סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

הנדודים בדרכים באירופה ובאסיה עם תום המלחמה

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עם תום המלחמה, בזמן שבלונדון, ניו-יורק וערים אחרות המונים חגגו וציפו לשובם של הלוחמים הביתה, התרחשה תנועה המונית של פליטים באירופה ובאסיה. עקב ההרס וחורבן שהותירו ההפצצות, המונים נותרו ללא בית. החלה תנועה של נדידת אנשים ליעד בלתי ידוע. במהלך מלחמת העולם השנייה אוכלוסיות רבות "הועברו" על ידי הכובשים ממקום למקום או פשוט ברחו מפני הכובשים. עם תום המלחמה הפליטים רצו לחזור מולדתם ולבתיהם וכך נוצרה תנועה אדירה של זרם פליטים.

שארית הפליטה – לאן?

מצב הפליטים היהודים או "שארית הפליטה" היה ייחודי. המונח "שארית הפליטה" (שמקורו במקרא) באו לבטא, עם סיום המלחמה, את המצב החסר תקדים שבו מעטים הם היהודים שניצלו לאחר חיסול רוב יהדות אירופה ("שארית"). יהודים אלו שניצלו איבדו את השייכות למקום בו חיו לפני השואה ("פליטה"). למעשה שארית הפליטה הם אותם יהודים שניצלו ואין להם לאן לחזור, הם נעקרו.

קבוצות שונות של יהודים מהווים את "שארית הפליטה":

  1. כ- 50,000 יהודים ממחנות הריכוז אשר שוחררו על ידי בעלות הברית בגרמניה ואוסטריה בין אפריל למאי 1945. יהודים אלו הובאו לגרמניה יחד עם אחרים כעובדי כפייה, שבויים או אסירים. רוב הפליטים חזרו למדינותיהם במסגרת מדיניות הרפטריאציה (חזרה למולדת) של בעלות הברית. מעטים סרבו לחזור, חששו שיאשימו אותם בשיתוף פעולה או פחדו מהשלטון הסובייטי. בקרב היהודים משוחררי המחנות המצב היה שונה. בעיקר בקרב היהודים יוצאי מזרח אירופה שלא רצו לחזור משום שלא היה לאן לחזור: לרובם לא נותרו קרוביי משפחה או בית ואפילו הקהילות נמחקו. בנוסף הם הרגישו מנוכרים מהמקום ומהאוכלוסייה המקומית שבמהלך המלחמה שיתפה פעולה עם הנאצים ולא פיללה לחזרתם.
  2. היו גם שרידי פרטיזנים ולוחמי גטאות.
  3. היו יהודים שעם סיום המלחמה יצאו ממחבואם וחזרו לזהותם היהודית.
  4. יהודים בעלי אזרחות פולנית שהוחזרו לפולין במסגרת מדיניות הרפטריאציה.
  5. פליטים יהודים שפונו מהחזית ברומניה.

הבעיות המיוחדות של הניצולים היהודים

  • התמודדות נפשית עם השיבה למקום ממנו נעקרו ושם נרצחו בני משפחותים.
  • התמודדות עם האנטישמיות וגילוי האיבה במקומות שאליהם חזרו. האוכלוסייה המקומית בחלקה נהנתה מהרכוש שנגזל מהיהודים ולא הייתה לה שום כוונה להחזירו. הם גם המשיכו באנטישמיות המסורתית שהייתה מקובלת לפני המלחמה וחלקם אפילו הצטערו על כך שהנאצים "לא סיימו את העבודה".
    על רקע זה התחולל "פוגרום קיילצה" , ביולי 1946, שבו נרצחו יותר מארבעים יהודים. לאירוע הייתה השפעה טראומטית על היהודים שרצו לחזור לבתיהם. אחת התוצאות הקשות הייתה מנוסה אדירה של כ- 100,000 איש שיצאו מפולין והצטרפו ל"תנועת הבריחה" (ראו פירוט בהמשך) שהפכה כעת להמונית. רובם הגיעו למרכזי העקורים בגרמניה ואוסטריה. הפוגרום הדגיש את התובנה שפולין אינה יכולה לשמש בית ליהודים.

הקשיים של ניצולים במחנות העקורים

  • הניצולים המשיכו להתגורר אחרי השחרור במחנות העבודה והריכוז על אדמת גרמניה או אוסטריה, מחנות אלו הפכו ל"מחנות עקורים". תנאי החיים של אותם ניצולים במחנות היו קשים ביותר. במחנות לא היו תנאים סניטאריים, פרצו מגיפות וחלקם נותרו אפילו מגודרים.
  • יחס החיילים שניהלו את המחנות היה קשה. הם לא הבינו אותם בעיקר הסבב השני של החיילים, שלא היה שותף לשחרורם. בעת שחרורם הטיפול שזכו, למרות הכוונות הטובות, לא היה מתאים למצבם. בעלות הברית הציפו את המחנה במזון וחלק מהניצולים שהיה במצב תת תזונה מתו כתוצאה מאכילת יתר לא מתאימה. הניצולים היו במצב פיסי ונפשי קשה והצחנה דחתה את החיילים. היחס של החיילים באזור הבריטי היה קשה יותר מאשר באזור השליטה האמריקני.
  • הניצולים היו בעצם חסרי מולדת, נעקרו ממולדתם ולא יכלו לחזור לביתם, היו חסרי כיוון ותקווה . חלק היה אפאטי לגורלו והתעניין רק בחיפוש קרובים. המצב היה קשה בעיקר משום שנושא העקורים הפך לסוגיה פוליטית, אף אחד לא רצה לקחת אחריות עליהם ובריטניה סירבה לאפשר להם לעלות לארץ ומחנות העקורים המשיכו להתקיים עד 1956! (קראו בעמ' 201 בספר של גוטמן_השואה).
  • דוח הריסון יועצו של הנשיא טרומן, שסייר בקיץ 45 בכ- 30 מחנות עקורים, מדווח על מציאות עגומה ומגנה את מדיניות שלטונות הכיבוש של בעלות הברית כלפי העקורים וקורא לפעולה דחופה לפתרון בעיית העקורים. בין היתר הריסון טען שההבדל היחיד בין בעלות הברית לנאצים הוא שהם לא הורגים את היהודים. הוא קרא להעלות באופן דחוף 100,000 יהודים לא"י (קרא בספר של גוטמן עמ' 202-203).

התארגנות העקורים במחנות

העקורים יזמו בעצמם התארגנות במחנות. ההתארגנות הייתה בכל תחומי החיים והם דרשו מרשויות המחנות לאפשר להם לנהל בעצמם את המחנה. הרצון להתארגנות אינו מפתיע משום שעקורים רבים היו מנהיגים בתנועות הנוער ובמחתרות. העקורים, אפילו כאלו שלא היו ציוניים בעבר בחרו בדרך הציונית, אחרים כמו חברי תנועת הבונד שהתנגדה לציונות שבו לארצותיהם. על הפעילות במחנות העקורים קרא בעמ' 205 – 206 בספר של גוטמן – השואה.

תנועת הבריחה

"תנועת הבריחה" זהו תהליך הנהירה ההמוני של יהודים עם סיום המלחמה. קרוב ל- 250,000 ניצולי שואה, בעיקר ממזרח אירופה (פולין וברה"מ) שנעו מערבה. הבריחה היה גם שמו של הארגון שהוביל את הנהירה הזו לחופי ארץ ישראל. (ראה מפה תנועת הפליטים במסגרת תנועת הבריחה בספר של דומקה עמ' 199 ובספר של גוטמן – השואה עמ' 207-208 ).

בשלב הראשון, עוד לפני סיום המלחמה, הבריחה החלה עם קבוצות פרטיזנים יהודים וניצולים מאזור וילנה מבלי שהיה קשר בין הקבוצות. הם הבינו כי לא יוכלו לחזור למולדתם שהפכו לבית קברות ליהודים רבים מהם היו ציוניים עוד לפני המלחמה ואמונתם בציונות התחזקה עקב האכזבה מהשלטון הסובייטי. כוונתם הייתה להגיע לארץ ישראל. נתיב הבריחה עבר דרך רומניה, ובקבוצות קטנות חצו את הגבול לרומניה ושם חברו עם חיילי הבריגדה שהיו באירופה ובעזרתם ניסו להגיע לא"י. המשטרה הסובייטית גילתה את נתיב הבריחה ואסרה את צעירים הציוניים, כך שנאלצו למצוא נתיבי בריחה אחרים, דרך קרקוב.

בשלב השני עם סיום המלחמה הפכה הבריחה ליעד לאומי ושליחים מארץ ישראל, אנשי בריגדה ואנשי ג'וינט יחד עם המוסד לעלייה ב' כיוונו את הפליטים לנמלים בהם יכלו להפליג לארץ. כ- 250,000 יהודים השתמשו בנתיבי הבריחה. ארגון הבריחה היה לא חוקי ומעולם לא פרסם קריאה המונית להצטרף אליו, אבל במסגרתו ובמסגרת ההעפלה עלו לארץ אלפי יהודים (קרא בעמ' 209 - 210 בספר של גוטמן-השואה).