סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

והיה כי יארכו ימים / חיים נחמן ביאליק

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רקע

"והיה כי יארכו הימים"/ביאליק (1909) השיר נכתב מנקודת מבט של דובר-שר מוכיח, אך התוכחה אינה מובעת ישירות אלא מובלעת באמצעות הדובר-השר הסאטיריקן, שכן השיר "והיה כי יארכו הימים" הוא סאטירה.השיר "והיה כי יארכו הימים" הוא שיר ארוך (60 טורים). למרות אורכו, מתרחשים אירועי השיר במשך זמן קצר, ערב ובוקר שלאחריו. התיאורים בשיר רבים מהפעילויות ומהמעשים. הדמות המרכזית שבשיר היא האדם. לא אדם בעל שם או בעל ייחוד, אלא אדם, שלעתים מתואר כיחיד - נציג של רבים, ("ויצא איש... וראה... ופיהק"), ולעיתים הוא אחד מתוך רבים ("איש איש שער ראשו...", וכן "איש ממיטתו ואיש מסתר אוהלו"). בבית האחרון מצטרפות לדמות האיש האחד דמויות משפחתיות נוספות: האישה, התינוק והשפחה. השיר מציג את האדם בצורה מדורגת העוברת מתחום האדם הבודד אל תחום המשפחה. ההתייחסות המשולבת, פעם לאדם האחד ופעם לאנשים כולם יוצרת תמונה של חברה. החברה הכוללת פרטים רבים בעלי מכנה משותף אחד. היחיד והרבים ממתינים למשיח מתוך חוסר-מעש ובטלנות. הם עלובים וחסרי-סיכוי אך ראויים גם לרחמים.

ניתוח השיר

בית א'

הימים הם ימים סתם, הרגשת שיממון תוקפת את האדם ואת החיה יחד, כתוצאה מהרגשת השיממון יוצא לו האדם לשוח בשעת דמדומי חמה. בדרכו אל שפת הים ואל הירדן הוא מחפש מראות חריגים, כדי שיפיגו את שיממונו, אך שום דבר לא קורה. ניסים שקרו לאבותינו אינם מתגלים לו, והתוצאה – שיממון חוזר, תחושה, שמשא החיים כבד. אמצעים לעיצוב הסאטירה בבית הביקורת בסאטירה נובעת מתמונת מצב כללית של החברה, כפי שהיא נראית למחבר הסאטירה. הסאטיריקן מבליט את הפער בין המציאות כפי שהיא לבין המציאות כפי שעליה להיות, בין מה שבני אדם מדמים או מעמידים פנים שהם עושים לבין מה שהם עושים באמת. הוא עושה זאת בעזרת אמצעי עיצוב שונים:

א. הדרגה: ההדרגה מבליטה את הפער בין האדם האידיאלי בעיני הדובר לבין האדם אותו הוא מבקר. השיממון הולך ומתגבר משורה לשורה. הבית מתחיל בתחושה כבדה של ימים "מעוטי נחת ורבי יגיעה" ומסתיים בישיבת האדם במחיצת החתול. ככל שהשיממון, התוקף את האדם, הולך וגובר, כך הולך ופוחת מעמד האדם בשיר.

ב. ניגודים: גם הניגוד הוא אמצעי לעיצוב הפער בין מה שצריך להיות לבין מה שמתרחש באמת. בבית זה נמצא מספר ניגודים.

  • 1. הניגוד בין הניסים שקרו לבני-ישראל בדרכם לארץ לבין היעדר-הניסים בתקופה המודרנית.
  • 2. קיים ניגוד בולט, ואפילו מרגיז, בין תגובת האדם כפי שהיא לבין התגובה לה אנו מצפים. האדם בשיר מגיב בפאסיביות מוחלטת לנוכח "התקפת" השיממון ויוצא לו ל"שוח" (לטייל) במקום לעשות משהו מועיל. הקורא מצפה, שלנוכח היעדר הניסים, יתאכזב האדם, אבל לא, הוא לא מתאכזב, אלא מפהק. הפיהוק הוא בדרך כלל תגובה פיסית של אדם עייף ומשועמם, ואילו הקורא מצפה לתגובה, שיש בה עוצמה רגשית.


ג. הארמז המקראי – כמחדד ניגודים:

  • 1. הניגוד לספר תהילים. בספר תהילים, כשמשורר תהילים מספר ביציאת מצריים הוא אומר:

"הים ראה וינוס/הירדן יסוב לאחור" (קי"ד,3) הדובר מרמז לפסוק מתהילים והופך אותו. בשיר, הים לא נס והירדן לא נסוג אחור. ההיפוך מתייחס גם לפועל "ראה": בספר תהילים מתייחס הפועל לים ולירדן, שראו את גדולת אלוהי-יעקב, לעומת זאת בשיר מתייחס הפועל "ראה" לאדם, שלא ראה את הניסים – לאדם קטן האמונה, המחפש חזרה ממשית על הניסים של העבר.

  • 2. הניגוד לאבלו האמיתי של עזרא. עזרא (ט' 3) מביע את כאבו לנוכח חטאי העם: "וכשמעי את הדבר הזה, קרעתי את בגדי ומעילי ואמרטה משער ראשי וזקני ואשבה משומם" עזרא נדהם ותוהה, כשמתברר לו, שבני עמו ואף הכוהנים והלווים נשאו להם נשים נוכריות. האדם בשיר משומם ומורט שערו למראה הימים "סתם", העוברים עליו "מעוטי נחת ורבי יגיעה". הניגוד לא רק מדגיש את הפער בין האדם כפי שהוא לבין האדם כפי שצריך להיות, אלא גם מעמיד את האדם באור אירוני. האדם היה צריך להתאכזב באמת, הוא היה צריך לעשות משהו, כדי לתקן את מצבו ולא להתבונן משומם וחסר ישע מול מציאות חייו. השוואה זו מגמדת את האדם.

ד. הפחתה: האדם בסאטירה מוצג מנקודת מבט אירונית המגמדת אותו. הדובר מבקש להציג תמונת אדם מעוות ומגוחך, והוא עושה זאת באמצעות הדמיית האדם לחיה. השיממון תוקף את האדם ואת החיה יחד. ההתייחסות לשניהם יחד מורידה את האדם לרמתה של החיה, וזוהי הפחתה של האדם. הציפייה היא, שהאדם ימצא פתרון לשיממונו, אך משום שלא מצא, הוא ממשיך לשבת עם החיה בכפיפה אחת, ו"כבד עליהם משא חייהם". האירוניה היא בשיתוף שבין האדם לחיה. "משא חיים" הוא מושג הקשור במודעות אנושית, והנה כאן גם החיה נושאת בנטל.

ה. אנלוגיה: בשיר יש אנלוגיה בין האדם לחתול: "איש איש שער ראשו משממון ימרט/ושפם החתול יקרח".הם יושבים זה ליד זה, "מתאבלים" יחד על שיממונם ודומים בהתנהגותם ובמראם. הם גם החליפו ביניהם את הפעלים" "ימרט" ו"יקרח" (בדרך כלל אנו אומרים שהחתול מרוט והאדם קרח). האנלוגיה מאפשרת לנו להתייחס למה שקורה לחתול, כאילו הוא קורה גם לאדם, שפם החתול המקריח מרמז לאובדן החושים, שכן חושי החתול מרוכזים בשפמו. ואם האדם אנלוגי לחתול, הרי כאן רמז שגם האדם מאבד את חוש ההתמצאות והכיוון. האנלוגיה בין האדם לחתול היא אמצעי איפיון של האדם ומפחיתה מערכו.

בית ב'

המציאות המשמימה מולידה את הגעגועים. וכל פעילויותיו של האדם מלוות בגעגועים. בשובו לביתו בשעת ערבית הוא חוזר אל השגרה: אכילה, שתייה והכנה לקראת השינה. כל הפעולות השגרתיות מתוארות בעליבות, ללא הדר וברק. האוכל – פת ודג מלוח בחומץ, השתייה – כוס פושרים עכורים, ההכנה לשינה – חליצת נעל ופוזמק (גרב) בפאת (קצה) המיטה. פעולות אלו מגבירות את הגעגועים, והחלומות הם חלומות שופעי געגועים. אנו תוהים ושואלים את עצמנו – למה או למי מתגעגע האדם? הרי געגועים אינם רגש פנימי חסר מושא, תמיד מתגעגעים למשהו או למישהו, למושא חיצוני. אך הסאטירה ממשיכה ואינה מרפה מהאדם. געגועיו הרבים, מוארים באור אירוני, האדם מתואר כדמות מעוותת ומגוחכת, שכל מה שהיא מסוגלת לעשות מסתכם בגעגועים למשהו בלתי מוגדר. הביקורת השלילית מופנית נגד האדם המתגעגע ונגד שפע געגועיו חסרי הפשר.


אמצעים לעיצוב הסאטירה

  • א. תיאור שלילי או תיאור דוחה: הקורא מצפה לתיאור געגועי נפש עזים הנובעים מהלב. והנה, בניגוד לציפייה, מדומים הגעגועים העולים מאליהם כמו שעולות מאליהן פטריות באשה (ריקבון) בתוך עץ ריקבון. וכמו הכינם (סוגי כינים) הממלאים סמרטוטים. ( אם האדם הוא המתגעגע, הרי בעקיפין הוא מדומה לעץ רקוב ולסמרטוט).

בשיר מוצגים הגעגועים כערך שלילי, לא משום שהם שליליים, אלא משום שהאדם תופס אותם בצורה שלילית, משום שהוא שוחק את הכוח העצום הטמון בהם ומסמיך אותם לפעולות יומיום שגרתיות ועלובות שלו. הגעגועים מלווים את האדם במשך כל הפעילויות השגרתיות שלו. האדם חוזר לאוהלו לאחר "טיולו", כדי לאכול פת ערבית. סדרת הפעולות שלו" אכילה, שתייה וחליצת נעל מלווה בגעגועים. בפעולות עצמן יש עליבות ועוני: האוכל אינו אלא פת ודג-מלוח טבולים בחומץ, השתייה אינה אלא כוס פושרים עכורים, וחליצת הנעל והפוזמק הן פעולות סתמיות. העמדת פעולות שגרתיות, שיש בהן שגרה ועליבות, לצד רגש חזק כמו געגועים מעמידה את רגש הגעגועים באור סאטירי. הגעגועים שבים וחוזרים אחרי כל פעולה ופעולה.

  • ב. אנלוגיה וחילוף: הגעגועים חודרים גם לחלום. לא ברור אם זה חלום בהקיץ או חלום בזמן שינה, אך החלום משותף לאדם ולחתול: "איש בחלומו ייליל משפעת געגועים/ועל גג פחיו ייבב וישרוט החתול". האנלוגיה בין האדם לבין החתול מבית א' מתחדדת כאן. תגובתם לגעגועים מתמזגת ואף מתחלפת: האדם מילל, ובדרך כלל אנו מצפים לייללת חתול. והחתול מייבב, מה שמתאים יותר לאדם. החתול והאדם אנלוגיים זה לזה, תופעה המגמדת את האדם והופכת אותו לנושא הסאטירה.


בית ג'

הבית השלישי הוא בית קצר במיוחד, בן שלוש שורות, הוא פותח את החטיבה השנייה של השיר (בתים ג' וד') ומהווה חוליית קישור בין הבתים הקודמים לבית האחרון. מבחינת המבנה הוא בנוי ממשפט מפתח קצר, הפותח בשורה קצרה: "אז יבוא הרעב" . לא רעב ללחם ולחזון, כי אם למשיח! אם החיים אינם מזמנים לו לאדם את הניסים מתקופת העבר, הוא מפנה את געגועיו לעתיד המובטח – למשיח! מקור הרעב בדרך כלל בתחושת מחסור חזקה ותובענית. אי-אפשר להתעלם מרעב, הצורך במזון הוא צורך קיומי בסיסי של כל חי. הרעב גורם לסבל גופני, וכל מי שרעב יעשה הכול כדי לשבור את רעבונו. הרעב בשיר הוא מטאפורי, אין האדם רעב ללחם, אלא לפתרון מצוקתו הנפשית. מטאפורת הרעב מדגישה את עצמת המצוקה. הביקורת, שהופנתה נגד השיממון ונגד הגעגועים, מופנית עתה נגד הרעב המטאפורי המציק לאדם. קודם התגעגע האדם, ולא ידענו למה, געגועיו התפתחו בעקבות השיממון לגעגועים נלעגים. מגעגועים שאין להם הצדקה אמיתית צומח גם הרעב הנלעג. הארמז המקראי: בספר עמוס נאמר: "הנה ימים באים נאום ה' אלוהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'" (ח',11). עמוס מציג את הרעב כרעב רוחני. הרעב לא יהיה ללחם והצמא לא למים (צרכים פיסיים בסיסיים ראשוניים של האדם), אלא לדבר-ה' – למשהו רוחני, לחזון. הדובר בשיר הופך את הגרסה של הנביא עמוס: "לא רעב ללחם ולחזון כי אם, למשיח"! הוא אומר, שהרעב לא ללחם, ובכך הוא עדיין דומה לעמוס, אך הוא מוסיף ואומר, שהרעב גם לא לחזון, ובכך הוא שונה מעמוס ומציג את המשיח כיישות מנוגדת לחזון ולדבר-ה'. השינוי גורם לסאטירה. המשיח, שעל אמונתו גדלו דורות רבים של מאמינים, הופך לרעיון ערטילאי, חסר איפיון, מנוגד לרוח המקרא וגם בלתי אפשרי. לסיכום: הרעב למשיח מוצג באור סאטירי, אך עלינו לזכור, שהסאטירה מופנית נגד האדם המצפה למשיח ולא נגד המשיח עצמו.


בית ד'

עבר לילה, הגיע הבוקר, יום חדש. היום החדש אינו מבשר תקווה. האדם המתעורר עייף, מושפע עדיין מהלילה העגום, הוא רץ לחלון לראות, אם הגיע המשיח. השאלה "האין המשיח הולך"? מהדהדת בהמשך השיר מפי כל בני המשפחה. תיאור המקום והאנשים עלוב: העיניים נשואות אל עבר המשעול, ומה שניתן לראות אינו אלא "צלע תל אשפה אשר ממול הבית", האיש – עינו דלוחה, האישה – פרועת ראש ומעוכת בשר, התינוק – מגביה ראשו עם העכבר המציץ, והשפחה – בעלת פרצוף מפוחם. השיר מסתיים בשאלה "האם לא נשמעה תרועת השופר?" ואחרי השאלה, שנותרה ללא מענה, רצף של קווים מפרידים. ההמשך, יש לשער, יהיה דומה למה שקדם, אלא אם כן יוכל האדם לקרוא בין השורות, להבין, להתעשת ולשנות דרכו. "בבוקר, בבוקר, כמעט תנץ החמה" קם האדם משנתו. לשעת הבוקר יש משמעות של טוהר. מתעוררת ציפייה למשהו חדש וחיובי. והנה שוב היפוך ציפיות. השכמתו, במקום לבשר על תקווה חדשה עם בוקר, מלווה בפחדים ליליים ובעייפות המתמשכת עוד מיום קודם. החתול שב ומופיע גם ביקיצה, הפעם הוא כבר חתול בעל ישות סימבוליסטית המצויה במוחו של האדם: "ובעוד ילל החתול ושרוט ציפורניו/יחטטו במוחו ובקרביו"...האדם לא רק אנלוגי לחתול הוא כבר אדם-חתול. והחתוליות שבו אינה חיובית אלא שלילית, כי החתול הוא חתול אשפתות, סמל לחורבן ולעזובה. האדם המקיץ בבוקר רץ אל החלון, כדי לראות את המשיח, אך בין האדם לעולם החיצוני מפרידים כמה מכשולים: הזכוכית מכוסת ההבל, העין הדלוחה, והשביל המוביל לתל(גבעת) האשפה. הנימה הסאטירית נוצרת מעצם הרעיון שזכוכית, עין ותל-אשפה עלולים להוות מכשול להופעת המשיח. לכל המכשולים יש מכנה משותף, הם מלוכלכים ומסתירים את הופעת המשיח. העין הדלוחה מדגישה את החיץ העמוק שבין נפש האדם לבין העולם החיצוני, את העובדה שהוא עיוור למצבו האמיתי ומחפש את הפתרון במקום שלא יוכל למצאו. הסאטירה על האדם: האדם שקוע בעיוורונו, מוקף אשפה מבפנים ובחוץ, ללא סיכויי היחלצות. האדם אינו עושה משהו משמעותי, כדי לשנות את עולמו. המשפחה: האישה מתוארת בצורתה המכוערת ביותר, פרועת ראש, מעוכת בשר ועכורת רוח, את דדה המצומק היא שומטת מפי תינוקה. העולל, במקביל לעכבר, מגביה ראש. השפחה שולחת את ראשה המפוחם החוצה. כל בני המשפחה שואלים אותה שאלה: "האין המשיח הולך"? כולם מחפשים סימנים של משיח. האישה שואלת" "האם לא עלה קול נערת אתונו"? של המשיח, העולל מסתפק כבר במצילת האתון "האם לא קשקשה מצילת אתונו"?



משמעות השיר:

הכותרת המשנית בשיר "מחזיונות הנביאים האחרונים" טוענת שהכוונה לנביאים שאחריהם לא יהיו נביאים עוד. אחרונים מלשון מוות וכליה. חזיונות הנביאים האחרונים לועגים לתקוות ההמונים לגאולה. השיר אינו מתקיף את הנביאים, אלא את הציבור. הדובר בשיר הוא נציגו של המשורר ומביע את ביקורתו באמצעות הסאטירה. הביקורת מופנית כלפי העם, נגד אלו המצויים במצב של שיממון, מתרפקים על הגעגועים ומטפחים את האשליה, שהנה יפתרו את בעיותיהם באמצעות המשיח שיופיע בחצר ביתם. הדובר הוא נביא אמת אחרון, שהמשורר שם בפיו תיאור סאטירי של הציבור היהודי ברוסיה. איכותו של שיר נמדדת ביכולתו לעמוד לאורך השנים. ההתייחסות בשיר היא לאדם בכלל, ולכן ניתן למצוא כאן סאטירה המופנית כלפי בני-אדם בתקופות שונות, המוצאים עצמם במבוך ללא מוצא, שהשיממון הקיומי הפוקד אותם מוביל אותם לרעב לאידיאלים חסרי משמעות. השיממון, הגעגועים הריקניים, הרומנטיות הכוזבת והציפייה למהפכה תרבותית מחודשת הם סממנים שכיחים גם בחברה המודרנית וראויים לביקורת בכל דור ודור.