סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

חורבן גלות וגאולה

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חורבן גלות וגאולה

מלכים פרק כד-כה

כ"ד: נבוכדנצר מלך בבל עלה להילחם ביהודה ולכבשה, ואז נאלץ יהויקים "להיות עבד" לנבוכדנצר,כלומר יש לשלם לו מסים,במשך שלוש שנים. לאחר שלוש שנים מרד יהויקים במלך בבל. מלך מצרים לא יכול היה לעזור ליהויקים בשלב זה.הוא כבר היה חלש מאוד בגלל המלחמות הרבות שניהל במלך בבל,והעדיף לא לצאת מתחום ארצו.

בפס, 4 נאמר שחטאי יהויקים לא היו רק בתחום הדתי אלא גם בתחום המוסרי:"וגם דם הנקי אשר שפך וימלא את ירושלים דם נקי" מכתובים אחדים בספר ירמיהו מתברר שיהויקים הרג את מתנגדיו הפולטים והדתיים.

באותם ימים היה מלך בבל עסוק במלחמות עם מלכים גדולים וחשובים יותר מיהויקים,ועל כן שלח צבאות קטנים יותר לתקוף את יהודה,להחליש את צבא ה ולגרום לאבדות. הכשדים(בבלים),המואבים,הארמים ובני עמון היו משועבדים למלך בבל,ובפקודתו שלחו גדודי צבא ליהודה שיתקפו ויחלישו ככל האפשר את הצבא ואת העם ביהודה

המחבר רואה בצבאות אויבים אלה כלי ביד ה' להענשת יהויקים על חטאיו לה':"וישלח ה' בו את גדודי כשדים ואת גדודי בני עמון"(פס' 2).ה' הוא הכוח הסמוי המפעיל את צבאות האויב נגד יהודה. לכאורה פועלים כמעשה אדם אך הם בעצם פועלים ככלי לה'. עונש הגלות נקבע עוד בימי מנשה והוא קבוע באבן ואינו ניתן לשינוי בנגד למחשבה של חלק מהעם.

מלכים ב' כ"ד 8-16 :מלכות יהויכין וגלותו יהויכין מלך בירושלים שלושה חודשים בלבד.עם עלייתו לשלטון הוא נאלץ להתמודד עם בעיית המצור הבבלי.מלך בבל שסיים בהצלחה את מאבקיו עם אויביו הגדולים התפנה לטפל בבעיות קטנות יותר כמו המרד ביהודה.צבאו נשלח להכניע את מלך יהודה,והטיל מצור על העיר .יהויכין העדיף להיכנע ולהישאר

בחיים,וכך היה העונש שנגזר על יהודה ומלכה היה:

1.הגליית 10,000 איש : המלך יהויכין ונשיו,אמו,כל האצולה,הפקידות הבכירה וכל בעלי המקצוע(פס' 11,14)

2.החרמת כל אוצרות בית המקדש ובית המלוכה (פס'13)

גלות זו נקראת גלות יהויכין,גלות האצולה או הגלות הקטנה,והיא אירעה בשנת 597 לפסה"נ.

מילים החוזרות על מנת להדגיש את גודל המכה : "ואת כל" שש פעמים בפס' 13-16 "את" 5 פעמים בפסוק 15 כדי להדגיש את היקף ההגליות וביזת הרכוש

מלכים ב' כ"ד 17-20 מלכות צדקיהו: צדקיהו היה דוד של יהויכין לכן לא המלך הוגלה הוא לא היה היורש הלגיטימי אך הוא הומלך ע"י מלך בבל כמלך בובה הנאמן למלך בבל שיעשה כדבריו

מלכים פרק כ"ה: פס'1:בשנה התשיעית למלוכת צדקיהו בא מלך בבל בראשות צבאו על ירושלים: "ויבנו עליה דיק סביב" כלומר הציבו כלי מצור ומכונות להבקעת חומת העיר. במקביל למצור זה תקף מלך בבל את ערי יהודה כפי שמתברר מעדויות שונות במקרא ומחוצה לו: א.עדויות מקראיות: ירמיהו ל"ד 7 ב. עדויות חוץ מקראיות: חרס לחיש מספר 4

פסוקים 2-4 המצור על ירושלים

המצור נמשך כשנתיים "עד עשיתי עשרה שנה למלך צדקיהו".לבסוף תש כוחם של הלוחמים והאזרחים המורעבים:"בתשעה לחדש ויחזק הרעב ולא היה לחם לעם הארץ". אפילו לאצולה,לעם הארץ כבר לא היה מה לאכול בשלב זה כבר פרץ מלך בבל את חומות העיר וצדקיהו ברך מלווה בקבוצת לוחמים.

פסוקים 7-5: עונשו של צדקיהו

צדקיהו והמלווים שלו ברחו לערבה אבל הבבלים גילו על בריחתם:"וירדפו חיל כשדים אחר המלך וישגו אותו בערבות וכל חילו נפצו מעליו".מה שאומר בעצם כשחילו של צדקיהו ראו את הכשדים מתקרבים אליהם הם ברחו והשאירו את צדקיהו חשוף ולבד. הוא נלקח לבסיס הצבאי של מלך בבל ברבלה סוריה. נערך לו משפט והוא נמצא אשם בבגידה. בגידה כפולה: הוא הפר את אמונו של מלך בבל שהמליך אותו,וגם הפר את שבועתו בשם ה' להיות נאמן למלך בבל,ולפיכך פגע גם בה' . עונשיו היו: בניו הומתו לנגד עיניו,עיניו נוקרו,הוא נאסר ונלקח לבבל ושם מת.

פסוקים 8-21 העונשים לתושבי יהודה

1.ירושלים נשרפה בידי חיילי בבל פס' 8-10: 2.תושבי העיר הוגלו פס' 11 :בארץ נשארו רק חקלאים שיעבדו את האדמות וישלמו מסים למך בבל(פס'12) 3.כל כלי בית המקדש נלקחו(פסוקים 17-13) 4. 72 אנשי אצולה נלקחו למשפט ואחר הוצאו להורג(פסוקים 8-21)

בכך מוטט סופית מלך בבל את ממלכת יהודה וקטע את שלטון בית דוד,שבגד בו.הגלות נקראת גלות בבל או הגלות הגדולה . הקבוצה הקטנה של עובדי האדמה שנשארה בארץ אינה נמצאת חשובה בעיני הכותב והוא אומר:"ויגל יהודה מעל אדמתו"(פס'21)

פסוקים 22-26 :גדליהו בן אחיקם

מלך בבל מינה על התושבים שנשארו ביהודה את גדליהו בן אחיקם בן שפן מאצולת ירושלים. גדליהו מציג מדיניות חדש: להיות נאמנים למלך בבל כדי לשמור על חיים שקטים ככל האפשר(פס'24) אולם ימי שקט אלו לא נמשכו זמן רב גדליהו נרצח ע"י ישמאל (פסוק 25) בגלל

מניע אישי : בפס' 25 נאמר שישמאל היה "מזרע המלוכה",כלומר ממשפחת דוד,ואולי הוא חשב שמגיע לו למלוך

מניע פוליטי:לפי עדויות מקראיות אחרות נלמד שישמאל בן נתניה היה נציג כוחות פוליטיים שרצו לבגוד במלך בבל.

נקבעו 4 צומות עקב אירועים אלה: צום על המצור על ירושלים צום על בקיעת חומות ירושלים צום על חורבן בית המקש ושריפתו צום לזכר רצח גדליהו


פסוקים 30-27:שחרור יהויכין מבית הכלא

יהויכין מלך יהודה שוחרר מהכלא בבל ע"י מלך בבל החדש אוויל מרודך. עד יום מותו זכה יהויכין ליחס מכובד וטוב מיותר מאשר כל מלך שהיה בכלא בבל. סיום הסיפור בשחרורו של מלך יהודה הוא על מנת לסיים בנימה אופטימית עם תקווה לזה שצאצאיו של המלך ישובו למלוך על יהודה.

יחזקאל ל"ז: הנביא יחזקאל הוא בין היהודים שהוא לבבל בגלות יהויכין .הוא החל לנבא מהשנה החמישית לגלות יהויכין בבל.

פסוקים 1-14

" הייתה על יד ה"-יחזקאל מתאר חזון .המונח "רוח ה" מתאר את תחושת הנביא,כשהוא חש שהוא מקבל מסר מאלוהים

ויוציאני ברוח ה וינחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות" חזון זה מתאר בקעה מלאה עצמות.ברור שעצמות אלה היו פעם גופות של בני אדם חיים ,וברור שגופות אלה לא יחזרו להיות בני אדם חיים. אך כשה' שואל את יחזקאל:"בן אדם,התחיינה העצמות האלה?",עונה יחזקאל:"אדוני ה',אתה ידעת",מפני שהכול תלוי ברצונו של ה'.אם ירצה דבר אינו נשגב מיכולתו הוא יוכל להחזיר עצמות אלה לגופות ולהפכן לאנשים חיי. וכך נעשה העצמות הפכו לבן אדם חי עם נשמה . אז מסביר אלוהים ליחזקאל את פירוש החזון שראה :"בן אדם העצמות האלה כל בית המה הנה נגזרנו לנו". העם מעיד על עצמו: "יבש עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו". הגולים מדמים את עצמם לגוף מתפורר של מת, או לאנשים המשולים למתים ,מפני שגורלם כבר נחרץ.הם ימותו בגלות.לכך עונה להם יחזקאל באותה מטאפורה,מטאפורת העצמות היבשות.אלוהים יכול להחזיר לחיים גם עצמות יבשות,ועל כן הוא יכול להחזיר את הגולים,את "העצמות היבשות",מבבל,להיות בארץ ישראל.כלומר ,לחזור להיות גוף חי מבחינה לאומית,עם עצמאי במדינתו. החזרה לחיים לאומיים שרק ה' יכול לגרום לה.

פסוקים 15-28 : חזון העצים

בנבואה השנייה מספר יחזקאל שהוא נדרש לקחת עץ ולכתוב עליו יהודה ,לקחת עץ נוסף ולכתוב עליו "יוסף או אפרים"(כינויים של ממלכת ישראל). אחר כך עליו לאחד את שני העצים בידו. שישאלו אותו הגולים הסקרנים מה הוא עושה ומדוע,יסביר להם כי מעשה זה מסמל את איחוד שתי הממלכות בעתיד,יהודה וישראל לממלכה אחת.בעתיד תהיה לישראל ויהודה ממלכה אחת עם מלך אחד,וכולם יעבדו אל אחד,את ה',לא יחטאו עוד ולכן לא יגלו עוד ולא יחרבו עוד לעולם.שימו לב הכרזה הבלתי מותנית "ולא יטמאו עוד בגלגלויהם ובשקוציהם וכל פשעיהם והושעתי אתם מכל מושבתיהם אשר חטאו בהם וטהרתי אותם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים"-העם נאינו נדרש למלא אחר תנאים כלשהם,את כל הפעולות עושה ה',כלומר אין בחירה חופשית. יש הסבורים שפס '28 נאמר על רקע של ויכוח של הגולים עם הגויים אשר סביבותיהם,משו שנאמר שה' יגן על עמו באמצעות המקדש.יחזקאל מפנה הערה זו במיוחד אל הגויים אשר סביבותיהם ,משום שנאמר שה' יגן על עמו באמצעות המקדש . יחזקאל מפנה הערה זו במיוחד אל הגויים-כנראה אל הגויים הלועגים לגולים היהודאיים שישבו בקרבם.ההבטחה לקדש את ישראל ולהגן עליהם היא תגובתו של הנביא,בשם ה',ללעגם של הגויים המפקפקים בקיומו של ה' ובהגנתו על עמו. הנבואה הראשונה והנבואה השנייה יוצרות רצף שלנבואות נחמה:ראשית יביא ה' את הגולים חזרה לארצם,ואז תוקם ממלכה אחת שבה יבנה מקדש אחד,וימלוך עליה מלך אחד,מבית דויד.הישיבה בארץ תהיה לנצח,וכך גם הברית שתיכרת בין ה' לעם.

המילים והשורשים

השורש א.ח.ד מציין את ההפרדה וההיבדלות בהווה ומנגד את האחדות. מילה מנחה :עולם (פס' 25-28. המילה מגישה את הנצחיות מחויבותו של ה' לישראל שורש מנחה: ק.ד.ש(בפסוקים 26-28)השורש מופיע שלוש פעמים בקטע משמעות השורש היא שה' מגן על ישראל.

ישעיהו מ' 1-14

פסוקים 1-2: בפסוקים אלה עיקר דברי ישעיהו הם דברי נחמה ועידוד שעיקרם: תם עונש הגלות והחורבן .כפך המילים "נחמו נחמו " מעודד את בני העם להכריז על גאולה ,ממחיש את דחיפותנ ומדגיש את המצוקה ואת הייאוש שבהם היו שרויים הגולים. לפסוק "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם" ייתכנו שתי פירושים.

1. הנביא פונה אל הגולים ומבקש מהם להתנחם,כלומר להפסיק להתייסר כי הגיע הזמן לנחמתם זמן גאולתם. 2. הנביא פונה לגויים ומבקשם לנחם את הגולים שיעזרו לגולים לעלות לארץ. מסקנת פסוקים 1-2: ירושלים ריצתה את מלוא עונשה,התקופה שתכנן ה' לגלות יהודה תמה,ולכן אפשר לעלות לארץ.

פסוקים 3-5

פסוק 3:הנביא מודיע שהוא שומע את הציווי הניתן לטבע לפנות דרך לה'.הכוונה כמובן לפינוי דרך לגולי יהודה העולים לארץ,אך מכיוון שה' מלווה אותם בדרכם הולך בראש הצועדים,מציג זאת כאילו הטבע מפנה דרך לה'.

פסוק 4: מדגיש הנביא שה' ישנה את הדרך לעזרתם של ההולכים להקל עליהם אבל אין צורך בעצם כי רוב הדרך לבבל מישורית, אז למה בכל זאת? על מנת להזכיר לעם את יציאת מצריים שבה שינה ה' את תנאי השטח על מנת לעזור לעם בדרכו,ובכך להראות להם שה' עוד איתם.

פסוק 5 : כל שינויי תנאי הדרך תהייה התגלות אלוהית בפני האנושות אז יכירו כל בני האדם שה' הוא בעל עוצמה אדירה ועוצמתו היא זאת שהביאה לגאולת ישראל.


פסוקים 6-8:

פס' 6: הנביא שומע קול המצווה עליו לקורא אל העם. הוא מתמרד הוא אומר שאין לו למי לקרוא ושהעם מת ברוחם

פס' 7:בפס' זה נאמר שהעם מת מבחינה רוחנית והם יבשים בעקבות עונשם.

פס' 8 :בפס' זה הנביא מקבל עליו את השליחות הנבואית הוא יודע שמצב העם קשה אבל הוא ביטחון בה'.

פסוקים 9-11:

פס'9 : בפס' זה הנביא קורא ל"מבשרת ציון",דמות דמיונית ביהודה,לעלות על הר גבוה ,כדי שתוכל לראות מרחוק את הגולים העולים ,ותבשר לשרידיהם של יהודה וירושלים שהעולים ברך.

פס' 10: בפסוק זה מתואר שה' יניהג את העם כרועה לצאן שלו ויגן עליהם מפני כל צרה.

פס' 11: בפס' זה מתארים את ההגנה של ה' על העם גם בצורה העדינה של העזרה לחלשים ולא רק של הגנה מאויבים ושה' ישאר עם עמו לאורך כל הדרך.

פסוקים 12-14

בפסוקים אלה הנביא מתאר את כוחו של ה' ומראה כמה שהוא כל יכול ואם הוא יכול ליצור את כל עולם ברור שהוא יוכל להגן עליהם והוא מוכיח זאת באמצעות רצף של שאלות רטוריות.


אמצעים ספרותיים בפסוקים 1-14

1. תקבולת

א. תקבולת נרדפת בפסוק 3 ב. תקבולת ניגודית בפסוק 4

2. האנשה

א. האנשת ירושלים כבעלת רגשות בפסוק 2 ב. האנשת האלה ה' מוצג כבעל גוף אנושי בפסוקים 5 ו11

3. א.כל בני האדם מדומים לעשב בפסוק 6 ב.אלוהים מדומה לרועה

4.חזרות על מילים או משפטים

א.חזרה על מילה :"נחמו נחמו" פס' 1 ב. חזרה על משפט: "ייבש חציר נבל ציץ" פסוק 11 5. ניגודים החציר היבש והזמני מול ה' הנצחי פס' 8\ 6.ריבוי פעלים לשם זירוז פס' 9 7. שאלות רטוריות פסוקים 12-14







עזרא א': 1-8 הצהרת כורש נאמרת בשפה העברית, ומועברת בקול ("כרוז") ובמכתב ("ספר"), "לכלות דבר ה' מפי ירמיה"- כשנגמרו שבעים שנות השעבוד שירמיה ניבא.בפס' 2-3 מבטאים 2 תפיסות: 1. פס' 2: אל אוניברסלי, של כל העולם, של כל העמים.אלוהים יוצא את ההיסטוריה העולמית- גרם שכורש ישלוט כדי לאפשר ליהודים לחזור.כורש היה ידוע סובלן מבחינה דתית ועודד לשקם מקדשים שנהרסו ע"י הבבלים. 2. פס' 3: אל מקומי, רק בירושלים ורק של עם ירושלים.במילים "מי בכם" הוא אומר שההצהרה אינה מחייבת את כל היהודים אלא רשות. בפס' 7 נרמז אירוע היסטורי: חורבן בית המקדש הראשון ע"י הבבלים ולקיחתם של כלי המקדש ב-586 לפנה"ס. הצהרת כורש נותנת זכויות אלה: א.זכות השיבה ליהודה ב.כל יהודי זכאי להשתתף בבניין בית המקדש ג.יהודי עני שאינו יכול לענות זכאי לקבל סיוע חומרי מהיהודים הנשארים בבבל. ד. אנשים (יהודים וגויים) שחיים באזור של היהודים שעולים ייתנו תרומה כמיטב יכולתם לבניית המקדש. אמנם ניתנת זכות דתית לשוב לארץ ולבנות את בית המקדש השני, אך אין אוטונומיה מדינית.ששבצר הוא מנהיג העלייה. ממצא חוץ מקראי- גליל כורש: "אנוכי כורש מלך בבל המלך הגדול והחוקי... מורדוך האל גרם לתושבי בבל לאהוב אותי.דאגתי לשלום בבל ולשלום שאר ערי הקודש.לכל העם שמקדשיהם היו חרבים החזרתי את פסלי האלים ובניתי להם מקדש לעולמים... ואף השבתי לתושבים את מקום מגוריהם" שלושה הבדלים בין אזרע א' לגליל כורש: 1. בעזרא כורש נותן ק לעם ישראל את הזכות הדתית לבנות בית מקדש בא"י. בגליל כורש נותן זכות דתית לכל העמים. 2. בעזרא כורש מדבר בשם אלוהי ישראל ואילו בגליל הוא מדבר בשם מורדוך (האל הבבלי) 3. בעזרא הזכות היא דתית בלבד לגולים, ואילו בגליל הוא נותן להם גם זכות מדינית.

עזרא ג' 1.הקמת מזבח ה' וחידוש הפולחן (1-6) העולים מבבל מתקבצים בירושלים לאחר שהתיישבו "בעריהם"- היישובים שמהם הגיעו אבותיהם.הם מתקבצים בחודש תשר ובראשם שני מנהיגים: ישוע בן יוצדק, מנהיג דתי, וזרובבל בן שאלתיאל, מנהיג מדיני-נכדו של יהויכין.ששבצר לא מוזכר, יש הטוענים שזה שמו השני של זרובבל, אבל יש הטוענים שהיה זקן ולכן לא היה פעיל במלאכת הבנייה של בית המקדש, ושזרובבל היה בעצם אחיינו של ששבצר.בניית המזבח היה השלב הראשון בבניית בית המקדש.המזבח נבנה על כל "מכונותיו"-יסודותיו, המזבח נבנה על היסודות של המזבח מבית ראשון.השומרונים גרמו לבניית המזבח על המזבח הראשון משום שהם איימו עליהם בזמן הבנייה.ישנם מספר סוגי קורבנות שהוקרבו: • קורבן תמיד- פעמיים ביום, כל יום (בין אם זה חג או חול) • קורבן חודשים- בראש חודש • קורבן מועדי ה'- במשך שבעת ימי סוכות • קורבן נדבה- היחיד מביא כנדבה לכוהנים, לנביאים ולעניים. בניית המזבח החלה ב-537 לפנה"ס, אך עדיין לא החלה בניית בית המקדש. 2.הנחת יסודות בית המקדש השני (7-13) מנהיגיהם של העולים (זרובבל וישוע) ממונים ומנצחים על מלאכת הבנייה, וחוגגים את ייסודו בשמחה רבה.בניית בית המקדש לא הושלמה אלא מדובר רק על היכל ה' שנבנה. המקדש החל להיבנות בחודש השני משום שזה הזמן ששלמה החל לבנות את המקדש הראשון, וע"י כך מנסים להשוות בין שני המקדשים ולהגדיל את חשיבות השני.בפס' 12-13 המילה המנחה היא "קול": • "קול שמחה"- הצעירים שלא זכו לראות את בית המקדש הראשון ותפארתו שמחים. שמחים שהוקם היכל ה' שוב, אין להם מקור להשוואה והם שמחים במה שיש.

• "קול בכי"- המבוגרים עצובים משום שראו את בית המקדש הראשון בתפארתו, היכל ה' נראה להם צנוע ודל. • "קול מעורב"- קול שנשמע מרחוק.אלה הנמצאים רחוק, קשה להבחין האם מדובר בקול של בכי או שמחה.





חגי פרק א'

חגי מנבא בירושלים 18 שנה לאחר הצהרת כורש ושיבת ציון. תקופתו היא 520 לפנה"ס. בתקופתו הייתה יהודה פחווה(מחוז) באימפריה הפרסית, כלומר ליהודה ולירושלים אין עצמאות מדינית. מנהיג העולים משמש כפחת יהודה ובתקופה זו סובלים, החוזרים לארץ, ממצוקה כלכלית קשה, שנבעה כנראה ממספר שנות בצורת רצופות שתקפו את האזור. בעקבות הבעיה הכלכלית עיכבו שבי ציון את בניית בית המקדש. חגי דורש מהעם להמשיך לבנות את בית המקדש ומעודד אותם בכך, שהוא מבטיח שמצבם הכלכלי ישתפר, אם יבנו את בית המקדש.

פסוק 1: העורך מוסר את המועד המדויק של נבואת חגי- א' באלול שנת שתיים לדרוויש (520 לפנה"ס). פסוק 2: חגי מצטט את טענת העם: שעדיין לא הגיע הזמן לבנות את בית המקדש, העם שרוי במצב כלכלי קשה ועסוק בבעיות קיומיות ולא בבניית בית המקדש. חגי מתנגד לטענתם ומנסה לשכנע את מנהיגי העם להתחיל בבנייה. "לא עת בא עת בית ה' להבנות" (פס' 2) הכפלת המילה "עת" יוצרת קושי תחבירי. פיתרון: הנוסח המקורי כנראה השתבש ונוצרה הכפלה בהעתקה.

פסוק 3-11: תשובת חגי לטענת העם פסוק 4: קיימת שאלה רטורית- איך ייתכן שאתם משקיעים בבניית בתיכם ויושבים ספונים בביתכם בזמן שביתו של ה' הרוס? ספון=מוחבא בפסוק זה משתקפת תפיסת אלוהות מקומית ומוחשית, ה' זקוק לבית לאחר שביתו הקודם נהרס. פסוק 5-6: חגי טוען שהבצורת והמצב הכלכלי הקשה הפוקד את העם הם עונש על שלא בנו את בית המקדש. חגי נותן דוגמאות רבות למצבם הכלכלי הקשה, שנגרם מהתנהגות מזלזלת בה'. א. אתם זורעים הרבה ומביאים מעט תוצרת. ב. אתם אוכלים אך אינכם שבעים. ג. מגדלים גפנים אך לא מצליחים לייצר מספיק יין לשתייה, ולכן הנכם שותים יין אך, לא יכולים להשתכר בשל הכמות המועטה. ד. אינכם יכולים לקנות בגדים ראויים כדי שיחממו אתכם כראוי. ה. "והמשתכר משתכר אל צרור נקוב" –מטאפורה. הכיס שבו נשמר הכסף כביכול נקוב, לכן הכסף שנכנס לשם נעלם במהרה. משמעות המטאפורה היא שאין ברכה בכסף שהם מרוויחים, השכר נמוך וכספם נעלם מהר. פסוק 8: חגי קורא לעם לשנות את גישתו לגבי בניית בית המקדש. הוא מבקש משבי ציון לעלות להרי ירושלים ולהביא משם עצים לבניית בית המקדש. חגי מדגיש את העובדה שה' יכבד ויקבל את ביתו החדש על אף, שייבנה מעצים פחות משובחים מארזי הלבנון.


סיבה תוצאה טענת העם מצב כלכלי קשה אי בניית בית המקדש טענת חגי אי בניית בית המקדש מצב כלכלי קשה

פסוק 9-11: הנביא חוזר ומפרט את המצב הכלכלי הגרוע שהעם נתון בו- הם מצפים לאסוף מהשדה יבול רב, אך בפועל אוספים מעט, את המעט שהם מביאים לבתיהם, הם לא יכולים לאכול, כיוון שה' מפזרו לכל עבר. לטענת חגי הסיבה היא ביתו החרב של ה' בעוד להם יש בתים. התוצאה- בצורת ואי צמיחת יבול.

השורש ח.ר.ב. מדגים את עיקרון המידה כנגד מידה. החטא- כל אחד דואג לביתו בעוד ביתו של ה' חרב (הרוס) העונש- ה' יטיל חורב (שממה) על כל הארץ ומה שמצוי בה. פסוק 2-11: המילה בית משמשת כמילה מנחה. היא מציגה את הבעיה- העם דואג לבנות קודם כל את ביתו ומזניח את בית ה'. וכן היא מציגה את התוצאה של דחיית הבנייה של בית ה' ע"פ עיקרון מידה כנגד מידה- הם אינם ממהרים לבנות את בית המקדש ודואגים קודם כל לבתיהם, לכן היבול המעט שיביאו לבתיהם יתפזר ברוח ולא יוותר דבר. פסוק4-7 ופס' 8-11: חוזרים על עצמם ודומים זה לזה לכן נוצר קושי של כפילות. פיתרון- נראה שסדר הפסוקים השתבש ומקומו המקורי של פסוק 8 הוא לאחר פסוק 11. פסוק 12-15: בהשפעת חגי הנביא, החל העם בבניית בית המקדש. חגי מעודד שלא יפחדו כי ה' איתם ויהיה איתם לאורך הבנייה כולה. ע"פ פסוק 15 הבנייה מתחילה ב-24 באלול.


ישעיה ס"ב נבואה זו שייכת לישעיהו השני, אשר ניבא בזמן הגלות . הוא משמיע נבואות נחמה לעודד את השבים.

הרקע לנבואה(נבואה נחמה)

בנבואה זו מדובר בתקופת שיבת ציון. בעקבות נבואות נחמה ששמע העם מפי הנביאים, הם באו מלאי תקוות אך ציפיותיהם נכזבו. המציאות הייתה שונה ממה שקיוו. הנבואה בפרק משקפת את האכזבה שחשו בכמה תחומים.

  • מעמד בינלאומי פס' 2-3, לא כפי שציפו.
  • מצב כלכלי, פס' 4.
  • מצב ביטחוני, פס' 6-8.
  • תחושה כללית שהאל נטש אותם, פס' 4, 12.

הנביא ישעיהו מנסה בפרק להפריך תחושות אלה. הוא מעודד את העם להאמין שבעתיד יהיה טוב יותר. פס' 1-5, ציון תחזור להיות מכובדת כבעבר. מיהו הדובר בפס' 1 ומה הוא מבטיח? כמה אפשרויות:

  1. מקובל לפרש שהדובר הוא ה'.אך יש מתנגדים האומרים שזה לא הגיוני כי בכל הפרק מדובר על ה' בגוף שלישי ולכן לא הגיוני שכאן ה' הוא הדובר. ( טעון שכנגד הוא שבפס' 8 ה' נשבע בגוף ראשון לכן אין סבה לפקפק שה' הוא הדובר).
  2. ראב"ע טוען שהדובר הוא ישראל שבגלות.
  3. יש אומרים שזה הנביא מדבר.

"למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט...." (תקבולת נרדפת), האל מבטיח כי לא יחשה לא ישקוט לא ישתוק לא ינוח למען ירושלים.

בפס' 1 יש 2 דימויים מה תפקידם במסגרת נבואת הנחמה? "עד יצא כנגה צדקה", "וישועתה כלפיד יבער". (תקבולת כיאסטית) "עד יצא כנגה צדקה"- הנביא מבטיח שצדקתה =גאולתה, של ציון תראה כנוגה = אור חזק ובוהק באפלה, וישועתה תראה כלפיד אש הבוער ומאיר בחשכה. (צדקה= ישועתה, הצדק שיעשה ה' עם העם). הנביא מבטיח שלא ינוח ולא ישקוט ולא יפסיק להתפלל ולפעול למענה עד שצדקתה וכבודה יתגלו לעיני הגויים:" וראו גויים צדקך, מלכים כבודך". הגויים יראו את הצדקה שיעשה ה' עם העם, או יראו את הצדק שיעשה האל עם העם. מכל מקום עזרת ה' תעלה את כבוד העם בעיני הגויים ומלכיהם. תפקידם של דימויים אלה של האור- להמחיש ולהדגיש את נס הגאולה שיופיע על רקע חשכת מצוקתם של הגולים.

"וקורא לך שם חדש, אשר פי ה' יקבנו". יקבנו- ה' יקוב, יקרא, יבטא, יכנה, יפרש שם חדש לירושלים. בעבר כונתה ציון בכינויי גנאי שונים כמו "עזובה", "שממה". השמות ביטאו את מצבה של ירושלים בגלל שה' נטש אותה. השמות החדשים מבטאים גם גורל חדש. ה' מייעד לה גורל חדש. מעכשיו ה' חפץ בה ואוהב אותה כאישה נשואה לאיש= בעולה, אשר דואג לה ומעניק לה חסות. השמות הישנים של ציון- עזובה, שממה, סימלו את עברה הקשה והקודר. השמות החדשים- חפצי-בה, בעולה- מסמלים את עתידה המפואר והמכובד. פס' 3:" והיית עטרת תפארת ביד ה', וצניף מלוכה בכף אלוהיך". ירושלים תהיה כעטרת תפארת, ככתר מפואר, וכצניף מלוכה, מצנפת, מעין כתר או כובע בד המשמש את המלכים. יש כאן מטאפורה, דימוי של העיר לכתר או למצנפת מלכות. כשם שמלך מתפאר בכתרו כך האל מתפאר בציון שהיא יקרה לו. לירושלים יהיה מעמד מיוחד ונעלה אצל ה'. פס' 4 מפרט את מה שנאמר בפס' 2, לגבי שינוי השמות. פס' 5, "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוהיך". הנביא משתמש בשורש בעל. שמה של הארץ יהיה בעולה, כלומר יהיו לה בעלים לא ארץ הפקר. בהמשך יש משמעות של יחסי מין. יחסי העם והארץ מדומים ליחסים בין בחור ובתולה, ויחסי ה' ועם ישראל מדומים ליחסי חתן וכלה. כמו שבחור בועל בתולה מתחתן, כל יבעלו בני הארץ את ארצם , כלומר יעבדוה ויפרוה. כמו שחתן שמח על נישואיו עם הכלה כך ה' ישמח על יחסיו עם העם.


פס' 6-9, דאגת ה' לביטחונה של ציון. מפס' אלה ניתן ללמוד על מצבה הקשה של ירושלים. בתקופת הכיבוש פרצו הבבלים את חומותיה, שרפו את שעריה, בזזו רכושה,והחריבו אותה. הנביא מבטיח שהביטחון יחזור לעיר. פס' 6-7. יש הרואים בהם שני דוברים ה' והנביא. ה' אומר כי הפקיד שומרים על חומות העיר. מי הם השומרים? יש אומרים שומרים ממש. – ה' הפקיד אותם לשמור על שלום העיר בגלל מצבה הקשה. יש אומרים שהכוונה לדורשי שלומה של העיר, לנאמני ציון. המכונים גם "המזכירים את ה'"- שתפקידם להזכיר לאל להושיע את עמו, ולבנות את ציון. באותו כיוון אומר רש"י- השומרים הם מלאכי השרת המזכירים לה' כי יש לבנות מחדש את החומות. פירוש אחר-רד"ק- אבלי ציון שמתפללים ביום ובלילה על ירושלים. בהמשך פס' 6 ובפס' 7 הנביא אומר:" המזכירים את ה' אל דמי לכם. ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהילה בארץ". "אל דמי לכם"- אל תשתקו , אל תהיה לכם דומיה, שקט. "ואל תתנו דמי לו"- אל תתנו שקט לה' , התפללו והתחננו אליו ללא הפסק, עד שתבוא הישועה. "עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהילה בארץ"- עד אשר יבנה ה' את ירושלים, ויגרום שתהילתה תצא בכל הארץ. המלה "דמי" מופיעה בפס' 6 ובפס' 7- אילו שתי דרישות מצד הנביא מובעות באמצעותה? בפס' 6- הנביא דורש מהשומרים לא לנוח ולא להפסיק להתפלל לה' למען טובת העם. בפס' 7- הנביא דורש מהעם לא להניח לאל בתפילותיהם , לעורר אותו שיפעל למענם, עד שהעיר תחזור לימי תפארתה.

פס' 8-9. "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו- אם אתן את דגנך עוד מאכל לאויביך, ואם ישתו בני נכר תירושך אשר יגעת בו..."

בעבר אפשר ה' לאויבי ישראל לפגוע ביבוליה. לבוז אותם ולאכול אותם. בניגוד למצב בעבר נשבע האל בימינו, ידו החזקה, שלא יחזור מצב דומה. אלה שטרחו וגידלו ייהנו מהפרות. מאספיו= אוספי התבואה יאכלו את יבולם, ומקבציו= מקבצי הענבים, ישתו את התירוש בחצרות בהמ"ק, לאות תודה על השפע שהאל הרעיף עליהם.זוהי הבטחה בתחום הכלכלי, בעוד ההבטחה הקודמת הייתה בתחום הביטחוני. (פס' 8-9 רומזים לביטול הקללות שנזכרו בספר דברים כ"ח). את עניין השבועה ניתן לפרש בכמה דרכים:

  • ה' נשבע שאם לא יקים את הבטחתו תיפגע יד ימינו
  • ה' נשבע לקיים הבטחתו בעזרת יד ימינו, מלאת העוז.
  • ה' נשבע בהרמת יד ימינו.

לשון השבועה: אם אתן...ואם ישתו... אם יהיה כך , תיפגע יד ימינו של הנשבע. ה' לא ייתן שהזרים ייהנו מיבולי העם את היבולים יאכלו אלה שגידלו אותם. ייתכן ואין כאן כוונה שהזרים נהנים מהיבולים כאשר העם בגלות. ייתכן והכוונה לרמוז לעתיד. בעתיד ירושלים תהיה עצמאית ולא יצטרכו לשלם מסים כבדים לשליטים הזרים. ("בחצרות קודשי"- יש המפרשים שהכוונה היא להעלאת מעשרות לבית המקדש ולאכילתם לפני ה'). פס' 10-12- תיאור התגשמות הגאולה פס' 10: "עיברו עברו בשערים. פנו דרך העם, סולו סולו המסילה, סקלו מאבן, הרימו נס על העמים". אל מי מופנית הנבואה ומה נדרש מהם? הפנייה היא כנראה אל תושבי ירושלים שעלו כבר לארץ. הנביא מטיל עליהם את התפקיד לקבל את פני השבים ולהקל על בואם. יש אומרים שהפנייה היא אל הגויים הנדרשים לפנות את הדרך לעולים. בשני המקרים סלילת הדרך היא מטאפורה . יש הרואים בסלילה – סלילה של ממש . סלילת דרך מהעיר למקדש להקל על עולי הרגל. הרימו נס- = הרימו דגל. דגל שיורם למעלה כדי שכל העמים יראו את גדולת ירושלים. הדרישות של הנביא הם:

  • לפנות את המכשולים שבדרך ובשערי העיר- "עיברו עברו בשערים. פנו דרך העם".
  • עליהם לסלול את הדרכים בציון להקל על השבים- " סולו סולו המסילה".
  • עליהם להסיר את האבנים שלא יפריעו-" סקלו מאבן".

-"הרימו נס"- הרמת דגל נתינת אות לגויים שהגיע הזמן להחזיר את הגולים. פס' 11: "הנה ה' השמיע על קצה הארץ, אמרו לבת ציון. הנה ישעך בא הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו". ה' מכריז על בשורת הגאולה שתגיע מקצה הארץ . תוכן הבשורה- ישעך, אלוהי הישועה שלך, בא. הנה שכרו אתו- הגמול, השכר שהוא עומד לתת לעם נמצא אתו. ה' ייתן גמול לעם על כל שנות הסבל. הגמול זו הגאולה. הנביא חוזר כאן על דבריו בפרק מ'10. (ופעולתו לפניו- אולי זה דימוי למלך מנצח המוביל לפניו את השבויים המנוצחים). פס' 12- כשתבוא הגאולה ישתנה שמם של עם ישראל וירושלים:" וקראו להם עם הקודש גאולי ה' ולך יקרא דרושה עיר לא נעזבה". הנביא מסיים בכינויי חיבה לעם ולציון המבטאים את אהבת ה' , ואת העתיד הטוב שהוא מייעד להם: העם יכונה- עם קודש. "גאולי ה'"- אלה שזכו לגאולה. ירושלים תכונה- "דרושה", "עיר לא נעזבה", בניגוד לשמה הישן "עזובה" פס' 4. הנביא הבטיח בפס' 2 שיקרא לה שם חדש וכן במקום שמות הגנאי בעבר ובהווה יהיו לה שמות חדשים.




זכריה ד: 1-7 זכריה הנביא מנבא את הנבואה בסביבות 520 לפנה"ס, לפני סיום בניית בית המקדש. הנבואה נאמרת כחודשיים לאחר נבואת חגי, חגי וזכריה ניבאו באותה שנה ועודדו את בניין המקדש.חזון המנורה הוא אחד החזונות המפורסמים ביותר. זכריה רואה מנורה בחזון ומלאך ה' מעיר אותו כדי שיראה את המנורה, וזכריה, כתשובה לשאלת המלאך, מספר מה הוא רואה: מנורה בעלת שבעה קנים ומימין ומשמאל לה יש ענפי זית.המנורה עשויה מזהב ובראשה גולה (קערה בראש המנורה שמכילה את שמן התבערה) ושבעת הנרות על הגולה.השמן יורד בצינורות מהגולה (צינורות= "מוצקות"), שני ענפי הזית היו מעל שני צידי המנורה.לאחר שזכריה אומר שאינו מבין את משמעות החזון המלאך מסביר לו שלא כוח פיזי אלא רוחו של ה' תביא את הישועה. הישועה לא תבוא בזכות הניצחון מול הפרסים, אלא בזכות רצון ה' ורוחו. פס' 6-7: זכריה מעודד את זרובבל לבנות את בית המקדש, כמו שנאמר הישועה תגיע בעזרת רוח ה'.יש המפרשים שה' ייתן מרוחו לזרובבל ויעזור לו להיות מנהיג כריזמטי על העם.רוח ה' תאפשר גם להתגבר על כל מכשול ולהשלים בבניית המקדש. הנביא מבטיח שהמכשול הגדול (כמו הר) יוסר והדרך תהפוך למישור וזרובבל ייקח את "אבן הראשה"- האבן ששמים בראש הבניין כסיום לבנייה ואז כל העם מריע "חן-חן לה" )לאבן).יש המפרשים שאבן הראשה היא אבן הפינה בבית המקדש.המכשול הגדול היה איסור השלטונות הפרסיים להמשך הבנייה. זמן קצר לאחר חידוש הבנייה בוטל האיסור לאחר שדרייווש השני ראה שבניית המקדש אושרה עוד בימי כורש.

זכריה ח: 4-19 1.נבואה לריבוי האוכלוסייה (4-6) זכריה מנבא שבירושלים האוכלוסייה תגדל בער\קבות שני מרכיבים מרכזיים: א.תוחלת חיים ארוכה של תושביה ("משענתו בידו מרב ימים" פס' 4) ב.ריבוי הילודה ("ימלאו ילדים וילדות" פס' 5). זכריה מבטיח כי כאשר תגיע הגאולה העם יתפלא מהישגיו מכיוון שלא חשבו כי זה אפשרי. זכריה שואל שאלה רטורית שהיא האם ה' יתפלא מההישגים? אך התשובה היא לא, מכיוון שה' יודע כל. הבטחה זו באה כנגד תושבי ירושלים מתקופת זכריה, שאיבדו את אמונתם, והם מטילים ספק בהגשמת ההבטחות הטובות לישראל. 2.נבואה לקיבוץ גלויות (7-8) זכריה מדבר על כך ששבי ציון הגולים יגיעו לארצם מכל קצוות העולם וכולם ישכנו בירושלים. כאשר זה יקרה תתחדש הברית בין ה' לעמו "והיו לי לעם, ואני אהיה להם לאלוהים". 3.הנבואה לשיפור המצב הכלכלי של שבי ציון (9-13) התקופה שלפני בניית בית המקדש השני מכונה: "כימים הראשונים"/ "לפני הימים ההם". תקופה זו מאופיינת בשפל כלכלי בגלל העיקוב בבניית בית המקדש.השפל מתבטא בכמה תחומים: • תחום כלכלי: לא היה הערך לשכר האדם ולשכר עבודת הבהמה בגלל יוקר המצרכים. • תחום ביטחוני: ליוצא מהעיר ולבא אליה לא היה ביטחון בגלל האויב (השומרונים ובעלי בריתם) • תחום חברתי: "ואשלח [לעורר מריבות] את כל האדם איש ברעהו" התקופה לאחר סיום בית המקדש השני מכונה "לא כימים הראשונים"/"ועתה".מדובר על שיפור המצב הכלכלי, בעיקר בתחום החקלאות: "הגפן תיתן פריה, הארץ תיתן יבולם והשמיים יתנו טלם".מבחינה ביטחונית "זרע השלום"- ביטוי קשה שמובנו כנראה שה' יזרע שלום שיצמח כמו זרע.הנביא מדבר על מידה כנגד מידה: כשם שה' קילל בעבר את תושבי יהודה כשחרב בית המקדש הראשון, ואז הם היו ל"קללה בגויים".בעתיד הצלחתם תהיה לשם דבר "לברכה" בין הגויים. 4.התנאים לשיפור הכללי של העם (14-17) אלוהים מחליט להיטיב עם ירושלים בניגוד להחלטתו להרע לאבותיהם בחורבן ובגלות. התנאים להטבה: • לדבר אמת אחד עם השני. • משפט צדק ומשפט שלום. • לא לחשוב רע על אחרים. • לא להישבע שבועת שקר. ההטבה מותנית בהתנהגות מוסרית.ורק אם יתקיימו התנאים, ה' יושיע וישפר את מצבם של שבי ציון. 5.ביטול הצומות (18-19) בפרד ז' שאלו שבי ציון את זכריה: האם עליהם להמשיך ולצום את ארבעת הצומות הקשורים לחורבן בית ראשון? הצומות הם: • "צום הרביעי"- יז' בתמוז, לזכר הבקעת החומות ע"י הבבלים. • "צום השביעי"- ג' בתשרי, לזכר רצח גדליה. • "צום החמישי"- ט' באב, לזכר חורבן בית המקדש הראשון. • "צום העשירי"- י' בטבת לזכר הטלת המצור הבבלי על ירושלים. זכריה עונה כי עליהם לצום עד שהאמת והשלום ישכנו בירושלים.הצומות יהפכו לימי שמחה כאשר תושלם בניית המקדש והעם יתנהג בצורה מוסרית לפי התנאים.בשנת 518 לפנה"ס נכתבה הנבואה, בשנת 515 לפנה"ס נסתיימה בניית בית המקדש.


נחמיה א' נחמיה הוא אחד המנהיגים של שבי ציון.בפרק א' הוא עדיין בפרס מתפקד כשר המשקים של מלך פרס.הוא פוגש משלחת של אנשים מירושלים, ושואל אותם שאלות על מצבם של היהודים בירושלים.השנה היא בערך 454 לפנה"ס, לאחר שנסתיימה בניית בית המקדש השני.נחמיה שומע שהמצב ביהודה קשה, חומות העיר פרוצות, שעריה נשרפו וחלק מתושביה נשבו.זהו תיאור אוטוביוגרפי מזיכרונות נחמיה.החדשות הרעות מזעזעות אותו והוא פונה בתפילה לה' שיסלח ויושיע את עמו. 1.החדשות הרעות ששומע נחמיה על יהודה וירושלים (1-3) נחמיה נמצא בשושן הבירה כשר משקים, הפרטים הם אוטוביוגרפיים, והוא מספר שבחודש כסלו הגיעה משלחת של אנשים מיהודה לפרס והוא שאל אותם על מצב ירושלים והיושבים בה. מצבה של ירושלים קשה ומשפיל, מבחינה ביטחונית: החומות פרוצות והשערים שרופים. בפס' 2 מדובר על הפליטים שניצלו מהשבי: • שארית הפליטה נקראת כאן כמי שנלקחו בשבי, משום שהם גלו לבבל כשבויים (אפשרות שאינה מתקבלת על הדעת משום שעברו כ-130 שנה מהגלות לשנת הנבואה). • מדובר באירוע שקרה לאחרונה בירושלים ובו נשבו יהודים רבים.כנראה מדובר על השומרונים שפרצו לירושלים והשביתו בכוח את מלאכת בניית החומה. 2.תפילת נחמיה (3-11) לתפילה שני חלקים: א.צידוק הדין של עם ישראל ונחמיה (5-8) נחמיה מודה שהעונש שנענש עם ישראל מגיע להם, הגלות והעובדה שהם עדיין חוטאים מזמינה אותם להצטער על מעשיהם.נחמיה אומר שהם מתחרטים על חטאיהם ורוצים לחזור בתשובה.מוזכרת ברית החסד שהיא התחייבות אלוהים לישראל והתחייבות ישראל לה' כנגד קיום המצוות.עונש הגלות הוא בעקבות חוסר מילוי ההתחייבות. פס' 8: "אתם תמעלו [לא תקיימו את הברית] אני אפיץ אתכם בעמים" נחמיה מתחיל בתפילה של צידוק הדין.אמנם ישראל נענשו כבר בגלות אבל הם עדיין אחראים וצריכים להביע חרטה על חטאיהם בדרך של צידוק הדין, שהוא הפתח לחזרה בתשובה. ב.בקשה מה' שימלא את התחייבותו לגאולת ישראל (9-11) נחמיה מבקש שה' ימלא גם את התחייבותו לגאול את ישראל מהגולה משום שחזרו בתשובה ומבקשים לעבוד אותו ולקיים את הברית.נחמיה מבקש גם שה' יעזור לו כאשר הוא ידבר לפני מלך פרס "האיש הזה"- ארתחשסתא.הוא מתכנן לבקש מהמלך שיעזור לו להושיע את אחיו בירושלים וביהודה הנתונים בצרה.

נחמיה ח' נחמיה ביקש ממלך פרס שירשה לו לעלות לירושלים לעזור לתושבי יהודה שבמצוקה.הוא נענה בחיוב ומלך פרס גם נותן לו מלווים רבים שיגנו עליו ועל תושבי יהודה.כמו כן, הוא נותן לו חומרים רבים לחיזוק ירושלים (בניית החומה).כאשר נחמיה מגיע לירושלים מושלמת בניית החומה והמצב הביטחוני משתפר.נחמיה מתפנה לטפל במצב החברתי הקשה של יהודה ומשתתף בטקס קריאת התורה שעורך המנהיג הרוחני עזרא. נחמיה חולל רפורמה חברתית של שמיטת חובות, הוא ממשיך בפעילות הציבורית כאשר הוא עוזר לעזרא הסופר ולמנהיגים הרוחניים האחרים להפיץ את חוקי התורה וללמדם לעם. 1.טקס הקריאה בתורה ופירושה ע"י עזרא והלויים (1-8) לכבוד חגיגות ראש השנה קוראים עזרא ונחמיה את העם לאסיפה גדולה, לקריאת התורה ליד שער המים שממזרח לבית.מטרת האסיפה לקרב את התורה לעם.עזרא עמד על מגדל עץ (מאין בימה) ושלושה עזר אנשים חשובים משני צדדיו. לפני הקריאה הוא בירך את אלוהים. העם עונים אמן כשידיהם למעלה "במועל ידיהם" כהשתתפות לברכה.עזרא קרא בתורה עד הצהריים ו-13 לויים פירשו את התורה לעם "והלויים מבינים את העם".עזרא והלויים קראו במקרא בתשומת לב "ושום שכל".הפועל ב.י.נ, בניין הפעיל הוא פועל מנחה עם 2 משמעויות: • להבין את הנלמד והנשמע. • להסביר ולגרום להבנה. 2.חגיגת ראש השנה (9-12) רבים מהעם ששמעו את חוקי התורה הבינו שלא קיימו אותם כהלכתם.הם חששו שיענשו ע"י ה', ולכן בכו.בתגובה נחמיה (שנקרא "התרשהא"- פחה), עזרא והלויים "המבינים" אמרו להם שישמחו ויחגגו משום שראש השנה הוא יום קדוש לה' וצריך לשמוח בו.הם אומרים להם לחגוג את היום בשמחה, באכילה ובשתיית משקאות מתוקים.כמו כן, העם צריך לחלק אוכל למי שאין לו.העם מציית למנהיגים.ראש השנה בימינו שונה מהכתוב בתורה ששם הוא נתפס כיום קדוש לה', ויש לקרוא בו בתורה.כיום ראש השנה הוא יותר יום של חשבון נפש. בזמנו של עזרא היה מקובל גם לאכול דברי מתיקה ולשלוח מנות. 3.חגיגת חג הסוכות (13-18) ביום למחרת נאספו ראשי האבות כדי ללמוד ולהבין מעזרא את דברי התורה.מסופר שהם למדו בעיקר את דיני הסוכה ולכן הם מיד מחליטים לחגוג את חג הסוכות.הם בונים סוכות בכל מקום, יושבים ושמחים בהם.נאמר שמימי יהושע בן נון לא הייתה שמחה גדולה כזו, כלומר מאז כניסת בני ישראל לא"י בימי יהושע בן-נון לא הייתה שמחה כזאת.ביום השמיני חגגו את "שמיני עצרת", כלומר הייתה אסיפת עם חגיגית וזה היה יום שמחה ומנוחה.