סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

ירושה / חיים גורי

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יְרֻשָּׁה / חיים גורי

הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן. וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד, רֵאשִׁית-אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עֶרֶב.

נָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב. בִּרְאוֹתוֹ כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם וְהַמַּלְאָךְ נִצָּב – נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ.

הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו רָאָה אֶת גַּב אָבִיו.

יִצְחָק, כַּמְּסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן. הוּא חַי יָמִים רַבִּים, רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.

אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו. הֵם נוֹלָדִים וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם.


מילים קשות: 

ראשית אונו= בנו בכורו. מאכלת= סכין לשחיטה. שב= זקן, ישיש. בעת יומו ערב = לעת זקנתו, כשקרבו ימיו למות.






סיפור העקדה המקראי:

סיפור עקידת יצחק (בראשית כ"ב) מהווה נקודת שיא למבחני אמונה שעורך אלוהים לאברהם אבינו. לאחר שורה של ניסיונות אלוהים מנסה את אברהם בפעם האחרונה, ואברהם עומד גדם בניסיון האחרון הגורלי והמכריע. הסיפור המקראי מהווה עדות לבחירת אלוהים באברהם ובזרעו לשאת את הייעוד האלוהי. ההסבר של סיפור העקדה על-פי הפשט: ה' ניסה את אברהם, כדי לדעת אם הוא ירא אלוהים. אברהם נדרש להקריב לה' את בנו היחיד משרה אשתו, יצחק שנולד להם בזקנתם, ואמור להיות ממשיכו של אברהם, ממנו יצמח לגוי גדול (בראשית י"ז 19, כ"א 12). אברהם עמד בניסיון. הוא עקד את בנו על המזבח, והניף את המאכלת על מנת להקריבו, אך ברגע קריטי זה קרא לו מלאך ה' מן השמים ועצר בעדו. במעשה זה הוכיח אברהם את מסירותו המוחלטת לה'. חיים גורי מחולל שינוי בסדר האירועים הנזכר בשיר: " והנה איל אחר נאחז בסך בקרניו. וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו". בנקודה זו מתחיל השיר שלפנינו: "האיל בא אחרון". השיר נפתח לכאורה בסיום הסיפור אך מציין את השפעתו של אותו המעמד על הדורות הבאים.

בית ראשון: השיר נפתח בבואו של האיל, הפתרון לאחד הקונפליקטים הגדולים במסורת היהודית. הנכונות להקריב את הבן כאות לנאמנות לאל. האיל בא כתשובה לשאלתו של יצחק שנרמזת בשיר " ולא ידע אברהם כי הוא משיב לשאלת הילד". יצחק שואל את אביו בסיפור המקראי" "ואיה השה לעולה?" תשובת אברהם "אלוהים יראה לו השה". התשובה של אברהם איננה מספקת תשובה מספקת לילד השואל. בואו של האיל הוא שמספק פתרון ודאי, הצלה עבור יצחק. הבית מסתיים באמירה המאפיינת את אברהם ואת יצחק בנו. "ראשית אונו בעת יומו ערב"- יצחק, מקבל התייחסות כאל הבן הבכור, שכוחו במותניו שנולד לעת זקנתו של אביו. יש לזכור שבנו בכורו של אברהם הוא ישמעאל שהבכורה נקנתה ממנו. בהקשר של השיר יש לכך משמעות מכרעת מאחר והבן הבכור הוא זה שזוכה לחלק המשמעותי בירושת אביו. לכאורה יש בכך הבטחה גדולה.

בית שני: הבית מתמקד בדמותו של אברהם. הופעתו של האיל לא היתה מספיקה עבור אברהם. הוא נדרש גם למלאך שיורה לו על פי הפסוק "אל תשלח ידך אל הנער". אברהם איננו חסר רגש. החלום והתקווה שמילאו אותו הוא שלא יצטרך לעקוד את בנו. והנה התגשמות החלום- המלאך ניצב למולו והוא משוחרר מהניסיון הנורא של העקידה.

בית שלישי: בניגוד להקלה הגדולה שממלאת את אברהם, הילד, יצחק, נותר עם תחושת הבגידה הקשה. לאחר ששוחרר מכבליו, הוא איננו זוכה לחיבוק מנחם של האב, אלא רואה את גבו- סימן לבגידה. האב שהיה נכון להקריב אותו, נשאר בגדר בוגד. אפשרות נוספת היא, בהקשר לתיאור המופיע בבית הקודם של נשירת המאכלת מידו של אברהם הבן תופס, כי האב התרגש מהופעת המלאך ולא בהכרח מהעובדה שחייו ניצלו. מעשה ההצלה לא הביא את האב להתרגשות ולא בשל כך נשרה המאכלת מידי האב, שהרי האב הפנה גב אל הבן, ולכן הבן חש נבגד. בבית זה, כמו גם בתחילת השיר, יצחק מכונה "הילד". בכך מעביר המשורר את הסיפור מזמנו התנכ"י אל הכאן והעכשיו. "הילד" מתאר את צעירותם של הילדים שגויסו במלחמת השחרור על-ידי האבות ועל-ידי מנהיגי העם וכדי להפוך את יצחק המקראי לסמל לאותם ילדים לוחמים. הפניית הגב של אברהם אל יצחק בבית ג' יש בה כדי לבטא את בגידת האבות בעצם מעשה שליחת הילדים הצעירים למלחמה. מבנהו של הבית השלישי, שתי שורות בלבד ומיקומו במרכז השיר מעידים על חשיבותו ועל כך שהוא מתעד רגע מכריע בסיפור המתואר.

בית רביעי: לו השיר היה מסתיים בבית זה היינו רואים בו סיום מאושר לסיפור הקשה. יצחק לא הועלה לקרבן ואף זכה לאריכות ימים בהם ראה דברים טובים שהתרחשו אך השיר נמשך לבית החמישי. בית זה אף מתייחס לראשונה אל יצחק בשמו. יצחק בנו של אברהם אכן ניצל מהעקידה, אך מה לגבי כל שאר הילדים?!

בית חמישי: בית זה יוצא מן הסיפור המקראי וממשיך אל עבר הדורות הבאים. הבית קושר בין שם השיר "ירושה" לתוכנו. הירושה שקיבלו צאצאיו של יצחק היא התחושה של אותה השעה של הנכונות להקרבתו, של תחושת הבגידה מצד אביו. כל הדורות הבאים שאחרי יצחק נולדים עם תחושת הקורבן כחלק המוטבע בנפשם. האשמה בגורלו של העם היהודי מוטלת על אברהם אבינו שהוריש את העקדה לצאצאיו. הם נולדים עם המאכלת בלבם. כביכול מאותה עקדת יצחק הקדומה היהודים נעקדים לאורך כל ההיסטוריה בכל פעם מחדש כגזירת שמים וכירושה שהוריש אברהם לצאצאיו. אמירה זאת יכולה לנבוע מתסכולו של המשורר שראה קורבנות רבים במלחמות ישראל ונוכח בסבלם של השורדים את השואה בהיותו שליח מטעם ה"הגנה" במחנות הפליטים באירופה. הציפייה לחיים שקטים במדינה שלנו, לאחר הטבח הנוראי של היהודים בשואה, לא התממשה. לאחר שחלק גדול מהעם היהודי נספה בשואה עדיין היהודים נהרגים ו"נעקדים" כיצחק. אבל באורח טרגי האיל המסמל את ההצלה "בא אחרון", לאחר מעשה ההרג והאובדן. האיל בניגוד למקרא ממחיש את חוסר ההצלה של צאצאי אברהם אבינו.

כותרת השיר: כותרת השיר אירונית בהיותה יוצרת פער בין הציפייה למשהו טוב ובין תוכן השיר וסיומו המבהירים את טיבה של הירושה. אין מדובר בנחלה, ברכוש ובמורשת שמוריש אב לבנו, אלא במאכלת. הכותרת יוצרת מבנה מעגלי לשיר, היות שהשיר מסתיים בירושת האב לבנו.

מבנה השיר ואמצעים אומנותיים: השיר בנוי מחמישה בתים שאינם שווים באורכם, אך יחד עם זאת ניתן לזהות מבנה מסודר. שני הבתים הראשונים בני 4 שורות, נפתחים באמירה קצרה המרוכזת בשורה אחת ובהיגד הנמשך על פני 3 השורות הבאות באמצעות פסיחה (המשכה של שורה אחת לשורה הבאה ללא סימן תחבירי המפריד ביניהן). שני הבתים האחרונים זהים אף הם מבחינת המבנה: שלוש שורות המכילות שני היגדים. הבית השלישי, מפריד בין שני חלקיו של השיר ובנוי מ2 שורות המכילות אמירה אחת. בית זה מהווה את מרכז הכובד של השיר כפי שצינו לעיל.

אמצעים אמנותיים בשיר: - ארמז מקראי: סיפור העקידה המשמש תשתית לכלל הרעיון של המסירות ומסירת נפשם של הבנים. - סמלים: שימוש בדמויות המקראיות ובאלמנטים המופיעים בסיפור העקדה כסמלים: האיל מסמל את ההצלה שהגיעה ברגע הקריטי: "האיל בא אחרון", כשידו של אברהם מונפת לעקוד את בנו. אולם בשיר המשפט "האיל בא אחרון" הופך להיות אירוני ביחס להווה, שכן האיל הגיע מאוחר, אחרי שהבנים נהרגו בקרבות. דמותו של אברהם מעוצבת בשיר כסמל לאבות ולמנהיגי העם האחראים למות הבנים. דמותו של יצחק מעוצבת בשיר כסמל לבנים שנגזר דינם על-ידי האבות והמנהיגים למות בקרבות. המאכלת מסמלת את ההרג של הבנים. למאכלת נוסף בשיר ממד טרגי בהיותה ירושה של אברהם לצאצאיו המנציחה את ההרג של הבנים מדור לדור. סמל זה ממחיש את כאבו של המשורר שהיה פעיל במחנות הפליטים באירופה לאחר השואה, השתתף במלחמת השחרור, אך חווה את העובדה המרה שאין קץ למלחמות ולהרג. המנוחה והנחלה לא הגיעו לצאצאי אברהם אבינו עם הקמתה של מדינת ישראל. חיים גורי בעצמו נאלץ להשתתף במלחמות נוספות: מלחמת קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים (שלאחריהן היו מלחמות נוספות: האינתיפאדה, מלחמות לבנון הראשונה והשנייה). המאכלת מסמלת את הגורל היהודי להיהרג, להישחט – את התחושה המרה, שאין קץ לדמים הנשפכים. - פסיחות: הפסיחה חוצה את המשפט באמצעו וממחישה את תחושת היגון של המשורר על עקדת הבנים וקיפוח חייהם בקרבות, את חוסר היכולת לדבר ולשתף בכאב. - חריזה: אי קיומה של החריזה בשיר מבטאת את הכאב והקושי.