיש. החובש מתייחס בזלזול ליעקב, ובודק את מארפה. החובש נותן ליעקב מספר אבקות אבור מארפה, ושולח אותם לביתם. יעקוב ממשיך לנהל את חשבונותיו בלי להתייחס למארפה ולמחלתה, מחשב את הוצאות קבורתה בעודה בחיים ומתקין עבורה ארון מתים. היום השלישי (8 במאי) – לפני שמארפה מתה, היא שואלת את יעקוב אם הוא זוכר את התינוקת שהייתה להם. יעקוב אינו זוכר, ומתייחס לדבריה כאל אשליות לקראת המוות. מותה של מארפה. עורכים לה לוויה. יעקוב נזכר שוב ביחסו הרע למארפה. יעקוב פוגש את רוטשילד. יעקוב מגיע לנהר. תחילה, יעקב מתלהב ממנו, וההתלהבות מיופי הנהר הופכת לחרטה על כך שלא הפיק ממנו רווחים. חרטה זו מובילה אותו למחשבות פילוסופיות על דרך החיים של בני האדם, ועל ההפסדים שהשנאה גורמת. היום הרביעי (9 במאי) – יעקוב הולך לבית החולים, ואינו מצטער שהגיע שעתו, אך כשהוא מבחין בכינורו ליבו נצבט. יעקוב ורוטשילד נפגשים שוב ויעקוב מנגן מנגינה עצובה שמרגשת אותו ואת רוטשילד. יעקוב מבקש לפני מותו שיתנו את כינורו לרוטשילד. יעקוב נפטר ורוטשילד ממשיך לנגן את מנגינתו העצובה.

• מותה של התינוקת שהזכירה מארפה לפני מותה היה כל כך טראומתי שיעקוב לא יכול לשאת את הכאב, ולכן הדחיק אותו, מכיוון שלא היה מסוגל להתמודד איתו. צ'כוב רוצה להסביר לנו שגם מטראומה צריך להשתחרר, ולהתעלות מעל הכאב. אף כאב (גדול ככל שיהיה) לא מצדיק יחס מחפיץ לאנשים. הטעות של יעקוב הביאה להחמצת חייו, ולהרס חיי אישתו מארפה.

מוטיב הנגינה- הכינור והנגינה מייצגים פן אחר באופיו ובהתנהגותו של יעקוב.יעקוב מתייחס לכינורו באהבה, את הכינור הוא מניח במיטה וכביכול מספר את יסוריו. צליל הכינור מקל על יסוריו. מארפה מתייחסת אל הכינור (אהבתו היחידה של בעלה) בכבוד ובהערצה. יעקוב המתייסר ממחלתו קם חמש פעמים בלילה לנגן בכינורו.יעקוב רואה בכינורו דמות אנושית, ולפיכך עם מותו יישאר הכינור יתום. מנגינתו של יעקוב המועברת לרוטשילד היא ירשותו הרוחנית של יעקוב, ירושה המשפיעה על שומעיה.

אפיון דמותו של יעקוב(ברונזה)- תאור חיצוני- אדם חסון בן 70 מקצוע- מתקין ארונות מתים כינויו- ברונזה..נאמר שחשב שאילו חיי בעיירה גדולה היה מרוויח יותר כסף והיה נקרא מר יעקוב. תחביבו- מנגן על כינורו ומרוויח כסף על כך. מחשבותיו- חושב רק על כסף ותמיד מרגיש שמפסיד (לדוגמא, הוא רואה בכך הפסד כספי כאשר איש משטרה מקומי נפטר במהלך ביקור בעיר אחרת). הוא בונה לאישתו ארון מתים בעודה בחיים וחושב תוך כדי כך שהוא לא ירוויח כסף על ארון זה. יעקב מחשיב ימי חג ושבתות כימי הפסד. לקראת מות מארפה הוא עושה מאזן שנתי וחושב כי אילו היה משקיע את הכסף בבנק היה מקבל עליו ריבית. התנהגותו- את התנהגותו של יעקוב יש לבחון משני הבטים: לפני מות אישתו, ואחרי מותה. אחרי מות אישתו הוא כואב על יחס החובש כלפיהם, שלא טיפל במארפה היטב וזילזל בהם. הוא יוצא לטבע, יושב על גדת הנהר ונזכר בביתו. עושה חשבון נפש ומבין שטעה ביחסו הקשה לאישתו ומבין שהוא גוסס ורוצה לכפר על מעשיו. לכן הוא מחליט לתת את כינורו לרוטשילד כניסיון לפייסו על חטאו כלפיו. רק אל הנגינה יעקוב מתייחס באורח שונה ואינו רואה בה רק מקור לרווח כספי. הנגינה משפיעה על תחושותיו העמוקות ביותר ומספקת לו מפלט והגנה רגשית. השינוי בהתנהגותו מתגבר ביום האחרון שלו, בו מתרכך יחסו לרוטשילד ונוצרת בינהם ידידות. רק ברגעיו האחרונים מגלה את החסד שבנתינה ואומר: "את הכינור תנו לרוטשילד".