סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

זמר נוגה / רחל

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זמר נוגה / רחל

(רחל- 1890-1931)

כותרת השיר היא אוקסימורון (אוקסימורון הוא ביטוי שיש בו ניגוד, סתירה פנימית).
זמר- שיר במנגינה, פזמון קליל. נוגה- עצוב.


בית א'

השיר מבטא געגועים לאהוב שנמצא במרחקים, רחוק ממנה פיזית או רגשית. הדוברת פונה אל הנמען, אהוב ספציפי שלא נמצא איתה, או אהוב דימיוני, האהוב שהיא עדיין מחכה לו. קולה של הדוברת מנסה לפרוץ את גבולות הזמן והמקום כדי לברך את אהובה.
(דובר- הקול שמשמיע את השיר, כמו מספר בסיפור. נמען- הדמות אליה פונה הדובר).
בתחילת השיר הדוברת קוראת לאהובה ואומרת שקוראת לו תמיד, בכוח, ובמקביל היא גם בוכה בדממה:
"התשמע קולי, רחוקי שלי,
התשמע קולי, באשר הינך-
קול קורא בעוז, קול בוכה בדמי (דמי= דממה)
ומעל לזמן מצווה ברכה?"
הבית הזה מבטא את התקווה האישית של הדוברת ואת כמיהתה לאהובה. הדוברת חוזרת על השימוש במילה קול באמצעות שתי האנאפורות "התשמע קולי..." ו"קול...". האנאפורות האלה מדגישות את האנרגיה שהיא משקיעה בחיפוש האהוב באשר הוא נמצא.


בית ב'

בית זה איננו עוסק בכמיהה האישית של הדוברת אלא מציג שתי אמירות על דרכו של עולם.
אמירה אחת: העולם כה גדול והדרכים שבו כה רבות: "תבל זו רבה ודרכים בה רב". הפגישות הן קצרות "לדק" (= לדקה), והפרידות ארוכות או נצחיות: "נפגשות לדק, נפרדות לעד".
אמירה שנייה: לאחר שנפרדים אין סיכויים רבים להיפגש, כי האדם חלש ואין לו כוח לחפש את מה שאבד:
"מבקש אדם, אך כושלות רגליו,
לא יוכל למצוא את אשר אבד".
המסקנה משתי האמירות האלה היא שאין כמעט סיכוי להיפגש, כי העולם גדול, המפגשים רגעיים, והאדם חלש מכדי לשחזר פגישות.
בהקשר לבית הראשון: אם מדובר באהוב ספציפי, אין כמעט סיכוי שיפגשו שנית.
אם מדובר באהוב דימיוני, שהיא עדיין לא פגשה, גם כאן אין כמעט סיכוי שאי פעם יפגשו.


בית ג'

בבית זה חוזרת הדוברת לפן האישי, ומציגה שוב את התקווה למציאת האהוב. הדוברת מרגישה ששעת המוות שלה קרובה: "אחרון ימי כבר קרוב אולי,
כבר קרוב היום של דמעות פרידה,"
הדוברת מבטיחה לחכות לאהובה עד סוף ימיה, כפי שרחל מן התנ"ך חיכתה לאהובה:
" אחכה לך עד יכבו חיי,
כחכות רחל לדודה." (בשיר השירים דוד הוא כינוי לאהוב).
הדוברת יודעת שמותה קרב, היא גם יודעת שהריחוק בינה לבין אהובה אינו ניתן לגישור, כפי שמשתמע מן האמירה המכלילה בבית השני על דרכי עולם שנפגשות לרגע ונפרדות לנצח. למרות הודאות המרה שאין סיכוי למצוא את אהובה, הדוברת משאירה לעצמה פתח של תקווה. לפי ספר בראשית, יעקב הוא שחיכה שנים רבות עד שזכה להגשים את אהבתו. רחל המשוררת נשענת על זהות השם שלה עם רחל אימנו, כדי ליצור את הגירסה שלה לסיפור המקראי. כלומר, להציב את הפוקוס על דמותה של רחל, בשונה מן הפוקוס של הסיפור המקראי. ההקבלה שהיא יוצרת בינה לבין רחל המקראית מאפשרת לה להאמין, ולו לרגע, שתזכה לממש את אהבתה בדומה לרחל, האישה האהובה שזכתה לממש את אהבתה לאחר ציפיה ארוכה. מעניין לציין כי בנוסח הראשון של השיר כתבה רחל בשורה האחרונה: "כאשר חיכתה סולביג לדודה", זהו איזכור של סיפורו של פר גינט של איבסן. סולביג שרה שירים לאהובה פר שיצא למסע נדודים והיא בטוחה שיחזור. בשיר של סולביג יש אמונה דתית חזקה שפר אהובה יחזור, לעומת זאת, בשיר של רחל יש תודעה טראגית שהסיכויים למצוא את אהובה קלושים, בשל דרכו של עולם (כפי שהציגה בבית השני), וכן מפני שידעה שמותה קרב.

נקודת המוצא של השיר היא תחושה אמביוולנטית של הדוברת: מצד אחד היא מקווה למצוא את אהובה ותחכה לו עד מותה, מן הצד השני היא יודעת שהסיכוי למצוא אותו הוא אפסי. כלומר היא נעה בין אופטימיות לפסימיות ולהפך.
הניגוד בין שתי התחושות האלה בא לידי ביטוי במבנה השיר, באמצעים האומנותיים, וכמובן בתוכנו.

המעבר בין התחושות האלה של ודאות מרה שאין סיכוי למצוא את האהוב מול התקווה למצוא אותו, מקבל ביטוי בנושאי הבתים ובמעברים מנושא לנושא:
בית ראשון- מבטא את התקווה האישית של הדוברת וכמיהתה לאהוב.
בית שני- לפי דרכו של עולם אין כמעט סיכוי לפגישה.
בית שלישי- חוזר לתקווה למצוא את האהוב.
הנימה שפותחת ושמסיימת את השיר היא נימת התקווה, ולכן היא הנימה המשמעותית בשיר.

הניגודים בין שתי התחושות השונות שהוזכרו לעיל מקבלים חיזוק באמצעות הניגודים השונים לאורך השיר:

  • האוקסימורון בכותרת.
  • הניגוד בין "קול קורא בעוז" לבין "קול בוכה בדמי".
  • הניגוד בין "נפגשות לדק" לבין "נפרדות לעד".
  • גם הדימוי לרחל המקראית יוצר אנאלוגיה ניגודית, רחל המקראית חיכתה לאהובה תוך ודאות מוחלטת שיגיע. רחל הדוברת מחכה לאהובה, תוך ודאות שהסיכוי למצוא אותו קלוש ביותר.


דרכי העיצוב בשיר

  1. האנשות ומטאפורות - תפקידן בשיר זה הוא להדגיש את הכמיהה לקשר אנושי.
  • האנשות: "קול קורא", "קול בוכה",קול "מצווה ברכה", "דרכים... נפגשות... נפרדות".
  • מטאפורות: "יכבו חיי", "דרכים בה רב"- דרכים מוחשיות כסמל לדרכו של אדם העולם.
  1. איזכור מקראי + דימוי: "כחכות רחל לדודה" (הוסבר לעיל).
  2. אנאפורות (לצורך הדגשה): חזרה על הביטוי "התשמע קולי", חזרה על המילה "קול".
  3. תקבולות - תורמות להדגשה: "תבל זו רבה ודרכים בה רב", "אחרון ימי כבר קרוב אולי, כבר קרוב היום של דמעות פרדה".
  4. תקבולות ניגודיות (הוסבר לעיל): "קול קורא בעוז, קול בוכה בדמי", "נפגשות לדק, נפרדות לעד".
  5. אוקסימורון: הכותרת "זמר נוגה" (הוסבר לעיל).



מבוסס על סיכומים של רונית אינגברמן, מורה לספרות בתיכון אוסטרובסקי ברעננה.