סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

יופיה אינו ידוע / נתן זך

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יופיה אינו ידוע / נתן זך

יפיה אינו ידוע. הרוח

לא ספרה אותו לעץ. העץ

לא ספר אותו לקרש בגדר.

הקרש בגדר תמיד אומר: יפיה,

אני אומר, אינו ידוע. כך אומר

הקרש שעשו אותו מעץ להיות גדר.


יפיה אינו ידוע. עיניה לא כמעין שחור ולא

כשיר שפעם שר בהר משב של סתו

אשר אמר, משב הסתו, יפיה, אמר,

אינו ידוע. כך אומר הסתו אשר שמע

אותו לוחש לה אהבה על יד גדר אשר מעץ

אשר אמר לקרש שעשו אותו מעץ להיות גדר, אני אומר:


יפיה אינו ידוע. ולי אסור לומר זאת לעצמי אפלו. עלי להתאפק ולטיל

בשעות הערב, כשצל נופל על צל,

ולהסתפק לי בשתיקה ולא לצעק. לשים לי זאת לחק

לא לעמד יותר מדי ליד גדר,

ללכת הלאה כשמשב של סתו עובר,

לא לשמע בדבר בה הנערים

ובגלגל בה הדברים המתוקים,

לא לעצר כשמישהו עוצר,

ולא לשמע שמא מישהו מזמר,

לא להקשיב איך קול מתוק לוחש:

יפיה אינו ידוע, כמו מכוה של אש.


פירוש השיר

בית ראשון

"יופיה אינו ידוע. הרוח" - ישנם כאן 2 צדדים למשפט: מצד אחד יופיה לא ידוע מפני שהוא בלתי ידוע, לא מוגדר, לא הסבירו אותו או תיארו אותו או מצד שני יופיה אינו ידוע מפני שכנראה הוא ידוע אך לא מצאו את הנוסח הנכון כדי לתאר אותו. הרוח מוזכרת כאן כעד ראשון. "לא סיפרה אותו לעץ. העץ"- הרוח לא סיפרה את תיאור יופיה לעץ או מפני שהיא לא יודעת את יופיה או שהיא אינה יכולה לתאר במילים את יופיה או שהוא אינו רוצה לספר זאת לעץ ולשמור לעצמו את יופיה. העץ מוזכר כאן כעד 2.

"לא סיפר אותו לקרש בגדר" - כמו הרוח שאינו סיפר לעץ כך העץ לא סיפר אותו לקרש בגדר משום שלא היה לו מה לספר כי לא העבירו לו את המידע. הקרש בגדר מוזכר כאן כעד 3. "הקרש בגדר תמיד אומר: יפיה,"- למרות שלא סיפרו לקרש בגדר את יופיה, כאשר המשפט מסתיים במילה יופיה יש כאן ציפייה כלשהי שהקרש בגדר כן יודע את יופיה ואולי רוצה לשתף אותנו בתיאורה. משפט זה ממלא אותנו במתח.

"אני אומר אינו ידוע. כך אומר" - אך לאכזבתנו הציפייה התנפצה, נעלמה משום שהקרש בגדר אומר שהוא לא יודע את יופיה. "הקרש שעשו אותו מעץ להיות גדר"- העץ שהוזכר מקודם מתקשר כאן לקרש שבגדר כדי להראות את ההתגלגלות שמתרחשת מן הרוח, העץ לקרש שבגדר. מלמעלה למטה. ממשהו ארעי שזה הרוח למשהו קבוע שזה העץ ועכשיו הקרש שבגדר.

בית שני

"יופיה אינו ידוע. עיניה לא כמעיין שחור ולא" - כאן שוב חוזר המשפט "יופיה אינו ידוע" כסוג של הדגשה לאורך כל השיר. הוא אינו יודע את יופיה ועוד פוסל כאן אפשרות לתיאור יופיה "עיניה לא כמעיין שחור" וממשיך ופוסל עוד אפשרות שמובאת בשורה השנייה של בית זה. "כשיר שפעם שר בהר משב של סתו"- כאן מובאת האפשרות השנייה שגם היא נשללת המגדירה את יופיה עם המילה סתיו המזכיר סממנים של דבר שהוא לא לגמרי אפל וגם לא לגמרי טוב שהוא ביו לבין, אוירה מדוכדכת קצת, רוח, אפלולי.

"אשר אמר, משב הסתו,יופיה, אמר" - כאן כמו בבית הראשון יש ציפייה שהמשב הסתיו יודע את יופייה ויביא לנו תיאור כלשהו כדי לתאר אותה. "אינו ידוע. כך אומר הסתו אשר שמע"- אך כמו בבית הראשון התנפצה לנו הציפייה "אינו ידוע". אך הסתיו כן נותן לנו מידע כלשהו על מה שהיה בעבר שאולי ייתן לנו רמז מדוע יופיה אינו ידוע. "אותו לוחש לה אהבה על יד גדר אשר מעץ"- מוזכרות כאן המילים "אותו" ו-"לה" כלומר אפשר לפרש זאת כרומן בין איש לאישה שעומדים ליד הגדר ולוחשים אהבה אחד ליד השני האם זאת אהבה או מילות פרידה? נראה בהמשך.

"אשר אמר לקרש שעשו אותו מעץ להיות גדר, אני אומר:" - משפט זה מוזכר כאן בפעם השנייה ומראה את הגלגול מעץ שהוא צמח חי ונושם לקרש שבגדר שהוא משהו דומם וקבוע. פירוש זה מצביע על משהו שהוא אינו טוב.

"יופיה אינו ידוע" - שוב מוזכר המשפט שחוזר שוב ושוב במהלך השיר. הדובר כאן רוצה להדגיש את יופיה הלא יודע או כמשהו טוב שאין ביכולתו לתאר אותה במילים או כמשהו רע שהדובר רוצה לשכוח את יופיה ואומר לעצמו "יופיה אינו ידוע".

בית שלישי

"יופיה אינו ידוע. ולי אסור לומר" - המשפט חוזר שוב בבית השלישי כאזכור שאוסר על הדובר לומר זאת לעצמו (בהמשך לשורה השנייה).

"זאת לעצמי אפילו. עליי להתאפק ולטייל" - וכדי שהדובר לא יזכור זאת ולא יחשוב על הוא מטיל על עצמו לצאת ולטייל בערב.

"בשעות הערב, כשצל נופל על צל," - הדובר מטייל בשעות הערב בשעות בן יש חושך ואפלולי בחוץ מעביר תחושה של דכדוך ("כשצל נופל על צל") שבו נמצא הדובר מבחינה רגשית.

"ולהסתפק לי בשתיקה ולא לצעוק. לשים לי זאת לחוק" - הדובר מוצא את עצמו גועש וגוער בתוכו אך אומר לעצמו שאסור לו לצעוק אלא לשתוק ולנסות להעביר את זה הלאה. ומחליט שאת דבר זה ישים לו זאת כחוק כלומר שבחיים הוא לא יתפרק מזה אלא ישמור על שתיקה.

"לא לעמוד יותר מדי ליד גדר," - יש כאן אזכור לבית השני שבו הדובר לוחש לה דברי אהבה ליד הגדר ולכן הוא אומר לעצמו שהוא לא יחזור לאותה גדר.

"ללכת הלאה כשמשב של סתיו עובר," - משב של סתיו מזכיר לו אותה ולכן הוא אינו רוצה לעצור אלא להמשיך ללכת הלאה. כמו כן אפשרות שנייה משב של סתיו מעביר בו איזושהי תחושה של מועקה, דכדוך שמזכיר לו אותה ולכן הוא אינו רוצה לשקוע בדכדוך אלא להמשיך ללכת.

"לא לשמוע בדבר בה הנערים" - הדובר אינו רוצה לשמוע את הנערים מתלחששים ביניהם כשהוא חושב שהם מדברים עליה.

"ובגלגל בא הדברים המתוקים," - הדובר אינו רוצה לשמוע קולות מתוקים , שמחים שמזכירים לו אותה כלומר מעביר בו תחושה של עצב.

"לא לעצור כמישהו עוצר" - אינו רוצה לעצור ולחשוב עליה ועל יופייה אלא פשוט להמשיך וללכת.

"ולא לשמוע שמא מישהו מזמר," - הדובר אינו יכול להקשיב לקול מזמר שהוא קול יפה המסמל דברים טובים ושמחים.

"לא להקשיב איך קול מתוק לוחש:" - הוא אינו רוצה להקשיב לקול מתוק שלוחש את הפזמון של השיר: "יופיה אינו ידוע" שנותן לו אינדיקציה כלשהי על יופיה.

"יופיה אינו ידוע, כמו מכוה של אש." - משפט זה חוזר ומכה אותו שוב כל פעם מחדש כמו מכוה של אש, אינו מרפה ממנו.

הדמויות המרכזיות בשיר

הרוח: הרוח הוא סמל לניידות גדולה, להתחדשות, הרוח אמור אפילו לדעת ולראות הכל מין רוח אלוקית ששוררת במרחבים בלי מוגבלות ושמה לב לכל הפרטים הקטנים. ועם זאת בבית הראשון נכתב שהוא אינו יודע את יופיה יש כאן אפשרות שכנראה באמת יופייה של האלמונית בלתי נתפס שהוא אינו אפילו מסוגל לספר אותו אפילו לא לעץ שאליו הוא קרוב ומניע את הענפים שלו מצד לצד.

העץ: העץ הוא סמל לדבר הקבוע במרחב לעומת הרוח. העץ נמצא במרכז החיים ומייצג את עץ החיים ועץ הדעת שאמור לדעת הכול על האנושות ועל מה שמסביב לה. ולכן, אי ידיעה על יופיה של האלמונית גם מרמז לנו על הקושי בתיאורה של יופיה הנצחי.

הקרש בגדר: הקרש שבגדר הוא קרש שעשו אותו מעץ ממשהו חי וצומח למשהו שהוא דומם ושהפך לגדר למשהו קבוע, דבר שמראה את התגלגלות הדברים. הגדר מסמל בעצם את החציצה בין הדובר לאלמונית דבר שמראה על פרידה ממנה. הגדר מוזכר בבית השני כאשר הדובר עומד ליד הגדר ולוחש לאהובתו "מילות אהבה" כלומר, מילות פרידה.

משב הסתיו: משב הסתיו מוזכר בבית השני כסמל של אוירה רומנטית, אוירה שמתאימה לזוג אוהבים לטייל ולהתבודד משאר העולם. אך כאן באווירה זו הסתיו שומע אותם נפרדים אחד מהשני דבר שלא מתאים לאווירת הסתיו שהיא אווירת בין הערביים. ולכן הסתיו כאן מסמל דכדוך ועצב. ובבית השלישי ישנו משפט שהדובר אומר לעצמו:" ללכת הלאה כשמשב של סתיו עובר" כלומר הדובר אינו רוצה להיזכר במה שקה באווירה זו ולכן הוא ממשיך ללכת הלאה ולא עוצר.

הדובר: בבתים הראשון והשני הדובר מתנהג כאלמוני וקולו אינו נשמע. בבית השלישי לכל אורכו קולו נשמע, הוא נוכח, בהתפרצות מתמשכת וכואבת כאשר הוא רוצה לשכוח כל דבר שמזכיר לו אותה- את אהובתו הבלתי נשכחת ושיופיה אינו ידוע משפט שחוזר לכל אורך השיר. הדובר מציג בבית השלישי את שברון הלב ואת הגעגוע שהוא עובר לאחר שהוזכר בבית השני את הפרידה שקרתה בעבר ליד הגדר. הוא מנסה להתחמק מלהגדיר את יופה שאותה הוא יודע אך רוצה לשכוח. הדובר מנסה לאטום את עצמו מן העולם: מהרוח, מהקולות המזמרים והמתוקים, מהנערים. כל דבר שמזכיר לו אותה.

האלמונית: השיר לכל אורכו מדבר על יופיה הלא ידוע של האלמונית, אהובתו של הדובר. בבית הראשון הרוח, העץ, והקרש שבגדר מעצימים את יופיה על דרך השלילה "אינו". יופיה כך מוצג מהשיר הוא יופי בלתי רגיל, בלתי מושג, יופי מסתורי ובעצם אישה שיופיה הוא האידיאל בשלמותו. בבית השני הדובר והאלמונית נמצאים ליד הגדר ומדברים מילות פרידה כלומר האלמונית נפרדת מהדובר דבר שמשאיר את הדובר כאוב ומפורק מאהבה הנכזבת. הדובר אינו רוצה להיזכר בהגדרת יופיה או איך שהיא נראית כי קשה לו.

הקונפליקט וכיצד הוא מסתיים

הקונפליקט הוא במשפט שחוזר על עצמו במהלך השיר:"יופיה אינו ידוע". ישנם כמה צדדים לקונפליקט: מצד אחד האם באמת יופיה אינו ידוע לא מפורסם אינו מועבר כשמועה מפה לאוזן או שמצד אחד קשה לתאר במילים את יופיה הבלתי נתפס של האלמונית כל כך קשה שאפילו הרוח, העץ והקרש שבגדר אינם יודעים איך ועוד שהדובר יודע את יופיה אך לא רוצה להיזכר בה. הצד השני בקונפליקט הוא הגורם העיקרי בשיר. הקונפליקט מסתיים בכך שהדובר אשר חש בפרידה מאהובתו באמצעות הגדר החוצצת ביניהם מנסה להכחיש כל מה שמגדיר את יופיה ובעצם אומר לעצמו "יופיה אינו ידוע"- יודע את יופיה הנדיר האחר אך מנסה שלא להגדירה היא השאירה אתו מובס מול יופייה ושהוא עדיין לא הצליח לממש אותה, לשקוע בתוכה. הוא מנסה ללכת נגד מה שהוא מרגיש ולכן בבית השלישי הוא אוסר על עצמו איסורים כמו: לא לצעוק, לא לשמוע קול מזמר. ובסופו של השיר הדובר אומר שכל דבר שמעורר את הגעגוע אליה ואל יופיה הוא כמכוה של אש – מכאיבה מאד ומותירה צלקת.

הכוונה הנסתרת בשיר

הכוונה הנסתרת בשיר היא בהתבוננות בתופעה אוניברסאלית אהבה פרידה ושוב אהבה. ממחיש לנו את סגולותיה של אהבה אך באותו טעם את חסרונותיה של פרידת אוהבים כואבת ונכזבת. כך לאחר שאהובתו של הדובר נפרדה ממנו ליד הגדר משאיר את הדובר לא מוכן לסערת רגשות שתעבור עליו המצויה בבית השלישי. הויכוח בין הדובר לעצמו בבית השלישי מראה לנו כמה פרידה היא קשה וכואבת וכל אחד כשלעצמו לוקח אותה למקום רגשי משלו ומפרש אותה אחרת מאנשים הסובבים אותו. הדובר מרגיש שעולמו חרב עליו שהוא לא היה מוכן לפרידה הזאת כשהוא עדיין לא הספיק להבין את יופיה האחר. כך האוהבים מכל דור שהוא חשים במכוה של אש והם נותרים ליד הגדר החוצץ בינו לבינה כך שהיא לא תחזור והשאירה את יופיה כדבר נסתר וחד פעמי ושהוא לא יוכל לראות את יופיה שוב. אך פרידה ואהבה היא חלק במחזור החיים ויש בשיר סוג של השלמה עם המצב וראייה שאין זה סוף העולם ויש להמשיך לאהבה אחרת לאהבה הנצחית.

תקציר השיר

השיר "יופיה אינו ידוע" מדבר על אישה אהובה בשר ודם אשר לא ניתן לדעת את יופיה משום שיופיה המסתורי הוא נדיר, בלתי מוכר ושלא ניתן לתאר אותו במילים. הבית הראשון של השיר מעצים את יופיה של האלמונית בכך ששלושה העדים המופיעים בשיר: הרוח, העץ והקרש בגדר שלא ידוע אם הם בכלל יודעים את יופיה היו אמורים להעביר את תיאור יופיה מפה לאוזן, מאחד לשני אך לא היה להם מה להעביר משום שהם אינם יודעים את יופיה. הבית הראשון מעביר תחושה של אי ידיעה על מה שיקרה במהלך השיר האם יתגלה יופיה באמצעות אחד מהעדים? ובבית השני הדובר שולל עוד שתי אופציות לתיאור יופיה במקום לתת לנו עוד מידע עליה "עיניה לא כמעיין שחור ולא כשיר שפעם שר בהר משב של סתיו"- המילה סתיו מביאה איתה סממנים של סתוויות, ורוחניות המעידים על יופיה. הבית השני מדבר כאן על הסתיו ששמע את הדובר עצמו לוחש לאהובה שלו דברי אהבה ליד הגדר. הגדר מובאת כן כגבול בין האהוב לאהובה כלומר מדובר על מילות פרידה ששניהם אומרים אחד לשני והגדר חוצצת ומפרידה ביניהם כלומר מרומז לנו על פרידה כתוצאה מקשר רומנטי שנוצר בעבר. הבית הראשון היה סטטי, בבית השני הדובר נתן לנו ניצוץ של תקווה האם הוא יגלה לנו על יופיה אך מתברר שלא ועוד הוא מוסיף מימד של דכדוך בתיאור האלמונית כמשב של סתיו. ובבית השלישי הדובר בסופו של דבר מתפרץ ואוסר על עצמו איסורים כמו: לשתוק ולא לצעוק, לשמוע, לא לעצור (מעורר בו מחשבות דחוקות על העבר), לא להקשיב לנערים שדבריהם מתוקים, לא לעמוד יותר מדי לגדר אשר מזכיר לו נשכחות עליה הדובר סיפר לנו בבית השלישי. הדובר אינו רוצה לשמוע קולות מתוקים שמזכירים את קולה, דברים טובים, משמחים, קולות מזמרים אינו רוצה להאזין לכל אלה שבעצם מגדירים את המושג "אהבה" שאותו מחייב את עצמו לשכוח כי הוא מזכיר לה אותה. כלומר בבית השלישי הדובר מקשה על עצמו לא רוצה לזכור אותה, לא רוצה לראות לשמוע ולהקשיב כל דבר שיזכיר אותה כי כל דבר כזה כמכווה של אש- שורף וכואב כי כל אזכור כזה משאיר בו עוד צלקת כמו הצלקת הקודמת.