סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

הלכתי - ישעיהו פרק ה'

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ישעיהו פרק ה'

חלוקת הפרק לנושאים:

  • א' – ז' – משל הכרם ופתרונו
  • ח' – כ"ג – 6 קריאות אזהרה בפותחות ב"הוי"
  • כ"ד – ל' – האסון העתיד לבוא

פסוקים א' – ז' – משל הכרם ופתרונו

פסוק א' – "אשירה נא לידידי, שירת דודי לכרמו: כרם היה לידידי בקרן בן שמן."

אומר ישעיהו: אשירה נא לידידי (=בעבור ידידי, בעבור ה'), (אשירה את) שירת דודי (=שירת ה') לכרמו (=בעבור עם ישראל): כרם היה לידידי (=לה') בקרן (=בראש ההר) בן שמן (=על אדמה שמנה, כלומר על אדמה פוריה ומשובחת) [ישעיהו ממשיל את ה' לבעל הכרם, ואת ישראל לכרם עצמו.]

פסוק ב' – "ויעזקהו, ויסקלהו, ויטעהו שורק, ויבן מגדל בתוכו, וגם יקב חצב בו, ויקו לעשות ענבים ויעש באושים."

ומתאר ישעיהו את פעולותיו של בעל הכרם: ויעזקהו (=עשה גדר מסביב לכרם), ויסקלהו (=פינה את האבנים מן הכרם כדי שתהיה אדמה חלקה), ויטעהו שורק (=ויטע בכרם גפנים משובחות), ויבן מגדל בתוכו (=הוא בנה מקום בו מוחצים את הענבים כדי להוציא מהם יין / פירוש אחר: הוא בנה מגדל ובו הוא שם שומרים על הכרם), וגם יקב חצב בו (=וגם יקב [=בור שאליו שופכים את היין מהענבים שמוחצים] הוא חפר בכרם), ויקו לעשות ענבים (=ואחרי כל הפעולות האלה, בעל הכרם קיווה שיצאו לו ענבים משובחים) ויעש באושים (=אבל יצאו לו ענבים גרועים שאינם ראויים להכנת יין).

פסוק ג' – "ועתה יושב ירושלים ואיש יהודה – שיפטו נא ביני ובין כרמי!"

ועתה (=וכעת) יושב (=יושבי) ירושלים ואיש (=ואנשי) יהודה – שיפטו נא ביני ובין כרמי! (=בררו את הדבר הזה שקרה לי עם הכרם שלי, וראו עם מי הדין!) [והפניה היא רק לאנשי יהודה, כי 10 השבטים כבר גלו בגלות אשור כשנאמרה הנבואה הזו – רד"ק.]

פסוק ד' – "מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו? מדוע קויתי לעשות ענבים ויעש באושים?

מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו (=איזה עוד דבר הייתי צריך לעשות לכרם מכל מה שאפשר לעשות שעוד לא עשיתי?) מדוע קויתי לעשות ענבים (טובים) ויעש (=וקבלתי במקום זה ענבים) באושים?

פסוק ה' – "ועתה אודיעה נא אתכם את אשר אני עושה לכרמי: הסר משוכתו והיה לבער, פרוץ גדרו והיה למרמס."

ועתה אודיעה נא אתכם (=אודיע לכם) את אשר אני עושה לכרמי: הסר משוכתו (=אסיר את הגדר השומרת על הכרם) והיה לבער (=והיה הכרם הזה למרעה של בהמות וחיות והוא יושחת), פרוץ גדר והיה למרמס (=אפרוץ את גדרו והוא ירמס [=ידרס] ע"י בהמות וחיות). [והכפילות באה לחיזוק העניין, אבל דעת מקרא מסביר אחרת ואומר ש"משוכתו" זו גדר של קוצים ו"גדרו" זו גדר של אבנים.]

פסוק ו' – "ואשיתהו בתה, לא יזמר ולא יעדר, ועלה שמיר ושית, ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר."

ואשיתהו בתה (=ואעשה את הכרם הזה לשממה ולחורבן), לא יזמר (=לא יקצצו יותר ממנו את הענפים המיותרים) ולא יעדר (=ולא יחפרו ויוציאו ממנו את העשבים הרעים), ועלה שמיר ושית (=ולכן, מפני שלא יזמרו ולא יעדרו את הכרם, יעלו ויגדלו בכרם שמיר ושית [=שמות של קוצים] ), ועל העבים (=ואת העננים) אצוה מהמטיר מטר (=אצוה אותם להמנע מלהוריד גשם על הכרם הזה).

פסוק ז' – "כי כרם ה' צבאות - בית ישראל ואיש יהודה, נטע שעשועיו, ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה."

מבאר ישעיהו את משל הכרם: כי (=אכן) הכרם של ה' צבאות – (הנמשל שלו הוא) בית ישראל ואיש יהודה (=מלכות 10 השבטים ומלכות יהודה), נטע שעשועיו (=בתחילה, כשה' נטע אותם הוא שמח כשהם עשו מעשים טובים [והכוונה לנטיעת בני ישראל בארצם אחרי יציאת מצרים] ), ויקו למשפט (=וקיוה ה' שבני ישראל ימשיכו בדרכם ויעשו משפט של בין אדם לחברו [ובמשל – ה' קיווה לקבל ענבים טובים] ), והנה משפח (=והנה במקום זאת בני ישראל אספו חטאים רבים ועשו מעשים מגונים), לצדקה והנה צעקה (=ה' קיווה שיהיה צדק אצל בני ישראל, והנה נשמעות צעקות של אנשים שגוזלים להם את כספיהם). הערה: בפסוק ג' ראינו שלפי הרד"ק משל הכרם פונה רק ליהודה! אז למה "בית ישראל" גם מוזכר? התשובה היא שמשל הכרם מתאר גם את מה שקרה ל 10 השבטים – הם התנהגו בהתחלה טוב ואח"כ חטאו ונענשו – ובאותו אופן גם יהודה, אבל יהודה עוד לא גלתה ולכן אליה עוד ישעיהו יכול לפנות.

פסוקים ח' – כ"ג – 6 קריאות אזהרה בפותחות ב"הוי"

פסוק ח' – "הוי! מגיעי בית בבית, שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום! והושבתם לבדכם בקרב הארץ."

הוי! (=אוי ואבוי!) מגיעי בית בבית, שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום! (=לאדם חלש יש בית בין בתי אנשים חזקים, והחזק האחד לוקח מקום מגבול החלש בשביל שדהו, וכך גם עושה השני, עד שלא נשאר מקום לחלש שביניהם!) והושבתם לבדכם בקרב הארץ! (=ונעשיתם אתם לבדכם יושבי הארץ ואדוניה!) [אנחנו רואים כעת שבקטע זה ישעיהו מתחיל לפרט את חטאיהם של אנשי יהודה.]

פסוק ט' – "באזני ה' צבאות: אם לא בתים רבים לשמה יהיו, גדולים וטובים מאין יושב."

אומר ישעיהו: באזני (אמר לי) ה' צבאות: אם לא (=אני נשבע ש) בתים רבים לשמה (=לשממה וחורבן) יהיו, (בתים) גדולים וטובים מאין יושב (=לא ישב בהם אף אדם). [וזה העונש על המעשה שבפסוק ח'.]

פסוק י' – "כי עשרת צמדי כרם יעשו בת אחת, וזרע חומר יעשה איפה."

והסיבה שהבתים יוותרו "מאין יושב" היא: כי עשרת צמדי כרם יעשו בת אחת (=כי 10 זוגות של שוורים שיעבדו יום אחד בכרם – מהכרם הזה יצא רק בת אחת [=איפה אחת] של יין [כלומר 20 שוורים שעובדים יום שלם בכרם צריכים להוציא כמות גדולה של יין, אבל ה' יביא כעונש קללה והם יוציאו כמות קטנה] , וזרע חומר יעשה איפה (=ושדה שיזרעו בו תבואה בכמות של חומר [=10 איפות] יוציא תבואה בכמות של איפה אחת בלבד). [ואם כן, יהיה רעב גדול שיגרום לכל הבתים להשאר "מאין יושב".]

פסוק י"א – "הוי! משכימי בבוקר שכר ירדופו, מאחרי בנשף יין ידליקם."

הוי! (=אוי ואבוי!) משכימי בבוקר שכר ירדופו (=משכימים בבוקר וישר רודפים אחרי היין המשכר), מאחרי בנשף יין ידליקם (=יושבים מאוחר בנשף [=בלילה] בבית המשתה עד שהיין מדליק אותם ובוער בם, וגורם להם לעשות את כל תאוות נפשם).

פסוק י"ב – "והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם, ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו."

והיה כינור ונבל ותוף וחליל ויין משתיהם (=המשתאות שלהם ערוכים מניגונים בכלי נגינה שונים יחד עם שתיית יין והכל בשביל התענוג), ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו (=אבל בתורת ה' הם לא מביטים והם עושים עצמם כאילו הם לא ראו את מעשה ידיו [=גבורותיו] של ה').

פסוק י"ג – "לכן גלה עמי מבלי דעת, וכבודו מתי רעב, והמונו צחה צמא."

לכן גלה עמי מבלי דעת (=הם סרבו לדעת אותי ולכן הם יגלו וינדדו בלי לדעת לאיפה), וכבודו מתי רעב (=והנכבדים שבהם יהיו מתים ברעב), והמונו צחה צמא (=והמוניהם ימותו ביובש ובצמא). [ויש כאן מידה כנגד מידה – המוני העם שתו יין בשפע, ועונשם יהיה למות בצמא.]

פסוק י"ד – "לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק, וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה."

(בגלל הרחבת נפשם להתענג כמה שיותר) לכן הרחיבה (=תרחיב) שאול (=השאול / האבדון) נפשה (=את נפשה לבלוע הכל) ופערה פיה לבלי חוק (=והיא תפתח את פיה ותבלע הכל ללא גבולות), וירד (=וירד בה, וירד אל השאול) הדרה (=האנשים ההדורים) והמונה (=והמוני אנשי יהודה) ושאונה (=והמונה, והכפילות באה לחיזוק העניין) ועלז (=וכל מי ששמח ולא חושש מפני האסון שיבוא). הערה: המילה "בה" בסוף הפסוק מוסבת על המילה "וירד", כלומר את הצלע האחרונה בפסוק יש לקרוא כך: "וירד בה הדרה והמונה ושאונה ועלז." [מצודת דוד]

פסוק ט"ו – "וישח אדם, וישפל איש, ועיני גבוהים תשפלנה."

וכשהשאול תכלה הכל אז וישח אדם (=האדם יונמך ממעלתו), וישפל איש (=כנ"ל, והכפילות באה לחיזוק העניין), ועיני גבוהים תשפלנה (=וגאוותנים שעיניהם מביעות גאווה – יושפלו).

פסוק ט"ז – "ויגבה ה' צבאות במשפט, והא-ל הקדוש נקדש בצדקה."

ובמקביל לשפלות האדם – ויגבה ה' צבאות במשפט (=ה' יתרומם ויתנשא במשפט שיעשה ברשעים), והא-ל הקדוש נקדש בצדקה (=וה' יתקדש בצדק שיעשה עם הצדיקים).

פסוק י"ז – "ורעו כבשים כדוברם, וחרבות מחים גרים יאכלו."

ורעו כבשים כדוברם (=ורעו הצדיקים [הנמשלים לכבשים] כמנהגיהם, כלומר הם ימשיכו לנוח בנחת ושקט כמו שהם מתנהגים בנחת ושקט ולא בהוללות), וחרבות מחים גרים יאכלו (=ואת מה שנשאר בבתים החרבים של הרשעים המחים [=השמנים, fat] יאכלו הצדיקים שנחשבים עכשיו כמו גרים לעומת כל הרשעים [כלומר הם נחשבים כרגע כמיעוט קטן לעומת קבוצת הרשעים הגדולה הזאת] ).

פסוק י"ח – "הוי! מושכי העון בחבלי השוא, וכעבות העגלה חטאה!"

הוי! (=אוי ואבוי!) מושכי העון בחבלי השוא (=אנשים בעמי מושכים אליהם בהתחלה את היצר הרע בחבל דק, כלומר הם נמשכים אל החטא בהתחלה לאט לאט), וכעבות העגלה חטאה! (=ולבסוף, הם מושכים את היצר הרע המחטיא אליהם בחבלים עבים שבהם מושכים את העגלה!) [כלומר אנשי יהודה לא שמים לב איך הם מתפתים ליצר הרע לאט לאט עד שהוא כבר דבוק אליהם! הם בהתחלה חוטאים בחטא מסוים קצת ולא הרבה, ולבסוף הם חוטאים באותו חטא בכמות עצומה!]

פסוק י"ט – "האומרים: ימהר יחישה מעשהו למען נראה, ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה."

האומרים (=הם אומרים לנביאי ה' שמנבאים להם שיבוא אסון): ימהר יחישה מעשהו למען נראה (=ימהר ה' ויזדרז להביא את מעשה הפורענות [=את העונש שעליו אתם מזהירים אותנו] למען נראה שנבואתכם אמיתית, כי בינתיים אנחנו לא מאמינים לכם), ותקרב … (כנ"ל, והכפילות באה לשם חיזוק העניין).


פסוק כ' – "הוי! האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר!"

הוי! (=אוי ואבוי!) האומרים לרע (=על מעשיהם הרעים) טוב (=שהם טובים) ולטוב (=ועל תורת ה' ומצוותיו) רע (=הם אומרים שזה רע), שמים חושך… (=כנ"ל, והכפילות באה לחיזוק העניין וגם להראות שהם מתמידים במחשבות השקריות האלה ולא מוכנים לחשוב אחרת).

פסוק כ"א – "הוי! חכמים בעיניהם, ונגד פניהם נבונים!"

הוי! (=אוי ואבוי!) חכמים בעיניהם (=הם חושבים שהם חכמים), ונגד פניהם נבונים (=ולפי דמיונם הם נבונים, והכפילות באה לחיזוק העניין). [כתוב בפסוק זה "חכמים בעיניהם" ובפסוק הקודם "האומרים לרע טוב" ויש דמיון בין 2 הביטויים, כך שאפשר לומר שהאנשים בפסוק זה והקודם הם אותם אנשים.]

פסוק כ"ב – "הוי! גיבורים לשתות יין, ואנשי חיל למסוך שכר!"

הוי! (=אוי ואבוי!) גיבורים לשתות יין (=כל גבורתם היא רק בשתיית יין), ואנשי חיל למסוך שכר (=וכל כחם בא לידי ביטוי רק במזיגת שכר)! [והכפילות באה לחיזוק העניין.]

פסוק כ"ג – "מצדיקי רשע עקב שוחד, וצדקת צדיקים יסירו ממנו."

(אותם גיבורי יין) מצדיקי רשע עקב שוחד (=מצדיקים את הרשע בדין בגלל שוחד שהם מקבלים), וצדקת צדיקים יסירו ממנו (=לכל אחד מהצדיקים יש טענה צודקת על הרשע והם מסירים אותה ממנו [מהצדיק], ולא רק זאת, הם גם מחייבים את הצדיקים האלה במשפט).

הערה: המילה "הוי" שפגשנו 6 פעמים בקטע הזה היא מילת קריאה, המביעה צער ואזהרה ואיום ביחד.

פסוקים כ"ד – ל' – האסון העתיד לבוא

פסוק כ"ד – "לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה, שורשם כמק יהיה, ופרחם כאבק יעלה, כי מאסו את תורת ה' צבאות, ואת אימרת קדוש ישראל ניאצו."

(בגלל חטאי אנשי יהודה המתוארים בקטע הקודם) לכן כאכול קש לשון אש (=לכן כמו להבת האש ששורפת את הקש) וחשש להבה ירפה (=וכמו שאת החשש [=קש] להבת האש מחלישה ומפוררת אותו), שורשם כמק יהיה (=כך גם שרשם של הרשעים יתפורר ויכלה כמק [=כמו דבר רקוב] ), ופרחם כאבק יעלה (=וגדולתם תסתלק מהר כמו האבק המסתלק ברוח), (וזה יהיה עונשם) כי מאסו את תורת ה' צבאות, ואת אימרת קדוש ישראל ניאצו (=ביזו).

פסוק כ"ה – "על כן חרה אף ה' בעמו, ויט ידו עליו ויכהו, וירגזו ההרים, ותהי נבלתם כסוחה בקרב חוצות, בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה!"

על כן (=על מעשיהם הרעים של אנשי יהודה [רש"י] ) חרה אף ה' בעמו (=כעס ה' על עמו), ויט ידו עליו ויכהו, וירגזו ההרים (=ויחרדו מלכי יהודה ושריהם), ותהי נבלתם כסוחה בקרב חוצות (=ויהיו גופותיהם מושלכים כמו סוחה [=יריקה מהפה] המושלכת בקרב חוצות [=בתוך הרחובות] ), בכל זאת (=ועם האסון הגדול הזה) לא שב אפו ועוד ידו נטויה (=עדיין ה' לא נרגע והוא עומד להכות שוב).

פסוק כ"ו – "ונשא נס לגוים מרחוק, ושרק לו מקצה הארץ, והנה מהרה קל יבוא."

ונשא נס לגוים מרחוק (=וה' ירים דגל הקורא לכל העמים מרחוק), ושרק לו מקצה הארץ (=וה' ישרוק לעמים שנמצאים בקצה הארץ), והנה מהרה קל יבוא (=והנה הם כולם יבואו בקלות ובמהרה). [ואין הכונוה שה' באמת ירים דגל וישרוק, אלא זה מעין משל שפירושו הוא שה' יעורר את לב הגוים לבוא לארץ ישראל ולהלחם עם אנשי יהודה.]

פסוק כ"ז – "אין עיף ואין כושל בו, לא ינום ולא יישן, ולא נפתח איזור חלציו, ולא ניתק שרוך נעליו."

ומתאר ישעיהו את האויב שיבוא על יהודה: אין עיף ואין כושל בו (=לא יהיה אף חייל עייף או שנכשל בהליכתו), לא ינום ולא יישן (=לא יהיה אף חייל שיתעצל למלא פקודה), ולא נפתח איזור חלציו (=והחגורה הקשורה למותני כל חייל לא תפתח אף פעם, והכוונה היא לומר שחיילי האויב לא יתעכבו בגלל שום דבר), ולא ניתק שרוך נעליו (=כנ"ל, שום דבר לא יעכב את חיילי האויב, והכפילות באה לשם חיזוק העניין).

פסוק כ"ח – "אשר חציו שנונים, וכל קשתותיו דרוכות, פרסות סוסיו כצר נחשבו, וגלגליו כסופה."

(זה אויב) אשר חציו שנונים (=חציו חדים ופגיעתם קטלנית), וכל קשתותיו דרוכות (=מוכנות לירי), פרסות סוסיו כצר נחשבו (=פרסות סוסיו דומות לצור [=אבן חזקה] ולכן סוסיו לא נפצעים בדרך), וגלגליו כסופה (=וגלגלי מרכבותיו מתגלגלים במהירות עצומה כמהירותה של רוח סופה וסערה).

פסוק כ"ט – "שאגה לו כלביא, ושאג (קרי: ישאג) ככפירים וינהום, ויאחז טרף ויפליט ואין מציל."

הערה: הקרי "ישאג" והכתיב "ושאג" הם אותו דבר, כלומר הם באותה משמעות. (רד"ק) שאגה לו כלביא (=צבא האויב יבוא ברעש גדול כמו הרעש של שאגת האריה), ושאג ככפירים וינהום (כנ"ל) ["כפירים" בלשון רבים מקביל ל"לביא" בלשון יחיד] , ויאחז טרף ויפליט ואין מציל (=והאויב הזה יאחז בטרף שלו ויפליט [=ויציל את הטרף הזה לעצמו מיד כל מי שינסה לקחת אותו ממנו] ולא יהיה מי שיעזור לטרף הזה, כלומר לא יהיה מי שיעזור לנתקפים ע"י האויב הזה).

פסוק ל' – "וינהום עליו ביום ההוא כנהמת ים, וניבט לארץ והנה חושך, צר ואור חשך בעריפיה."

וינהום עליו ביום ההוא כנהמת ים (=וירים את קולו האויב הזה על אנשי יהודה כמו הרעש של גלי הים), וניבט לארץ (=ויביטו אנשי יהודה אל עבר מלכים מארצות אחרות, אולי הם יוכלו לבקש מהם עזרה) והנה חושך (=אבל הנה אין אף אחד שיעזור להם), צר ואור חשך בעריפיה (=אור השמש נחשך בעריפים [=בשמיים] בגלל הצרה הגדולה שתבוא). [כלומר בבוא האויב יהיה רע ולא טוב, ומעיר דעת מקרא שאין בנבואה זו רמז לחורבן טוטאלי, אלא לאימה גדולה.]



  • תוכן זה אינו מופץ תחת רישיון ה GNUFDL.