סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

המאהב / יהושע אברהם ב'

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
{{{ספר}}}
Thelover.jpg

  • שם: המאהב
  • שם מקורי:
  • שפת מקור: עברית
  • מחבר: אברהם ב. יהושע
  • עריכה:
  • עיצוב עטיפה:
  • איור:
  • הוצאה: שוקן
  • שנת הוצאה: 1977
  • סוגה: סיפורת מקור
  • מספר עמודים:

"המאהב" הוא הרומן הראשון שכתב א.ב. יהושוע, ומועבר בסגנון המספר בגוף ראשון, אלא שדמות המספר היא בעצם 6 דמויות שונות, המתארות כל אחת מנקודת מבטה את השתלשלות העניינים בסיפור.

סיכום עלילה

"המאהב" איננו רק סיפורן של דמויות בשנת 1973, אלא זהו סיפורה של הציונות משנת 1881 ואילך. הציונות היתה צריכה, על-פי הוגיה ומגשימיה הראשונים, להעניק קיום נורמלי לעם היהודי על-ידי השבתו למולדתו. אולם נראה כי החזון השתבש במהלך הביצוע והפך למה שנראה בהגדרתו של א.ב. יהושע כמדינה נגועה במחלת נפש. גבריאל הבין את כישלון הציונות ומילט את נפשו מהמלחמה. דאפי מתקוממת נגד השקר האידיאולוגי בשיעורה של אסיה על ראשית הציונות. היא מוצאת את העוז לקום ולומר מפורשות: "היתה גם אפשרות אחרת מלבד הציונות". ודוצ'ה שנולדה ב- 1881, מגלמת את הטרגדיה של ההעזה הציונית. לפני מותה היא מכירה בכך שהיה זה סיפור חיים כושל. היא גוועת בבית הערבי הנטוש עם הרגשת כישלון צורבת: "הכל חלום מאכזב".

מערכות היחסים בסיפור אינן מקובלות ואף תמוהות. כל המצבים הבין-אישיים הבלתי-שגרתיים הללו מצביעים על כך, שיצירה זו אולי ניסתה להציג כמה מהפרדוכסים של הקיום בארץ-ישראל. א.ב. יהושע מתאר את הצל הנורא הפרוש על הקיום היהודי השואף כביכול להרס ולחורבן עצמי. הוא משרטט דיוקן של חברה חומרנית שאיבדה את טעם קיומה – מיוצגת על-ידי אדם שהקדיש את מרצו להקמת בניין כלכלי, עד שאבד לו הכוח לשמירת תקינות התא המשפחתי.

המישור הסמלי של היצירה מחדיר משמעות חברתית: הבדידות וחוסר ההכרה בזולת, מובילים במישור החברתי למלחמה. תופעות כגון: תאונות, מלחמות והרס – חוזרות על עצמן ועל-כן, אין אפשרות לבנות או להתכונן לעתיד משמעותי. משום כך, הקריאה ברומאן מותירה טעם מר של כישלון שאין מוצא ממנו. זוהי יצירה המציירת תמונת עולם פסימית שבמרכזה עומד האדם כיצור בודד ומיואש וככזה הוא מסמל חברה הנתונה בתוך מנהרה אפלה, מבלי שמבצבצת קרן אור בקצתה.

המבנה והעיצוב האמנותי

  • שרשרת של מונולוגים הנאמרים בגוף ראשון. כל מונולוג מהווה מעין וידוי. המבנה המיוחד הזה מאפשר להעביר משמעויות שונות על-ידי עימות בין המונולוגים. הידיעה השלמה שנמנעת מהגיבורים וניתנת לקורא היא שהבדידות משותפת לכולם. לכל אחד מן הגיבורים נדמה שרק הוא אינו יכול ליצור קשר עם האחרים. הקורא הוא היודע שכולם סגורים "בתוך המונולוגים שלהם", שכולם מנסים ליצור קשר ואינם יכולים – שכולם בודדים (ועל-כן אינם כל-כך בודדים...) מכאן שרק הקורא מבחין שהדמויות בעצם מנהלות דיאלוג ביניהן.
  • אירועים רבים נבחנים על-ידי מספר דמויות, ממספר זוויות-ראיה (ה"פרספקטיביזם" – מאפיין מודרניסטי בולט).
  • כל דמות חושפת, באמצעות המונולוגים, שני מישורים: מישור גלוי – שיחזור העולם החיצוני הגלוי לעין – זהו עולם בו הדמות מתפקדת בהיגיון, שולטת בחייה ומתכננת אותם. זהו מישור ריאליסטי, נאמן למציאות ונאמן לדפוסי ההתנהגות במציאות הישראלית של שנות השבעים; מישור סמוי – ביטוי העולם הפנימי, הכאוטי, האבסורדי, המונע על-ידי יצרים ודחפים. זהו העולם שובר-המוסכמות החברתיות המקובלות של התקופה – עולם המונע על-ידי מאווים כמוסים ואסורים, חלומות וביטויים תת-תודעתיים. רק מונולוג פנימי יכול לחשוף את שני הרבדים הללו, בבת-אחת, בצורה כה אותנטית.
  • טכניקת זרם התודעה ברומאן הינה חלקית בלבד: אמנם הקורא נחשף לתודעת הדמות, אך טכניקת הכתיבה הינה סדורה והגיונית, בניגוד ל"זרם התודעה" הקלאסי, שהציף את כל האסוציאציות לדף, בצורה חופשית לחלוטין.
  • סדר התרחשויות לא כרונולוגי: סידרת שחזורים ("פלאש-בק") לגבי היכרותם של אסיה ואדם, ירושלים בתחילת המאה מפי ודוצ'ה, ועוד.
  • הצלבת מידע על-ידי דמויות שונות יוצרת רושם של אמינות בקרב הקורא. אין לשכוח: האמינות הינה רק כלפי העובדות. לכל דמות, וכך גם לקורא, פרשנות שונה לגבי האירועים ורגש שונה כלפי סיטואציות דומות.
  • מספר גורמים מאגדים את היצירה לכדי אחדות אחת:
  1. המקום: חיפה.
  2. זמן: מלחמת יום הכיפורים - חודשים מספר לפניה ואחריה.
  3. קשרים די הדוקים בין הדמויות.
  4. דמותו של אדם, המתייחסת לכל הדמויות ביצירה.
  5. דמותו של גבריאל – אחריו מחפשים, באופן זה או אחר, כל הדמויות.
  6. מוטיבים חוזרים:
    1. מוטיב החיפוש: החיפוש הינו מוחשי (אחר גבריאל) אך גם סמלי (חיפוש של כל דמות אחר זהות; חיפוש הזהות הלאומית בחברה הנמצאת במשבר עמוק).
    2. מוטיב המאהב: נעים כלפי דאפי; גבריאל כלפי אסיה; טלי כלפי אדם
  • בניה סימולטנית של התרחשויות: אדם נוסע לירושלים, ובמקביל נעים נשאר ליד הגוררת; אסיה קונה חצאית עם דאפי, ובמקביל אדם וטלי מתמזמזים בבית.
  • אלמנטים בלשיים: כל הסיפור מסתובב סביב חיפוש אחר גבריאל, הפגישה המפתיעה של נעים ודאפי בביתה, אדם הפורץ בלילה לבית הסבתא, מציאת המכונית האבודה ועוד.
  • אלמנטים סמליים: יגאל הבן החירש, מכונית המוריס 47, המוסך, שכונת מאה שערים ועוד.
  • אלמנטים קומיים: בעלילה משולבים מצבים קומיים המפיגים את המתח ומעניקים נופך קליל, למשל: נעים הבורח מדירתו של אדם לאחר ששכפל את המפתח נחשב בטעות על-ידי השכנה לשליח מהסופר-מרקט. היא מעמיסה עליו צנצנות ובקבוקים ודורשת ממנו כסף תמורתם; אסיה ודאפי פותחות את דלת האמבטיה ורואות את נעים המבויש יושב שם לבוש פיג'מה אדומה מקושטת מלמלות. הן צוחקות ונעים פורץ בבכי; נעים מתקשה לעכל את הגפילטע-פיש בארוחת ליל-שבת אצל אדם. הוא אוכל את הדג עם הרבה לחם כדי לא להיחנק מהטעם. לאחר מכן, הוא אוכל גם את הגלידה עם הרבה לחם.

אפיון הדמויות

הרומן "המאהב" מכיל דמויות רבות בעלות קיום אנושי עצמאי. כל דמות משמשת כדמות אנושית ייחודית, המייצגת מגזר מסוים בחברה הישראלית.

אדם

  • הדמות הראשית ברומאן. יש לו את מספר המונולוגים הרב ביותר ביצירה (13) והוא קשור לכל הדמויות האחרות.
  • אדם בן 45, איש גדול, מזוקן (את הזקן גידל בעקבות מות בנו יגאל ונמנע מלגלחו מאז המקרה – סימן לאבל ממושך), שקט, בעל הופעה מרשימה. הוא בעל מוסך משגשג, אך מצוין במפורש שהוא נאלץ לעזוב את לימודיו בצעירותו כדי לעבוד במוסך של אביו.
  • הוא מעין "זאב בודד" – מתקשה ליצור קשר משמעותי עם הסביבה הקרובה לו (בני משפחתו, העובדים במוסך שלו וכד').
  • היחסים בין אדם לבין אסיה - בין השניים שולטים הזרות והניכור, עד כדי כך שאדם, במודע, מכניס לביתם את המאהב. בעבר, חש אדם אהבה אובססיבית כלפי אסיה. הוא הכיר אותה עוד בימי התיכון וידע שהיא תהיה בת-זוגתו. עם הזמן, האהבה לאסיה הפכה לעול. הוא התרחק מעולמה עד כדי גיוס מאהב שיעשה את עבודת האהבה במקומו. בתו של אדם דאפי, מגדירה את הוריה זוג משונה. היא תוהה מדוע בכלל התקשרו זה לזו. הם מעולם לא מתחבקים או מתנשקים, בקושי משוחחים. החיפושים אחר גבריאל יוצרים תלות בלתי-מודעת של אסיה באדם, שהרי פגישה מחודשת שלה עם גבריאל תהה תלויה ברצונו הטוב של אדם ובמידת המאמצים שיאות להשקיע בחיפושים אחריו.
  • היחסים בין אדם לבין דאפי – אדם מרוחק מאוד מבתו. הוא לא מנסה לשוחח איתה או להבין אותה. בשבילו היא נמצאת באופן מובן מאליו. התקרבות ביניהם מתאפשרת כאשר דאפי מצטרפת אליו לנסיעות הלילה בעבודות החילוץ. אדם מתערב בחיי דאפי כאשר מגלה ששכבה עם נעים. אז הוא פוקד על נעים לשוב לכפרו ולא לחזור עוד לעולם. הריחוק בין אדם לדאפי מנתק אותו מהנעשה בחייה. הוא מממש בצורה מעוותת את הקרבה שאמור היה לחוש כלפיה, עם חברתה טלי.
  • מקומו של יגאל בחייו של אדם – נראה שהדבר היחיד שקישר בין אדם לאשתו היה בנם יגאל, שנולד חירש אחרי 5 שנות נישואין. בגיל 6 נדרס למוות יגאל. אדם היה קשור ליגאל בחייו וגם לאחר מותו. הוא העריץ אותו ולפעמים קינא בו בשל הדממה בה היה שרוי. אדם כל-כך אהב את יכולת ההתנתקות של בנו מהעולם, עד שהתקין לו מפסק למכשיר השמיעה שאיפשר את ניתוקו בשעה שחפץ בכך. באחד המקרים בהם יגאל ניתק את המכשיר, הוא מצא את מותו בתאונת דרכים. יגאל הבן החירש מסמל את החירשות במשפחה. אין תקשורת בין בני המשפחה, אין הקשבה והתוצאה היא תחושת בדידות וניכור.
  • המעשה יוצא-הדופן – אדם מביא לאשתו מאהב. כשהוא מבחין בקרבה האינטימית שבין המאהב גבריאל לבין אסיה, הוא חש שהרחיק לכת, אך זה מאוחר מדי. את יחסו לגבריאל ניתן להסביר לאור רגשי האשם שיש לו עקב מחשבתו שהוא עצמו גנב את אסיה מהנער יצחק שהיה מאוהב בה בילדות. במסירת אסיה לגבריאל יש משום כפרה על אותו חטא של גזלת אסיה. נוסף על כך הוא סבר תחילה שהכנסת המאהב תשחרר אותו מהקשר שלו אל אסיה. הוא נוהג בחמימות כלפי גבריאל, מעניק לו מפתח לביתם, מותר לו על חובותיו בתיקון המכונית ועוקב בעניין אחר היחסים המתפתחים בינו לבין אשתו אסיה. כאשר חש אדם כי הוא מאבד את השליטה על היחסים בין גבריאל ואשתו, הוא מחליט לשלוח את גבריאל למלחמה. הוא דואג לכך שגבריאל יגויס וכשהוא נעלם, חש אדם אחריות לגורלו. הדיכאון של אסיה נוכח היעלמות גבריאל מביאה את אדם לצאת למסע חיפושים הזוי אחר המאהב של אשתו. החיפושים הליליים אחרי גבריאל הופכים להיות אובססיביים. אדם הופך להיות תשוש ומנותק מהסביבה. החיפושים מסמלים את כמיהתו של אדם לגלות ולהבין את עולמו של גבריאל שהוא עולם חופשי, משוחרר מהתחייבויות קודמות, ספונטני, חסר שגרה ומסגרת מחייבת – כל זאת בניגוד לעולמו של אדם עצמו. החיפוש אחר גבריאל רוקן את אדם מאנרגיות פיזיות ונפשיות כאחד.
  • המעשה האסור – בהיעדר קשר בין אדם לבין אשתו ובתו, הוא נגרר לתשוקה עזה כלפי טלי, חברתה של דאפי. אדם נהנה להסתכל עליה, הוא מסיע אותה, קונה לה חולצה, מצרף אותה אליו ולדאפי לאכול פלאפל ובסופו של דבר לוקח אותה לבית הסבתא ודוצ'ה ושם שוכב איתה. הוא מודע למעשיו המגונים וחש רגשות אשם על כך. הוא מצהיר: "אני מאהב שמחפש מאהב".
  • יחסו של אדם לכסף – אדם התעשר בעקבות אירועי התקופה (יש לו עבודה רבה בזכות רצונם של רבים לצאת לחזית כשמכוניתם תקינה), הוא מרוויח כסף בקלות רבה, מבלי לעבוד ממש. הפועלים הרבים עושים את המלאכה הקשה והוא מגיע בסופו של יום לאסוף את הרווחים. הוא לא מכיר את פועליו בשמותיהם (למעט נעים, איתו יש לו קשר מיוחד) ולא מגלה כל עניין בחייהם. אין בעיניו עוד ערך ל"עבודה עברית" – הוא מעסיק פועלים ערבים המהווים כוח עבודה זול ויעיל ומעניק את סמכויות הניהול לארליך וחמיד, בהם הוא נותן אמון מלא. יחסו לכסף מזלזל למדי. הוא ממהר להיפטר מכספו ומבזבז כמעט ללא הכרה.
  • לסיכום, אדם הנו דמות מורכבת המגלה יחס אמביוולנטי למציאות: הוא מודע למה שקורה בין אסיה וגבריאל, אך הוא זה אשר יוצא לחפש אחריו בלילות; הוא עצור ומודע להתנהגותו, אך אינו מצליח לשלוט בעצמו כאשר מדובר בטלי; הוא מחשיב עוצמה כלכלית, אך מבזבז כספים בקלות רבה מאוד...
  • לאדם תפקיד ייצוגי: יחד עם אסיה, הוא מייצג את דור הבנים, אלה שנולדו אל-תוך מדינה מוכנה, אלה אשר סולם הערכים שלהם שונה לחלוטין מזה של הוריהם (כסף, כוח ומין). מכאן שהוא מצטייר כגבר מזדקן, בודד ובלתי-מוסרי שלא הגיע למימוש עצמו.

אסיה

  • בת 45, אפורה ומוזנחת בהופעתה החיצונית. מתלבשת כמו זקנה, שיערה לא מסודר והיא נטולת איפור.
  • בצעירותה היתה אסיה דמות מהפכנית, בעלת רוח לחימה ואילו בהווה היא נוהגת כמי שכשלה בניסיון ההפיכה וכל שנותר לה הוא לעסוק במהפכות מן העבר. (היא שוקדת על כתיבת ספרון בנושא המהפכה הצרפתית).
  • אסיה בודדה ומנותקת מההוויה הביתית. היא כמעט ולא נמצאת בבית וכשנמצאת היא מנקה ומכינה תבשילים שלא ניתן כלל לאכול אותם.
  • מערכות יחסים
    • אסיה-אדם - אסיה עצורה מאוד ביחסיה עם אדם. היא לא מפגינה רגשות אהבה וחיבה כלפיו. היא סגורה ומרוחקת ממנו וביטוי ממשי לכך ניתן בהסתגרויותיה הממושכות בחדר העבודה ואי-מעורבותה בחיי הבית והמשפחה. נראה כי היא מדחיקה את יצריה המתפרצים בעיקר בחלומות.
    • אסיה-דאפי - אסיה איננה אמא חמה. אין לה כמעט קשר עם דאפי והן נוהגות זו כלפי זו בזרות. אסיה לא יודעת כמעט דבר על עולמה הרגשי של בתה וכל ניסיון התקרבות אליה מסתיים בכישלון המוביל לריב ולשנאה. היא מחמיצה באופן משווע את ההזדמנות ליצור קשר עם דאפי לאחר השיעור שהעבירה בכיתתה והדבר מועצם עקב התדמית החביבה שיש לה בעיני תלמידיה.
    • אסיה-גבריאל - הופעתו של גבריאל עוררה את אסיה מבחינה רגשית ומקצועית גם יחד. ביחסים עם גבריאל מגשימה אסיה את יצרי החסות האימהית לצד היצרים הארוטיים שהודחקו ביחסיה עם בתה ובעלה. היא נפתחת וחושפת את רעבונה לחיים בעלי עניין וריגושים וכמיהתה למימוש תשוקותיה הכמוסות.
  • החלומות של אסיה – אסיה מתגלה כמי שחיה בעיקר בחלומות. חלומותיה ארוטיים בדרך-כלל והם חושפים את המתחולל בתת-המודע שלה. החלומות חושפים את היצרים שכל-כך מודחקים בהתנהגותה היומיומית. החלומות הם המפלט שלה מן המציאות. היא חיה בלילות בעת שהיא חולמת ו"מתה" בימים מבחינת אי-תפקודה כרעיה וכאם. חלומותיה מבטאים כיסופים לקרבה וחום אנושיים. החיים המוחמצים פורצים בצורתם המעוותת בעולם ההזיות שלה.

דאפי

  • נערה מתבגרת, בת 15, תלמידת כיתה י', נולדה להוריה לאחר תקופת משבר ביניהם בעקבות מות בנם הבכור, יגאל. היא נערה זנוחה ובודדה הן בביתה והן בקרב חברותיה. היא נבונה ובעלת יכולת הסתכלות. היא מבינה היטב את מהות יחסי הוריה (היא משווה את המתרחש בביתה לנעשה בבית חברותיה). היא מרדנית, חוצפנית, הרפתקנית, ישירה, ספונטנית. היא מייצגת את הנוער הישראלי בתקופה של התרחשות הרומאן.
  • תחושת האבדון האופפת אותה מביאה אותה לניסיונות למשוך תשומת-לב באמצעות מעשים בלתי שגרתיים: א) היא הופכת את היום ללילה ואת הלילה ליום (נרדמת בבית-הספר בזמן הלימודים). ב) היא מנהלת קשר מסתורי עם "האיש המתקתק בלילות" – סופר המתגלה לאחר מעקבה כאיש משפחה. ג) היא משוטטת בלילות עם אדם בחיפושיו אחר המאהב של אמה. ד) היא "סוחבת" כסף מאביה בעקבות העבודה המשותפת בלילות. ה) היא מבזבזת את כספה בנסיעות שוטטות ללא תכלית במוניות. ו) היא מידרדרת בלימודיה עד כדי סילוקה (אירוע המדגיש את הפקרתה בידי הוריה שלא מצליחים לסייע לה במשבר זה, הגורם לה לחוש נבגדת על-ידם. ז) היא מנהלת רומן לא שגרתי עם הפועל הערבי נעים, המועסק במוסך של אביה. כל אלו מעידים על זעקתה לתשומת לב המסומלת בהידבקותה לחברתה אסנת המייצגת את המשפחה החמה והנורמלית.
  • דאפי מביאה לידי מיצוי את זרע הפורענות שנזרע בקרב הדור של הוריה: היא מתבגרת אל-תוך השבר של מלחמת יום-הכיפורים. כל מה שהוסווה היטב אצל הוריה, פורץ אצלה ללא מעצורים: המרד, הציניות, היכולת לחפש ללא מטרה, (נסיעות השוטטות חסרות התכלית), אך גם הרגישות והכאב האמיתיים (הצער על מות המורה למתמטיקה).
  • היא מהווה את החוליה האחרונה בשבירת המיתוס הציוני, המייחד את היהודים-ציוניים בלבד – אין אצלה גילויים של רגשי מצפון, נאמנות לערכי מוסר ולנורמות מקובלות. ראייתה היא אוניברסלית, והיא מביעה דאגה לאדם באשר הוא אדם. היא גם היחידה שמצליחה להתגבר על תפיסה סטריאוטיפית כלפי הערבי, והיא נמשכת נפשית וגופנית לנעים. נעים מייצג בעיניה את אלה אשר "פורצים אל החיים, מלאי חירות". הופעתו בחייה נתפסת כשבירת שגרה משמחת ביותר. המשיכה שלה אליו נובעת גם מההזדמנות המצוינת למרוד וגם מתוך הימשכות אמיתית ל"דבר האחר, השונה והמושך" שהיותו בלתי-מוכר הופך אותו לאטרקטיבי מאוד.

נעים

  • נער ערבי בן 14 ושלושה חודשים, המייצג את המגזר הערבי-ישראלי ברומאן. שמו רומז לנועם ההליכות המאפיין את התנהגותו.
  • נעים נשלח על-ידי לעבוד במוסך של אדם, במטרה להופכו למכונאי מומחה. שאיפתו האמיתית היתה ללמוד, אך נגזר עליו לעבוד לטובת פרנסת המשפחה.
  • הוא בולט באישיותו האינטיליגנטית. הוא קורא בעברית ומיטיב לצטט בעל-פה שירים של ביאליק. הוא שובר את המיתוס של הפועל הערבי הבור ועם הארץ. בתחילת עבודתו במוסך הוא חש מתוסכל משום שסבר שהוא ראוי לעשות יותר מאשר לטאטא רצפה ולאסוף ברגים.
  • נעים חי בין שתי התרבויות: הערבית והיהודית והוא חש כמי שלא שייך לאף אחת מהן. בחברה היהודית הוא נוהג בפחד ובזרות – מרגיש שעליו להתכווץ ולהימנע ממשיכת תשומת-לב ואילו לחברה הערבית הוא לא שייך משום שאין הוא מרבה לשהות בכפרו והוא מנותק מבני משפחתו.
  • המפנה בחייו של נעים – כאשר הוא זוכה למידת האמון ממעסיקו אדם, מנצל נעים את ההזדמנות עד תום. הוא משכפל מפתח לדירתו של אדם ומנצל את ביקוריו שם כדי להכיר באופן עקיף את דאפי, בה הוא מתחיל לגלות עניין.
  • נעים זוכה להיות בן-בית כאשר הוא מוזמן לצאת בלילות עם אדם לחלץ מכוניות תקועות. הוא נהנה מהמצב החדש בו הוא מקבל אוכל טוב, מגורים נעימים, שינה מרובה, ביקורים תכופים בבית-הקולנוע וקירבה לדאפי – בה הוא חושק יותר ויותר. המפגש הבין-תרבותי גורם אצלו שרשרת של משברים, הגורמים לו להשתנות. מנער תמים וצנוע, הוא הופך לבזבזן, תאב ממון וחסר הערכה לכסף. הוא הופך להיות בטלן והוא נוטה לאבד את זהותו – התנהגותו החיצונית וצורת לבושו הולכת ודומה לזו של הישראלים, הוא מתרחק ממשפחתו ומחבריו לעבודה במוסך ובסופו של דבר מוצא עצמו נתון בבדידות כואבת. האחריות המוטלת עליו גוברת ומעיקה עליו כאשר הוא הופך להיות המטפל של ודוצ'ה בהוראתו של אדם. הוא מבקש להתפטר כאשר הוא חושש שהאחריות למותה הקרב תוטל עליו.
  • היחסים המתפתחים בינו לבין ודוצ'ה מעידים על מורכבות היחסים האמביוולנטיים בין שני העמים. מצד אחד, ניסיונות להתקרבות וגילויים של רצון טוב לחיים בשלום מבחינת הערבים, ומצד אחר, הרגשת דחייה, חשדנות, וסטריאוטיפיזציה של היהודים כלפי הערבים - המובילה בסופו של דבר לשנאה ולמעשי חבלה.
  • נעים כתחליף - עבור דאפי הרואה דמיון בינו לבין אחיה המת יגאל, נתפס תחילה נעים כבן-משפחה. בהעדר קשרים חברתיים מספקים, הופך עבורה נעים לתחליף לאהבה. אין הוא רוצה להיתפס ככזה וביטוי לכך ניתן כששכב איתה ואמר לה שהוא מוכן להתחתן איתה, כשמשמעות הדבר היא בעצם בנכונותו לקבל עליו מרות יהודית, אחריות והדדיות. עבור ודוצ'ה, הופך נעים לתחליף הנכד גבריאל שהלך לאיבוד.
  • היחסים בין דאפי לבין נעים ומשמעותם – דאפי ונעים מייצגים את החיפוש אחר קשר ומגע. שניהם בודדים, שניהם צעירים ומרדנים, שניהם חופשיים מדעות קדומות כובלות. נעים מורד במנהל המוסך שלו ובבני משפחתו ודאפי מורדת במנהל בית-הספר ובהוריה. התוצאה מכך היא במפגש המסעיר בין השניים. הרצף, המצמיד את סיפור האהבה ביניהם לסיפור המלחמה בין העמים המתרחשת ברקע, מאיר את האהבה הזאת כבלתי-אפשרית. לאחר שגילה אדם כי נעים שכב עם בתו, הוא מגרש אותו חזרה אל כפרו לבלי-שוב. בכך רומז הרומאן, שטרם הבשילו התנאים לשלום ודו-קיום אמיתי בין העמים.

גבריאל

  • גבריאל הוא ישראלי לשעבר, בן 30 לערך, חי מזה 10 שנים בצרפת. הוא חי את חייו בספונטניות. אין לו שגרה מחייבת, הוא נטול פרנסה קבועה – חי מן היד אל הפה. הוא רואה את שהייתו בארץ כתקלה.
  • דמותו של גבריאל תמהונית ומשונה. הוא הגיע לארץ מצרפת במטרה לרשת את סבתו שהיתה על ערש-דווי. מותה של הסבתא התעכב ובינתיים מצא עצמו גבריאל אבוד ומנותק. הוא הגיע למוסך רעב וללא כסף. אדם משתלט עליו והופך אותו למתורגמן של אשתו אסיה בעבודתה בנושא המהפכה הצרפתית.
  • ידוע על גבריאל שהיה בן למשפחה מפורדת: הוא גדל אצל סבתו לאחר שאמו חמדה, נהרגה ואביו נטש אותו. הוא היה ילד מוזר ובודד, ששנתו נודדת עליו. טיפוס מפוזר שחי בעיקר בלילות.
  • בשנת 1963 עזב את הארץ במטרה להצטרף אל אביו בפריז. שם הוא התאשפז בבית-חולים לחולי-נפש למשך כמה שנים. הוא נוהג כאדם לא יציב המגלה תלות באחרים. הוא נקלע לארץ בתקופה של חוסר בהירות וסכנה קיומית וכך מצא עצמו בסיטואציות שלא היתה לו שליטה בהן.
  • גבריאל הופך להיות המאהב של אסיה, בתיווכו של אדם. הבדידות שלו לצד הבדידות שלה מכשירה את הקרקע לרומן שיביא עמו מימוש אינטלקטואלי וארוטי. הקשר בין השניים יאיר את חייהם לזמן מה והפרידה הכפויה תשיב את השניים אל האפלה המייאשת.
  • גבריאל מוצא עצמו במלחמה שאין הוא חש שייך לה. הוא מבין שהוא נידון למוות ללא משפט. הוא מבקש למלט את נפשו ובעצם "לצאת מן ההיסטוריה". הוא בורח מהצבא לזרועותיהם הפתוחות של החרדים במאה שערים. החלפת זהותו היא ביטוי להבנתו כי המלחמה היא עדות לכישלון הציונות. הוא מבקש לחבור למי שמאמינים במלכות הרוח האלוהית ולא למי שסוגדים למלכות הארצית הכוזבת המהווה מלכודת עצמית.
  • למעשה, גבריאל מייצג את המגזר הישראלי שלא רואה שום מחויבות כלפי העם היהודי. הוא לא חש צורך לשרת בצבא בעת מצב חירום ואין לו כוונה לסכן את חייו למען המולדת, שאין הוא רואה בה את מולדתו. הוא נראה כאדם הנתון בחוויה תמידית של בריחה ובכך הוא נתפש כמודל לישראלי האגואיסט, התלוש, חסר-ההתחשבות, "ראש-קטן", הדואג לסיפוק צרכיו האישיים בלבד.

ודוצ'ה

  • דמותה של ודוצ'ה נעה בין חוסר הכרה בתחילת היצירה לבין גילויים של הכרה מלאה שבצדם תובנה משמעותית בשאלות יסוד העומדות במרכז הרומאן. שמה נגזר מהמילה וידה = חיים, המסמל את היאחזותה בחיים למרות גורלה הכאוב והמיוסר. היא לא מתייאשת וממשיכה להתעניין במתרחש בארץ.
  • ודוצ'ה היא ילידת 1881 (שנת הולדת הציונות) בת העיר ירושלים לאורך מרבית שנות חייה ותושבת העיר חיפה באחרית ימיה. תפקידה ברומאן הוא לייצג את החלום הציוני על תהפוכותיו השונות. היא מתוארת כ"ישישה היסטורית" ועל סף מותה היא עורכת חשבון-נפש נוקב המציב את חייה הפרטיים בכפיפה אחת עם חיי מדינת ישראל. היא סבורה שאיבדה את הכרתה משום שנטשה את ירושלים. היא מגלמת את הטרגדיה של ההעזה הציונית. היא רומזת כי הציונות היא כישלון, ומבחינת היהדות המסורתית, שבה היא גדלה, היא חטא מוחלט. היא מוסיפה ורומזת שבגלל הציונות, רובץ עלינו חטא מוסרי בשל גירוש אנשים מבתיהם. האירוניה מגיעה לשיאה בכך, שהסיפור הציוני שאמור היה להעניק לעם היהודי קיום נורמלי בזכות שיבתו למולדתו, התברר ככוזב, משום שההיסטוריה של המדינה היהודית רצופת מאבקים ומלחמות. אפילו הנכד גבריאל נטש את הארץ וברח בכיוון ההפוך לזה שהציונות הוליכה את העם.
  • מערכת היחסים בין ודוצ'ה לבין נעים – נעים משמש תחליף לנכדה הנעדר. הוא מפיג את בדידותה ודואג לטיפולה. היא שולטת בשפה הערבית על בורייה וכך התקשורת בין השניים שלמה. בתחילה היא רואה בו נטע זר בביתה. היא חושדת בו ומפחדת ממנו שמא ינסה להרע לה. היא רואה בכל הערבים גורם עוין שכל מחשבתם היא להשמיד את היהודים. היא מבקרת את נעים, לא מאמינה שהוא קורא עברית, מתייחסת אליו כאל מישהו מוזנח ומלוכלך שבוודאי נושא עליו פשפשים ורואה ב"גידולו" מטרד של ממש. במשך הזמן הקשר ביניהם מתהדק, היא נקשרת אליו והופכת תלויה בו לחלוטין. נקודת שיא נרשמת כאשר היא נושקת לו ומתעוררת מבחינה נפשית למודעות באשר לאפשרות לקשר חם ובוטח עם אדם שנחשב בעיניה תחילה כאויב.
  • מותה של ודוצ'ה סמלי. היא נפטרת לפני שזוכה לפגוש את נכדה גבריאל. היא נידונה לגורל זה אולי משום שכשלה בחינוכו – הוא ירד מהארץ, ערק מחזית המלחמה, סטה מהדרך המקובלת ובגד במיתוסים ציוניים מקודשים.

מערכות היחסים בין הדמויות: מסקנות

שותפות רוחנית מדומה מקרבת את אסיה אל גבריאל. אדם ביקש עבורה מאהב, כדי להסיר מעצמו את תחושת האשמה וכדי לכפר על חטא עבר, אולם היא נאחזת בו כבתחליף למהפכן הדמיוני שבגד בטוהר הרעיון עליו חלמה. חרף זאת, גם גבריאל מנחיל לה אכזבה, בדומה לאדם. הוא נמלט אל החרדים בירושלים והיא נדהמת מחזותו החיצונית החדשה ונואשות היא מנסה לחלץ אותו מחזות זאת ולהשיבו אל דיוקנו הרוחני הקודם – החילוני. כל אותו זמן, אין היא מבחינה שהמהפכה למען החירות אמנם הולכת ומתגשמת בידי בת-דמותה, בידי דאפי בתה. דאפי כאילו מתקנת את טעות אמה. אסיה שגתה באדם ובשל כך "היא מחטיאה את המציאות", ואילו דאפי "רואה מציאות בזמן שכולם משחקים בחלומות", והיא מגשימה את המהפכה באמצעות רומן סוער עם נעים הפועל הערבי. אהבתם של דאפי ונעים תהיה מעין גרסה זמנית ומתוקנת של ההתקשרות הכושלת בין אדם ואסיה, אשר כל אחד מהם נסחף לקשר מעוות ובלתי-מוסרי חמור עוד יותר: אסיה לחסותו של גבריאל המנותק והמעורער בנפשו ואדם אל טלי הקטינה הבעייתית. הקשר בין דאפי ונעים שסופו להיכשל מצביע על היוותרותן של כל הדמויות בבדידותן, שנראית בסוף הרומאן הזה, ללא מוצא.

הרעיונות המרכזיים ביצירה ומשמעותם

  1. מפגש התרבויות בין העמים - מהיצירה עולה פער בין מידת המידע שיש ליהודים אודות הערבים לעומת ההפך. בין שתי התרבויות מתקיים מגע בצילה של מלחמה. הדבר גורם לחשדנות ואיבה בין הצדדים לצד ניסיונות התקרבות והכרה הדדית. היחסים המאפיינים את הקשר בין העמים מושתתים על קשרי מעסיק-פועל. הערבים נתונים במעמד נחות המדגיש את ההבדלים התרבותיים בין העמים. בשביל אדם, הפועלים במוסך נטולי זהות – הם עובדים פשוטים ובורים. בשביל ודוצ'ה כל הערבים הם מחבלי פת"ח. נעים מוכיח את הטעות שעומדת בבסיס הסטיגמה. הוא תרבותי, משכיל, שוחר שלום וקורבן לתפיסת עולם מעוותת ושקרית. דאפי מציבה את האלטרנטיבה הנאורה ליחס הגיוני ומשוחרר מדעות קדומות. הקשר בין השניים רומז לאפשרות של פתרון הסכסוך בין העמים. זהו ניסיון ליצירת יחסים מתוקנים של הבנה, אחווה ואהבה. מכאן, שהרומאן מעמיד את היחסים בין יהודים לערבים באור אמביוולנטי מורכב: מצד אחד רגשי חיבה, הערכה, שיתוף פעולה ואמון הדדי ומנגד רגשות של פחד, עליונות/נחיתות, חשדנות ואיבה. הפתרון, שלא בא לידי מימוש אלא זמני בלבד, הוא ביצירת קשר ממשי, שובר מוסכמות ונטול פניות גזעניות שבאמתחתו להוכיח שכל בני-האדם שווים ללא הבדלי דת ולאום.
  2. המאבק בין הדורות: מרד הבנים באבות - הדמויות ברומאן מייצגות שלושה דורות בחברה הישראלית. הדור הראשון מיוצג על-ידי ודוצ'ה הקשישה, שבדמותה מסמלת את סיפורה ההיסטורי של הציונות. הדור השני מיוצג על-ידי אדם, אסיה וגבריאל. כל אחד מהם מסמל פן אחר בישראליות של דור תש"ח. אדם נראה כישראלי החדש, רודף הממון וחסר ההערכה לכסף. זה המוכן להעסיק זרים בעסקיו. אסיה נראית במי ששומרת על עקרונות האותנטיות. היא מסרבת למלא אחר צווי האופנה החדשים, היא מתנגדת לעבודה זרה ובכלל לעזרה בביתה והיא מקפידה על מוסר עבודה נוקשה ואחראי. גבריאל נראה כבן דמותו של הישראלי המאוכזב, זה שבורח ממחויבות כלשהי למולדתו ולעמו. הוא מתנגד לעיקרון ההקרבה וטובתו האישית היא שעומדת לנגד עיניו. הדור השלישי מיוצג על-ידי דאפי ונעים. הם בני-נוער המאופיינים ברוח המרד הנושבת בגופם. הם בזים למוסכמות המקובלות בחברות מהן הם באים ומנסים להתקרב זה לזו, בחינת כל בני-האדם שווים וראויים. נראה שכל הדמויות עסוקות במאבק גלוי או נסתר בנורמות שהציבו הדמויות השייכות לדור האבות מבחינתם. כל המאבקים נידונים לכישלון ועדות לכך ניתנת מעצם היוותרותן של כל הדמויות בבדידותן.
  3. שבירת המוסכמות המוסריות - ברומן יש תיאור דרכי התנהגות שאינן עולות בקנה אחד עם המקובל. פריצת הטאבו בולטת בראש ובראשונה במישור היחסים שבינו לבינה: א) בעל המביא מאהב לאשתו כסמל לריקבון מוסרי שפושט בחברה. משמעות הכנסת המאהב הביתה היא הודאה בהתנערות המשפחה מהאחריות המחייבת את הדדיות היחסים ואת ביטול ערך הנאמנות. ב) גבר נשוי ובוגר הבוגד באשתו ובועל קטינה, מתוך דחף בלתי-נשלט כסמל להתפוררות מוסרית הגובלת בפלילים. משמעות המעשה היא בהידרדרות ערכית שביטויה בניצול מכוער ובעצם אונס. ג) יחסי-מין בין נערה יהודייה ונער ערבי המשמש פועל של אביה הוא ביטוי למרד נעורים וקריאת תגר על נורמות חברתיות מעוותות. עצם המעשה לא חמור כשלעצמו, אלא בהקשר לרצון לבעוט במוסכמות הדור הקודם. התוצאה של המעשה (גירוש נעים חזרה לכפרו) מלמדת על הבעייתיות שבקשר שעדיין הנו בלתי-אפשרי. שלוש פרשיות המאהבים ברומאן מעידות על פריצת הקוד המוסרי המקובל. ד) שבירת טאבו חברתי-לאומי המתבטא בירידה מהארץ ועריקה מהצבא בעת חירום. באותה תקופה נחשב מעשה שכזה לבזוי ושפל.
  4. יצוגו של העולם החרדי - העולם החרדי נתפס בעיני גבריאל כמפלט, כמקום בריחה שקט, בו איש אינו מתעניין בעברו וכמקום בו אין בעיות העולם החיצוני מהוות מטרד. עולם זה המתנגד לציונות, מהווה ההפך הגמור של המלחמה, הנתפסת כמשהו ציוני מאוד. העולם החרדי מקביל לעולם הערבי – מרוחק, שונה, פשוט ובעל מנהגים משלו. גם החרדים וגם הערבים נוהגים כמי שעליהם לשמור על פרופיל נמוך. הם מושכים תשומת-לב בשל לבושם ונתפסים כאויבי המדינה. שכונת מאה שערים נראית כמקום מקלט וגבריאל, הבורח משדה הקרב ניאות בקלות רבה לוותר על זהותו החילונית. למרות עולמם הצר, המנהגים הקפדניים וחוסר המודעות לנעשה מחוץ לעולמם, רואה גבריאל בחרדים "בעלי חירות, פטורים מעבודת הצבא ומעסקי מדינה…" – כך החברה הישראלית, החילונית והציונית זוכה לביטוי נגטיבי בדמות עולם מיושן אמנם, אך המהווה תחליף שקט ושלו.

משמעותם של מוטיבים וסמלים מרכזיים ברומן

  1. מוטיב המאהב – השימוש במונח 'מאהב' מסמל את השפעת התרבות האמריקנית בכל הנוגע למתירנות מינית והתרופפות ערכית שחדרה לחברה הישראלית של שנות השבעים. המילה 'מאהב' חוזרת פעמים רבות ביצירה והקלות בה היא משתרבבת לשיח המקדש ערכים כגון מלחמה, מלמד עד כמה מרכזי המושג החדש והמהפכני הזה בהוויה הישראלית – "ואנחנו במלחמה האחרונה איבדנו מאהב. היה לנו מאהב, ומאז המלחמה הוא איננו". כמובן שהבחירה בשם "המאהב" לרומאן נועדה אף היא להדגיש את מרכזיותו בחיי הדמויות. אדם ודאפי מכנים את גבריאל "המאהב" של אסיה. לאחר שאדם שוכב עם טלי הוא אומר על עצמו: "והנה גם אני הפכתי למאהב", "מאהב שמחפש מאהב". דאפי אומרת לנעים: "בוא ותהיה המאהב שלי". גבריאל במונולוג ארוך מסביר לאדם, מדוע בחר להסתפח לחרדים – "אליכם – האם יכולתי לשוב ולהיות בן בית יותר ממאהב?" נעים אומר לאדם בסוף היצירה, לאחר ששכב עם דאפי, שהוא מוכן להתחתן איתה, לא רק לאהוב (במובן של להיות מאהב). המושג 'מאהב' מתקשר ברומאן עם שלושה צמדים: אסיה וגבריאל, אדם וטלי, דאפי ונעים. אדם הוא זה שהכניס את שני המאהבים לביתו באופן בלתי-מודע והוא גם זה שמנסה להרחיקם לאחר שהבין כי הרחיק לכת.
  2. מוטיב הבריחה – רוב הדמויות ברומאן מצויות בהתנהלות של בריחה. אדם בורח אל עבודת הלילה ואל קשר אסור עם טלי; אסיה בורחת אל החלומות ואל המאהב גבריאל; גבריאל בורח מסבתו אל אסיה ומהמלחמה אל החרדים בירושלים; דאפי בורחת מבית-הספר אל הזיותיה ואל נעים; ודוצ'ה בורחת מהמציאות לתת-ההכרה.
  3. מוטיב התחליף – כל הדמויות סובלות מחסך אנושי ומחפשות תחליף למחסורן. אסיה מוצאת תחליף לבעלה שלא מתפקד, בדמותו של גבריאל; אדם מוצא בגבריאל תחליף לו עצמו כבעל, בטלי הוא מוצא תחליף מעוות לאשתו ולבתו; ודוצ'ה מוצאת בנעים תחליף לנכדה גבריאל הנעדר והיא חשה מעין סבתא שלו.
  4. סמל המכונית – המוריס מודל 47 מסמלת את מדינת ישראל:
    1. היא תוצרת אנגליה – רמז להצהרת בלפור ולמנדט הבריטי.
    2. מודל 47 – רמז לשנת ההחלטה על הקמת מדינת ישראל.
    3. צבעה המקורי הוא תכלת – כצבעי דגל המדינה.
    4. היא נצבעת בשחור – סמל לשעתה הקשה ביותר של מדינת ישראל במלחמת יום-כיפור. סמל לאבל ולשכול שאפיינו את החברה הישראלית בעת ולאחר המלחמה. המכונית משקפת את החיים הזורמים והחומריים והפגיעה בכנף הצדדית מסמלת את החיים הנפגעים ואת הקרע החברתי המאפיין את התקופה.
  5. סמל המוסך – המוסך כסמל אישי וחברתי מקשר בין ניוון אישי (הפיכת היחסים האנושיים ליחסים מכניים – אדם עובר בדרך התיאור שלו מאנשים למכוניותיהם - מעברים מטונימיים) ומתאר את המכוניות בדרך שפסיכולוג מתאר בני-אדם, וחברתי (יחסי שלטון על הזולת ובעיקר על פועלים ערבים), לבין ניסיונות תחייה בשני מישורים: נוסטלגיה מעוותת (שיחזור המוריס) במישור הלאומי, ומציאת תחליפים בחיים האישיים (גבריאל וטלי). התוצאה גם היא מופיעה בשני מישורים: הפרטי – תאונות דרכים ולאומי – מלחמה. המוסך המצליח הוא סמל לחיים הפורחים לכאורה. יש הרבה כסף, אך למרות זאת החיים בעייתיים, משום שהחיוניות האמיתית נעלמה מהם. תמונת המוסך מסמלת את המעבר לחומריות וחומרנות המאפיינת את המדינה, לאחר תש"ח – המעבר מחברה חלוצית לחברה הישגית ותחרותית.
  6. סמל המוות המרחף - מבחינות רבות "המאהב" משקף מוות, הרבה יותר מאשר חיים:
    1. מכונית המוריס - מוריס משמעותו "מוות" בלטינית; היא זוכה לחיים מחודשים לפני מלחמת יום-כיפור ושובקת חיים לאחריה.
    2. גבריאל - גבריאל "מת" עבור אסיה ואדם למשך תקופה ארוכה והוא עסוק מאד בירושה של הסבתא, אשר הוא מייחל למותה.
    3. אסיה - אסיה היא "מת-חי", רובוט מכני אשר מבחינות רבות משקף את פני הדור. היחיד המעיר אותה מקיפאונה, לפרק זמן מוגבל, הוא גבריאל, מאהב הצעיר ממנה ב-15 שנה.
    4. מלחמת יום-כיפור - צל המלחמה מרחף מעל היצירה, צל שחור, כבד, הנושא בכנפיו כ-2500 גוויות.