סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

ולפגנג אמדיאוס מוצרט

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מתוך וקיפדיה

  • ולפגנג אמדיאוס מוצרט נולד בזלצבורג שבאוסטריה, שבה עבד אביו ליאופולד

כקפלמייסטר בשירות הנסיך-הארכיבישוף של העיר. הוא ניגן בפסנתר בהיותו בן שלוש, והתחיל להלחין בטרם מלאו לו חמש שנים; המינואטים מתקופה זו מעידים על תפישה מרשימה של הצורה המוסיקלית. אחותו הבכירה של מוצרט, מריה אנה (שכונתה נאנרל), היתה גם היא נגנית מקלדת מוכשרת, וב-1762 לקח האב את שני ילדי הפלא לסיור הופעות קצר בחצרות וינה ומינכן. בשנה שלאחר מכן, בעקבות קבלת הפנים המעודדת בסיור הראשון, יצאה המשפחה לסיור ארוך יותר, שכלל שבועיים בוורסאי, ושם הקסימו הילדים את לואי החמישה-עשר. ב-1764 הגיעו ללונדון, ושם כתב מוצרט את שלוש הסימפוניות הראשונות שלו בהשפעתו של יוהן כריסטיאן באך, בנו הצעיר של יוהן סבסטיאן, שהתגורר בעיר.

  • לאחר שובם לזלצבורג ערכו בני מוצרט עוד שלוש נסיעות לאיטליה, בין 1769

ל-1773. ברומא שמע מוצרט ביצוע של המיזררה מאת אלגרי; התווים של יצירה זו הוחזקו תחת משמר כבד, אבל מוצרט הצליח לרשום את המוסיקה מהזיכרון כמעט בשלמותה. בביקורו הראשון של מוצרט במילנו הועלתה בהצלחה האופרה שלו, מיטרידאטס, ובביקורו הבא שם הוצגה האופרה לוצ'ו סילה, שבה כבר נראים סימניו הראשונים של התזמור העשיר והמלא המאפיין את האופרות המאוחרות שלו.

  • נסיעה לווינה ב-1773 לא הביאה להשגת מינוי-החצר שמוצרט ואביו ייחלו לו,

אבל חשפה את מוצרט להשפעתו של היידן, שרביעיות המיתרים שלו ברוח "הסער והפרץ" (אופוס 20) ראו אור זמן קצר קודם לכן. השפעתו של היידן ניכרת בשש רביעיות המיתרים של מוצרט, ק' 173-168, ומסימפוניה בסול מינור, ק' 183. מסע נוסף בניסיון למצוא למוצרט פטרון הסתיים בתוצאות עגומות יותר. מוצרט יצא את זלצבורג ב-1777, בלוויית אמו, ונסע דרך מנהיים לפריס. אבל ביולי 1778 מתה אמו. הנסיעה לא עלתה יפה גם מבחינה מקצועית: מוצרט, שכבר לא נחשב ילד פלא, התקבל בלי התלהבות, ותקוותיו למצוא משרה נכזבו.

  • בשובו לזלצבורג כיהן מוצרט במשך שנתיים כנגן עוגב כנסייתי בשירות

הארכיבישוף החדש. הארכיבישוף לא התייחס למשפחתו של מוצרט באותה אהדה שהפגין מעבידו הקודם, אך מוצרט בכל זאת חיבר בתקופה זו כמה מיצירות המופת המוקדמות שלו. הסימפוניה הקונצרטית הידועה לכינור, לוויולה ולתזמורת נכתבה ב-1780, והראשונה בין יצירותיו הבימתיות הגדולות, האופרה אידומניאו, הופקה ב-1781 במינכן, שם כתב גם את הסרנדה ל-13 כלי נשיפה, ק' 361. אבל עם שובו ממינכן התפרצה האיבה שצמחה בינו לבין הארכיבישוף, ומוצרט התפטר. בשעה שהגיש את התפטרותו ספג מוצרט עלבונות מילוליים, ואחר-כך ממש נזרק מבית הארכיבישוף.

  • ללא פטרון נאלץ מוצרט להתמודד עם הסיכונים של קריירה עצמאית. בשלב ראשון

הוכתרו מאמציו בהצלחה מסוימת. הוא עבר לגור בווינה, וב-1782 הועלתה שם האופרה שלו, החטיפה מן ההרמון, והתקבלה יפה. באותה שנה נשא מוצרט לאשה את קונסטנצה ובר בקתדרלת שטפן הקדוש בווינה. זמן קצר לאחר מכן החל בסדרה של קונצרטים למנויים, שבהם ביצע את הקונצ'רטי שלו לפסנתר ואילתר ליד המקלדת. מוצרט כתב את רוב הקונצ'רטי הגדולים שלו לפסנתר עבור קונצרטים אלה, ביניהם הקונצ'רטי בדו מג'ור, ק' 467, בלה מג'ור, ק' 488 ובדו מינור, ק' 491. הוא שילב בקונצ'רטי עושר ותעוזה סימפונית, עידון ותחכום, והקנה להם אחדות וגיוון שז'אנר זה לא ידע כדוגמתם קודם לכן.

  • ב-1785 הקדיש מוצרט להיידן את שש רביעיות המיתרים הנקראות כיום על-שם

היידן, ביניהן רביעיית "הציד", שבה נשמעות תרועות ציד, ורביעיית "הדיסוננסים", הנפתחת ברצף מצמרר של אקורדים דיסוננטיים. היידן, שהתפעל מאיכותן, התוודה בפני ליאופולד מוצרט, "אלוהים עדי, כאדם ישר אני אומר לך שבנך הוא המלחין הגדול ביותר שאני מכיר, באופן אישי או בשם." מכל יצירותיו הקאמריות של מוצרט משתוות לרביעיות אלה רק החמישיות למיתרים, שהבולטות ביניהן הן ק' 515 בדו מג'ור, ק' 516 בסול מינור וק' 593 ברה מג'ור.

  • ב-1785 החלה גם עבודתם המשותפת של מוצרט ולורנצו דה פונטה על האופרה

הראשונה בסדרה של יצירות מופת. נישואי פיגרו. שכתיבתה החלה אז, הוצגה ב-1786 לפני קהל נלהב בווינה, וזכתה בהצלחה רבה עוד יותר כשהועלתה בפראג. ב-1787 התקיימה בתיאטרון הלאומי של פראג הופעת הבכורה של דון ג'ובאני, גרסה מוסרנית לסיפור דון ז'ואן, שבה האציל ההולל בא על עונשו ויורד לשאול תחתיות. האופרה השלישית והאחרונה שנכתבה בשיתוף עם דה פונטה היתה כך עושות כולן, שהוזמנה בידי הקיסר יוזף השני והופקה בתיאטרון הבורגתיאטר בווינה בשנת 1790. ייתכן שהיחס הציני לנושא הנאמנות באהבה גרם לכך שהאופרה לא הצליחה במיוחד אצל הווינאים, שהגיבו בהתלהבות כה רבה על האופרה הקומית נישואי פיגרו.

  • מוצרט כתב עוד שתי אופרות: האופרה סריה חסדו של טיטוס, וחליל הקסם. את

חליל הקסם הזמין השחקן-אמרגן עמנואל שיקנדר לליברית שכתב בעצמו. עלילת האופרה מוזרה למדי - אגדה שבה משולבים מרכיבים אידיאולוגיים של תנועת הבונים החופשיים (שמוצרט היה מחבריה הנאמנים). אבל עלילה זו היא שעוררה את מוצרט לחבר ממיטב המוסיקה שלו. חליל הקסם הוצגה ב-1791, חודשיים לפני מותו של מוצרט, ולמרות שהתגובות הראשונות היו קרירות, היא כבשה בהדרגה את לב הקהל.

  • בשנת 1788 חיבר מוצרט שתיים מהסימפוניות הגדולות שלו. הסימפוניה מס' 40,

בסולם הטראגי סול מינור, עומדת בניגוד חריף לרוח האופטימית של הסימפוניה מס' 41 ("יופיטר"). עם זאת, שתיהן לא הקלו את מצוקתו הכספית של מוצרט, שהחמירה מאוד אחרי 1789, וגם סיור קונצרטים ממושך באירופה לא הביא הכנסה של ממש: באוסטריה עלה לכס השלטון קיסר חדש, אך מוצרט לא הצליח להתמנות לקפלמייסטר. ביולי 1791, כשהיה שקוע בחובות, הגיעה אליו הזמנה בעילום שם לחבר רקוויאם (למעשה באה ההזמנה מהברון פרנץ פון ולסאג, שרצה להציג את היצירה כשלו). מוצרט לא זכה לסיים את הרקוויאם. הוא חלה בסתיו 1791 ומת ב-5 בדצמבר; בהלווייתו, שנערכה למחרת, השתתף רק הקברן. אחרי מותו של מוצרט נפוצו בווינה שמועות כי הורעל, ורבים רמזו כי יד יריבו, המלחין אנטוניו סליירי, היתה במעל. כיום מאמינים רבים, כי לבו, שנחלש לאחר התקפים רבים של קדחת שיגרון, הוא שגרם למותו. ערכה של המורשת שהותיר לנו מוצרט לא ישוער. הוא היה רב-אמן בכל הצורות שבהן כתב, וקבע אמות-מידה של איכות, שהיו מקור השראה לדורות של מלחינים.