סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

ויקרא פרק י"ט

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נכתב ע"י המורה תמי בלנק, ביה"ס "אוסטרובסקי" רעננה
פרק י"ט מתחיל את הפרשה שנקראת פרשת "קדושים", על סמך הפתיחה של הפרק.

פרק יט הוא היחידי בספר ויקרא שיש בו שילוב של חוקים דתיים ומוסריים. מעין אלה הנמצאים בעשרת הדיברות. הפרק נאמר בעת `` הקהל``.
``הקהל`` – מצווה להקהיל את כל העם.
מידי שבע שנים , במוצאי שנת שמיטה, המלך חייב לקרוא במעמד זה, פרשיות מן התורה.
לדעת חז``ל נקרא במעמד זה פרק יט` .

רובם הגדול של החוקים הם אפו דיקטים, ולחלק מהם יש מקבילות לציווים שבעשרת הדיברות.
ניתן להבחין באחדותו ובגיבושו של הפרק על פי הביטויים `` אני ה` אלוהיכם``, ``אני ה```.

הפסוקים 1-2 מכילים פניה של האלוהים למשה לדבר אל עדת בני ישראל ולשדל אותה לקיים את המצוות המוטלות עליה, כדי להגיע לקדושה.
הקדושה נדרשת מבני ישראל, מכיוון שאלוהים הוא קדוש, ועליהם לנסות לעלות במעלות הקדושה כדי להתקרב בקדושתם לאלוהים ולהידמות לו.

ספר הקדושה מכליל בקדושה לא רק את הכוהנים העוסקים בפעולות הפולחן במתחם הקודש, אלא את כל ישראל.זוהי ההשקפה החדשה שמביא ספר הקדושה [ספר ויקרא].

הקדושה אינה שייכת רק לפולחן, אלא לכל תחומי החיים, כולל תחומי החיים המוסרים והאזרחים.

פסוק 2 : דבר אל כל עדת ישראל- כי הדברים הבאים להלן הם יסוד המוסר ,הדת והמשפט עפ``י עשרת הדיברות , שבלוחות הברית.

קדושים תהיו- תשאפו לשלמות מוסרית, כלומר תשאפו לעשות את הטוב, ותמנעו מלעשות את הרע.
תהיו רחוקים מכל טומאה ותועבה.

לביטוי קדושים תהיו`` שני פרושים:
1. להיבדל מן הרע והכיעור באמצעות פנייה אל הטוב
2. להיבדל מעמי העולם באמצעות קיום מצוות ה`.

משום שה` הוא קדוש, והוא מקור הקדושה, לפיכך מצטווים ישראל לחקות את אלוהיהם ולחיות חיי קדושה כדי להתקרב לאל. הקדושה תושג אם בני`` יקפידו לקיים את המצוות ואת החוקים הכלולים בפרשה.

רשי`` מפרש: הווה פרושים מן העריות ומן העברה, שבכל מקום שאתה מוצא גם ערווה אתה מוצא קדושה.
פס` 2 מהווה הקדמה לשאר הפסוקים שאחריו.

פס` 3 : פותח במצווה המקבילה לדיבר החמישי, כבד את אביך ואת אמך`` אך ניתן לזהות הבדלים.

כאן נאמר ``איש אמו ואביו תיראו``- כל אדם השייך לעדת בנ``י צריך להתייחס ביראת כבוד להוריו.
מהי היראה שאליה מתכוון הכתוב?
- לא ישב במקומו
- לא ידבר במקומו
- לא יסתור דבריו.

במצווה שלפנינו האם מוזכרת לפני האב משום שמבחינה כרונולוגית מבטא פסוקנו את השלבים הראשונים בהתפתחות האדם. הילד מכיר תחילה את אמו יולדתו, ורק אחר כך את אביו.

בשלב מאוחר יותר יכיר הילד את אלוהיו בקיימו את מצוות השבת.

[לפיכך גם מצוות שבת נזכרת בפסוקנו לאחר מצוות כיבוד הורים].

סיבה נוספת: לפי שגלו לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכיבוד [בעשרת הדיברות] הקדים אב לאם, לפי שגלו לפניו שהבן מכבד את אימו יותר מאביו, מפני שהיא רכה יותר כלפיו.

ויש המפרשים שבאופן טבעי הבן ירא מהאב יותר מאשר מן האם.
ויש להקדים את מי שהיחס אליו פחות טבעי.

את האם יראים פחות, לכן יש להקדים אותה ולהבליטה בצו לירא את ההורים.
``ואת שבתותי תשמורו`` מצווה זו מקבילה לדיבר הרביעי.

מצוות השבת מובאת כאן ללא נימוק, משום שהמחוקק משער כי הקורא מכיר את נימוקי השבת, כפי שהם באים בספר שמות.

לשון `` שבתותי`` הכתוב מתכוון לא רק ליום השביעי אלא גם לשמיטה, ליום הכיפורים ולשאר המועדים.
סמך שמירת שבת למורא אב,
לומר: עפ``י שהזהרתיך על מורא אב, אם נאמר לך[ אביך] חלל את השבת, אל תשמע לו וכך בשאר המצוות.
בעשרת הדיברות מופיע קודם הדיבר של שמירת השבת ואחריו הדיבר של כיבוד ההורים.
יש המצביעים על קשר כיאסטי בין דיני שבת וכיבוד הורים בשמות ובדברים ה` לבין ויקרא יט`.

`` אני ה` אלוהיכם``- אתה ואביך חייבים בכבודי, לפיכך אל תשמע לו.

תפקידם של ביטויים אלה לתת עוצמה ותוקף לציווים הניתנים מן הסמכות האלוהית, משום שהעובר עליהם לא תמיד נתפס או נענש בידי אדם.
כמו כן ביטויים אלה הבאים בסוף הציווים, תפקידם הוא גם להפריד בין עניינים שונים בציווים שבפרקנו.
פסוק 4: הפסוק דן באיסור הפנייה לאלילים , ובאיסור עשיית אלוהי מסכה.

האיסורים אינם מתכוונים לפנייה ולעשייה בלבד, אלא גם להערכה ולעריכת פולחן להם.
``אל תפנו אל האלילים``- לבקשת עזרה או הדרכה לפנות אל ה` בלבד.
``אלוהי מסכה``- הכוונה לפסל שנעשה ע``י היתוך המתכת.
ויש אומרים, שהכוונה לכל פסל ותמונה. [מסכה מהשורש נסך שפרושו יצק].
``אני ה` אלוהיכם``- רק אני ה` אלוהיכם, ועליכם לפנות רק אלי ולהימנע מלפנות לאלילים או מלעשות מסכה.. הפסוק רומז לדיבר השני.

פסוקים 5-8 :מפרטים את ההוראות לזבי חת זבח השלמים, זמן אכילתו ומציינים את העונש למפר ההוראות.את זבח השלמים צריך לזבוח לפי החוק, כדי שיהיה רצוי לאלוהים.
הזבח מובא מן הבקר או מן הצאן. הבשר נאכל ע``י המשתתפים בסעודת מצווה, למעט החלב והדם, שהיו מעלים לה`.

הבשר צריך להיאכל ע``י התורם וקוראיו בסעודת מצווה ביום הזביחה ולמחרת, והנותר ממנו יישרף ביום השלישי.

האדם אשר יפר את מצוות אכילת הזבח, ויאכל מבשרו גם ביום השלישי ייענש בעונש כרת, כלומר עונש שהוא בידי שמים ולא בידי אדם.
[שלמים- שם נרדף לזבח, שם כללי לקורבנות רשות שהיו מעין תשלום גמול לאל.]

הקשר בין פסוק 4 לבין דיני קורבן שלמים הוא קשר של ניגוד.
בפס` 4 נזכר האיסור של עבודה זרה, ואילו בפס` 5-8 נזכר ההיתר של עבודת ה` באמצעות קורבן השלמים.

פסוק 5: זבח התודה ניתן ע``י התורם כתודה על הטובה שהעניק לו אלוהים בעבר.
זבח נדר או נדבה ניתן ע``י התורם ובו הוא מבטא את בקשתו לעזרת אלוהים.
`` לרצונכם תזבחו``-לביטוי שני פרושים:

1. שתהיה הקרבתו של קורבן השלמים רק על פי רצונכם הטוב ולא מתוך כפייה.
2. תקריבו את קורבן השלמים באופן שתהיו לרצון לפני ה`, כלומר שתקריבו כהלכתו כפי שציווה ה` כמפורט בפסוקים הבאים.

פסוק 7:`` פיגול הוא``- מעשה אכילת בשר הזבח ביום השלישי ייחשב למעשה מתועב ונמאס.
פיגול, כנראה בשר מקולקל, מסריח.
מי שאוכל מבשר הזבח בים השלישי ייענש.
`` לא ירצה``- המעשה לא יהיה לרצון לפני ה`.
ויש המפרשים: זבח השלמים ההוא לא ייחשב כקורבן רצוי לה`.

פסוק 8: השארת בשר זבח השלמים ליום השלישי ואכילתו בו מחללת את קודשי ה`.
`` ונכרתה הנפש ההיא מעמיה``- הנפש החוטאת תישמד ממשפחותיה.
עונש זה הוא בידי שמים, והוא מוצא את ביטויו באובדן החיים. הנימוק לעונש הכבד:
, כי את קודש ה` חילל``.

פסוקים 9-10: מתנות עניים- המתנות שהאיכר צריך להענק לעני, לגר, ולשאר עלובי החיים. הרעיונות המקשרים בין פסוקים 5-8 לבין פסוקים 9-10. :
1. איסור להותיר מהזבח מול האיסור לאסוף את הנותר.
2. שובע מול רעב- האדם הנבנה מזבח השלמים בסעודה, עליו לזכור שהנאתו לא תוכל להיות שלמה, אם לא ידאג לאלה שאין ביכולתם לערוך סעודות לפני ה`, לכן עליו להשאיר להם את הפיאה, הלקט, העוללות והפרט.

פיאה- רצועה בשולי השדה שאינה נקצרת ע``י האיכר אלא הוא משאירה לעניים.
, גרים וכו. לא מוגדר גודל הפיאה.

לקט- שיבולים שנושרות בשעת הקציר ונופלות על הארץ.
אסור לחקלאי לחזור וללקטם.
עוללות- ענבים שאינם בשלים עדיין והושארו עד הבציר המאוחר.
אל תבצור את הענבים הקטנים , שהבשלתם מאוחרת לבציר. אין לשוב ולבצור אותן לכשיבשילו.

פרט- גרגר ענבים הנפרטים, נפרדים ונושרים מן האשכול בשעת בציר. אל תלקט אותם.
העניים , הגרים וכו אינם זוכים במצוות חסד אלא חייבים לצאת בעצמם לשדה או לכרם.
ה` מצווה על בעלי השדות להשאיר את הפיאה , לקט, עוללות ופרט לנזקקים כי הארץ המגדלת אותם לא נועדה בשביל עשירים בלבד אלא גם בשביל העניים.

במושא`` אתם`` [פס` 10] נכללים שני סוגים של מתנות עניים מן התבואה הנזכרים בפס` 9 , ושני סוגים של מתנות מפרי הכרם.

פס` 11-12: הגניבה, השקר והשבועה בשם ה` .

פס` 11: המשותף לשלושת האיסורים הוא עניני ממון.
רש``י טוען ש``לא תגנוב`` בעשרת הדיברות הכוונה לגונב נפשות ואילו כאן לגונב ממון.
``תכחשו ב`` `` תשקרו ב``- על אף הקרבה הגדולה במשמעותם של צירופים אלה ניתן למצוא הבדל במשמעותם.

``לכחש ב`` משמעו לא להודות על האמת ובד``כ לא להודות בהחזקת כספו או רכושו של הזולת, כמו למשל: כאשר שומר הפיקדון כופר בפיקדון שברשותו.

לעומת זאת ``לשקר ב`` משמעו להמציא טענה שיקרית על הזולת כמו למשל:
מי שטוען טענה שיקרית שהלווה כסף לזולתו או שהפקיד אצלו פיקדון, והוא תובע מזולתו להשיב לו את הכסף או את הפיקדון.

``בעמיתו``- עמית גזורה מן המילה עם ומשמעה בן העם שלך.

``לא תשבעו בשמי לשקר``- דין זה מקביל לדיבר השלישי בעשרת הדיברות ``לא תישא את שם ה` אלוהיך לשווא``. שבועת שקר היא חילול שמיים.

יש הרואים בפסוקים 11-12 רצף עניינים בבחינת עברה גוררת עברת.

רש``י מפרש:`` אם גנבת סופך לכחש, סופך לשקר, סופך להישבע לשקר.``
מי שגונב מסתיר, מכחיש גנבתו.
אם ייחקר- ישקר, ויטען שלא גנב , ולבסוף עשוי לחזק את הכחשתו ואת שקרו בשבועת שווא בבית דין. לפי פרוש זה ,כל הרצף מהווה חילול השם.
ויש מפרשים כי פס` 11 עוסק בקבוצת עניינים אחת- איסור גנבה, כחש ושקר ופס` 12 עוסק בעניין אחר: הפסוק מדגיש כי שבועת שקר היא חילול השם.

פסוק 13: ``תעשוק תגזול`` – פעלים נרדפים ועניינם ניצול החלש ע``י החזק ממנו, הנוטל ממנו כסף או רכוש או המקפח את זכותו.

עם זאת יש פרשנים מסורתיים המבחינים בין תגזול לבין תעשוק.

הפועל לגזול משמעו לקחת כסף או חפץ בחוזקה מן הזולת בלי להשיב לו.

לעומת זאת הפועל לעשוק משמעותו מי שלקח כסף או חפץ מן הזולת בהסכמתו של הזולת , אך אינו משיבם לו.כלומר, בכוח משתמשים כדי לא להשיב פיקדון או רכוש לבעליו החוקים.

`` לא תלין פעולת שכיר...,- לא להשאיר אצלך את שכר שכירך עד הבוקר של מחרת יום העבודה, אלא שלם לו את שכרו בו ביום.
עד הערב, ולא להשאיר את השכר`` ללון`` בבית המעסיק. הרי הפועל תלוי בשכרו. לביטוי זה שני פרושים:
1. תלין מן השורש לין בנוכח עתיד הפעיל, ופירושו בהקשרו: אתה המעביד לא תלין לא תשהה, תשאיר את פעולת השכיר.
כלומר, את שכר השכיר. לפי פרוש זה לא תלין=נושא; פעולת שכיר=מושא ישיר.

2. תלין מן השורש לין בנסתרת עתיד קל, ומשמעה תשהה, תישאר. לפי פרוש זה לא תלין=נשוא ; פעולת= נושא.פעולת השכיר [שכר עבודתו] לא תלין אצל המעביד.
המשותף בין שלושת האיסורים בפס` 13 הוא ניצול החלש ע``י החזק ממנו.

פסוק 14: ``לא תקלל חרש``- לא תשמיע דברי קללה וגידוף בפני חרש, בחשבך שמותר לך להשמיעם, מכיוון שהוא אינו שומע אותם.
`` ולפני עור לא תיתן מכשול``- לא תשים מכשול בפני עור בחשבך שמותר לך לשים אותו, מכיוון שהוא לא רואה, והוא לא ידע את הגורם לנפילתו.
המחוקק אוסר על קללת החירש ועל נתינת מכשול בפני העור. אלה אנשים שקל לרמותם ולהפילם בפח, לכן האיסור כאן מוחלט.הרמב``ן מביא שלושה פירושים:
1. הזהיר הכתוב בנכבדים שבעם, הדיין והנשיא, שאמר ``אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור``.[שמות כב` 27]. וחזר והזהיר באומללים שבעם, והוא החרש.
2. על דרך הפשט, הזכיר החרש בקללה, כי אעפ``י שלא ישמע ולא יתקצף בקללתו הזהירה התורה עליו, ואין צריך לומר בשומעים שיתביישו ויחר להם מאוד.
3. ועוד , כי יזהיר בהווה, שאדם מקלל החרש ומכשיל העיוור שלא יירא מהם כי לא יידעו ולא יבינו.
לפי שני הפרושים הראשונים של הרמב``ן איסור קללת החירש בא על מנת להבליט איסור קללות בכלל.
לפי הפרוש השלישי ,האיסור בא למנוע פגיעה באנשים חלשים בחברה, במקרה זה בעלי מום גופני, חרשים ועיוורים.


`` ויראת מאלוהיך``- אם הפחד מפני בני האדם לא ימנע ממך לעשות את מעשה העוול הנ``ל ומעשי עוול אחרים, תמנע מכך בגלל היראה מפני אלוהים היודע כול.
החרש אינו שומע ,העור אינו רואה אך אני ה` רואה ושומע הכול.

פס` 15-16- אזהרה בענייני משפט והשמעת עדות.
אחת השאיפות העיקריות של החברה המקראית בתקופת בית ראשון , המושתת על עקרונות היסוד של החוקה המקראית, היא השאיפה לעשיית צדק במשפט. השאיפה הביאה למספר רב של אזהרות בכתוב, החוזרות על עצמן בניסוחים שונים.
`` לא תישא פני דל``- לשאת פנים פירושו לתת יתרון לאחד על אחר, להעדיפו ,משיקולים זרים.
השופטים מוזהרים גם שלא להעדיף במשפט את הדל, העני, מפני מצבו הכלכלי והחברתי.
אל תזכה אותו, רק מפני שהוא עני, ואתה מרחם עליו.
`` לא תהדר פני גדול``- השופטים מוזהרים שלא לתת כבוד והדר ולא להעדיף במשפט את הגדול, העשיר בגלל מעמדו הכלכלי והחברתי.
השופטים נקראים לשפוט משפט צדק , ולא לנהוג במשוא פנים כלפי בעלי הדין, בין אם מתוך רחמים כלפי הדלים ובין אם מתוך התבטלות בפני הגדולים- העשירים. [ המילה גדול מכוונת לאדם חשוב בגלל עושרו, חכמתו או מעמדו].
בשמות כג` 3 מוזהרים השופטים שלא לשאת פנים לעני ים.
בפסוקנו האזהרה היא כפולה.- אין לשאת פני דל ואין להדר פני גדול.

פס` 16: לפנינו שני איסורים והקשר הוא קשר של גררה: עברה על האיסור רכילות כמו הלשנה עלולה לגרור עברה של שפיכות דמים.
``בעמך``- בתוך בני עמך או נגד בני עמך.
אל תתהלך הנה והנה להשמיע דברי דיבה ולשון הרע בקרב בני עמך. הרכילות מביאה נזק בל ישוער הפוגע במרקם החברתי.
יש מפרשים ``רכיל`` מלשון מרגל:
הולך ומרגל במקומות שונים כדי לאסוף את דברי הרכילות. ויש המפרשים מלשון רוכל: כמו הרוכל הקונה ממקום אחד ומוכר במקום אחר, כך המרכל ``יגלה לזה מה ששמע מזה``. רכילות היא מלשינות.

יש פרשנים הטוענים שהקטע שייך לנושא עדות. הוא אוסר על האדם מישראל למסור עדות שקר. ואז זה מקביל לדיבר: ``לא תענה ברעך עד שקר``.
``לא תעמוד על דם רעך``- לביטוי זה כמה פרושים:
1.איסור להתנכל לחיי האדם. והוא דומה לדיבר השישי `` לא תרצח``.
2. אסור לעמוד מנגד, כאשר אדם נתון בסכנת נפשות.
3. ויש האומרים: אסור על האדם מישראל להעיד עדות שקר, העלולה לגרום לסכנת נפשות.

``אני ה```- אני ה` איני עומד מנגד, כאשר עמי נתון בסכנה, ולכן גם בני עמי השואפים להידמות אלי, אסור להם לעמוד מנגד, כאשר אחיהם נתונים בסכנה.

פס` 17-18- השנאה כלפי הרע והאהבה אליו.
יש האומרים כי פסוקים אלו מקבילים לדיבר העשירי ,לא תחמוד``.
אל תשנא בלבך אדם מישראל בגלל מעשהו הרע. הוכח אותו והטף לו מוסר על מעשהו הרע, כך תיעקר השנאה מלבך.
רשב``ם מפרש: `` אם גמלך רע לא תתראה לפניו כאוהב``.

``לא תשא עליו חטא``- כמה פרושים:
1.כדי שלא תיענש בגללו על החטא של `` לא תשנא את אחיך`` או על החטא שלא הוכחת אותו..לפי פרוש זה הצרוף ``ולא תשא`` משמעו כדי שלא תסבול, והמילה עליו פרושה בגללו.
2. לפי פרוש אחר ``ולא תשא עליו חטא, משמעו: ולא תשים עליו, על רעך חטא שימשיך בעשיית מעשהו הרע.
מדובר בתוצאה- אם תוכיח את עמיתך , תביא לידי כך שיכיר בשגיאתו ולא יהיה חוטא.

3. לא תלבין את פניו ברבים.זהו פרושו של רש``י.
לפי רש``י זו הוראה נוספת לנאמר קודם.
פרשנים אחרים סבורים כי מדובר בתוצאה- אם תוכיח את עמיתך, תביא לידי כך שיכיר בשגיאתו ולא יהיה חוטא.

``לא תקום ולא תיטור``- שני איסורים אלה הם המשך לנאמר קודם.
במקרה של סכסוך אסור לאדם המרגיש פגוע לנקום במי שפגע בו, לגמול רעה תחת רעה, ואסור לנטור איבה, לשמור טינה לפוגע.
בפס` 17 נזכר האיסור לשנוא את הזולת, ונזכר גם הציווי כיצד ניתן לעקור את השנאה באמצעות הציווי ``הוכח תוכיח``.

לעומת זאת בפסוקנו פסוק 18 האיסור לשמור את השנאה בלב הוא גם לאחר שנכשל הניסון להוכיח את הזולת.יש להוכיח את הרע אם חוטא הוא, כדי שהחטא לא יהיה עליך.
אי הוכחת החוטא תפיל באופן טבעי חלק מן האשמה על האדם שיכול להוכיח ולא הוכיח.
``ואהבת לרעך כמוך``- התייחס לרעך כשלעצמך.
מה ששנוא עליך ,אל תעשה לחברך.

המילה ``כמוך`` מעוררת קושי: כיצד יתכן שתצווה התורה כי יאהב אדם את הזולת כפי שהוא אוהב את עצמו, הרי קיומו של צו זה אינו אפשרי, שכן מדרך הטבע שאדם אוהב יותר מכל את עצמו, וקרוב יותר אצל עצמו.

פתרון לקושי:
1. נראה שבציווי ואהבת לרעך כמוך תאור הפועל ``כמוך`` הוא לשון הגזמה ואין להבינו כמציין ממש את מידת האהבה, שיש לאהוב את הזולת כפי שאדם אוהב את עצמו, אלא לאהוב את הזולת ככל האפשר.

2. תאור האופן``כמוך`` אינו מכוון מבחינה כמותית לאהבה על כל היבטיה שאדם אוהב את עצמו, אלא לאהבה של הימנעות מהשנאה, מהנקמה ומהנטירה הנזכרים בפסוקים 17-18.
רוצה לומר: האהבה על דרך השלילה
. כשם שאתה אוהב, לא לשנוא את עצמך, לא לנקום בעצמך ולא לנטור טינה לעצמך, כך תאהב לא לשנוא את חברך, לא לנקום בו, ולא לנטור טינה.
3. ואהבת לרעך שהוא כמוך.
לדעת פרשנים אלה המצווה היא לאהוב רק את בני עמך, שהם כמוך.
הפרשנים הטוענים כי הציווי מתייחס רק לאהבה כלפי ישראלים מסתמכים גם על התקבולת: לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך.
[נגד פרוש זה יש לביא את פסוק 34. מבחינה רעיונית גם הגר נכלל בין אלה שיש לאהוב אותם.]
מצוות ואהבת באה בסוף המצוות שבין אדם לחברו משום שהיא משותפת לכולם. מהווה מעין סיכום לכולם.


פס` 19- איסור כלאים ושעטנז. אסור לזווג מינים שונים של בעלי חיים כגון:
סוס ואתון.
אסור לזרוע זרעים מעורבים ממינים שונים באותה חלקת אדמה כמו: דגן וירקות.
ואסור ללבוש בגד שהוא שעטנז, כלומר בגד עשוי ארג הארוג מצמר ופשתן.
ההסבר לכך: ה` ברא את הצומח ואת החי למינהו, ואסור לשנות מסדר בראשית.
וייתכן כי יש כאן התנגדות למנהגים מאגיים של עובדי האלילים.
``חוקותיי``-סוג חוק אפודיקטי, שאין להם נימוק מוסרי או הגיוני.
פס` 20-22 – דין שפחה חרופה

נחרפת- מילה יחידאית במקרא ופירושה אינו ברור.
1. יש הסוברים כי המילה נגזרת מ``חרפה`` ומפרשים שפחה כנענית
2. יש סבורים כי מקור המילה הוא ``חורף``- בימי צעירותי. שפחה נחרפת= שפחה צעירה.
3. שפחה מיועדת לאיש, מאורסת.

לפי דברים כב` 23-24 אם איש שוכב עם נערה מאורסת, שני בני הזוג מוצאים להורג בסקילה.
במקרה שלפנינו המחוקק אינו דורש עונש מוות , לא לגבר ולא לאישה, כי האישה היא בסטטוס אחר- היא אינה בת חורין, ולכן אין חלים עליה דיני המאורסת בת חורין.


המחוקק מדגיש שלוש פעמים כי למרות אירוסיה- השפחה אינה חופשיה:
1. ``והפדה לא נפדתה``- לא פדו אותה מעבודתה.
2. ``או חופשה לא ניתן לה``- האדון לא העניק לה חופשה גם ללא פדיון.
3. ``לא חופשה``- לא זכתה להיות בת חורין.

מכאן שלפי החוק שלפנינו אין להוציא להורג את השפחה ואת הגבר ששכב עמה. אבל ביקורת תהיה:
1. בדיקה וחקירה על ידי בית דין. האם הדבר נעשה נגד רצונה או ברצונה.
2. פיצויים ,קנס שמוטל על הגבר. הקנס בוא הבאת אשם לה`, העלאת איל כקורבן.
3. מלקות בעזרת שוט מעור בקר.
[קורבן אשם הוא קורבן היטהרות שמקריבים על מעילה, גזילה או פגיעה אחרת ברכוש הזולת.

הקשר בין חוק זה לבין החוק הקודם: עירוב מין שאינו במינו. מדובר כאן בשפחה ששכבה עם גבר בן חורין.
פס` 23-24-דיני פרי עץ מאכל
`` וכי תבואו אל הארץ``- המצווה הבאה כאן היא מצווה התלויה בארץ. מצווה הקשורה בארץ ישראל ויש לקיימה בארץ ישראל.
``וערלתם ערלתו את פריו``- ערלת העץ היא הפרי הראשון , המפריע לצמיחה התקינה של העץ ויש להסירו. הפרי ייחשב לעורלה בשלוש השנים הראשונות.
בשנה הרביעית הפרי הוא פרי הילולים. [קודש הילולים לה`]. יש להביא את פרות השנה הרביעית למקדש, ובכך להלל את ה`.

אם היבול רב מכדי להביא את כולו למקדש, ניתן לחללו, להפכו לחולין, על ידי מכירתו ומסירת התמורה למקדש. משנה חמישית ואילך הפרי מותר לאכילה ולשימוש ללא כל הגבלה.
``להוסיף לכם תבואתו``- יש רואים כאן נימוק תועלתני; כדאי לחקלאי לוותר על יבולי ארבע שנים , כי בזכות קיום המצווה ה` יגרום לכך שיבולו יהיה רב מהמצופה.
``אני ה` אלוהיכם``- ה` מצווה להימנע מלאכול את הפרות במשך 3 שנים ראשונות לאחר נטיעתו של העץ. ובתמורה מבטיח להרבות למען העם את פרי העץ ואת תבואת השדה.

פס` 26-31- איסור מנהגי עובדי אלילים
- ``לא תאכלו על הדם``- בבראשית פרק ט` נאמר: ``אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו``.
הדם הוא הנפש, ואין לאכול בשר שיש בו דם.
יש מפרשים, כי הדין מתייחס לאיסור מנהג אלילי.
עובדי האלילים אכלו בשר עם דם כחלק מטקס מאגי.
הדם נחשב למקור החיים של הבהמה ואין לאדם זכות לאוכלו.
ישנה דעה האומרת כי אסור לבצע מעשי כישוף בעזרת הדם.

- ``לא תנחשו ולא תעוננו``- התורה אוסרת על כל שיטות המאגיה של עובדי האלילים.
- ``לא תעוננו``- אל תשתמשו בהסתכלות בעננים לשם ניחוש או כישוף.
- ``לא תקיפו``-איסור על תספורת ועל תגלחת שהיו מקובלים על עמים עובדי אלילים.
יש סבורים כי מנהגים אלה היו קשורים לאבל אצל עובדי האלילים.
הכותב אוסר את גזיזת השער באופן כזה , שהשערות בצדדים תהיינה שוות לשערות מאחורי האוזניים והמצח.
- ``לא תשחית את פאת זקנך``- חז``ל תלו בקטע זה את איסור השחתת הזקן ,וטענו כי אסור לגלח בתער את הזקן.
- ``ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם``- שריטה לאות אבל על מת לא תעשו בגופכם. מנהג זה יסודו בפולחן המתים הקדום, אזהרה זו באה בדברים יד`1 בנוסח אחר.
- ``וכתובת קעקע לא תתנו בכם``-כתובת החרותה בעור והחודרת לתוך הבשר אל תחרתו בגופכם.
- ``אני ה```- ה` אוסר מעשי כישוף וכל יתר המעשים המוזכרים בפסוקים אלו כי הם ממנהגי עובדי אלילים.

קבוצה זו של איסורים מנוסחים בנוסח אפודיקטי.
פס` 29-30:פסקה זו כוללת איסור חילול בנות ע``י מסירתן לזנות.
מנהג זה של עובדי עבודה זרה כרוך בהפקרת הבנות לזנות דתית או אחרת ע:י אבותיהן.
ניתן לפרש איסור זה כאיסור בעל אופי מוסרי, וניתן לבארו כאיסור מוסרי- פולחני: אין לעודד הווצרות זנות פולחנית , כפי שהייתה נהוגה אצל הכנענים.

``את שבתותי תשמורו``- הכתוב חוזר כאן על שמירת השבת, משום שהיא אחת האותות המבדילים בין בני ישראל לבין הכנענים, כניגוד ``לאותות `` שהוזכרו קודם המאפיינים את הכנעניים.
``ומקדשי תיראו``- תתנהגו ביראה, כאשר אתם עולים למקומות המקודשים.
``אני ה```- אני ה` ,שקבעתי לשמור את השבת, ובחרתי את המקומות המקודשים.
פסוק זה שונה מאחרים בקטע כי הוא כולל מצוות המחייבות את האדם בישראל לשמור על הזמנים המקודשים ועל המקומות המקודשים , בניגוד לעבודת אלילים.

פסוק 31- הפסוק אוסר את הפניה לאובות ולידעונים, כלומר אוסרת את הדרישה אל רוח המתים, שהייתה שכיחה בין עובדי האלילים.
[אובות וידעונים היו מיני כישופים או מכשפים, שפעילותם הייתה כרוכה בדרישה אל המתים.
יש האומרים שהאוב היה רוח שדרכו נהג בעל האוב להעלות כביכול את המת הנדרש, כדי שישמיע את העתיד, לעומתו הידעוני היה נותן , כביכול , לרוח לדבר מתוך פיו.]
התורה אוסרת דרישה אל המתים, כי היא בניגוד לדרישה אל האלוהים. הפנייה אל האוב או אל הידעוני והדרישה דרכם מטמאות את המבקש בגוף ובנפש ומטות אותו מדרך ה`.

פס` 32-36 : בין אדם לחברו
-`` מפני שיבה תקום`` יש לקום מתוך הבעת כבוד לפני אדם בגיל שיבה, ויש להדר, לכבד את הזקן.
מתן כבוד לזקנים הוא מערכיה של החברה המתוקנת.
הכתוב מבהיר, כי גם אם הזקן עצמו אינו יכול לתבוע את עלבונו, מפאת גילו וחולשתו, הרי עלבונו ייתבע על ידי ה`, ולכן נאמר, ויראת מאלוהיך``.
[ הפסוק עוסק בכבוד הזקנים, שהם בעלי החוכמה, בעלי ההוראה, בעלי המשפט].

-`` כאזרח מכם יהיה לכם הגר`` -הכתוב מצווה להתנהג בצורה נאותה אל הגר. הגר הוא אדם זר, הבא לגור בין בני ישראל, והוא חסר נחלה ומקורות קיום. הדין אוסר על הונאת הגר.

יש להתייחס אל הגר כמו אל אזרח, תושב המקום בעל זכויות. התייחס אליו באהבה, כפי שאתה רוצה שיתייחסו אליך. אמנם הגר חסר הגנה, אך ה` יגן עליו.
הנימוק לדרישה להתייחס כהלכה לגר הוא `` כי גרים הייתם בארץ מצרים``.

-`` לא תעשו עוול במשפט, במידה, במשקל ובמשורה``- הפרשנים חלוקים בשאלה: בכמה נושאים עוסקים הפסוקים 35-36. יש הרואים כאן שני עניינים: איסור על עוול במשפט ואיסור על עוול במסחר.
ויש הרואים כאן עניין אחד: איסור על עוול במסחר.
לפי זה הביטוי ``במשפט`` הוא לפי פרוש זה שם כללי למידות ולמשקלות.
- משורה- כלי בעל נפח קבוע , המשמש למדידת נוזלים.
- מידה- מידת אורך.
- מאזני צדק- מאזנים המעידים על צדק, כלומר מאזניים נכונים.
- אבני צדק- אבני משקל נכונות.
- איפה- כלי בעל נפח קבוע המשמש למדידת היבש.
- הין- כלי בעל נפח קבוע המשמש למדידת הלח.

פס` 37: הפרק מסתיים בהוראה המסכמת.