סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

הזהו האדם / פרימו לוי

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הזהו אדם? / פרימו לוי

הזהו אדם?

דברי המחבר בפתיחה

הספר נפתח בהקדמה – מאת המחבר. פרימו לוי נשלח לאושוויץ בשנת 1944. באותה תקופה היה מחסור בידיים עובדות, ולכן החליטה ממשלת גרמניה להאריך את תוחלת החיים של השבויים שנידונו להשמדה. הפסיקו זמנית את ההוצאות להורג והיטיבו במעט את תנאי החיים. המחבר מנסה להבהיר את הסיבה לכתיבה שלו. אין לו מה לחדש בעניין מעשי הזוועה ואין לו גם כוונה להעלות האשמות חדשות. הוא מקווה שיוכל להאיר פינות נסתרות בנפש האדם, למשל את העובדה שאצל רבים "זר הוא צר ואויב". מטרתו העיקרית היא אפוא להזהירנו שכל עוד קיימת תפיסה זו, תוצאותיה מאיימות עלינו. עלינו להיות ערים לסכנה האורבת לנו. מבחינה אישית הוא מדבר על הכתיבה כעל גורם משחרר, והוא מדגיש שהאירועים אינם פרי הדמיון. הוא גם מצביע על אופיו המקוטע של הרומן – הספר כתוב פרקים פרקים על פי נושאים שהם סינקדוכות – חלקים המייצגים את השלם.

השיר

היצירה עצמה נפתחת בשיר. השיר מציג את ההשפלה של האדם במחנה ריכוז. התיאור משווה בין מי שיושב במקום מבטחים, שאינו צריך להילחם מלחמת הישרדות מידי יום ביומו, ובין מי שצריך להילחם למען פת לחם זעירה, אדם שאבד לו צלם אנוש, שאבדה זהותו, שהקור הוא אחד מאויביו העיקריים, שביתו הוא הביצה: בית - ביצה מאכל חם - מאבק על פת לחם זעירה היושב באין מחריד - אינו יודע מנוחה השיר פונה אל הקורא במישרין וכך גורם לו להתרגש ולהתקרב אל גורל האחרים. לאחר התיאור הקשה שבו מדגיש הדובר את השוני הגדול בין מצבו של הנמען השליו ובין מצבם של השוהים במחנה, הוא עובר ללשון ציווי: "הרהרו וזכרו כי כל זי אירע - - - אנוכי מצווכם / לחקוק בלבבכם..." הוא נותן לדברים תוקף של ציווי אלוהי, כשהמסר הוא שיש לזכור ואסור לשכוח, כי זו הדרך היחידה למנוע שואה נוספת. על מנת לתת תוקף לדבריו הוא משתמש בארמזים מתוך תפילת "שמע ישראל". בקריאת שמע נאמר: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היו על לבבך. ושיננתם לבנך ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך." ההבדל היחיד הוא בעובדה שבתפילה הדברים נאמרים בלשון יחיד וכאן בלשון רבים, ללמדנו שזו פנייה לעם, שחובתו של עם שלם – לזכור ולא לשכוח!

המסע

האירועים מסופרים בסדר כרונולוגי, ולכן פרימו לוי מתחיל את סיפורו עם תפיסתו על ידי הפשיסטים בדצמבר 1943, ההכנות למסע, ובעיקר - ההרהורים שעולים מן האירועים. עמ' 11: "לעולם יחתור אדם להשיג את מטרותיו רק באמצעים המתאימים: מי שטועה משלם את המחיר." כל אחד נפרד מן החיים על פי דרכו: אחדים התפללו, אחדים השתכרו, האימהות ארזו מזוודות לילדיהן. סגנון הכתיבה ספרותי, פיוטי: "השחר עלה כמעשה בגידה", השמש כבעל ברית של הנאצים.

לאורך כל הרומן המחבר מנסה לעורר אצל הקורא הזדהות והבנה. אם בשיר פנה באופן ישיר אל הקורא כדי לקרבו לגורל ולמהות של אנשים אחרים, בהמשך הוא עושה זאת באמצעים נוספים:

  • יכולתו לתאר תיאורים יפים, ייחודיים, מעניינים, מפתיעים גם כשמדובר באירועים מזעזעים ( המטפורות, הדימויים ).
  • דרך נוספת לקרב את הקורא נעשית באמצעות תיאור הרהורים כלליים. למשל בעמ' 15: "כל בני האדם - - - ומאפשרת לנו לשאתו." [ לקרוא בכיתה ]

במפגש הראשון עם הגרמנים – מתייחסים אליהם כאל חפצים, פריטים: "כמה חתיכות..." הוא מהרהר על היחסיות של האומללות ושל האושר. מקטע זה ניתן להבין שהאושר המושלם אינו אפשרי וכך גם האומללות המוחלטת. אי אפשר שלא להזדהות עם דבריו וכך מתקרב הקורא אל המסופר.

  • דרך נוספת שבה משתמש המספר היא תיאור האירועים כפי שהבין אותם אז. כששמע בזמנו על המשלוחים ותיאורים הקשורים בהם נראו לו הדברים לא אמינים, אבל הפעם גם הוא בפנים, זו האמת ואי אפשר להתכחש לה. הנסיעה הקשה מאלצת להתמודד עם קור, עם רעב וצמא, עם צפיפות בלתי נסבלת, עם עייפות, עם מתח, בתנאים כאלה מגלים מיהם המסוגלים להתמודד עם הקשיים בכבוד, בשקט, מבלי להטריד את האחרים. במקום כזה נאמרים דברים שלא היו נאמרים בין אנשים זרים בשום הזדמנות אחרת.
  • דרך נוספת לקרב את הקורא היא באמצעות תיאורים ספציפיים שמשאירים את חותמם. אירוע ספציפי המתואר בפרק זה הוא סיפורה של אמיליה בת השלוש שמתה מיד עם הגיעה למחנה : "לגרמנים היה ברור כשמש שצו היסטורי מורה להם להמית ילדים יהודים." ילדה זו נסעה עם הוריה בקרון הדחוס. הוריה הצליחו לרחוץ אותה בזמן הנסיעה בעזרתו של מכונאי גרמני שהסכים להעביר להם מעט מים בגיגית ( שגנב מן הקיטור ). בכל זאת ישנם גרמנים שגילו רגש אנושי במקרים מסוימים, וזו דוגמה לכך, גם אם היא נדירה. המנגנון הנאצי הורג, ואילו הוא חורג, נותן מים, אבל נתינת המים אינה מבטלת את גזרת המוות, כי עשרים וארבע שעות אחר כך ממילא יהרגו את הילדה. לקראת סוף הפרק מתוארת הסלקציה – הפרדה בין גברים לנשים והפרדה בין הנידונים למוות לבין הנידונים לחיים.

בתחתית

בכניסה למחנה מתנוסס השלט המואר והמפורסם – arbeit macht frei ( העבודה משחררת ). [לקרוא עמ' 2 - 21 ].לאחר ארבעה ימים שלא שתו הם רואים ברז אבל נאמר להם שהמים מזוהמים ואסור לשתות אותם. התחושה כה קשה עד שהמספר מדמה את המקום לתופת, אין לו ספק שזהו הגיהינום. תחושת תדהמה, מבוכה, תהייה משתלטת עליו. בפעם הראשונה הוא רואה גברים ערומים. הוא אינו מבין מדוע מזהירים מפני גניבת נעליים: "מדוע יעלה בדעתו של מישהו לגנוב את הנעליים?" ובהמשך הוא לא מבין מדוע טורפים את הנעליים ואין מאפשרים להם לקבל זוג תואם. יש הרבה שאלות, אין מי שיענה. אסיר אחד בשם פלאש יודע גרמנית. הוא מתרגם את דברי הגרמני, אך נמנע מלתרגם את שאלות האיטלקים: אין טעם. העמידה בעירום משפילה. יותר מזה – הדרישה מברגמן שחוגר חגורת תמיכה לשבר להסיר את החגורה. אחר כך מופיע אסיר פלילי, רופא שיניים, הונגרי שלמד באיטליה, שמספר להם מעט על סדרי המחנה. בעיניהם כל סיפוריו הם אבסורד מוחלט. כל הקטע הוא דוגמה לפרספקטיבה מוגבלת: "אנחנו חשים כאילו אנו מחוץ לעולם הזה, ולכן לא נותר לנו אלא לציית." הוא חש אבוד בעולם מטורף. שום דבר לא נראה הגיוני, למשל דורשים נעליים מצוחצחות, אבל לא נותנים משחה, איך יאכלו אם אין כפות וכו', ואכן מישהו כתב שם כסיסמת חיים על הקערה שלו: "לא לנסות להבין שום דבר".

גם כאן שוב המספר מכניס הרהורים כלליים כאלה שכל קורא יכול להזדהות עמם. כדי להסביר את תחושת ההשפלה הקשה אחרי גילוח השיער, קבלת בגדי הפסים, נטילת החפצים האישיים – אובדן הזהות והאישיות - הוא מציין בפני הקורא שהוא יודע שלא קל להסביר את הדברים. הוא פונה אל הקורא ומבקש ממנו שינסה לחשוב על הרגליו הקבועים, על חפציו האישיים, וינסה להבין מה קורה לאדם שחפציו הקטנים, היום יומיים שהורגל עליהם - נלקחים ממנו. אדם כזה שנלקחו ממנו ביתו, הרגליו, בגדיו, והוא הורחק מיקיריו – הוא כמו קליפה ריקה. הוא מנסה להסביר אפוא את המטמורפוזה הזאת. לאורך כל תיאור הוא משתדל להציג את הדברים מתוך פרספקטיבה מוגבלת של אדם במצב מסוים כפי שחווה את הדברים בזמן אמת, למשל: פעם אושוויץ היה שם חסר משמעות עבורנו, ובכל זאת היה זה מקום על פני כדור הארץ. רק בסוף התיאור הוא מציג את הדברים מפרספקטיבה של זמן: היום אנחנו יודעים... בתוך התופת הזאת, "התחתית" כפי שהוא מכנה אותה, הוא מתאר בעמ' 0 3 – 31 את הצורך בקול אנושי, מישהו שידריך אותו בתוך העולם החדש. המפגש עם שלוימה הוא דוגמה אחת לכך.

דרך נוספת לתאר את הדברים כך שהם יגיעו אל הקורא היא לכתוב את הדברים בלשון של תיעוד ממש: כך למשל הוא מתאר את מבנה המחנה והבלוקים. עמ' 37: מחיקת העבר והתעלמות מן העתיד. איבוד צלם אנוש. מסתבר שההרהורים מקשים עליהם, עד שמאבדים גם את הרצון להרהר.

ההכשרה

המספר מצהיר שאין מדובר רק בהכשרה לעבודה הפיזית, אלא גם בהכשרה לצורך שהייה במקום. למשל, אחד הקשיים הבולטים הוא חוסר היכולת לתקשר, להבין את מה שנאמר לך שלא בשפתך. (עמ' 38 ).כדי לשרוד אדם צריך לוותר על הרגליו האנושיים, וקיים חשש שיאבד גם צלם האנוש שלו. המספר מצהיר על כך בגלוי כשהוא אומר: "עלי להתוודות: לאחר שהייה של שבוע במחנה כבר אינני חש שאני חייב להתרחץ." בשונה ממנו שטיינלאוף, אדם בן חמישים, מקפיד על הרחצה גם כשאין סבון בידו. המספר חושב שזהו בזבוז אנרגיה שאין בו תועלת, מה גם שהרחצה היומיומית במים העכורים ובכיור המטונף אינה תורמת לניקיון הגוף ולבריאות. ואולם עצם מעשה הרחצה חשוב ביותר כגילוי של חיוניות. הוא אמצעי להישרדות הנפש. לשטיינלאוף, סמל מן הצבא האוסטרו-הונגרי, אדם בן חמישים המקפיד על רחצה גם ללא סבון, אף על פי שגם בעיניו זה בזבוז אנרגיה ומעשה חסר תכלית, יש נימוק שנחרת במוחו של המספר: "דווקא משום שהמחנה הוא מכונה משומנת היטב, שתכליתה להפוך אותנו לבהמות, אסור לנו להפוך לבהמות. גם במקום הזה אפשר להישאר בחיים, ולכן צריך לרצות להישאר בחיים, כדי לספר לאחרים, כדי להעיד. וכדי לחיות חייבים להציל לפחות את השלד, לשמור על צלם אנוש." ( עמ' 41 )

KA – BE

הפרק נפתח בתיאור העוינות שמסביב: גדרות התיל המפרידות בין העבדים שבמחנה ובין האדונים רוויי השנאה שמחוץ למחנה. אפילו את הטבע הוא מתאר כעוין: "ממעל שטים עננים מרושעים שמסתירים את עין השמש." ( עמ' 43 ).

השפלת האדם מושגת באמצעות לקיחת זהותו ממנו. במחנה אין לאדם שם. הוא מספר. כך הוא חש ככלי ריק, קליפת אדם, חסר זהות. הדרך שבה המספר בוחר להציג את הדברים יוצרת הזדהות עד כדי כאב לב : נול אכטצן - 018 . הוא אדם שאיננו עוד אדם. הוא רק קליפה. המספר מדמה אותו ל"קרומי חרקים שאפשר למצוא על חופי הביצות, דבוקים בחוט דקיק לאבנים והרוח מנענעת אותם לכל עבר." ( 43 – 44 ). מאחר וכבר אינו ממש אדם, והוא אדיש לכל הנעשה סביבו, הוא עובד קשה בלי לשמור על כוחותיו, עד שהוא נופל מתמוטט. לכן איש אינו רוצה להיות בן זוגו לעבודה. ומאחר שגם במספר אין רוצים כבן זוג בגלל חולשתו הפיזית, יוצא שהם מוצאים עצמם עובדים יחד בנשיאת קורות העץ הכבדות. ואכן באחת הסחיבות נול אכטצן מועד, והקורה צונחת על רגלו של המספר ופוצעת אותו. הוא נאלץ ללכת לקה-בה. KA- BE הוא קיצור של KRANKEBAU (בית חולים ). המציאות במחנה לא נורמלית. ההגיון אינו תופס. מצד אחד את החולים שולחים לצריף החולים ומרפאים אותם ומצד אחר הורגים אנשים בריאים – טירוף! המספר ניצל כי שהה במקום בחורף. תהליך ה"קבלה" לבית החולים כרוך אף הוא במסכת ייסורים: עומדים זמן רב על הרגליים, מתקלחים במים קרים. עולם של חוסר הגיון. אבל מתרגלים לחוסר הגיון. המספר שוהה בתוך הצריף ושומע בחוץ מוזיקה שמנגנים כל הזמן ואת חבריו שצועדים לצלילי המוזיקה. אין זה אלא הביטוי המוחשי ביותר לטירוף של המחנה וליכולת של המכונה הנאצית להפוך בני אדם לרובוטים. הוא אומר: "הרצון מת", ומדמה את האנשים לגלמים חסרי רגשות, חסרי רצונות. ( עמ' 53 ).

ההכרה שהוא נתפס כחפץ משולל משמעות ומהות אנושית מומחשת גם באמצעות הקטע בעמ' 51: "האח הרחמן מראה לפולני השני את אגן הירכיים שלי, כאילו הייתי שלד באולם ההרצאות לאנטומיה..." אף על פי שהשהייה בבית החולים הצילה את המספר היא יצרה גם מצוקות מסוג אחר. כשעבד לא היה לו זמן לחשוב על המצב, על הבית, אך בבית החולים מתעוררים מחדש הגעגועים והם יוצרים כאב גדול וחלומות חדשים. התודעה מתעוררת מחדש במקום הזה עד כדי רצון למות ולא לצאת מן המקום הזה , כדי שהעולם לא יראה את המספר המקועקע על הזרוע ואת הקלון שעומד מאחורי מספר זה. ( עמ' 57 ).


הלילות שלנו

גם השחרור מבית החולים כרוך בעינויים. יוצאים ממנו ערומים. יש להתאים במהירות בגדים ונעליים. כדי להשיג כף וסכין יש לתת תמורה, זהו שיעור יומיומי בהישרדות, ומי שלא מתרגל אליו לא יחזיק מעמד. אלברטו הוא דוגמה לשורד: הוא יודע כיצד לנהוג, את מי ניתן לשחד, ממי יש להתרחק. ( עמ' 60 ). וכך גם המהנדס קרדוש, שחובש את פצעיהם של האסירים בבלוק ומקבל על כך בתמורה פרוסת לחם. אחד הקשיים הגדולים מכול – החלומות החוזרים הפוקדים אותו בלילות ( עמ' 62 – 63 ). בחלומו הוא מספר לבני משפחתו על חייו במחנה, אבל אף אחד לא רוצה לשמוע. הדבר מבטא את החרדה שגם אם ישרוד לא יאמינו לו, משום שהמציאות היא מעבר לכל דמיון.

המציאות מתבררת כגרועה יותר מכל הסיוטים. חולמים על הבית, חולמים על תבשילים. מתוך שיחה בין האסירים מתברר שכולם חולמים אותם החלומות, אלה חלומות שמעידים על רצונות אנושיים בסיסיים ביותר, ותיאורם יוצר שוב הזדהות אמיתית של הקורא עם המסופר. שעת היקיצה מגיעה, וזה תמיד כרוך בסבל רב. עם הבוקר ועם נעילת הנעליים שבים הפצעים ונפתחים, זוהי שגרת יומם של האסירים, זוהי המציאות, וכך הוא מתאר את הדברים: "הפצעים נפתחים ברגליי. יום חדש מתחיל." כאילו מדובר במשוואה ברורה מאליה. דבר תלוי בדבר. בפרק זה הוא מדמה את האסירים לנמלים: "אנחנו האפורים הדומים זה לזה כאילו נוצרנו מתבנית אחת, קטנים זעירים כנמלים" ( עמ' 65 ) – הצגת האסירים כחסרי אונים, כחסרי זהות, כיצורים נחותים, שאפשר לדרוך עליהם ולרמוס אותם ללא קושי גם כשהם רבים.

השוואה נוספת – לטנטלוס, הדמות מן המיתולוגיה היוונית, בנו של זאוס שזלזל בכבוד האלים ונגזר עליו כעונש לחוש כל ימי חייו רעב וצמא כששפע של אוכל ושתייה לפניו אבל הוא אינו יכול להגיע אליהם. (עמ' 64 ). סיפור טנטלוס בא להדגיש את עינויי הרעב והצמא של האסירים. אלא שטנטלוס נענש על חטאו – במה חטאו האסירים?

העבודה

המספר מתוודע אל אסיר חדש – רזניק, פולני שהתגורר שנים רבות בפריס. הוא אדם נעים הליכות, והמספר שמח בחברתו. הוא אינו מפריע בלילות ועוזר ביום. הוא למשל עוזר להציע את המיטה ( עמ' 68 ), פעולה מסובכת וטורדנית, ומי שאינו מבצעה כהלכה נענש. המספר מציג את הדרישות לסדר המאוס בשורה של טקסים חסרי טעם, שסידור המיטה הוא אחד מהם, ומסדר הבוקר אף הוא טקס כזה. רזניק גם מוכן להיות בן זוגו של לוי בעבודה הקשה.

הפרק מתאר את שגרת העבודה הקשה. המספר מתאר את ניסיונו להתגבר על קשיי העבודה כשהוא מגייס את כל כוחותיו ומכאיב לעצמו באופן מתון על ידי נשיכת השפתיים כדי להתגבר על כאב חזק יותר: "גם הקאפוס יודעים זאת. אכן אחדים מהם מכים אותנו פשוט מתוך אלימות חייתית, אבל ישנם שמכים כמעט באהבה, כשהם מרגישים שעוד מעט נכרע תחת נטל המשא והייסורים. עם המכות, אומרים לנו מילות עידוד וחיזוק, כפי שנוהגים העגלונים בסוסים המושכים בעול." ( עמ' 71 ). הוא מתאר גם את הפסקת הצוהריים שלה כל כך מייחלים – "כאילו נענו השמים לתפילותינו" – ( עמ' 73 ), התורים הארוכים לקבלת האוכל, ההתחמקות מעמידה בראש התור כי המרק מימי ועדיף לקבל את מה שנמצא בתחתית הסיר, המנוחה הקצרה לאחר הארוחה והתיאור הפואטי של סיומה: " כמו חולי הסרטן המתפשט . . . שכבר עומד בחוף מאחורי הדלת, סמוך אלינו..." (עמ' 74 ).

הפרק מסתיים שוב באמירה כללית על מצבם ובדימוי – כתולעים. בלא נשמה! דימוי שמצטרף לשורת הדימויים שהוזכרו בפרקים הקודמים. האדם שווה פחות מכלב. רזניק אומר שלא היה משליך כלב החוצה במזג אוויר כזה.

יום טוב אחד

לוי מנסה לבחון את התנהגותם של המענה והמעונה כאחד. הוא קוטע, כפי שראינו, את מהלך הדברים כדי להרהר או לבחון התנהגויות שונות. כך גם בראשיתו של פרק זה: " האדם מאמין בכל הווייתו שלחיים יש מטרה" – לאדם חופשי יש מטרות נעלות, נשגבות. לאסיר במחנה יש מטרה פשוטה ביותר – לשרוד עד בוא האביב. שוב מושם הדגש על מלחמת ההישרדות היומיומית, כל המשאבים מגויסים רק למען מטרה זו, שאדם חופשי מתקשה להבינה. רק אדם במצבו של האסיר יכול לקום כל בוקר ולהסתכל מזרחה במטרה לזהות סימנים של העונה החמימה יותר, רק אז יוכל האדם להבין שהשמש קובעת חיים ומוות, רק אז הוא יוכל להבין איך בתרבויות מסוימות אנשים סוגדים לשמש. כשיבוא האביב יהיה להם אויב אחד פחות – הקור. שלהי החורף הם סימן לכך שהסיכוי לשרוד גובר והולך, אך מכיוון שהאדם אינו חש בעת ובעונה אחת את כל הייסורים, כשהקור חולף חשים במצוקה אחרת - הרעב. המחבר טוען שתמיד מטפלים בבעיה המעיקה ביותר, אך כשנפטרים ממנה צצה בעיה חשובה אחרת, שעד כה הייתה קיימת, אבל הודחקה.

כדי להדגיש את תחושת הרעב משתמש המחבר בדימוי המחפר. הקנאה במחפר הננעץ באדמה וגורר אותה ברעבתנות, כמו תיאור של חיה שאוכלת. האסיר מקנא במחפר שיש לו מה לאכול ואילו לו – אין. זהו כמובן תיאור ספרותי. הפרק ברובו עוסק אפוא בתחושת הרעב ובמחשבות סביב הרצון, הצורך וההכרח להשביע את רעבונם של האסירים.

המחבר מדמה את בליל השפות שנוצר במחנה למגדל בבל – שיצרו הגרמנים: קללה שאינה אלוהית אלא היסטורית.

מעבר לטוב ולרע

שם הפרק מתבסס על ספר של הפילוסוף ניטשה. יש בו הרבה אירוניה, והרעיון הכללי שלו הוא שבמחנה תחת שלטון הנאצים התערבבו כל המושגים המקובלים של "טוב" ו"רע", "צודק" ו"לא צודק" וכו'.

בהמשך יש תיאור ניסיונות ההישרדות – "הבורסה" שבה מחליפים חולצה תמורת לחם, לחם תמורת מרק, אדם שיוותר על חולצתו יזכה למלקות מהקאפו, יש פה תיאורים של תחבולות, גנבות, התחושה שהחזק והמתוחכם שורד ואילו החלש והתמים ישלם על חולשתו בחייו. ומה שנחשב כחטא שאין לו כפרה על ידי שוטרי המחנה נחשב לעניין של מה בכך אצל האזרחים ולהפך. בפרק זה הוא מתאר אפוא אירועים ספציפיים, אבל תוך התבוננות כמבחוץ הוא מסיק מהם מסקנות לגבי טיבו של האדם, לגבי התנהגותם של האסירים ושל הנאצים כאחד, לגבי יחסיותו של המוסר.

הניצולים ויורדי דומה

המספר ממשיך את הרהורים על המצב: המחנה הוא מעין מעבדה שממנה ניתן להסיק מסקנות על טבע האדם. עמ' 92: "אם גדרות התיל. . .נואשות על חייו". מכאן גם המסקנה: ישנם שני סוגים של אנשים: ניצולים ויורדי דומה- הנידונים למוות. כל יתר הניגודים - רעים וטובים, נבונים וכסילים, אמיצים ופחדנים, בני מזל וחסרי מזל – ברורים הרבה פחות.( עמ' 93 ).

חלוקה זו בין ניצולים לבין נידונים למוות - קשה לעשותה בחיים הרגילים, כי בחיים הרגילים יש לכל אדם מערכת הגנות – משפחה, סביבה, כסף, חוקי מוסר וכו'. אך במחנה, כשהמאבק לשרוד הוא מאבק ללא רחמים, מאבק שבצדו ייאוש, שאין מי שיושיט לך עזרה, אדם חייב להיות חזק בכל מחיר תוך ויתורים מוסריים כדי לשרוד. מי שאינו יודע "לתחמן" את המערכת – אינו "קומבינטור", "אורגניזטור", אלא פועל באופן ישר ונאיבי על פי חוקי המחנה – אוכל רק את המנות הניתנות, עושה בדיוק את מכסת העבודה הנדרשת ממנו וכו' – סופו שהופך למוזלמן ומת בלי יכולת להבין אפילו מוות מהו. מי שנהג על פי צו מצפונו נותר בחיים רק אם התמזל מזלו במיוחד. זו כנראה גם אחת הסיבות, אם לא הסיבה העיקרית, שבגללה לא חש לוי את שמחת השחרור אלא להיפך, חש בושה או אשמה שמהן לא התאושש עד יום מותו, ואולי גם משום כך זירז בעצמו את מועד מותו והתאבד.

דרך אחת לשרוד במחנה היא להיות "פרומיננט" – כלומר בעל תפקיד מועדף כמו מנהל הפטלינג, קאפו, טבח, שומר לילה, אח, פועל ניקיון וכד'. היהודים הם האחרונים לקבל תפקידים אלה, והם חייבים להיאבק קשות או לזמום מזימות כדי לקבלם. זוהי תופעה מעוררת עצב, לדברי המחבר, כי משמעותה – עבד נחות שקיבל עמדה ותמורתה עליו לבגוד בחבריו, עליו להיות עריץ ואכזר שאם לא כן יחליפו אותו ב"טוב" ממנו. המחבר מנסה להסביר מדוע פרומיננט גרמני הוא כל כך אכזר: הסיבה, לדעתו , היא שבחרו באנשים האלה באופן מדוקדק מבין אסירים פליליים בעלי טבע חייתי באופן מיוחד. ובכל מקרה הוא מתרשם שמדובר באנשים כל כך עלובים, שאפילו אינם מייצגים את הגרמני הממוצע, ואפילו לא את האסיר הממוצע.

המחבר מביא ארבע דוגמאות ספציפיות של שורדים, כדי שהקורא יבין כיצד ניתן היה להינצל:

  • סיפורו של שאפשל ( עמ' 98 ), קומבינטור שורד שהלשין על חברו משום שסבור היה בטעות שכך ימצא חן בעיני ראש הבלוק ויזכה להיות מועמד לעבודה של שטיפת סירים.
  • סיפורו של המהנדס אלפרד ל' שהצליח לבנות לעצמו תדמית של פרומיננט לפני שהיה כזה ( כיבס את חולצותיו, זכה בקבקבים, דאג להיראות נקי – בתמורה לוויתורים על מזון. ) כאשר הוקם קומנדו כימיה נתמנה כראש טכנאי הקומנדו ומילא בחומרה רבה את תפקידו – קביעת רמתם המקצועית של המועמדים למקום, בעיקר אלה שראה בהם מתחרים בפוטנציה.
  • אליאס לינדזן – שהה בקומנדו כימיה. לא ברור איך הגיע לשם. אדם פשוט וחסר השכלה. גוץ ושרירי. אישיותו הקרינה עוצמה חייתית, עבד באופן מעורר השתאות, מעולם לא נח, מעולם לא חלה, גנב בתמימות ובטבעיות. לוי מהרהר האם זהו מטורף יוצא דופן או תוצר של המחנה או שמא שריד קדום בעולם מודרני. כל תשובה נכונה במקצת.
  • הנרי הוא היפוכו של אליאס – תרבותי ובעל השכלה. נוקט שלוש שיטות: תחבולה, רחמים וגניבה. מצליח לפנות בלשון המתאימה לכל אדם, קושר רק קשרים נכונים בזמן הנכון. אם כן הנרי בעל החינוך המעודן מתגלה כחנפן ומניפולטיבי - וכך שרד.

הבחינה בכימיה

מקימים "קומנדו כימיה". הטוענים שהם כימאים צריכים לעמוד לבחינה. לאחר שלושה ימים של חוסר ודאות לגבי אמיתות השמועה על אודות המבחן בכימיה, הבחינה אכן נערכת. לוי מתאר את הבחינה ומתעכב על תיאורו של הבוחן - ד"ר פאנוויץ – הארי הטיפוסי על פי תיאורו ( עמ' 113 ), שאינו מתייחס אל פרימו לוי כאל אדם אלא כאל פריט, כאל חפץ: "המבט שחלף עלי לא היה מבט אדם באדם. המבט חלף דרכי כאילו דרך זכוכית האקוואריום: כאילו הביט ביצור מעולם אחר. אילו יכולתי להסביר את מהותו של המבט הזה כי אז ודאי יכולתי להסביר גם את מהות שגעונו הגדול של הרייך השלישי." גם לוי אינו רואה אותו כאדם אלא כסמל הרוע ( עמ' 114 ).לוי מציג את התייחסות הגרמני אל האסיר היהודי כהתייחסות נעדרת רגש וביטויה – רצון להשמיד את האויב מבלי לחוש שנאה כלפיו, כתת אדם, כמין שיש להכחידו. המחבר חש בעומדו לפני פאנוויץ כמו אדיפוס העומד לפני הספינקס ( עמ' 113 ), כלומר ההצלחה במבחן פירושה חיים, הכישלון – פירושו מוות: מעמד גורלי. הוא עומד בבחינה בהצלחה. העמידה בבחינה מרוממת את רוחו, גם המפגש עם הכימיה מרגש אותו משום שכך מושב לו כבודו כאדם בן תרבות, אדם משכיל, בעל ידע. אבל בסיומו של אותו מעמד ( בסוף הפרק ) מקנח הקאפו המחוספס את ידו המטונפת על גבו של לוי, וכבוד האדם שהושב, כביכול, ללוי ככימאי מואר באור אירוני חריף. הוא מוחזר אל מקומו "הטבעי", כאדם חסר חשיבות. ואף על פי כן עובדת היותו כימאי תציל אותו מן העבודה הפיזית הקשה ובהכרח תביא גם לעובדה ששרד את הזמן שנותר עד לסיומה של המלחמה.

המזמור של יוליסס

בתחילתו של הפרק מתוארת עבודתו של המספר וחמישה מחבריו בניקוי של מכל הטמון באדמה, שיורדים לתוכו בסולם חבלים. ביניהם מצוי ז'אן, סטודנט צעיר מאלזס, שמונה כ"פיקולו", כלומר שליח-פקיד. זה תפקיד שיש עמו זכויות יתר: יותר מזון, בגדים, קרבה לקאפו. אפשר לנצלו לרעה, אבל ז'אן טוב הלב מנצל את תפקידו לעזור לחבריו האסירים. הוא גם מביא להם חדשות על המתרחש מחוץ למכל. ז'אן מסדר שהמספר יבוא אתו להביא את המרק. יש בזה יתרון – הפוגה מן העבודה בבטן האדמה, והליכה ללא מטען בדרך אל המטבח. ז'אן מבקש מלוי שילמד אותו איטלקית. פרימו לוי מנסה ללמד את "פיקולו" איטלקית, והוא מוצא עצמו מדקלם מתוך "הקומדיה האלוהית" של דנטה. אבל זו לא הפעם הראשונה שהיצירה הזאת מוזכרת בספר.

דנטה – משורר והוגה דעות בן משפחת אצולה שחי באיטליה בשלהי ימי הביניים – 1265 – 1321. יצירתו מוקדשת לאהובתו הבלתי מושגת ביאטריצ'ה. יצירתו המפורסמת ביותר היא "הקומדיה האלוהית" – יצירה רחבת היקף הכתובה בחרוזים שבה מתאר דנטה מסע דמיוני בעולם המתים בחברתו של המשורר הרומי וירגיליוס. ברדתם לשאול ( הגיהינום – התופת ) הם פוגשים בחוטאים רבים העוברים ייסורי תופת. אחר כך הם עולים בכור המצרף "פרוגטוריו" ( מעין הר ) שאליו הם עולים בדרכם מן השאול כלפי מעלה. שם הם פוגשים באלה שממרקים את עוונותיהם ועתידים להיגאל מייסוריהם. לבסוף מגיע דנטה אל גן העדן הטובל במוזיקה ובאור, ושם הוא פוגש את ביאטריצ'ה - סמל הטוהר והאושר, והיא המובילה אותו אל האלוהים. יצירה זו היא תיאור עלילתי והגותי של גורל האדם עלי אדמות וגורל האנושות בכלל. וירגיליוס – סמל התבונה האנושית. ביאטריצ'ה – סמל החסד האלוהי. התופת – זהו הגיהינום, מנת חלקו של רוב המין האנושי. "התופת" מספר בין השאר את סיפורו של יוליסס – אודיסאוס. הוא שוכן במעגל השמיני של התופת. האודיסיאה, יצירתו של הומרוס, מתארת את מסעו של אודיסאוס – יוליסס לאחר מלחמת טרויה לביתו, מסע שארך עשרים שנה ובמהלכו עבר תלאות רבות. במהלך המסע הגיע אודיסאוס למבוא ממלכת השאול.

ניתן, כאמור, למצוא בספר אזכורים רבים ל"התופת" של דנטה:

א. בעמ' 20 – כשהגיעו לאושוויץ העלו אותם למשאית ותוך עשרים דקות של נסיעה הגיעו למחנה. בדרך פנה אליהם חייל גרמני וביקש את דברי הערך שלהם. לוי אומר שהחייל ביקש את דברי הערך, במקום לצעוק "אבוי לכם נפשות האוון" – שורה מפורסמת מתוך "התופת" – קטע שבו עוברות הנשמות מעולם החיים אל הגיהינום. זוהי אנלוגיה למצב האסירים – כניסה מן החיים הרגילים אל הגיהינום עלי אדמות, אל המחנה דרך השער שעליו כתוב בצורה אירונית: "העבודה משחררת".

ב. עמ' 21: בשעות הראשונות באושוויץ מגדיר המחבר את המקום כתופת: "בימינו התופת ודאי נראית כך". בימינו, בניגוד לתופת של דנטה.

ג. עמ' 26: לאחר כל שלבי הכניסה למחנה: מקלחות, החלפת בגדים וכו' אומר המחבר: "עד התחתית הגענו, לשפל המדרגה, למטה מזה אי אפשר לרדת, לא נותר לנו דבר". התחתית היא רמז לתופת, לגיהינום.

ד. עמ' 29: שוב בפרק התחתית מנסה המחבר לנתק גוש קרח מן החלון, אבל חייל בחוץ מזנק ולוקח את זה ממנו בגסות. ההסבר לפי לוי מתועב אבל פשוט: במקום זה הכול אסור, ואם ברצוננו לשרוד חייבים אנו להבין את העיקרון הזה לאשורו: "פה לא יושיע צלב הקודש" – שוב ציטוט מן "התופת" – מקום שהחוקים בו שונים הכול אסור, מתועב אך פשוט.

ה. עמ' 52: "בקה-בה החיים דומים לקיום בלימבוס". הלימבוס הוא הפרוזדור המוביל אל התופת. זה המעגל הראשון בתופת ובו שוכנים ילדים שלא נטבלו טרם מותם וכן צדיקי העולם שאינם נוצרים, המצפים לגאולתו של ישו המשיח. מכיוון שבקה-בה החיים קלים יותר, יחסית, ישנה הציפייה והתקווה לגאולה, לא דתית אלא קיומית.

ו. בפרק "המזמור של יוליסס" המחבר מצטט, כאמור, את "התופת" ואת המזמור של יוליסס אולי מתוך תקווה שאמנם כרגע הם נמצאים לא במקומם וחיים את התופת, אבל כמו שאודיסאוס זכה לאחר שנים רבות להגיע הבייתה אחרי שחווה את השאול, אולי גם הם יגיעו למקום מבטחים. גם הדגש על שיר כ"ו (עמ' 123 ) מעיד על תחושותיו: "לא נוצרתם לחיות כחיות היער, / אלא לרדוף בינה ודעת". יוליסס מייצג את החוכמה, את הסקרנות האינטלקטואלית, אדם בעל ביטחון, בעל עוצמה. הנאצים ביקשו מאנשים משמעת עיוורת במציאות חסרת פשר, ודרשו מאנשים לנהוג בהיפוך גמור לכל מה שיוליסס מייצג. הציטוט שלעיל מזכיר לכל אדם את ייעודו, את ייחודו ואת העובדה שאינו יכול להגשים את ייעודו כל עוד הוא במחנה. בפרק זה משתמש לוי במילים נשגבות מתוך "הקומדיה האלוהית" שרב בהן הרגש, ומטרתן להאיר באור ניגודי-אירוני את המציאות המרה – התור למרק. הזדהותו של המחבר עם מאבקו ההירואי של יוליסס, השואף לנתץ את כבלי התופת ולפרוץ קדימה ורגעי תבוסתו, העלאת קטעי השירה בזיכרון – זוהי הגאולה הרוחנית המרוממת את האדם בשעת מצוקה ומתוך ציפייה לרגעי חסד נוספים מוכן היה לוי לוותר על מנת המרק החיונית.

המזמור של יוליסס הוא לב לבו של הספר. נוצרת פה השתקפות של הגיהינום בתוך הגיהינום. הפרק נפתח בבטן האדמה שם עובדים שישה אסירים עם מעט אור יום. מישהו מן העולם החיצון בא לבקרם והם מפציצים אותו בשאלות בבליל שפות. מצב זה דומה למצב המוצא ב"התופת" של דנטה: המשורר דנטה ומורהו וירגיליוס פוגשים בצללים המספרים את סיפורם.

ג'אן מטפס למעלה ומסר בידיו את המוטות שהן סמל לעבדות. לוי ממהר, ועושה טעויות, "פיקולו" הוא השקול, המורה המנחה. בדרכם הם יראו את זוועות הגיהינום, כפי שוירגילוס מסביר לדנטה את משמעותם של המראות האדירים המתנשאים מתוך האש והחשכה ככל שהם מתקדמים אל הגיהינום. כשג'אן מבקש ממנו שילמד אותו איטלקית, הוא נזכר לפתע ב"תופת" של דנטה, ואף לא ברור לו מדוע בחר דווקא בטקסט זה. ההסבר לכך יגיע בהמשך. מרגע זה מתהפכות היוצרות ופרימו לוי הופך למורה. בזיכרונו, הקטע העוסק ביוליסס מתאר כיצד רוחו הכלואה בלשון האש מתאמצת מאוד לדבר. הדיבור כרוך במאמץ וגם של לוי. הוא נזכר לאט לאט במאבקו של יוליסס להשמיע מילים מתוך אש התופת. בתחילה הוא מתקשה לזכור ולתרגם לצרפתית. למרות שידיעתו היא ברמה של תלמיד תיכון הוא ממלא את תפקידו של וירגיליוס, ומנסה להדגים בפניו את יופיו וחשיבותו של הטקסט. הם חולפים על פני מראות של השפלה בדרכם, והוא מהרהר במילים הקשורות בהרפתקה, בהחלטיות במרחב. הוא שומע את הדברים כאילו היה אחד ממלחיו של יוליסס. הקריאה של יוליסס היא קריאה ליציאה לחירות.

הם מתקרבים אל סיר המרק, כך גם ספינתו של יוליסס קרבה לסוף מסעה. לוי מזדהה עם יוליסס השואף לנתץ את כבלי התופת ולפרוץ קדימה, יוליסס שהוצג בשיעורים בתיכון כאדם נועז וחופשי המבשר את הרנסנס. מסעו של יוליסס הוא אל מעבר לבורות, אך גם מסע אל הרשע, ולכן הגיהינום שלו הופך למציאות באושוויץ. לוי מתחבר אל עברו, אל זהותו התרבותית העתיקה וזה מעניק לו את כבודו כאדם. יש בקטע זה מספר רבדים: פרימו לוי הסופר נזכר בפרימו לוי של אושוויץ, הנזכר בתופת של דנטה, הנזכר ביוליסס של הומרוס.

לכאורה, מטרת ההליכה היא הבאת אוכל, אך ההליכה הופכת למסע אליגורי, שמטרתו אינה אוכל אלא גילוי, העלאת האפוס האיטלקי מן השכחה. הוא נחלץ מן השחור, מן החשיכה, מטפס למעלה, זוהי שעה של תודעה משום שהוא מתחבר אל המשמעות האנושית, וכך יכול לחוש אדם. אין זה משנה שהסיפור המיתולוגי מסתיים במוות, בטביעת ספינתו של יוליסס ושל מלחיו. ( אם כי יוליסס עצמו ניצל ). הדבר החשוב ביותר הוא העלאת השורות בזיכרונו, משום שאינו יודע אם יהיה בין החיים מחר ולכן חשוב לו להשלים את שורות השיר. ומעל לכל - להסבירן. אם יוכל להיזכר בהן, יהיה זה רגע של חסד לפני המרק. זוהי גאולה רוחנית המרוממת את האדם במצוקה, זהו לחמו הרוחני, ולכן הוא מוכן לוותר על המרק. נוצר מתח אירוני בין המציאות המרה של המחנה והתור למרק, לבין המילים הנשגבות של מזמור 26 מן "קומדיה האלוהית" לדנטה. יש כאן שילוב של קודש בחול. וגם נוצר מתח בין הריאלי למטפורי.

אירועי קיץ

החשש מהבאות גובר. על אף שהקיץ בעיצומו ( אוגוסט ) כבר חוששים מבואו של החורף על כל המשתמע מכך. לא פעם שומעים את רעש ההפגזות של בעלות הברית מעל המחנה והתחושה היא של תוהו ובוהו. במהלך הקיץ פגש המחבר בלורנצו, פועל אזרח איטלקי שעשה למענו כמה טובות וסירב לקבל עבורן תמורה. לורנצו מחזיר לו את האמון בבני האדם, ומזכיר לו את עובדת היותו אדם ( עמ' 132 ).

הקשרים עם האזרחים העובדים בקרבתם גם הם דרך של הישרדות. בדרך כלל הטובות שעושים האזרחים לאסירים הן בעבור תשלום כלשהו, וזה כרוך בסכנה לשני הצדדים. המגע בין האסירים לפועלים האזרחים היה אסור, כדי שהפועלים לא יספרו את האמת על מה שקורה במחנה. ובכלל לאסירים עדיף לא לדבר על הקשרים עם האזרחים גם ביניהם כדי לא לעורר קנאה או מתחים. בעיני האזרחים האסירים נתפסים כטמאים וכמי שיש סיבה להשפלה שנוהגים בהם, לכן מי מביניהם שעוזרים לאסירים הם אלה המסוגלים להתגבר על מחסום הטומאה: " ובאמת בעיני האזרחים אנחנו הטמאים- - - גוף יחיד, סתמי." ( עמ' 131 )

קטע זה מדגים כיצד הפנימה הסביבה את מה שהנאציזם רצה להשיג – האמונה שהיהודי הוא תת אדם. באמצעות העמודים האלה ( 131-132 ) שב המחבר ומזכיר שהמנגנון המוזר במחנה הפך את כל האנשים בכל הדרגים והתפקידים ללא אנושיים. הייאוש הפנימי גם הוא משותף – כי אבדו כל הערכים המקובלים. על רקע זה נתפסת התנהגותו של לורנצו כראויה עוד יותר לתודה ולהערצה. לורנצו לא רק עוזר למחבר פיזית על ידי מתן אוכל וכו', אלא עוזר לו נפשית כי הוא נותן לו הרגשה שהוא אדם, ובכך נותן לו כוח להמשיך.

אוקטובר 1944

המחבר פותח את הפרק בתיאור הצפוי לקרות בחורף וברצון העז לדחות את הופעתו ( עמ' 133 ). הוא מסביר שאת המושגים "רעב", "חורף" וכו' הגו בני אדם חופשיים, ואילו במחנה מושגים אלה קיבלו משמעות שונה לחלוטין, ואילו היו נשארים שם יותר זמן היו בוודאי מחברים שמות חדשים למושגים ולתחושות שלא נודעו עד כה ושאפיינו את השהות במחנה. מלבד הפחד מפני החורף הקרב יש פחד נוסף – הפחד מפני הסלקציה הבלתי נמנעת, כדי לדלל את מספר האנשים. על כן יש לעשות את כל המאמצים כדי להתחמק מן הסלקציה. ואולם המאמצים האלה עולים בדרך כלל בתוהו. הסלקציה אמורה להיקבע לפי המצב הגופני-הבריאותי של האנשים, מפשיטים אותם עירומים והגרמנים "גומרים" בשלוש-ארבע דקות צריף על מאתיים יושביו ובתוך כמה שעות את שנים עשר אלף היושבים במחנה. כך קובעים בשבריר של שנייה את גורלו של אדם לחיים או למוות, ולא פעם נעשות טעויות, כי המיון מהיר ושטחי. כך סבור המחבר, למשל, שמישהו חסון ממנו נלקח במקומו בטעות. גם קון הזקן נותר בחיים בעוד פאפו בן העשרים נידון למוות. קון מודה לאל בתפילה בקול רם, ואילו המחבר בז לתפילה זו, ראשית משום שאם ניצל מסלקציה זו – קרוב לוודאי שיישלח למוות בסלקציה הבאה, וכן משום שאחרים לא ניצלו. מכאן שהודיה זו אינה במקומה, כי מה שנעשה שם הוא תועבה, "ששום תפילה, שום כפרה ושום תשובה, שום דבר, שום דבר שיש ביכולתו של אדם לעשות, לא יוכל לטהר לעולם. אילו אני אלוהים, מקיא הייתי על הארץ את תפילתו של קון". ( עמ' 140 – 141 ). הביקורת היא כלפי חוסר המוסריות של התפילה של קון, אבל יותר מזה יש פה ביקורת על אלוהים המאפשר שזוועה כזאת תתרחש, ואולי הטלת ספק בקיומו, במקום זה בפרט ובעולם כולו בכלל.


קראוס

הפרק פותח בתיאור החיים בחורף, ובתפיסת העולם שרואה בכל דבר "מזל": אם יורד גשם אבל אין רוח – אתה רואה עצמך בר מזל. אם יורד גשם ונושבת רוח – אתה מתנחם בכך שתקבל מנה גדולה יותר של מרק. וכשנראה שכלו כל הקצין – אתה יכול תמיד להתנחם בעובדה שאתה יכול להמית עצמך על הגדר המחושמלת.

המחבר מתאר את העבודה הקשה בחפירת הבורות בגשם ובקור. מכאן הוא עובר לתאר שוב דמות ספציפית – קראוס. הונגרי שאינו יודע כמעט מלה בגרמנית, אינו יודע כלל צרפתית, יש בו משהו נאיבי, הוא עובד על פי מוסר העבודה של העולם החופשי, משקיע את כל מרצו בעבודה המפרכת ואינו מבין שכדי לשרוד עליו להאט את הקצב ולהסתגל למוסר עבודה מהופך. הוא מוצג כשלומיאל שלא קורא נכון את הקודים של המקום, שלא התרגל לחוקי המחנה ולתנאים המחייבים כדי לשרוד, שחוטף מכות כי אינו צועד כראוי. המחבר משתמש בהומור בתיאורו של קראוס.

לוי מספר לו על חלום שחלם, כביכול, והוא בביתו עם בני משפחתו , יושבים לשולחן עמוס כל טוב, ולפתע מופיע קראוס, נקי ורחוץ, והמחבר מזמין אותו לישון בביתו. שניהם רטובים, אך שניהם מתייבשים עד מהרה. קראוס מאושר מכך שחלם עליו חלום כזה. אבל האמת היא שהכל שקר, שלוי לא באמת חלם עליו, שהוא בעיניו אפס גמור, להוציא רגע זה שיש בו זיק של אנושיות, ובכלל הכול כאן, באושוויץ, הבל הבלים. כתיבתו של לוי חסכונית ומאופיינת לעתים בהומור הבולם את הפאתוס ומקל את הדחיסות המעיקה. הדבר בולט בתיאורו של קראוס התמים.

DIE DREI LEUTE VON LABOR

חלפה כשנה מאז שהגיע למחנה. מתוך 96 האיטלקים שהגיעו למחנה נותרו עד אוקטובר 29. בסלקציה האחרונה נלקחו עוד 8. נותרו 21, והחורף על פגעיו עדיין לא התחיל.

עד כה היותו כימאי לא היטיבה עמו. אדרבה, הוא נושא שקים של חומר כימי הגורם לכוויות בפניו, השקים כבדים יותר מאלה שסוחבים האחרים. בגדיו דקים משל האחרים. החורף בפתח, ואין עוד תקווה לשרוד אותו. מגיעים עצירי גטו לודג' ומספרים על המרד בגטו וארשה ועל חיסול גטאות נוספים. ההפצצות מן האוויר פסקו, והכול מסביב עיי חורבות. השלג מתחיל לרדת.

והנה – הצלה. שלושה מהקומנדו נבחרים לעבוד במעבדה, והמחבר אחד מהם. במעבדה חמים ונעים – הוא ניצל מפגעי הקור. יש אפשרות לאכול קצת יותר, יש אפשרות לגנוב בנזין, סבון וכו' – ויש פחות סכנה שייתפס. כשהמצב הפיזי משתפר – חלה נסיגה במצב הנפשי, כי פתאום הנפש מתפנה למחשבות, לסבל הגעגועים, להכרה בהשפלה. עד כה לא הייתה כל התייחסות לנשים. עתה הוא עובד במעבדה לצד נשים נקיות ומטופחות – ולפתע הוא שם לב להזנחה שלו, לצחנה שעולה ממנו, לתיעוב שהוא מעורר בנשים שסביבו. דברים שכשעבד קשה והיה מוטרד מבעיות קיומיות לא נתן דעתו עליהם, ועתה הם גורמים לו סבל.

המחבר עושה שוב חשבון נפש, הרהוריו יוצרים אמפתיה אצל הקורא. אי אפשר שלא לחוש הזדהות עם דבריו, עם רצונותיו הבסיסיים ביותר.

האחרון

בפרק זה מתואר המשך הידידות בין המחבר לבין אלברט, ומתוארות דרכי ההישרדות שלהם: הברחת מטאטא מן המעבדה למחנה, החלפת פצירה גדולה בשתיים קטנות ומכירת אחת מהן, החלפת שלטים תמורת לחם וכו'. בהמשך מתאר המחבר את הוצאתו להורג בתלייה של אדם שהשתתף כנראה בפיצוץ אחד הקרמטוריומים כניסיון מרד נגד הגרמנים. אלה אנשים שאזרו עוז בנפשם להתקומם ולהוציא מן הכוח אל הפועל את שנאתם העזה לגרמנים. לפני מותו הוא מספיק לצעוק: חברים, אני האחרון! המחבר רואה בו את אחרון עזי הנפש. כל יתר האנשים המביטים בהוצאה להורג והחולפים על פניו בעוד הוא מפרפר פרפורי גסיסה אחרונים איבדו מזמן את עוז רוחם. הם אנשים כנועים. המחבר מדבר עליו בהערצה ובה בעת חש בושה בפניו: הוא קורץ, כנראה, מחומר אחר. אותם תנאים ששברו את רוחם של הרבים לא שברו את רוחו של זה, האחרון. בצער מודה המחבר שהגרמנים הצליחו במשימתם: הם הצליחו לשבור את רוחם של האסירים: "לרגלי עמוד התלייה. . . עד הסוף – עמ' 162-163

עשרת הימים האחרונים

לוי חלה בשנית ( סקרלטינה ) ואושפז שוב בקה-בה. זהו מדור חדש בתופת, והשינוי המרחבי מאפשר לו לצייר תמונת עולם נוספת בתוך התופת. הפעם כאסיר מנוסה יותר הוא מצליח להכניס למקום רבים מחפציו, אלה יוכלו לשמש תחליף למנות לחם נוספות.

מתחילות להגיע שמועות ראשונות על התקרבות הרוסים – הם כבר בצ'נסטוכובה – 100 ק"מ מצפון למחנה, ויש אומרים שהם בזקופאנה – 100 ק"מ מדרום למחנה. אנשים מתחילים להיות חדורי תקווה . ברור שעומדים לפנות את המחנה. אנשים מתחילים להצטייד בכל הדרוש למסע – למשל בנעליים טובות. ב-18 בינואר יצאו את המחנה כל הבריאים. החולים נשארו במקום. המחבר נפרד מאלברט ידידו. בין החולים שנשארו כאלה שמחליטים לעשות מאמץ ולהצטרף אל ההולכים. חוששים שהנשארים יישלחו למוות. בפועל החולים שהצטרפו למסע חוסלו כעבור זמן קצר, כי לא יכלו ללכת. אבל גם יתר ההולכים – כעשרים אלף במספר – נעלמו במהלך הצעדה. את הקורות אותם אין המחבר יודע. החולים שנשארו צריכים להמשיך במלחמת ההישרדות. המחנה הרוס, אין חשמל, אין מים, אין אוכל. צריך להתארגן בכוחות עצמם. המחבר אוזר אומץ ויוצא עם כמה חולים נוספים להשיג שמיכות, פחם, תנור – כדי לשרוד. המחנה נראה עזוב, בשלבי התפוררות מתקדמים. אף כי המלחמה עומדת בפני סיום לא הופסק הצורך במלחמת ההישרדות.

מות המחנה בא לידי ביטוי סמלי בהצעתו של אחד החולים לתת לשלושת האנשים שטרחו להביא את התנור ויתר הדברים מנת אוכל נוספת, מחלקים שייגרעו מיתר החולים. "זה היה המעשה האנושי הראשון שנעשה בינינו. אני סבור שניתן לומר שבאותו רגע התחיל התהליך שהחזיר אותנו – ההפטלינג שנשארו בחיים – לחיק חברת בני האדם". ( עמ' 173 ).

במחנה ממשיכים להסתובב בני אדם – רוחות רפאים, שלדים מהלכים. עדיין נמשכים מריבות על שאריות מזון, ביזה של חפצים, הרס. הנותרים חולים במחלות מידבקות – ויש להיזהר מפניהם. צריפו של המחבר זוכה לחימום ואף לתאורה בזכות תושייתם של המחבר וחבריו, וחולים מצריפים אחרים רוצים להיכנס לצריפם, אולם אין נותנים להם להיכנס.

אכזריות? אנוכיות? או שמא המשך מלחמת הקיום. הצפיפות גדולה, המחלות מידבקות, ואנשים רוצים לזכות להגיע חיים עד השחרור. הכול מסביב מטונף ומזוהם ומסוכן. חולי הדיזנטריה מטנפים בכל מקום. המחבר דואג שלא יערבבו את קעריות המזון בין החולים כדי לא להדביק אחרים במחלות המידבקות. תרופות, כמובן, אין, וחולים ממשיכים למות. למרבה המזל עדיין חורף, שלג, וכך אפשר לא לקבור את הגוויות.

את השלג ממיסים כדי שיהיו מי שתייה. בתוך התוהו ובוהו יש לעתים גם גילויים של אנושיות, כגון נתינת המרק לאיטלקים שמעבר למחיצה, וכמו טיפולו של שארל בלקמאקר ההולנדי. המחבר מעריץ את שארל על כך, משום שידע על כמה עייפות היה צריך להתגבר כדי לעשות את מעשהו. שמועה עוברת שיש מצבור של תפוחי אדמה מחוץ לגדר של המחנה. אנשים פורצים את הגדר ומגיעים אל המצבור. לראשונה הם חשים בטעמו של חופש. אבל אין בעצם לאן ללכת. כך שהם ממשיכים לגור במחנה מתוך בחירה, כביכול. אנשים ממשיכים למות מן המחלות. אין בכוחם של תפוחי האדמה לרפא אותם. מחכים לבואם של הרוסים, אבל אין ממש תקווה. בערב, ליד התנור, כשהמחבר ושני ידידיו הצרפתים מדברים ומעלים זיכרונות מן העבר – הם מרגישים שהם חוזרים להיות בני אדם. המספר מעלה הרהורים על הקשר בין המענים ובין המעונים. הוא עורך השוואה בין הסובלים לבין מי שגרם לסבל. הוא יוצר טשטוש בין התליין לבין הקורבן, בין הנאצי לבין היהודי, ומעמיד אותם בדרגה שווה. הגרמנים גרמו לתהליך של התבהמות של בני אדם.

בעשרים ושבעה בינואר הגיעו הרוסים. הם הקימו מרפאות מאולתרות באושוויץ, אבל חלק ניכר מן החולים ששהו בקה-בה מתו זמן קצר אחר כך. בשבילם הגאולה הגיעה מאוחר מדי.

תיאורי הטבע ביצירה

תיאורי הטבע ביצירה אינם מרובים, אבל כאשר הם מופיעים על פי רוב מטרתם להביע את רגשות האסירים ואת מחאתם כלפי הטבע הממשיך בקיומו, אדיש לסבלם. עולם כמנהגו נוהג. רק במחנות ההשמדה השתבשו החוקים, חוקי המוסר, מידות האדם ומידות האנושיות. כך בעמוד 14 לפני העלייה לרכבות בדרכם לאושוויץ אומר המחבר: "השמש עלה כמעשה בגידה. השמש העולה גם היא הייתה לבעלת בריתם של צוררינו..." ובעמ' 25-26 : "איננו יודעים את נפשנו וכבר אנחנו בחוץ על שלג כחלחל וקפוא, יחפים וערומים בטרם עלות השחר." תיאור הקור המקפיא הוא גם תיאור ריאליסטי, וגם משמש כאנלוגיה למצבם של האסירים. החורף מופיע כאחד האויבים הקשים ביותר של האסירים. בפרק "קה-בה" נאמר: "מסביב הכול עוין, ממעל שטים עננים מרושעים המסתירים את עין השמש – לאן שלא תפנה את מבטך נוף מדכא של גדר תיל מתפתלת שסוגרת עליך מכל העברים." אין ספק שתיאור זה הוא אמצעי לתיאור רגשות האסירים – תחושה של עוינות ורשע מסביב. השמש בתיאורים רבים מוסתרת על ידי עננים: השמש – מקור החיים מוסתרת על ידי כוחות הרשע, סמל הרוע. בפרק "יום טוב אחד" עומד המחבר על האנלוגיה שבין האפור שמסביב לבין האפרוריות שבלב: "כשהכול אפור מסביב אף אנחנו אפורים".

משמעות הכותרת – "הזהו אדם"

הזהו אדם? – מהרהר פרימו לוי במהלך הרומן. הוא מהרהר בשאלת טבעו של האדם, מוסריותו, רשעותו או נדיבותו במצב קיצוני - במעבדה האנושית הקרויה אושוויץ. הוא תוהה על נפש האדם, על מקור הרשע, על היכולת להכות ולענות ללא כעס, ללא סיבה. בפרק "המסע" מקבלים האסירים מכות. הדבר היה כה מפתיע וחסר טעם עד כי לא חשו בכאב – לא בגוף ולא בנפש. הם חשים נדהמים: כיצד ניתן להרביץ לבני אדם ללא רוגז? הוא גם תוהה מי הוא השורד בתנאים בלתי אפשריים אלה. ומי מוותר על חייו. "הזהו אדם" אינו מתייחס רק לגרמנים אלא גם לאסירי המחנות – מיהו האדם בתוך הטירוף הבלתי אפשרי הזה? מה קורה לאדם אל מול קץ החיים? המחבר בוחר בתמונות ייצוגיות המהוות בסיס למסקנות שלו על נפש האדם: בפרק "התחתית", לאחר שנגזז השיער וגלגול הצורה הושלם, כדבריו, הם נראים כרוחות רפאים וחשים אובדן צלם אנוש – האם כשהגיעו לתחתית הם עדיין בני אדם? בפרק "ההכשרה" חש לוי שהוא אינו יכול לבזבז את כל כוחותיו על הרחצה, אך מבין שאם לא יעשה כן הרי שהגרמנים השיגו את מטרתם: אין הוא אדם עוד. ולכן אם הוא רוצה להיחשב כאדם עליו לשמור על צלם אנוש.

בפרק "קה-בה" הוא שב ומהרהר במצבם של האסירים ומגיע למסקנה: "בשורת אושוויץ – הדבר הנורא שיכלה נפש האדם לעולל לנפש האדם". לוי מהרהר כל העת בטבע האדם שעסוק תמיד במה שמציק לו ביותר. אין הוא חש בבת אחת בכל הייסורים. אך מאידך גיסא הוא גם לא יכול לחוש באושר אין סופי. כשמביט בו ד"ר פאנוויץ הוא חש שאינו מביט בו כעל אדם, אך גם הוא אינו רואה בפאנוויץ אדם. כך הוא גם מתאר את הגרמנים ואת משתפי הפעולה עמם: אלה אינם בני אדם, אישיותם נטמנה אי שם. ועוד מקומות של תהיות והרהורים על מהות האדם ועל מה שקורה לו בתנאים בלתי מתקבלים על הדעת, שאין כל אפשרות להבינם. למרבה הצער המסקנות שאליהן מגיע פרימו לוי הן שהמענה ניצח, ערכי המוסר התמוטטו, האדם איבד את רצונו: "הרצון מת", וחל תהליך של התבהמות – שהוא ניצחונה של המכונה הנאצית. אף כי יש גם דוגמאות לאנשים ששמרו על צלם אנוש.

וזאת מטרת כתיבתו: לספר לעולם את האמיתות שאליהן הגיע במהלך הניתוח של האירועים ושל ההתנהגויות, ולהתריע בפני הסכנה – לאילו תהומות האדם עלול להגיע ברגעי משבר.


לסיכום

לוי מעולם לא חש בשמחת השחרור, אלא בתחושה של בושה או אשמה על ששרד, ובחרדת מצוקה של יקום כאוטי – שאין בו סדר, ריק מנוכחות אלוהים ופגום בשל ניוון והשחתה של האדם. הוא חש קורבן להוויה אבסורדית במציאות שהשפיעה קשות על נפשו. הוא חש אשמה על ששרד כי מבחינתו מי ששרד דחק בעצם את רגלי חברו וחי במקומו, וכך הוא אומר בעמ' 173: "אכול את לחמך, ואם תצליח – גם את לחמו של שכנך" - עיקרון זה, שהיה הכרח במחנה כדי לשרוד הותיר צלקת עמוקה בנפשו.

לוי היה בן עשרים וארבע כשנשבה. אחד עשר חודשים שהה במחנה ( מ-22 בפברואר 1944 ועד 27 בינואר 1945 ). ספרו זה הוא מעין מילוי של צו המנסה לבחון את ערכי האדם ואת התנהגותם של הכובש והנכבש כאחד. המעורבות האמוציונלית לא הכהתה את יכולתו להתבונן בתופעה הנאצית תוך שימוש בתיאורים ריאליסטיים פרטניים של מעשי השפלה, אכזריות ודיכוי, אלימות מיותרת שכל תכליתה רמיסת כבוד האדם. אבל לא רק את התנהגותם של המדכאים הוא בוחן, אלא גם את התנהגותם של המדוכאים הוא מבקש לבחון ולברר לאור ערכים מוסריים מקובלים. גם כאן נכונה לו אכזבה. הניוון המוסרי של הכובש השיג את מטרתו, ערכי המוסר התמוטטו והנשלט הפך לא אחת לעבר חסר תודעה וחסר יכולת להתקומם: "הרצון מת" – הוא אומר. לוי התנצל על אופיים הפרגמנטי של פרקי הספר. הם נכתבו מתוך בולמוס ולא בהכרח בסדר שבו הם מופיעים בספר. אבל הכתיבה על אף עוצמתה אינה גולשת לסנטימנטליות, היא מעין תהליך של קתרזיס. כך העיד על עצמו פרימו לוי שאמר: "בכתיבה מצאתי שלווה זמנית והרגשתי שאני נהיה אדם מחדש". "הזהו אדם" מסתיים בנימה שיש בה אופטימיות מה, כאשר הדאגה לזולת, כגון החיפוש אחר תנור שיביא חום לכולם, הדאגה לקיומם היא ההצלה הרוחנית, הומניזם המעלה דוגמאות לנחישות מוסרית כמו של אלברט או לורנצו או שארל ואחרים. לוי מדגיש שבכל זמן ובכל מקום שבהם נאבקים על חיים וכבוד יש לקחת אחריות להתנהגות כבני אדם.