סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

יגון / צ'כוב אנטון פבלוביץ'

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אנטון פבלוביץ' צ'כוב (1860 – 1904), היה סופר ומחזאי רוסי. בסיפוריו, תוארו החיים ברוסיה בשנות השמונים והתשעים של המאה ה – 19. הוא היטיב לצייר תמונות מציאות בקיצור רב ("כתוב היטב פירושו מחוק היטב"). הוא הרבה לתאר את תחושת רפיון הידיים, אפס התקווה, הבדידות ואי-ההבנה בין איש לרעהו. הוא מיצה את ייעודו כסופר באומרו: "רצוני לומר לבני-אדם, הביטו על עצמכם, מה רעים ומשעממים חייכם!"

תמצית עלילת הסיפור

"יגון" הוא סיפורו של יונה העגלון שהגיע אל העיר הגדולה מהכפר לאחר שבנו מת. הוא מנסה למצוא אדם, לו יוכל לספר על מות הבן ובכך להקל מעט על יגונו. הסובבים אותו מרוכזים בעצמם ואינם קשובים לצרתו. לאחר תאור כללי בפתיחה באשר למקום ולזמן בהם מתרחשת העלילה, נפתחת סדרה של מפגשים בין יונה לבין אנשים שונים, אשר בפניהם הוא מנסה לשפוך את לבו.

תמונה ראשונה: יונה ואיש הצבא

יונה שומר בתוכו מצוקה חזקה. איש צבא עולה לכרכרה. יונה המבולבל מנסה לקשור שיחה עם איש הצבא הנוהג בו בגסות-רוח ובזלזול. יונה כמעט ודורס מישהו. מאוחר יותר, כאשר הוא מנסה שנית לפתוח בשיחה עם איש הצבא, הוא מגלה כי זה עצם את עיניו ונרדם.

תמונה שנייה: יונה והשיכורים

שלושה בחורים שיכורים מנסים לנצל את יונה להסעה בסכום מגוחך. יונה מסכים ובלבד שישיג קרבה אנושית ומעט הקשבה. בדרך השלושה לועגים לו, מקללים אותו, מאיצים בו לנסוע ואף מכים בעורפו. יונה מוכן לסבול את יחסם המעליב ואף מנסה להשתתף בצחוק שלהם. הוא מנסה לספר להם על מות בנו, אך הם לועגים לו ואינם מקשיבים. בולט במיוחד יחסו של הגוץ הגיבן ליונה. כמי שמצוי בתחתית הסולם החברתי ונאלץ לעמוד במהלך הנסיעה לאחר שחבריו הגבוהים והחזקים ממנו דחו אותו – הוא מתגלה כדמות אטומה ובלתי רגישה. זהו אבסורד מכיוון שדווקא הוא, שאמור להיות רגיש וקשוב יותר ליונה, לא רגיש לבעיה האנושית שלו ונוהג בו בזלזול מופגן במיוחד ואף באלימות של ממש.

תמונה שלישית: יונה והחצרן

יונה רואה בצד הדרך חצרן ומנסה לפתוח איתו בשיחה על-ידי השאלה "מה השעה?" היוזמה של יונה נתקלת בחומת אטימות בצורה. החצרן נוזף ומזרז אותו לנסוע מהמקום.

תמונה רביעית: יונה והעגלון הצעיר בפונדק

יונה מגיע לפונדק, מקום בו מתקבצים עגלונים רבים כמותו למנוחת הלילה. הוא חושב על כך שלא הרוויח די כסף על-מנת להאכיל את סוסתו. הוא פוגש בפונדק עגלון צעיר שבדיוק התעורר משנתו כדי לשתות. יונה מנסה לספר לו על מות בנו, אך העגלון הצעיר מכסה מיד את פניו וחוזר לישון. ניסיון השיחה הכושל עם העגלון הצמא למים מסמלת את הניסיון לקשר ושוב האטימות עמה מתמודד יונה. כשם שהעגלון הצעיר צמא למים, כך צמא יונה לקשר על מנת לפרוק את יגונו.

תמונה חמישית: יונה והסוסה

כאבו של יונה גדול מנשוא. הוא לא יכול להרהר לבדו בבנו, לכן מבקש לדבר אל סוסתו. הוא פורק את עומס יגונו. ניכר ביונה שהוא מבין שאין הסוסה מהווה שותפה הולמת לשיח עמו, על כן הוא "מתרגם" את כאבו לשפת עולמה שלה. הוא מבקש ממנה שתדמיין איך היתה מרגישה לו הסייח שלה היה מת. הסוסה מגלה סימני תגובה אנושיים: עיניה בורקות, היא נושפת על ידיו, נראה שהיא מקשיבה, תוך לעיסת קש. מבחינתו של יונה, היא יכולה להזדהות ולהבין את המועקה שלו.


מבנה הסיפור

הסיפור איננו מגיש עלילה ממש בעלת התפתחות, אלא מערך של אפיזודות (תמונות המתארות מפגשים שונים), שבאות בזו אחר זו, ומציגות את הניסיונות הנואשים של יונה ליצור קשר עם אנשי העיר ואת הכישלונות הצורבים הגורמים לו מועקה כבדה.

אקספוזיציה (מצג)

תפקידה של האקספוזיציה הוא להציג את הפרטים הנוגעים לרקע (מקום, זמן, דמויות) הדרושים לקורא לשם הבנת עיקר הסיפור, נושאו ומהלכיו. באקספוזיציה ניתן המידע אודות יונה, מקום הימצאו וזמן התרחשות העלילה.

הזמן: דמדומי ערב, חורף קשה; המקום: לב לבה של עיר גדולה ברוסיה.


הסיבוך (הבעייה)

יונה נמצא בעיר הגדולה, הרחק מכפר מגוריו, בודד מאוד ואחוז יגון עקב מות בנו. הוא מנסה למצוא אוזן קשבת שתשתתף מעט בצערו וכך תקל קמעה על יגונו.

התפתחות העלילה

סדרת המפגשים עם הדמויות השונות, אך ללא הצלחה.

סיום הסיפור; התרה

ה"פתרון" של יונה – הוא שופך את לבו בפני סוסתו.


משמעות מבנה הסיפור

  • כל מבנה שחוזר על עצמו משמעותו הדגשה: מצבו של יונה חמור, הוא מצוי במצוקה נפשית והוא ניצב מול האטימות האנושית שמקיפה אותו בעיר הגדולה.

חזרה על ניסיונות וכישלונות מדגישה:

1. את מצבו העגום והנואש של יונה.

2. את אטימותה של החברה האנושית, שאינה קשובה לבדידותו ומצוקתו של היחיד. איש איש - עסוקים כולם בענייניהם והם אדישים ומחוסרי עניין בנוגע למצוקות של אחרים.


אפיון דמותו של יונה

יונה הוא איכר פשוט, שאינו מוצא את עצמו בעיר הגדולה. תמימותו וטוב-לבו ניכרים בו אף בשעת חייו הנוראה ביותר. רצונו הוא אנושי – לפרוק את צערו עם בני-האדם, שביכולתם להקל בקצת את מצוקתו. הרקע לעיצוב דמותו של יונה: יונה הוא אדם מבוגר שהגיע לעיר הגדולה לאחר שבנו, שהיה עגלון, מת מקדחת. הוא השאיר את בתו בכפר והגיע לעיר בנסיון להרוויח מעט כסף.

תאור חיצוני: תאור מינימלי המופיע בעיקר באקספוזיציה. הוא כפוף ושחוח, לא נע למרות השלג הרב הנערם עליו. הוא מכונס בתוך עצמו, שקוע באבל ובבדידות עקב מות בנו ומתקשה בפעולות הפיזיות הפשוטות ביותר.

אופן דיבור: יונה מתקשה לבטא במלים את צערו. יכולת הביטוי שלו מוגבלת ביותר: "ואצלי, זאת אומרת, אדוני... בני, כלומר, נפטר השבוע". לבו המלא יגון, מקשה עליו לדבר על מות בנו באופן שוטף.

דרכי התנהגות: יונה מנסה ליצור קשר של שיחה על ענייניו הפרטיים עם כל אדם שהוא פוגש. הדבר גורם להתנגשות צורמת בינו לבין הנוסעים והאנשים המרוכזים בעניינים שלהם. יונה נראה כמי שהלך לאיבוד בעיר הסואנת. הוא לא בקיא באורחות העיר המנוכרת וניסיונותיו החוזרים ליצור קשר עם זרים מלמדים היטב עד כמה מצבו נואש.

אפיון באמצעות אנלוגיה לדמות משנה – הסוסה: יונה והסוסה דומים בשפת גופם. שניהם מכוסים בשלג ואינם זזים. שניהם באים מאותו מקום בכפר ומתוארים כעלובים וחסרי חן. הם נראים כשותפים לגורל בתמונת הסיום המצמררת. יונה מנסה להשליך את סיפור חייו על סוסתו באמצעות דימוי מות בנו למות סייח של סוסתו. כך נוצרת הקבלה בין השניים המקרינים אנושיות על רקע ניכור ואטימות השולטים בסביבה החיצונית שלהם.

אפיון באמצעות אנלוגיה ניגודית לדמויות של אנשי העיר הגדולה: א) יונה וסוסתו נעים בקצב איטי בעוד שאנשי העיר נעים במהירות. ב) יונה מדבר באיטיות ובגמגום בעוד שאנשי העיר מדברים בצורה מהירה ועניינית. ג) יונה מנסה ליצור קשר עם הנוסעים בעוד אלו מבטלים כל ניסיון שכזה. ד) הסוסה מקשיבה ליונה הפורק את יגונו בניגוד חד לבני-האדם המתעלמים.

הניגודים בין יונה לבין ההמון מסביב מדגישים את האנושיות שלו בניגוד צורם וכואב לשאר אנשי העיר.

חיי הנפש של יונה: יונה נתון במשבר נפשי עמוק עקב מות בנו. המוטיב החוזר שוב ושוב בהקשר לכך הוא מוטיב היגון ("יגון מעיק"; יגון לוחץ"; "יגון ללא סוף או גבול"; "יגון נורא, תהומי"; "אילו נבקע חזהו של יונה לשניים, ויגונו היה עולה על גדותיו, דומה שהיה מציף בו עולם ומלואו". יונה משתוקק למצוא אדם שיסכים להקשיב לדבריו. נוסף על יגונו הוא נתון בדאגות פרנסה, דאגה לסוסתו הרעבה ודאגה לבתו שנותרה בכפר. אין הוא מסוגל להתמודד עם כל אלו בעצמו. לכן הוא כמה לתמיכה נפשית אנושית.

המספר הכל יודע

המספר הכל יודע מצוי מחוץ לעולם המסופר ויכול להבין ולדעת הכל, גם את מחשבות ורגשות הדמויות. המיוחד במספר זה, שהוא לא רק נצמד לתודעת הגיבור יונה העגלון, אלא גם למחשבות סוסתו, ובכך הוא יוצר האנשה: מצב שבו חפצים, בעלי חיים ושאר פרטים לא אנושיים מקבלים תכונות אנושיות.


תפקידי המספר

  • גורם לקורא להזדהות עם יונה ועם תחושת הבדידות.
  • מציג את עמדתו של הסופר בנוגע לקיום האנושי בעולם, ולבדידות שהיא חלק בלתי נפרד מקיום זה. זוהי ראייה פסימית אודות חיי האדם.


דרכי עיצוב מרכזיות

צ'כוב משתמש במספר דרכים על-מנת לעצב את המסר אותו ביקש להעביר:

  • כותרת הסיפור – הכותרת "יגון" מקבלת משמעות כפולה. מבחינה עלילתית היא מייצגת כמובן את היגון של יונה עקב מות בנו. מבחינת המסר של היצירה כולה, היא מכוונת ליגון הנובע מכישלונותיו החוזרים של יונה ליצור קשר אנושי ובעצם היא מסגירה את האווירה המאפיינת את החברה העירונית של התקופה – אווירת קדרות, מועקה וצער נוכח אטימות בני-האדם והתרכזותם המוחלטת בעצמם בלבד.
  • אנלוגיה בין יונה לבין הסוסה ואנלוגיה ניגודית בינם לבין שאר בני האדם – בדרך זאת מדגיש צ'כוב את ביקורתו כנגד החברה, שאפילו הבהמות בה "אנושיות" יותר מבני-האדם. ("מותר האדם מן הבהמה – אין").
  • מוטיב היגון – ממחיש עד כמה קשה לחיות בחברה מנוכרת וקרה.
  • מוטיב העיניים – באמצעות תיאורי העיניים, ממחיש צ'כוב את ההבדלים בין יונה לבין שאר אנשי העיר ובמיוחד בין הסוסה לבין בני-האדם. איש הצבא שנראה תחילה ידידותי, עצם את עיניו והתנתק מיונה שניסה לתקשר עמו; יונה מחפש עיניים, אך בשל יגונו, הוא מתקשה להביט בעיני אחרים; "יצאו לך העיניים, כלב זקן, או מה? הבט בעינייך!" – פונים בגסות הנוסעים ליונה; האנשים בפונדק ישנים וגם העגלון הצעיר שמתעורר, מזדרז לכסות את עיניו ולנתק בכך מגע מיונה המנסה לדבר עמו; ובניגוד לאלו, עיני הסוסה בורקות בשעה שיונה מדבר אליה ובכך מודגשת אנושיותה בניגוד לשאר בני-האדם.

משמעות הסיפור

הסיפור "יגון" מתאר אווירה קשה, קור, עצב ובדידות. הוא מצייר תמונה קודרת ביותר של העיר הגדולה הבולעת אל קרבה את האדם הבודד, הנתון במצוקה ומשתוקק לנחמה. האירוניה הזועקת מעצם הניגוד בין הסוסה האנושית לבין בני-האדם המתבהמים מכוננת את הביקורת החברתית העומדת במרכז היצירה. ההמון מתואר במושגים של "מערבולת, המוצפת אורות פלצות, שוקקת טרטור אין-קץ ורוחשת אנשים אצים-מתרוצצים בלי הרף". החברה האנושית מוצגת כגוש אנונימי הצועק ומגדף וסוגר מכל עבר על האדם הקטן, חסר-ההגנה ורדוף היגון.


לכאורה, שייכים חייו של יונה לרקע מסוים, אך למעשה הוא שייך לכל מקום ולכל זמן. יונה לא מוצא נפש חיה לדבר אליה – לא משום שהוא עגלון פשוט ונוסעיו אדונים, אלא משום שכל אדם בעיר הזאת שקוע בעצמו ואיננו מוכן להקשיב לזולתו. יגונו של יונה הוא יגון של כל אדם, שאין לו אדם אחר שמעוניין בו. כך זוכה היצירה הזאת למשמעות אוניברסלית, המתריעה מפני חברות אנושיות המבטלות את היחיד ומקדשות ערכים של אגואיזם, דורסנות, אטימות וניכור אנושי.


"דבר אחד הקורה לדעתי כמעט בכל מקרה ומקרה הוא, שכאשר מתברר לאדם ששמעו אותו בעמקות, עיניו מתלחלחות. סבורני שבמובן מסוים הוא בוכה משמחה. הוא כאילו אומר 'ברוך השם שמע אותי מישהו. מישהו יודע מה פירושו להיות אני'. ברגעים כאלה, עמד לפני דימוי של אסיר החבוש בתאו, המשדר יום אחר יום בצופן 'האם מישהו שומע אותי? היש שם מישהו? האם מישהו יכול לשמוע אותי?' ולבסוף הוא שומע באחד הימים דפיקות חלשות, שפירושן 'כן'. מענה פשוט זה, משחרר אותו מבדידותו, והוא נעשה שוב יצור אנושי. ישנם אנשים רבים החיים כיום בתאי-כלא פרטיים; אנשים שמבחוץ, מאומה לא ניכר בהם, ושצריך להאזין להם באוזן קשובה מאוד, כדי לשמוע את השדרים החלשים שנשלחים מתוך תא הכלא". (קארל רוג'רס, "חופש ללמוד", עמ' 221 –222).