דרך הרוח / עוז עמוס

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוכן עניינים

דרך הרוח\עמוס עוז

המקום והזמן

הקיבוץ של שנות החמישים. דור האבות, ממקימי הקיבוץ. אנשים חזקים, מחושלים, בעלי אידיאולוגיה מוצקה – שחיים לאור האידיאלים שלהם אותם יישמו בחיי הקיבוץ. הבנים הם ילידי הארץ, ילידי הקיבוץ. הציפייה מהם, שיממשו את האידיאולוגיה של אבותיהם. על פי הסיפור – לא רק שהבנים אינם מממשים את התקוות שתלו בהם אבותיהם, אלא שהם הופכים קורבן האידיאולוגיה הנוקשה שלהם. קטרבן האבות המחשיבים רעיונות גדולים ומזלזלים בכל גילוי של רגש אנושי אותו הם שופטים כחולשה מזיקה.

הסיפור דרך הרוח הוא סיפור המבטא מחאה וביקורת. מחאה של דור הבנים כנגד דור האבות. התקוממות כנגד חוסר היכולת של האבות לראות את הבנים כמו שהם ולהעריך אותם בגלל מי שהם. זהו סיפור מבטא את התסכול שחווים הבנים בגלל חוסר היכולת לעמוד בציפיות, על כך שהם תמיד מאכזבים את האבות. המחאה היא על המחיר שאטימות הלב גובה: הקרבת הבנים על מזבח האטימות הרגשית של האבות.

הבן, גדעון, אכן מאבד את חייו – עובדה זו ידועה לקורא כבר מהמשפט הראשון, המספר כי יומו האחרון של גדעון נפתח בזריחת שמש נהדרת. הסיפור יתעד את אותו יום שהתחיל בזריחה נהדרת והסתיים במוות מכוער ומיותר.

שתי דמויות מרכזיות בסיפור: האב שמשון, והבן – גדעון. שמשון הוא איש רוח. הוא מתעד את האידיאולוגיה של תנועת העבודה. הוא אדם חזק, מבחינה נפשית וחסון מבחינה פיזית. תמיד יודע את המטרה העומדת לפניו, איש של עבודה, ואיש של אידיאלים. מחושב בכל מהלכי חייו. הוא התחתן כדי שיהיה לו יורש שינחיל לו את מורשתו הרוחנית. הוא רוצה להיות אב רוחני לבנו. בתיאור זה של שמשון מובלעת ביקורת של המספר המופנית כלפי אב שבוחר להיות אב רוחני לבנו – במקום להיות אב פיזי, אמיתי. האב, שהוא כיום כבן שבעים, התחתן מגיל מאוחר. הוא הוליד את גדעון בהיותו כבן חמישים. לא מפני שלא מצא אשה – להפך, בשל מראהו המרשים, נשים רבות נשבו בקסמו גם בגילו המבוגר.

הבן שנולד לו, גדעון – הוא ההפך הגמור ממנו. גדעון הוא ילד אחר. אנטי תזה של אביו. אם שמשון מתחיל את יומו בעשייה יעילה, ממוקדת, הרי שגדעון מתמהמה בבוקר עד כי חבריו מזרזים אותו שיפסיק לחלום. גם גדעון הוא איש רוח – אך לא כאביו. הוא כותב שירים, אך בעיני אביו שיריו חושפים את חולשותיו. בדרך כלל כשהיה מתאהב הבנות היו אלה שוברות את ליבו. מה שגרם לאביו לזלזל בו. למרות שהוא בן יחיד ויכול להשתחרר מהחובה להיות לוחם, מבקש להתגייס לצנחנים כדי לרצות את אביו.

האירוע שהוא המניע לסיפור – הוא צניחת המפגן של יחידתו של גדעון בשמי הקיבוץ. מפגן צניחה חגיגי לכבוד יום העצמאות. זוהי ההזדמנות של גדעון לגרום לאביו ולקיבוץ כלול להיות גאים בו.

זהו יומו האחרון של גדעון. היום שבו תלה את תקוותיו שיזכה בהכרה ובהערכה של אביו, יום שבו יוכיח לאביו ולקיבוץ שהוא בכל זאת מוצלח.

המספר עובר מגדעון, לאביו שמשון. למחשבותיו באותו הבוקר. אביו אכן מפקפק בו. הוא לא מאמין שהוא באמת יצנח בסוף. הוא משוכנע שברגע האחרון ימצא גדעון תרוץ ולא יצנח.

מפגן הצניחה הוא אירוע מרכזי, עבור האב והבן – המפגן הוא גם מבחן. מבחן שבו יפגין גדעון כי הוא ראוי להיות בנו של אביו.מבחן שבו יזכה לאהדת הקיבוץ כולו. שמשון וגדעון מתכוננים לקראת המפגן. המספר עובר מתיאור גדעון לתיאור שמשו באופן סימולטני. שניהם מתכוננים לאירוע הגדול. מתיאור מחשבותיו של שמשון אנו לומדים על העבר. הוא נזכר בעברו, מהרהר בבנו, ובציפיותיו ממנו, בעיקר באכזבותיו. בתוך ההרהורים האלה משלב המספר הסברים והבהרות – כמו למשל נסיבות נישואיו של שמשון, צפיותיו ליורש וכו'. אבל בנוסף למידע הניתן לקורא באמצעות ההרהורים על העבר, ישנו חלום שמטריד את שמשון מאז הבוקר. חלום שהוא מנסה לשחזר. בתחילה הוא לא זוכר אותו כלל, ואט אט החלום מתבהר. החלום מטריד את שמשון, מקשה עליו להתקדם בעבודתו. החלום היא דרך נוספת ללמוד על שמשון עולמו ומורכבות היחסים עם בנו. חלום ביצירת ספרות – כמו בחיים, מזמין עבודת פענוח.

שמשון אחראי על גינת הנוי בקבוץ. במקביל הוא גם מתעד את תולדותיה של תנועת העבודה. הוא מנסה להתקדם בכתיבת מאמרו – אך החלום מטריד אותו. החלום לקוח מעולמו כאחראי על הנוי. בחלומו מישהו ממלא במים בריכת נוי שנחפרה בחזית של חדר האוכל. שמשון רותח מזעם. הדברים לא מתנהלים על פי התוכנית שלו. הוא חייב לעצור את השערורייה לפני שתהפוך לעובדה מוגמרת, ובריכת נוי מפוארת תשכון לה בחזית חדר האוכל. דבר זה עומד בניגוד לעקרונות של שמשון המעריך חיים צנועים, חיי עבודה ועמל. הוא רץ לעצור את זרם המים, אבל הילד הממלא את הברכה , הברכה הקסומה בה משייטים דגי זהב – מסרב לסגור את הברז. שמשון מחפש את המקור, את הברז – ואיננו מוצא. הוא מגלה שהצינור יונק את המים מהברכה ושב וממלא אותה – במעגל סגור. בזה מסתיים החלום ושמשון פוטרו כהבל ורעות רוח.

אין ספק שלחלום יש משמעות סמלית הקשורה למהות הסיפור כולו. על הקורא להתמודד עם פענוחו. כל פרט בחלום יש לו משמעות סמלית. שמשון לא יכול לסבול פגיעה בכל מה שמסמל את ערכיו: עבודה תכליתית . ברכת נוי קסומה בחזית חדר האוכל - עבורו זוהי התפארות. אין הוא יכול לסבול יופי לעצמו.

מי הוא הילד הסורר? שאיננו נשמע להוראותיו? רק בקריאה שנייה של הסיפור, נתן לנסות ופענח את החלום.

במהלך הקריאה מתגלה גיבור שלישי בסיפור: זהו זאקי, בנו הממזר של שמשון שיינבוים, הבן שמעולם לא הכיר בו. זאקי קונה את עולמו ביום מותו של גדעון. הוא מטפס כקוף אל ראש עמוד החשמל עליו תלוי גדעון, וכמעט שמשחרר אותו. אבח הוא נכשל. גדעון קופץ אל מותו, כשמתברר לו לזוועתו כי אחיו המכוער הוא שיציל אותו – הוא יגנוב לו את הבכורה ויהפוך לגיבור היום. זאקי הוא הבן הממזר, המרדן, המכוער החצוף. האם הילד בבריכה הוא זאקי? במרדנות שלו? בסרבנות שלו? או אולי זהו גדעון – בהתפעלות שלו מדגי הזהב. בפיוטיות.

בחלומו, שמשון מפסיק את זרם המים מן הצינור השחור. הוא לא ייתן ליוצא חלציו, לפלס לו דרך משל עצמו. לפגוע בתוכנית שתכנן. לזאת אין הוא מוכן. הוא מחפש דרך להפסיק את זרימת המים.

זרימת מים בצינור מעוררת קונוטציה של זרימת חיים. האם יש כאן רמז מטרים לאחריותו בהפסקת זרם החיים של גדעון? לחוסר הנכונות שלו לקבל את בניו כפי שהם? ולחורבן שגורמת נוקשות זאת?

אין ספק שהחלום הוא רמז מטרים לסופו הנורא של היום. המים היונקים מן הבריכה ושבים וממלאים אותה – בתנועה מעגלית אין סופית שולחים את הקורא לסוף הסיפור המסתיים במילים: "דרך הרוח לבוא, לחדול ושוב לבוא. אין חדש"

בפסקה הבאה אכן מתוארת הדרך הפתלתולה בה פעל שמשון כדי שבנו יגויס לצנחנים, למגנת לב אמו, שחרדה על בנה יחידה.

גדעון אכן מתגייס לצנחנים – אך הנאתו מהצניחה אין בה ולא כלום עם צפיותיו של אביו שיהיה מחושל. גדעון אוהב את הצניחה. הוא נהנה מתחושת המופקרות שמעניקה לו הקפיצה אל החלל. הוא חש אובדן שליטה מוחלט. התמכרות מוחלטת לטירוף שבתחושה זאת:" אתה נופל כמו מטורף עד שמישהו תופס אותך ועוצר אותך. מגן עליך ומציל אותך".הוא נופל – ובבת אחת נעצר על ידי המצנח הנפתח. גדעון נהנה, מהשחרור המוחלט, אך הוא מרשה לעצמו את זה מכיוון שהוא יודע שמישהו יתפוס אותו.

בשעה זאת של היום זריחת השמש הנהדרת התחלפה בשרב נורא שהולך ומתגבר, גם הוא רמז לעתיד להתרחש.

האב מתכונן לפגוש את בנו לאחר הצניחה. קשה לו לצאת וללחוץ לבנו את היד. שמשון רואה בבנו ספיח. הטענה של שמשון כנגד הדור של גדעון היא שיש בהם ייאוש שהוא איננו מעריך. רכרוכי. הוא כותב שירים יללניים כאלה, על תן שהסתבך במלכודת, על ייאוש שאי אפשר לצאת ממנו. שמשון מעריך ייאוש, בתנאי שיהיה ייאוש גברי. ייאוש שיבער כמו אש בעצמות. הוא מסכים שגדעון יתייאש בתנאי שיהיה זה ייאוש כמו של ברנר הסופר. גם כאן מובלעת אירוניה כלפי האב: לכאורה מבין שמשון מהו ייאוש, אך למעשה הוא גורם לגדעון לעוד יותר ייאוש. הוא איננו מכבד את רגש הייאוש של בנו, מכיוון שסוג הייאוש איננו מכובד בעיניו...

לדעת שמשון מה שגורם לדור הצעיר להיות רכרוכי הוא פינוק יתר. בשביל שמשון הדור הזה הוא דור נשי. אנו רואים את היחס של שמשון לאשתו ואנו רואים ששמשון מייחס לגדעון תכונות נשיות. הוא מזלזל במין הנשי. שמשון אומר על גדעון בזלזול: "נצא להתגאות בך קצת, גדעון שיינבוים." שורה 213

הצניחה:

גדעון נופל אל מחוזות ילדותו, לקיבוץ שלו. תוך כדי נפילה הוא מברך את המקום. הוא נופל אל הבית שלא תמיד היה בית בשבילו. המילה "נפל" חוזרת על עצמה פעמים רבות. הוא חוגג את הנפילה כמי שנולד אל תוך החלל. נולד מחדש.

הסבוך – תחילת המהלך הטראגי:

את גדעון מדאיגה המחשבה איך יתבלט בין שאר הצנחנים. הוא פותח את המצנח הרזרבי כדי לבלוט בין שאר הצונחים. מרגע זה מתחיל הסיפור ממש. בסיפור קצר זה, האקספוזיציה ארוכה. זמן רב הוקדש לעיצוב שתי הדמויות המרכזיות. הסיבוך מתרחש כאשר גדעון מבקש למשוך אליו תשומת לב. הוא רוצה שישימו לב לייחודיות שלו. אנו מבינים את המניע שלו – בגלל האקספוזיציה המפורטת.

לסיפור יש מהלך שלטרגדיה. מהלך ידוע מראש המוביל אל אסון בלתי נמנע, גדעון מממש את המהלך הטראגי כאשר הוא מבין את מהות חייו.

יש ניגוד גמור בין תחושת השחרור הנפלאה בצניחה - לבין האופן שבו הוא מתואר כשהוא תלוי על הכבלים. זהו תיאור מעורר רחמים, וקצת מעורר דחייה. הוא תלוי על הכבל כמו איזה בובה על חוט. הבעת הפנים – הפה פתוח העיניים הבולטות. מראה משפיל, מביך ולא נעים. מנוגד לתחושת הריחוף והשחרור שהייתה לו קודם. מחזה משפיל. כולם צועקים אליו, אבא שלו צועק עליו. הוא מאבד את עשתונותיו. וכך, למרות שהוא לא נמצא במצב כל כך מסוכן, הסיטואציה מסתיימת במוות. הוא התחנן לאביו שיושיע אותו, ואביו, מושפל מהפחדנות של בנו, מטיח בו עלבונות זורק עליו אבנים כשהנער מתחנן להצלה.

התיאור של גדעו התלוי על הכבלים הופך לתיאור גרוטסקי. גרוטסקה היא ציור המעורר שני רגשות מאד מנוגדים. האחד הוא צחוק והשני: פחד. השילוב ביניהם מעורר הרגשה של גועל. גדעון צוחק, התנהגותו לא מובנת. הקהל מתבונן במחזה חציו משועשע חציו מבוהל. הוא נמצא במצב מסוכן ביותר אך הוא צוחק. נדמה שהוא איבד את שפיותו. זוהי נקודת מפנה. ועל מנת להעצים אותה ואת תחושת הסכנה שהיא מבשרת - מפלח את השמים רעם של מטוסי קרב, כאות המבשר את הרעה.

גדעון נמצא במצב מביך – והקהל חוגג. יש רצון לפעול במהירות לשחרורו של גדעון כי המצב משפיל – לא בגלל שהוא מסוכן. והנה פורץ לזירת הסיפור – גיבור חדש. זאקי. דומה לקוף, מכוער, ממזר, הוא עומד להיות הגיבור, והוא עלול לזכות בתואר ללא כל מאמץ.

השרב גובר, גדעון מסתכל על זאקי, הוא רואה את אחיו, כאילו מסתכל בראי ורואה מפלצת. משמעות חייו מתחוורת לו – והוא בוחר במוות. זאקי הממזר והמכוער עומד להציל אותו. המצב הפתטי שבו הוא נתון – טופח על פניו. הוא מבין עד כמה עלוב היה ניסיונו לזכות בתשומת לב. הוא מבין כי לעולם לא יזכה להערכת אביו. הוא מעדיף את המות על פני חיים של השפלה. איננו מוכן לחיות בצל ההצלחה של זאקי. זאקי זכה בבכורה.

זאקי

בפעם הראשונה אנו נתקלים בדמותו כאשר שמשון תופס אותו נכנס לגינה. הוא מנסה לסטור לו אך הילד מתחמק. שמשון מחשב את גילו בראשו ומבטיח לתפוס אותו בפעם אחרת. אח"כ הוא מופיע בתור הקהל הרועש בזמן האירוע. בהמשך הוא מטפס על עמוד החשמל אך מורד משם. ולבסוף הוא מצליח לעשות מה שגדעון לא הצליח. הוא עומד לשחרר את גדעון. זאקי הוא בנו הממזר של שמשון. גדעון מתאבד, כדי למנוע מאחיו לזכות בתהילה.

הרי לשם התהילה גדעון פתח את המצנח הרזרבי.. הוא מחליט שאין יותר טעם לחייו ומזנק אל מותו. לא רק שאביו לא בא להציל אותו אלא הוא אף לגלג עליו. גדעון הפך לבדיחה של הקיבוץ. אמת נוראה זו התחוורה לו כשראה את מצילו לנגד עיניו. האם יש אשמים במותו של גדעון? כלפי מי מכוונת האצבע המאשימה?

סוף - אפילוג

הסיפור מסתיים בתיאור שמשון כאב שכול. הוא זכה בעוד תואר. הוא יודע שהוא צריך להיות עכשיו ליד רעיה. עד כה היה לו תואר של אידיאולוג, וכעת נוסף לו תואר נוסף. – אב שכול. חל שינוי מסוים בשמשון.הוא מניח יד על ראשו של זאקי ומלטף אותו. הרי הילד הזה כמעט שהציל. בפעם הראשונה בחייו הוא נוגע בבנו ומיד אחר כך הוא מתמוטט אל גינת הנוי (סמלי? אל תוך אותה גינה ששמר מכל משמר שלא יפגעו בה, לא יהרסו אותה).

נשאלת השאלה האם שמשון הבין מה הוא עשה ומה קרה? אולי הוא מתמוטט כי אבד את גדעון, איבד את היורש – וכעת הוא נותר עם הבן הממזר, כמו בדיחה לא מוצלחת? כששמשון יתאושש מהעילפון, האם יתחולל אצלו שינוי? אולי הוא יתגבר על הדחייה ויכיר בזאקי כבנו. והוא ינסה להעביר לו את מורשתו הרוחנית?

המשפט המסיים את הסיפור מחזק את ההרגשה כי לא יהיה שינוי. הציטוט מספר קוהלת, מעצים את הנימה הקודרת, הרואה באירוע זה עוד אירוע בשרשרת של אירועים מסוג זה. השרב שוב חוזר והכל חוזר על עצמו. "דרך הרוח לבוא, לחדול ושוב לבוא, אין חדש." הסיפור מסתיים בנימה פסימית של חוסר תקווה וחוסר מוצא.

כתבו: אלעד רז , תומר כהן – י"ב 4

כלים אישיים