דרך בניין הבית הלאומי

• רמה: כתה י'

המנדט על ארץ ישראל:

כשהסתיימה מלחמת העולם הראשונה החליפה שיטת המנדטים את השיטה הקולוניאלית (שיטת המושבות) הישנה. בריטניה וצרפת קיבלו בתום המלחמה מנדט (פיקדון) מטעם חבר הלאומים ובפיקוחו על אזורי המזרח התיכון (על חלוקת המנדטים הוחלט בועידת סן-רמו). המנדט העניק סמכויות ניהול למעצמות ומטרתו הייתה להכין את העמים היושבים באזורים אלה לעצמאות מדינית. בריטניה קיבלה מנדט על ארץ-ישראל ובראש השלטון המנדטורי עמד נציב עליון שמונה על-ידי הממשלה. ביולי 1922 בריטניה פרסמה את נוסח טופס המנדט.

טופס המנדט:

התחייבות לקידום הבית הלאומי היהודי (התחייבות לתושבים היהודיים):

1. סעיפי טופס המנדט הדגישו את הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לבין ארץ-ישראל וקבעו את מחוייבותה של ממשלת המנדט לפתח את התשתית התעשייתית, הכלכלית, המדינית והמנהלית של העם היהודי.
2. הכרה בסוכנות היהודית כגוף המייצג את התנועה הציונית והעם היהודי.
3. הקלה על עלייה יהודית לארץ-ישראל תוך עידוד התיישבות צפופה של יהודים על הקרקע ללא הגבלה, ותוך שיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית.
4. הכרה בשפה העברית כשפה רשמית לצד האנגלית והערבית (כלומר כל מסמך מטעם הממשל, בולים, שטרות כסף ומטבעות צריכים להיות כתובים גם בעברית).
5. עידוד והכרה במוסדות שלטון עצמי של התושבים כמו הוועד הלאומי והסוכנות היהודית.
6. פיתוח הארץ וחיזוק התשתית הכלכלית של הבית הלאומי.

התחייבות טופס המנדט כלפי התושבים הלא יהודים בארץ-ישראל:

1. שמירה על זכויות כל הדתות במקומות הקדושים.
2. שמירה על חופש דת ומצפון ועל חופש הפולחן (לא תיהיה שום אפליה על רקע דת, גזע ולשון).
3. הכרה בשפה הערבית כשפה רשמית לצד האנגלית והעברית.
4. הכרה בחגים של כל עדה ובימי המנוחה שלה.
5. הבטחת זכויותהם ומעמדם של שאר האוכלוסייה שלא תקופח.

משמעות טופס המנדט:

1. החלפת השלטון הצבאי בשלטון אזרחי, עובדה שהקלה מאוד על הישוב היהודי.
2. המנדט היווה במידה רבה את המשך הצהרת בלפור למרות שהוא ניתן גם לאוכלוסייה הערבית (הצהרת בלפור קיבלה תוקף משפטי ומחייב בטופס המנדט).
3. טופס המנדט נתן בסיס חוקי לפעולותיה של הממשלה האזרחית הבריטית בארץ ולמעמדו של היישוב היהודי בארץ. המנדט הכיר בקיומה של אומה יהודית ובקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לארץ-ישראל ובזכותו של כל העם היהודי לשוב ולבנות מחדש בארץ-ישראל את הבית הלאומי היהודי.
4. ביום אישורו של טופס המנדט הכריזה ההנהלה הציונית כי התגשמה במלואה השאיפה הפוליטית של תכנית באזל, כלומר הטופס היווה נצחון לגישה המדינית של הרצל והוא הצ'רטר המיוחל שהוזכר בתוכנית באזל.

פעולות הנציבים הבריטים הרברט סמואל והלורד פלומר בארץ-ישראל

הנציב העליון הראשון,הרברט סמואל(1920-1925):

הרברט סמואל התמנה לנציב העליון הראשון בארץ-ישראל. הוא היה יהודי אוהד ציונית, וסייע במתן הצהרת בלפור. הוא פעל רבות לטובת היהודים בארץ-ישראל.

פעולותיו של הרברט סמואל לטובת היהודים:

1. השליט חוק וסדר בארץ-ישראל.
2. קבע מכסת עלייה ליהודים (16,000 רשיונות בשנה). המכסה שקבע לא הפריעה לעלייה מכיוון שהייתה גבוהה בהרבה ממספר היהודים שרצו לעלות בכל שנה.
3. אישר מכירת קרקעות ליהודים בפיקוח ממשלתי.
4. מיפוי הארץ וקביעת הבעלות על הקרקעות ("חוק הקרקעות"-טאבו).
5. הכרה בעברית כשפה הרשמית.
6. הכרה במוסדות הישוב (המוסדות הלאומיים: אספת הנבחרים, הועד הלאומי והרבנות הראשית).
7. קבע את גבולות ארץ-ישראל, חילק את הארץ לארבעה מחוזות והעמיד בראשם מושלים ופעל לטיפוח ירושלים כבירת ארץ-ישראל.

פעולותיו של הרברט סמואל לטובת הערבים:

1. העניק לערבים אדמות מדינה והפלה את הערבים לטובה בתקציב החינוך.
2. מינה את המנהיג האנטי-ציוני חאג' אמין אל חוסייני למופתי - כהן הדת המוסלמי הבכיר של ירושלים.
3. לאחר מאורעות תרפ"א (1921), הפסיק הרברט סמואל את העלייה היהודית לארץ באופן זמני, והעניק חנינה לפורעים הערבים.

סיכום:

בתקופתו של סמואל התפתחה התשתית הכלכלתי בארץ-ישראל, והחל בניין הבית הלאומי היהודי. סמואל השתדל לנהוג במדיניות מאוזנת כלפי היהודים והערבים, אך עם זאת היו ביישוב היהודי מי שחשבו כי פעל לטובת הערבים.

הנציב העליון השני הלורד פלומר(1925-1928):

הלורד פלומר היה אדם תקיף, איש צבא לשעבר. יחסו הפתיע לטובה - הוא נקט ביד ברזל ובתקופתו שרר שקט בארץ-ישראל, בעיקר תודות לדרך שבה הוא ניהל את העיניינים. הוא היה חסיד נלהב של האימפריה הבריטית ולא גילה אהדה לשום צד, דאג לסדר בטחון וידע לכבד את הרגשות הלאומיים של היישוב. בפעולותיו עקב בצורה אדוקה אחרי טופס המנדט, ולכן טרם רבות לבניין הבית הלאומי.

פעולותיו:

1. ארגן מחדש את כוחות הבטחון, שבהם פעלו ערבים ויהודים במשותף כשוטרים וכחיילים תחת פיקוד אנגלי. כוחות אלה דאגו לסדר וביטחון בארץ.
2. בתקופתו נחקק "חוק האזרחות" שהבטיח אזרחות ארץ-ישראלית למי שישב בארץ שנתיים.
3. הכיר במוסדות הלאומיים של הישוב היהודי כקודמו, ובימיו אישרו סופית מוסדות אלו וגובשו תקנות עלייה לארץ. כמו כן, אישר מתן תקציבים לאוכלוסיה היהודית וסייע לה בימי המשבר הכלכלי שפקד את הארץ בשנות כהונתו.

דרך בניין הבית הלאומי בשנות ה-20:

מאפייני העולים

בין השנים 1924-1920 עלו ארצה בעלייה השלישית כ-35,000 יהודים, בעיקר מרוסיה ומפולין. מרבית העולים היו ציונים סוציאליסטים, ותרמו להכפלת האוכלוסיה היהודית בארץ. בעלייה הרביעית שהתרחשה בין השנים 1929-1924 עלו ארצה כ-70,000 עולים, גם הם ממזרח אירופה. בתחילת 1924 מנתה האוכלוסיה בארץ כ-95,000 יהודים, ובתום העליה הרביעית מתנה האוכלוסיה כ-175,000 יהודים. כ-50% מאנשי העליה הרביעית היו פועלים וכ-25% מהם בעלי הון.

הסיבות לעלייה ארצה

1. שחרור ארץ-ישראל משלטון האימפריה העות'מנית ומסירת המנדט על ארץ-ישראל לידי הבריטים, עוררו תקווה בקרב היהודים בגולה, כי הבריטים שנתנו ליהודים את הצהרת בלפור יפעלו כעת להגשת החלום הציוני.
2. האנטישמיות בפולין גברה בשנות ה-20 על רקע משבר כלכלי שפקד את פולין. האנטישמיות הביאה לסילוק היהודים ממעמדותיהם במסחר ובמלאכה, וההתייחסות להם הייתה כאל זרים חסרי זכויות. שר האוצר הפולני גרבסקי פרסם תקנות שנישלו את יהודי פולין מבחינה כלכלית והטילו עליהם מיסים כבדים.
3. קליטתם המוצלחת של עולי העליה השניה בארץ למרות הקשיים עוררה התפעלות בקרב הצעירים היהודים ברוסיה. דמות הפועל העברי שחי בקומונה וכובש את הקרקע עודדה צעירים אידיאליסטים לעלות לארץ-ישראל.
4. המהפכה הקומוניסטית ברוסיה ב-1917 ומצבם הכלכלי הקשה של היהודים שם דחפו צעירים יהודים לעזוב את רוסיה ולנסות לממש את חזון החברה השוויונית גם בא"י.
5. חוקי ההגירה של ארצות-הברית שנכנסו לתוקף ב-1924 נועדו להגביל את כניסתם של מהגרים כדי למנוע את ירידת שכרם של המקומיים. לפיכך נאלצו יהודים לעלות לא"י.

הכשרת העולים והמאפיינים החברתיים שלהם

בשנתיים הראשונות לעלייה השלישית, עלו רוב העולים במסגרות מאורגנות של תנועות הנוער החלוציות, בעיקר תנועת "החלוץ" ברוסיה, בהנהגתו של יוסף טרומפלדור ותנועת "השומר הצעיר". היו אלו צעירים חדורי רוח חלוצית ואידיאולוגיה ציונית סוציאליסטית ובעלי הכשרה מוקדמת. תנועת "החלוץ" קיימה מחנות להכשרת חבריה לקראת העלייה לארץ-ישראל. במסגרת זו הוכשרו הצעירים לעבודת כפיים ועבודת חקלאות ולמדו עברית. כמו כן, חונכו הצעירים לחובת העלייה לארץ וצייתנות להנהגת התנועה תוך נכונות והתחייבות לעמוד לרשות התנועה ולמלא כל תפקיד שיוטל עליהם.

בעלייה רביעית הגיעו מחצית העולים מפולין. בניגוד לעלייה הקודמת, הייתה זו עלייה בלתי מאורגנת ברובה. בעלי משפחות, בני המעמד הבינוני שהגיעו לארץ לרוב מחוסר ברירה וללא חינוך ולהט ציוני. למרות שהעלייה הרביעית נקראת "העלייה הבורגנית" המשיכו להגיע בתקופה זו גם עולים רבים במסגרת תנועות הנוער הציוניות-סוציאליסטית.

דרך בניין הבית הלאומי בתחומים שונים:

תחום ההתיישבות

בתחילת שנות העשרים היו עולים רבים בעלי רעיונות סוציאליסטים שביקשו לחיות בקיבוץ, צורת התיישבות שיתופית, ובמושב העובדים. חלק נכבד מן העולים התיישבו בערים.

מאפייני הקיבוץ

הקיבוץ הוקם על-ידי בני העלייה השלישית, שדגלו בצורת ההתישבות השיתופית של "הקבוצה הגדולה" לעומת בני העלייה השניה שדגלו ב"קבוצה הקטנה". בני העלייה השלישית טענו שצורת ההתישבות שלהם מבטיחה עתיד כלכלי טוב יותר וזאת בזכות משק שעוסק בתחומים ובענפים שונים, דבר שמאפשר לקלוט יותר עולים והסיכויים לפיתוח חיי חברה ותרבות גדולים יותר. הקיבוצים הראשונים שקמו בעמק-יזרעאל היו: עין-חרוד, בית אלפא ועוד...

העקרונות שאפיינו את הקיבוץ

1. הקיבוץ קם על קרקע לאומית (קרקע שניתנה ע"י קק"ל או המשרד הארצישראלי).
2. העבודה בקיבוץ הייתה עבודה עצמאית ללא העסקת שכירים.
3. מסגרת חברתית שוויונית של מאות חברים שמקבלת החלטות משותפות - ניהול הקיבוץ ע"י אספת חברים בה מתקבלות החלטות, מסגרת חברתית שוויונית ברכוש, בזכויות ובחובות של החברים בכלכלה, בחינוך ואחריות הדדית.
4. אין רכוש פרטי, יש קופה משותפה ממנה מקבלים חברי הקיבוץ תקציב על– פי צוריכהם וכל אחד עובד על-פי יכולתו. החלוקה של ההכנסות היא שווה.
5. משק מעורב רב ענפים הכולל מפעלי מלאכה וחרושת מתוך מגמה לספק במידת האפשר את כל צורכי החברים. הקיבוץ שאף להיות עד כמה שפחות תלוי בשירותיים חיצוניים.
6. הפעלת שירותים משותפים לכל החברים כמו חדר אוכל, מכבסה וחינוך שווה לכל.

מושב עובדים

אנשי העלייה השלישית החלו בהקמת צורת התיישבות נוספת - מושב עובדים.
ביסוד הרעיון היה מונח הרצון להקים צורת התיישבות שיתקיים בה עקרון השיתוף הכלכלי תוך שמירת עצמאות של הפרט. מושב העובדים הראשון היה נהלל, נוסד ב-1921 על אדמות עמק יזרעאל. בעקבותיו קמו מושבי עובדים נוספים כמו כפר-יהושע, תל-עדשים ועוד.

מאפייני מושב העובדים

1. התיישבות על קרקע לאומית.
2. משק משפחתי עצמאי - המשפחה והפרט שומרים על עצמאותם ללא תלות בהחלטות כל חברי המושב, והרווחים מההכנסות המשק נשארים בידי המשפחה בעלת המשק.
3. עבודה עצמאית -המשק המשפחתי יעובד באורח עצמאי על-ידי בני המשפחה וחל איסור מוחלט על ההעסקת עבודה שכירה.
4. עזרה הדדית - חברי המושב חייבים לסייע אחד לשני בעבודות המשק במידת הצורך (על מנת לא להעסיק עובדים שכירים).
5. ארגוני קניות ושיווק משותפים - מכירת התוצרת החקלאית וקניית חומרי היצור מתבצעים במשותף.

התיישבות עירונית

העלייה הרביעית הביאה לגידול ניכר באוכלוסיית הערים. תל-אביב הכפילה את אוכלוסייתה וחל גם גידול באוכלוסייה יהודית בחיפה ובירושלים, ונבנו בהן שכונות חדשות. העולים בני המעמד הבורגני שהגיע לתל-אביב השקיעו בבניין, תעשיה ופיתוח טכנולוגי. קמו מפעלים כמו מפעל "נשר" למלט, מפעל "שמן" למוצרי מזון, מפעל "לודז'יה" לטקסטיל. בתל-אביב הוקמו בתי-אופנה ובתי מסחר ונבנו רחובות רחבים יותר ששינו את פני העיר. בתל-אביב שכנו המוסדות והארגונים העיקריים של ההתיישבות העובדת, ההנהלה הציונית, משרדי המפלגות השונות ומרכזי תרבות. הוקמו בה בתי-קפה, קיוסקים, מסעדות ובתי-קולנוע ("עדן"). נוסדו בה תיאטראות "המטאטא", "האוהל" ו-"הבימה". בתל-אביב התיישבו ציירים, משוררים (ביאליק) וסופרים, והוקמה בה האופרה הישראלית והתזמורת הפילרמונית. תל-אביב הייתה למעשה העיר העברית הראשונה שנוהלה על-ידי יהודים ושלטה בה השפה העברית. מערכת החינוך התפתחה מאוד בערים, ובחיפה קם הטכניון, ובירושלים קמה האוניברסיטה העברית.

מסגרות חברתיות כלכליות

גדוד העבודה

העולים החדשים נתקלו בבעיות קיום ופרנסה. מצבו הקשה של המשק העברי לאחר המלחמה והעדפת הפועל הערבי במושבות (בגלל שכרו הנמוך יותר) מנעו מהחלוצים מציאת מקומות עבודה. בעזרת ממשלת המנדט (הרברט סמואל) והלחץ מצד מפלגות הפועלים החלו מאות פועלים לעסוק בסלילת כבישים, חציבה ועוד. כך צמחו מחנות פועלים בהם התגוררו הפועלים בקומונות של צעירים וצעירות שמנו כ-20 חברים. בקומונות הם חיו חיי שיוון, שיתוף ואחווה הקומונות הקטנות לא יכלו לקלוט עשרות חברים מבני העלייה השלישית, ולכן החליטו להקים את גדוד העבודה לזכרו ועל שמו של טרומפלדור. הגדוד היה קבלן העבודות, גוף בלתי מפלגתי שישיג עבודה כקבלן וישלח לשם עובדים. חברי הגדוד הציבו לעצמם כמה מטרות:

• התיישבות חקלאית
• קליטת עלייה
• הגנה על הישוב
• כיבוש העבודה
• מימוש רעיון הציונות הסוציאליסטית - בניית חברה שיוויונית ללא מנצלים.

הם עסקו בכל עבודה שקיבלו ואת שכרם הכניסו לקופה משותפת, אשר ממנה להם מטבחים, מכבסות, נגרייה ועוד. כל אדם שנכנס לגדוד קיבל את השירותים בתמורה למשכורת שהכניס וכאשר עזב יצא ללא רכוש אך עם שפה, מכרים והכשרה. היו קבוצות בתוך הגדוד שהפכו אחר-כך להתיישבות (עין-חרוד). הגדוד התפרק באופן סופי ב-1927 לאחר עימותים עם ההסתדרות ובעקבות מחסור בעבודות.

רקע

ב-1920 קמה הסתדרות העובדים הכללית בעקבות פילוג בין מפלגות העובדים (פועלי ציון והפועל הצעיר) שהביא לתחרות קשה בניהן ואי-הצלחה לאחד את שתיהן תחת מפלגה אחת חיזק את הרעיון כי יש להקים ארגון גג לכל העובדים בארץ-ישראל שיטפל בנושאים כלכליים ותרבותיים. לכך תרם גם המצב הכלכלי הקשה בארץ. ההסתדרות הייתה מורכבת מאגודות מקצועיות המייצגות כל אחת מתחום עיסוק אחר.

תפקידה של ההסתדרות

1. להגן על שכר הפועל ורמת חייו תוך השגת תנאים סוציאליים מתקדמים.
2. לספק תעסוקה לפועלים על-ידי הרחבת היקף הייצור, פיתוח משקים חקלאיים וענפי עבודה ברחבי הארץ.
3. הענקת חינוך והשתלמות לפועל, הקמת מוסדות שיתנו לפועלים השכלה כללית, חקלאית ומקצועית.
4. לארגן את הפועלים באיגודים מקצועיים שלא על בסיס מפלגתי.
5. לארגן שמירה והגנה.
6. לקלוט עולים ולהסדיר להם מקומות עבודה.
7. להסתדרות היה תפקיד ציוני מכיוון שהייתה מכשיר להגשמת הציונות ומתוקף תפקידה טיפלה גם בעיניינים חברתיים, לאומיים, תרבותיים והתיישבותים.

בהסתדרות פעלו מספר גופים שבאמצעותם היא מימשה את מטרותיה ותפקידה:

• חברות העובדים: הקימה מפעלים כדי לספק תעסוקה לפועלים, ולשמש מסגרת לכל המפעלים הכלכליים. היא הקימה מספר חברות כמו: "סולל בונה", "תנובה", "בנק הפועלים" ו-"הסנה".
  1. "תנובה": חברה שעיבדה ושיווקה את התוצרת החקלאית.
  2. "סולל בונה": חברה שסיפקה עבודה בתחום הבניין.
  3. "בנק הפועלים": שימשה כמכשיר כספי לבניין משק העובדים.
  4. "הסנה": חברה הביטוח שביטחה את הפועלים והמפעילים.
• בתחומי החינוך והתרבות: הקימה הסתדרות הפועלים מוסדות שונים כמו עיתון"דבר", הוצאות ספרים: "עם-עובד", "ספריית הפועלים" ו-"הקיבוץ המאוחד". הקימה את תאטרון "האוהל" ותנועות נוער כמו "הנוער העובד והלומד" ו-"השומר הצעיר".
• בתחום שירותי הרווחה: הוקמו קופות חולים, צרכניות\מכולות, ושיכוני פועלים.
• בתחום ההתישבות: רכשה קרקעות ועזרה לקליטה והתיישבות של עולים.
• בתחום הביטחון: טיפלה ההסתדרות בארגון השומר ועזרה להפוך אותו לארגון ההגנה שמילא תפקיד חשוב במאבק על הגנת היישוב.

מסגרות פוליטיות בשנות ה-20

אחדות העבודה

ב-1919 הוקמה מפלגת אחדות העבודה שכללה את אנשי מפלגת פועלי ציון הוותיקה ופועלים בני העלייה השלישית. מטרת המפלגה הייתה לארגן את פעולות העובדים, ולהגן על האינטרסים שלהם. הייתה זו מפלגה בעלת ערכים סוציאלים שביקשה לפעול ליצירת חברה שיוויונית,לדאוג לפרנסת הפועל הצעיר העברי ולחינוכו, ולהגן על זכויותיו. בין ראשי המפלגה בלטו דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי ועוד.

מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י)

ב-1929 נחתם הסכם לאיחוד מפלגת האחדות העבודה עם מפלגת הפועל הצעיר. המפלגה החדשה שקמה ב-1930 נקראה מפא"י והחזיקה באידיאולוגיה של תחייה לאומית והגנה על זכויות הפועל העברי וכן באידיאולוגית סוציאל-דמוקרטית. היא ריכזה סביבה את ציבור הפועלים והפכה למפלגה הדומינטית ביישוב היהודי בארץ-ישראל ולגוף הפוליטי החשוב ביותר בתקופת היישוב.

המפלגה הרוויזיוניסטית

ב-1929 פרש זאב ז'בוטינסקי מן ההנהלה הציונית במחאה על "הספר הלבן" השני, והקים בפריז את "הברית הציונית הרביזיוניסטית", בטענה כי ההסתדרות הציונית איננה עושה מספיק למען העלייה. ז'בוטינסקי טען שיש לפעול בתחום הציונות המדינית כי בלעדיה אין ערך לציונות המעשית. המפלגה דגלה בעלייה יהודית גדולה והשגת רוב יהודי בארץ ובארגון ההתיישבות הארץ תוך שיתוף פעולה עם הבריטים. ז'בוטינסקי רצה מדינה יהודית משני צידי הירדן. מבחינה כלכלית הוא היה אנטי-סוציאליסטי ותמך בעלייה של בורגנים שישקיעו את כספם ויביאו לביטול העוני בנוסף האמין בהקמת כח יהודי צבאי שתנועת נוער יהודית.

הגוש האזרחי

כלל את החוגים הבורגנים (סוחרים, בעלי מלאכה ובעלי מקצועות חופשיים) שלא השתייכו לתנועת הפועלים וכלל את המפלגה הרביזיוניסטית והמפלגות העדתיות. הוא הקים אירגונים כמו "התאחדות בעלי התעשייה" שפעלה לשיפור היחסים בין העובד למעביד, לשיווק תוצרת הארץ ולחיזוק קשרי יבוא ויצוא עם חו"ל. בנוסף, הם הקימו את מרכזי בעלי מלאכה כדי לחזק את מעמדם של בעלי המלאכה ואת התאחדות הסוחרים והתאחדות האיכרים. גוש זה תמך בהקמת משק חופשי ורצה לממש את הרעיון הציוני לא-דווקא במעמד הפועלים, אלא על-ידי שיתוף פעולה של כל החוגים בארץ-ישראל.

המוסדות הלאומיים בשנות ה-20 בארץ-ישראל

הסוכנות היהודית

הוכרה ע"י הממשלה המנדטורית הבריטית כבר ב-1920 כגוף ביצוע של ההסתדרות הציונית. הסוכנות הפכה לגוף מייצג את כל העם היהודי, ישבו בו יהודים ציונים ולא ציונים שהיו מוכנים רק לתמוך כספית ללא הזדהות עם המטרות הציונית.
תפקידה היה:

• הגברת העלייה.
• גאולת הקרקע כרכושו של הלאום.
• התיישבות חקלאית.
• טיפוח הלשון והתרבות העיברית.

הסוכנות ראתה עצמה אחראית לגורל העם בתפוצות ולא רק בגורל הישוב בארץ-ישראל.
היא ניהלה את המוסדות הכספיים של התנועה הציונית, ייעצה לשלטונות המנדט בנוגע לבניין הארץ, בארגון העלייה, קליטת העלייה ורכישת הקרקעות.

בתחילת שנות ה-20 נוסדו המוסדות הבאים:

1. אסיפת הנבחרים

המוסד העליון של יהודי א"י. אסיפת הנבחרים מנתה 71 חברים, מעין רשות מחוקקת. תפקידה היה:

• לגבות מיסים.
• תרומות לעניים ולחינוך.
• טיפול בחולים.
• תמיכה במוסדות הרבנות הראשית והוועד הלאומי.

2. הוועד הלאומי

מעין רשות מבצעת של אסיפת הנבחרים:

• שימש נציג הישוב בארץ כלפי חוץ וכלפי פנים.
• פיקח על הקהילות.
• טיפל בעיניני חינוך ותרבות.
• עזרה סוציאלית.
• עיניני בריאות.
• היה ראשי לקנות נכסים לאומיים.

חבריו נבחרו כל שנה, בשנות ה-20 היה חלש ולא נתמך ע"י הבריטים הישוב וההסתדרות הציונית, אך בשנות ה-30 התחזק ואוייש ע"י נציגי מחנה הפועלים, נלחם למען עלייה והתישבות, נגד קיפוח המנדט והשליט שיוויון בחיי הציבור.

3. הרבנות הראשית

המוסד הדתי העליון של "כנסת ישראל", בחרה רב אשכנזי ורב ספרדי. תפקידה היה:

• פיקוח על החיים הדתיים.
• מינוי רבים מקומיים.
• ביה"ד בעליון לעיניני דת.

הרבנות הראשית זכתה להערכה רבה מצד רוב היישוב, והוכרה ע"י השלטון המנדטורי.

הויכוחים בישוב על דמות החברה ודרך בניין הארץ

בואן של העליות והיקלטותן בארץ תרמו להתארגנות שני מחנות חברתיים בישוב. מצד אחד - חלוצים בעלי השקפות סוצאליסטיות ששאפו להקים בארץ חברת פועלים, ומן הצד השני - בורגנים בעלי הון פרטי, שתמכו בקפיטליזם.

הויכוח האידיאולוגי גרם לחשדנות בין שני המחנות החברתיים, והמשבר הכלכלי בשנות העשרים המריץ את הויכוח האידיאולוגי בניהם. החלוצים הסוציאליסטים בני העליות השניה והשלישית קיבלו את בני העליה הרביעית בעלי הרכוש והממון ברגשות מעורבים: כיהודים שמחו לבואם, אך כסוציאליסטים חששו מפני הבורגנים שהיו לדעתם "חסרי אידיאולוגיה וחזון" שיעלו לארץ לא מתוך רצון אלא מנוכח הנסיבות, והעובדה היא שהעדיפו את ההתישבות העירונית על פני ההתישבות החקלאית. הם טענו כי העולים הבורגנים אינם יכולים לתרום ליצירת "האדם החדש" עובד אדמה יצרני - שאותו רצתה הציונות לטפח. מנהיגי מחנה הפועלים ובראשם בן גוריון האמינו בכך שחברה סוציאליסטית היא חברת מופת מוסרית, וזו הציונות האמיתית, לכן הם תמכו בהתישבות העובדת ותמכו בהון לאומי. לדעתם ההון הלאומי חשוב יותר מההון הפרטי והוא זה שייתן תשתית לישוב ע"י קניית אדמות והתיישבות עובדת ועזרה לישוב היהודי בשעת משבר כלכלי, כפי שהיה בתקופת העליה הרביעית.

מנגד טענו העולים בעלי ההון הפרטי כי החלוצים הקימו ישובים כושלים והם "אוכלי לחם חסד" החיים על חשבון הזולת, על חשבון ההון הלאומי. זו הייתה תפיסתו של הגוש האזרחי שתמך בהקמת משק חופשי ליברלי, התנגד למדיניות הריכוז הכלכלי של מפלגות השמאל ולגישה הסוציאליסטית. הם ראו בהון הפרטי כבסיס להקמת הבית הלאומי וטענו שההון הפרטי הוא שבונה את יסודות התעשייה, המסחר והמלאכה, ותורם בכך למקומות עבודה לאלפי יהודים. כמו כן, ההון הפרטי מושקע גם בהתיישבות חקלאית ותורם את חלקו גם במגזר הזה.

ז'בוטינסקי, ראש התנועה הרויזיוניסטית, התנגד להסתדרות הכללית וראה בה אסון. הוא דרש את הקמתן של לשכות עבודה נטרליות בכדי שלא יקופחו אנשי המפלגות שלא השתייכו למחנה הפועלים.

המחלוקת בין המחנות הסתיימה בפשרה שאליה הובילה המציאות. במהלך השנים 1931-1921 הושקע בארץ בעיקר הון פרטי והחלוקה הייתה 3 /1 הון לאומי ו- 2/3 הון פרטי.

התרומות לקרנות הלאומיות הלכו ופחתו וההסתדרות הציונית התקשתה בגיוס כספים. מציאות זו הובילה את שני המחנות (סוציאליסטים וקפיטליסטים) להכרה בנחיצותו של שיתוף פעולה בבניין הבית הלאומי בין ההון הלאומי להון הפרטי.

המוסדות הלאומיים

מוסדות היישוב	מוסדות ציוניים
כנסת ישראל	חברי ההסתדרות הציונית
אסיפת הנבחרים	הקונגרס הציוני
הוועד הלאומי	ההנהלה הציונית

הויכוח בין "מחנה הפועלים" לבין "מחנה האזרחי":

"מחנה הפועלים"

1. הבית הלאומי צריך להיבנות ע"י פועלים.
2. רק הפועל העברי יכול להגשים את הציונות.
3. רק חברה סוציאליסטית היא חברה מוסרית ונכונה.
4. יש לתמוך במעמד הפועלים בא"י, במפלגות שלו ובצורות ההתיישבות שלו (קיבוץ,מושב עובדים).
5. הון לאומי - מה שיעזור לבנות את הארץ זה הון לאומי ולא הון פרטי. ההון הלאומי נאסף בתרומות ע"י יהודים ברחבי העולם למען קניית אדמות ויישובים.
6. העלייה לארץ תהיה תלוייה ביכולתו הכלכלית של היישוב.
7. תמך בזכות הפועלים לשבות.

"מחנה אזרחי"

1. הבית הלאומי לא צריך להיבנות ע"י פועלים בלבד, אלא גם ע"י בעלי-הון.
2. הבורגנים,בעלי ההון הם שיגשימו את הציונות,בכספם תיבנה הארץ.
3. הסוציאליזם, השיתוף והשוויון הם רעיונות מוטעים, הם מנוגדים לטבע האדם. הם האמינו רק בקפיטליזם.
4. אסור למזג בין הציונות לסוציאליזם. צריך שיהיה דגל אחד: כחול ולבן ללא אדום
5. ההון הפרטי הוא החשוב, בעזרתו אפשר לבנות את הארץ בתעשייה, במסחר והתיישבות. ההון הפרטי מעניק תעסוקה לאלפי פועלים במפעלים. חייבת להיות השתתפות של כל העם בבניית הארץ.
6. יש לתמוך בעלייה המונית לארץ ללא תנאי.
7. יש לאסור שביתות ולאפשר בוררות.

ביסוס הבית הלאומי היהודי בשנות ה-30 בתחומים התיישבות, כלכלה ותרבות

העלייה הבלתי לגאלית

לאורך שנות ה-30 העפילו לארץ-ישראל כ-25 אלף יהודים. ההעפלה התנהלה ללא גוף מרכזי שיפקח עלייה וירכז אותה. רק ב-1939 הקים ארגון "ההגנה" גוף מיוחד שיטפל בארגון ההעפלה מאירופה: "המוסד לעלייה ב". העלייה הבלתי לגאלית התקיימה ברובה לקראת סוף שנות ה-30. ההעפלה נתפסה כאחת מדרכי המאבק במדיניות הבריטית הנוקשה כלפי היישוב היהודי בארץ. הסיבות לעלייה הבלתי לגאלית היו:

1. צמצום רישיונות העלייה (סרטיפיקטים) על-ידי השלטונות הבריטים, בעקבות נסיגתה של בריטניה מהתחייבותיה לתנועה הציונית.
2. ההחמרה במצבם של היהודים במזרח אירופה ובמרכזה והחשש מפני מלחמה באירופה.
3. הלחץ שבא מקיבוצי ההכשרה בפולין שהכשירו צעירים יהודים ציוניים לעלייה לארץ-ישראל.

דרכי העלייה וארגונה:

ההעפלה הראשונה הייתה ב-1934 באונייה "ולוס" ביוזמת ארגון "ההגנה". באונייה זו הגיעו כ-350 מעפילים חברי ה"חלוץ" מפולין. ניסיון נוסף להעלות יהודים מפולין באונייה זו נכשל, בשל חשיפה על-ידי הבריטים. באותה שנה (1934) ארגנה גם התנועה הרוויזיוניסטית העפלה של כ-100 מעפילים באונייה "אוניון". העלייה הבלתי לגאלית ברובה התקיימה בשנים 1937-1939. הארגונים "ההגנה" ו"החלוץ", התנועה הרוויזיוניסטית במסגרת "אף-על-פי" וגורמים פרטיים הם שטיפלו בנושא ההעפלה. אוניות המעפילים יצאו מנמלים באיטליה, ביוון וברומניה. יעדי המעפילים היו יישובי עמק חפר, ערי החוף נתניה ואשקלון, והיישובים שפיים ואביחיל.

הצגת הישגי היישוב היהודי בתחום ההתיישבות

יעדי ההתישבות בשנות ה-30 היו: חיזוקם והרחבתם של היישובים הקיימים, יצירת גושי התיישבות גדולים במקומות שונים ברחבי הארץ, חיזוקם של יישובים מרוחקים ממרכז הארץ (יישובי ספר), יצירת רצף טריטוריאלי בין יישובים והקמת יישובים חדשים כדי לעצב את גבולות המדינה שבדרך.

גידול היישוב העירוני:

רוב עולי העלייה החמישית התיישבו בערים תל-אביב ירושלים וחיפה. ב-1936 מנתה אוכלוסיית העיר תל-אביב כ-130 אלף נפש. הקמת הנמל בעיר בשנת 1936 הביאה לתנופה בפיתוחה. העיר העברית הראשונה הפכה לעיר של תרבות ובילויים. העיר ירושלים התפתחה בקצב מהיר בעיקר בשל גידול אוכלוסייתה ותוכניות הפיתוח של שלטונות המנדט הבריטיים. אוכלוסיית העיר מנתה ב-1936 כ-75 אלף יהודים מתוך 125 אלף נפש. העיר חיפה אף היא התפתחה בקצה מהיר. הביטוי הגדול לפיתוחה של העיר היה חניכת הנמל ב-1933. נמל חיפה היה לנמל חשוב שממנו יצאה סחורה מהארץ ונכנסה אליה. ב-1936 מנתה האוכלוסייה היהודית כ-50 אלף נפש. ליד הנמל הוקמו בתי זיקוק המפורסמים. העיר חיפה התפתחה כעיר תעשייתית.

יישובי עמק חפר:

ב-1933 בוצעה רכישת קרקעות גדולה על-ידי יהושע חנקין לשם התיישבות. יותר מ-20 יישובים הוקמו בעמק חפר, והם נועדו ליצור רצף טריטוריאלי- התיישבותי בין צפון השרון לדרום השרון. יישבוים אלה שימשו חומת מגן מפני היישובים הערבים הסמוכים. עם היישובים שהוקמו נמנו הקיבוצים והמושבים כפר ויתקין, כפר חיים, גבעת חיים ועוד.

התיישבות האלף:

התיישבות של 1000 משפחות. מטרת התוכנית הייתה ליישב את המשפחות ביישובים בסמוך למושבות, כדי שישמשו חומת מגן ויספקו ביטחון למושבות. בסופו של דבר,בשל סיבות תקציביות יושבו רק כ-450 משפחות בתשעה מושבים ובקיבוץ אחד. לדוגמא:כפר ביל"ו וגבתון ליד רחובות, נטים ועוד.

הצגת הישגי הישוב היהודי בתחום הכלכלה

בשנות ה-30 התבססה התשתית הכלכלית של המשק היהודי בתחומים שונים. חלה התפתחות משמעותית התחום התעשייה, הוקמו יותר מ-500 מפעלים חדשים, ביניהם בתי-חרושת לנייר בעתלית, מפעל לטקסטיל "אתא", מפעל לברזל "להט", בית חרושת "דובק" לסגריות ועוד. מפעלים קיימים כמו "נשר" ו"שמן" הרחיבו את פעילותם. העולים מגרמניה פתחו מספר בנקים. התפתחות כלכלית זו התאפשרה הודות להגעתם של עולים משכילים מגרניה, בעלי ידע וניסיון בתחומים רבים, וההון שהביאו עימם הושקע בתעשייה ובחקלאות. עולים רבים מגרמניה אף השתלבו בענף הבנייה, והביאו לתנופה בענף זה. ההתפתחות הכלכלית התחילת שנות ה-30 התאפשרה גם להודות למדיניות כלכלית מסייעת של שלטונות המנדט. ממשלת המנדט יזמה פרויקטים ציבוריים רבים כגון סלילת כבישים, הקמת מפעלים, הקמת מבני ציבור ועוד, שבהם הועסקו רבים.

הצגת היישגי הישוב היהודי בתחום החינוך והתרבות

מוסדות להשכלה גבוה:

במוסדות להשכלה גבוהה בארץ, הטכניון בחיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים חלה התפתחות גדולה. אל המוסדות הללו התקבלו אנשי רוח ומדע ואקדמאים מתחום המקצועות החופשים שהגיעו לארץ מגרמניה במסגרת העלייה החמישית. השתלבותם במוסדות ההשכלה הגבוהה העלתה את רמתם של מוסדות אלו.

התזמורת הפילהרמונית:

בשנות ה-30 הקימו את התזמורת הפילהרמונית מוזיקאים ואמנים בני העלייה החמישית שעלו מגרמניה.

תאטרון:

התאטראות "הבימה" ו"האוהל" שהוקמו בשנות ה-20 העלו הצגות לפני קהל חובב תאטרון.

המרד הערבי

1. הסיבות למרד

1. חולשת האימפריה הבריטית באירופה - בשנת 1935 התנהלה מלחמה בין איטליה לאתיופיה, שהסתיימה בכשלונה של אתיופיה. הבריטים תמכו באיתיופיה אך לא עזרו להם ואילו כלפי איטליה היו פייסנים. הערבים ראו בכך חולשה של בריטניה והאמינו שיש להם סיכוי להשיג את רצונם בארץ. בנוסף, התחזקותו של היטלר מול חולשתן של בריטניה וצרפת עודד את הערבים שקיוו שאויבי בריטניה שדגלו באנטישמיות יעזרו להם במאבק נגד הבריטים בארץ ויסייעו להם להקים מדינה ערבית עצמאית בארץ-ישראל.
2. עצמאותן של מדינות-ערב השכנות - מדינות ערביות שכנות לארץ-ישראל קיבלו עצמאות כמו עיראק ב-1932, סוריה, מצרים ולבנון. היו בדרך לעצמאות. כל עוד היו המדינות הערביות תחת שלטון זר, המאבק על ארץ-ישראל נתפס בעיני ערביי ארץ-ישראל כמאבק כלל ערבי. לאחר מתן עצמאות למדינות ערב השכנות, חששו ערביי ארץ-ישראל שמדינות ערב לא יעזרו להם להקים מדינה ערבית בארץ-ישראל ולכן החליטו למרוד על מנת לעודד אותן לתמוך בהם.
3. התחזקות היישוב היהודי בארץ - בשנים 1936-1933 גדל מספר היהודים בארץ ל-400,000 והם היוו כ-31% מכלל האוכלוסייה הארץ. היישוב היהודי התבסס מבחינה כלכלית ובכך הפך לאיום על ערביי ארץ-ישראל. הערבים חששו שיווצר רוב יהודי בארץ, שהערבי ינושל מעבודתו ומגזילת אדמתיהם.
4. ביטול התוכנית להקים בארץ-ישראל מועצה מחוקקת - הנציב הבריטי בארץ, ארתור ווקופ, הציע להקים מועצה מחוקקת שתכלול 11 נציגים מוסלמים, 7 יהודים, 3 נוצרים ו-5 פקידים מטעם השלטון.
   ההצעה לא התקבלה בפרלמנט הבריטי, מהחשש שמדינות אחרות בשליטת בריטניה ידרשו גם הן מועצות.
5. התחזקות התנועה הלאומית הערבית - מאורעות תרפ"ט חיזקו את מעמדו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני. בשנות ה-30 חלה הקצנה בקרב צעירים קיצוניים על חשבון "זקני העדה" שנהגו במתינות יחסית. אגרת מקדונלד גרמה לרבים בתנועה הערבית-לאומית לראות באנגלים אוייבים וב-1932 קמה מפלגת "העצמאות", שדרשה עצמאות לפלסטין הערבית, עודדה את הערבים לא להכנע לפשרות ולפתוח במרד.

2. דפוסי המאבק של הערבים כלפי הבריטים וכלפי היהודים

הערבים פתחו במאבק צבאי, שמטרתו הייתה לחסל את התוכנית להקים בארץ מדינה יהודית. ב-19 באפריל 1936 החלו התקפות ורציחות יהודים ביפו. 9 יהודים נהרגו ו-54 נפצעו. המהומות פשטו בכל הארץ ונמשכו 3 שנים. כשבוע לאחר פרוץ המהומות נערך כינוס חירום ערבי בו הוקם "הוועד הערבי העליון" בראשותו של חאג' אמין אל חוסייני ובו הוחלט על שביתה כללית עד שימלאו את דרישות הערבים:

1. הפסקה כללית של העלייה היהודית לארץ-ישראל.
2. איסור מכירת קרקעות ליהודים.
3. הקמת ממשלה ייצוגית לפי יחס מספרי של האוכלוסייה בארץ.

השביתה נמשכה 175 יום ונועדה לפגוע ביישוב היהודי שהיה תלוי במשק הערבי. סוחרים ובעלי מלאכה סגרו את חנויותיהם ואספקת מזון ומוצרי חקלאות ליהודים נפסקה. פועלים ערבים לא התייצבו לעבודה אצל היהודים ונמל יפו הושבת. במקביל נמשכו הפרעות ביהודים. בשנה הראשונה של המרד נהרגו 91 יהודים וכ-400 נפצעו. מאות בתים פרטיים ובתי מלאכה נהרסו, הושמדו עצים וגידולים חקלאיים. למרות זאת המשיכו הבריטים לתת רשיונות עלייה ליהודים בעקבות זאת החלו הערבים להתקיף מוסדות בריטים בארץ (תחנות משטרה), וירו בשוטרים ובחיילים בריטים. המרד הערבי ידוע "מאורעות תרצ"ו - 1936".

3. היערכות היישוב היהודי בשנים 1939-1936

בתחום הכלכלי:

החרם הכלכלי שהטילו הערבים על היישוב היהודי אילץ את היישוב להתמודד מול איום זה. כאשר הושבת נמל יפו על-ידי הערבים הופעל לחץ על השלטונות הבריטים לתת רשיון לנמל עברי, ואכן, במאי 1936 נפתח נמל תל אביב, שהיה מסוגל לקלוט אוניות שהביאו מטענים ולהוציא משלוחים לייצוא. בנמל חיפה נמנעה השביתה הודות למאות יהודים שעבדו בנמל ובינהם חברים מהקיבוצים באזור ויהודים רבים שעלו באותה תקופה מעיר הנמל סלוניקי ביוון, והיו בעלי ניסיון רב בספנות. העצמאות הכלכלית של המשק היהודי באה לידי ביטוי בקטיף פרי הדר בו תפסו היהודים את מקומם של הערבים. גם בבנין ובמפעלי התעשיה מילאו היהודים את תפקידי הערבים ששבתו.

שטחי העיבוד החקלאי הורחבו, חל גידול משמעותי בתוצרות הלול, באספקת החלב ומוצריו ובירקות. נהגים יהודים תפסו את מקום הערבים בתחבורה הציבורית ואכן הוגשם עקרון העבודה העברית בתקופה זו, והאבטלה היהודית פסקה. היישוב הקים את קרן "כופר היישוב" במגבית למס בטחון שבעזרתה נאסף כסף למימון פעולות הבטחון היהודיות. זאת לאור ההוצאות הרבות ומכיוון שתרומות היהודים בתפוצות לא הספיקו להגנה. המשק היהודי הצליח לשרוד ואף התפתח ושגשג, ושנות העלייה החמישית כונו "תקופת הזוהר של היישוב היהודי בארץ".

בתחום ההתיישבות:

1. תקופת המרד הערבי הביאה את קק"ל לרכוש קרקעות רבות. רבים מן הערבים ביקשו למכור את קרקעותיהם בשל מחסור כלכלי, מחירן ירד, וקק"ל ניצלה את ההזדמנות כדי לקנות קרקעות בזול, כדי ליצור עובדות בשטח (כדי ליצור רצף התישבותי ושלא יהיו חלק מהמדינה הערבית), ולכן נרכשו קרקעות בצפון ובאזורים אסטרטגים.
2. התיישבות חומה ומגדל (1936-1939). לאור המאורעות שגרמו סכנה למפעל ההתישבותי ודרישת הערבים החוזרת לאסור עלייה, קניית קרקעות והתיישבות יהודית הוקמו בשנים 1936-1939 כ-50 יישובים חדשים, רובם קיבוצים. התנופה קשורה במספר גורמים:
   1. במישור בפוליטי - ועדת פיל והמלצתה לחלק את ארץ-ישראל לשתי מדינות הביאה להקמת יישובים רבים בכל חלקי ארץ-ישראל כדי לקבוע עובדות בשטח ולאבטח אותן.
   2. במישור הצבאי - מטרת היישובים הייתה לבלום את פעולות הכנופיות הערביות במרד הערבי.
   3. במישור ההתיישבותי - נועדו היישובים ליישב את האדמות שנרכשו על-ידי יהודים ואף לשפר את הרצף הטריטוריאלי בין ההתיישבויות השונות.

אופי ההתישבות:

קבוצה של קיבוץ או מושב רכזה את המבנים שבעזרתם ניתן להקים ישוב במשך יום אחד, בבוקר הם עלו למקום המסומן, מקמו את החומות עם חצץ מסביב לחצר, באמצע החצר נבנה מגדל שמירה ועליו זרקור, ובפינות החצר הוכשרו פינות ירי להגנה. שיאה של ההתיישבות הייתה העלייה לחניתה. בהקמת היישובים לקחו חלק חברי ההגנה, הנוער הציוני, הקיבוץ הדתי, קק"ל, הקיבוץ הארצי ועוד.

תרומתם של יישובי חומה ומגדל:

1. יישובים אלה השתלבו במערך הבטחוני של ארגון ההגנה במאבק נגד הכנופיות הערביות. הם שימשו מעין בסיסים צבאיים ששלבו את עבודת האדמה והשמירה.
2. ישוביי חומה ומגדל יצרו רצף התיישבותי חשוב בבקעת הירדן לבין עמק בית-שאן, בין השפלה לבין הנגב הצפוני.
3. יישובים אלו הוכיחו כי ההתיישבות היא שקובעת את גבולות הארץ.

התחום הבטחוני:

בתקופת המרד הערבי התעורר וויכוח בין "ההגנה" לבין "האצ"ל" (שהתפלג מההגנה ב-1931) על הדרך שבה יש להגיב על האיום הערבי. ההגנה החליטה לנקוט במדיניות ההבלגה שמשמעותה שהיהודים לא יגיבו במעשי אלימות ללא הבחנה כי אם יעשו כל מאמץ לפגוע רק באשמים. הסיבה לכך היא שלא נראה בעיני הבריטים טרוריסטים כמו הערבים ועלינו להיות מוסריים במאבקינו. לעומת "ההגנה" טענו "האצ"ל" כי יש לנקוט במדיניות של התקפה כיוון שההבלגה מבטאת חולשה,מתפרשת אצל הערבים כסימן של פחדנות יהודית ומרגילה את הבריטים לחשוב שהיהודים אינם מסוגלים למלחמה, ולכן יש לתמוך בטרור מול טרור ובפעולות תגמול לערבים. במסגרת המרד הוקמו זרועות ההגנה, חלקן לגאליות (חוקיות) באישור הבריטים, וחלקן לא לגאליות (לא חוקיות).

הגופים הלגאליים היו:

1. הנוטרים: כוח משטרה יהודי שפעל באישור המנדט ובתקופת סוף המרד הגיע ל-22,000 שוטרים עיבריים. הם היו נתונים למרות הבריטים אך הופעלו על-ידי ההגנה ובזכותם קיבלו היהודים בטחון עצמי רב יותר. המורל ביישוב עלה בזכותם ושיטות הלוחמה הבריטיות שלפיהם אומנו הועברו להגנה. כיוון שסופק נשק לשוטרים היהודיים ההגנה השתמשה בנשק גם לצרכיה.
2. פלוגות הלילה של וינגייט: קמו ב-1938 כאשר מצב הבטחון הלך והתערער. יוזם הרעיון של הקמת יחידות צבא בריטיות-יהודיות היה צ'ארלס אורד וינגייט, איש צבא הרפתקן שהגיע לארץ מאנגליה כקצין מודיעין והתעניין בבעיית ההגנה של היהודים. הוא הגיע למסקנה שהבריטים אינם יוצאים בלילות לעזרת היישובים ללחום בכנופיות ערביות תוך ניצול החשיכה להתקפות פתע. ביולי 1939 פורקו פלוגות הלילה ווינגייט הודח מתפקידו בשל קשריו ההדוקים עם היהודים. חשיבותם של פלוגות הלילה היו לא רק בחיסול כנופיות, כי אם בכך שלימדו את מפקדי ההגנה שיטות לחימה חדשות, חשיבות הניידות, ההפתעה, ההטעייה ולוחמה בלילה שאומצה על-ידי ההגנה בעתיד.

הגופים הלא לגאליים היו:

1. הנודדת: בקיץ 1936 הקים יצחק שדה, מראשוני ההגנה, ועוד מספר צעירים את ארגון הנודדת. אנשי הפלוגה יצאו מחוץ לגדרות היישובים כדי להיפגש עם האוייב בשדה ולהפתיע אותו בהתקפה לא צפויה. גישה חדשה זו מטרתה הייתה להרחיק את הסכנה מהיישוב, ולקדם את פני הערבים לפני כניסתם ליישוב היהודי. חשיבותם בכך שלראשונה נקטו היהודים יוזמה ועברו מקרבות הגנתיים לקרבות התקפיים ניידים.
2. פלוגות השדה (פו"ש): בסוף 1937 החליטה מפקדת ההגנה להקים את פלוגת השדה, יחידה גדולה שתפעל בהיקף ארצי על-ידי המפקדה הארצית של ההגנה, כך שהיוזמה להתקפה עברה מהערבים להיהודים. בין תפקידיהם לעזור ליישובים ולאזורים נתקפים, לקדם את פני האויב, לרדוף את האויב ולערוך פעולות מיוחדות. הם הקימו מארבים נגד חוליות ערביות, פשטו לכפרים וסייעו לכנופיות, חדרו לשטח האויב והטילו פחד על הערבים.

4. מדיניות בריטניה לנוכח המאורעות

בתחילת המאורעות התגובה הבריטית הייתה מתונה. הנציב ארתור ווקפ נקט יד רכה כלפי המתפרעים, בתקווה שהעניינים ירגעו, ובשל החשש שתגובה קשה מצד הבריטים תביא להקצנת האירועים. רק לאחר שהגיע לארץ קצין צבא עיראקי שעמד בראש כח המתנדבים (קאוקג'י), הגיבו הבריטים ביד קשה. כמו כן, הענישו כל מי שנתן עזרה לפורעים. עם פרוץ השלב השני של המרד הערבי, לאחר פרסום מסקנות ועדת פיל שלחו הבריטים תגבורת צבאית לארץ ונקטו ביד קשה כלפי המורדים (עונשים, הגליות והוצאות להורג). לאחר רצח המושל הבריטי בגליל יצאה מלונדון פקודה לאסור את חברי הועד הערבי העליון ואת חברי המועצה המוסלמית העליונה, כולל חאג' אמין אל חוסייני. הבריטים נעזרו ביישוב היהודי מבחינה צבאית וכלכלית ע"י גיוס יהודים לכוחות שיטור, הנוטרים, משטרת היישובים העבריים, הקמת פלוגות הלילה של וינגייט והקמת גדר הצפון.

ועדת פיל:

על רקע המרד הערבי ומצבה הבינלאומי של בריטניה בסוף שנות ה-30, חיפשה בריטניה פתרון מדיני לשאלת ארץ-ישראל. בסוף 1936 נשלחה לארץ ועדה מלכותית שבראשה עמד הלורד פיל, מדינאי בריטי בכיר, במטרה לבדוק את הגורמים לפרוץ המרד הערבי והמהומות בארץ, לבדוק כיצד בריטניה מבצעת את התחייבותה במנדט ביחס ליהודים ולערבים ולהמליץ על פתרונות שימנעו פרעות בעתיד.

מסקנות ועדת פיל:

1. הפער שקיים בין יהודים לערבים לא מאפשר הקמת בית לאומי משותף. המנדט הבריטי נכשל משום שאינו יכול לרצות את היהודים ואת הערבים ובשלב זה אין סיכוי לשלום בין העמים. הוועדה ממליצה לסיים את שלטון המנדט בארץ.
2. יש לחלק את הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית, ולאזור שיהיה נתון לשליטה בריטית. המדינה היהודית תכלול כ-17% משטח ארץ-ישראל. היא תכלול את שפלת החוף מבאר – טוביה בדרום עד עתלית בצפון, את עמק יזרעאל, עמק בית-שאן ואת אזור הגליל. המדינה הערבית תכלול את רוב שטח הארץ, הרי השומרון, הרי יהודה והנגב. האזור בשליטת הבריטים יכלול את ירושלים, בית-לחם ואזור הכולל את שדה התעופה בלוד ואת נמל יפו.
3. בתקופת המעבר עד להקמתן של שתי המדינות יוקפא בניין הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל. היהודים יורשו לרכוש קרקעות רק בשטח המיועד למדינה היהודית, ובמשך 5 שנים יותר רק ל-12 אלף יהודים בשנה לעלות לארץ-ישראל על-פי כושר הקליטה הכלכלי של המדינה היהודית.
4. המדינה היהודית תשלם למדינה הערבית פיצוי קבוע מדי שנה, מפני שבתחום המדינה היהודית יכללו הקרקעות הפוריות ביותר בארץ-ישראל,והיות ובתחום המדינה היהודית יכלל מיעוט ערבי גדול, יש לבצע העברת אוכלוסייה מהמדינה היהודית למדינה ערבית.

תגובות הערבים למסקנות ועדת פיל:

1. המופתי חאג' אמין אל חוסייני דחה את תוכנית החלוקה, ומדינות ערב גיבו את עמדתו. ערביי ארץ-ישראל דרשו פעם נוספת לעצור את בניין הבית הלאומי ע"י הפסקת העלייה היהודית ואיסור רכישת קרקעות ע"י יהודים בארץ. הערבים דרשו הקמת מדינה ערבית בלבד בארץ-ישראל.
2. הביטוי העיקרי להתנגדות הערבים לתוכנית החלוקה היה חידוש המרד הערבי בצורה אלימה ביותר תוך ביצוע פעולות נגד מתקנים צבאיים בריטיים ונסיונות חבלה בקו צינור הנפט, ובנוסף רצחו את המושל הבריטי בגליל.

תגובת היהודים למסקנות ועדת פיל:

התומכים בתוכנית ונימוקיהם:

1. בראש התומכים עמדו דוקטור חיים ויצמן ודוד בן-גוריון אשר טענו כי למרות הסכנות הבטחוניות הצפויות למדינה היהודית, זהו הרע המיעוטו, בתוכנית יש פתח עתיד שבו יקבלו היהודים שטחיים גדולים יותר.
2. בריטניה מאפשרת את הקמת המדינה היהודית ועל-כן תתמוך בה ותסייע לה מבחינה כלכלית ובטחונית ולכן אין להחמיץ הזדמנות היסטורית זו.
3. תכנית החלוקה מאפשרת עלייה גדולה שתביא להצלת יהדות אירופה מפני רדיפות והתעללויות.

המתנגדים לתוכנית החלוקה ונימוקיהם:

1. מחנה הפועלים ובהם גולדה מאיר, טענו כי המדינה היהודית ע"פ תכנית החלוקה קטנה, ולא תאפשר את גידולו של היישוב היהודי. בנוסף גבולותיה מסכנים את עצם קיומו של היישוב היהודי הן משום שהמדינה נמצאת באזור השפלה והערבים שולטים על איזור ההר, והן משום משום שבשטח המדינה לא נכללים מקורות המים של הארץ.
2. המחנה האזרחי ובהם הרביזיוניסטים דחו את תכנית החלוקה ותבעו בית לאומי יהודי משני עברי הירדן בא"י. זבוטינסקי היה ידוע באימרתו "שתי גדות לירדן, זו שלנו וזו גם כן".

ההחלטה הרישמית של התנועה הציונית: ההחלטה הרשמית התקבלה בקונגרס הציוני ה-20 שהתכנס ב-1937, ובו נטען כי תכנית החלוקה סותרת את כתב המנדט ואת הצהרת בלפור שבהם קיימת העדפה ברורה ליהודים. התוכנית גם פוגעת בעלייה והתיישבות היהודית בארץ.

הספר הלבן השלישי 1939 (הספר הלבן של מקדונלד)

לאור כשלון נסיונותיה של בריטניה לפשר בין היהודים לערבים בארץ-ישראל, החליטה הבריטניה לבטל את החלטות ועדת פיל ולחפות את מדיניותה על ארץ-ישראל. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) הגיעו הבריטים למסקנה שתמיכתם בבית לאומי יהודי בארץ-ישראל עלולה להביא להתקוממות העולם הערבי ולתמיכתו בגמניה הנאצית, ולכן ביקשה בריטניה לפייס את ערביי ארץ-ישראל והמזרח התיכון, ובטלה את התחייבותיה ליהודים עם פרסום הספר הלבן השלישי.

סעיפי הספר הלבן השלישי של מקדונלד:

1. לא תיהיה תוכנית חלוקה על ארץ-ישראל. תוך 10 שנים תוקם מדינה שתיהיה משותפת ליהודים ולערבים. אופיה של המדינה יקבע על בסיס הרוב החי בארץ במהלך 10 השנים, עד הקמת המדינה ישלטו הבריטים בארץ.
2. מכסת העולים היהודית במשך 5 בשנים הבאות תהיה 75 אלף יהודים בלבד. בתום תקופה זו תופסק העלייה לחלוטין, ותותנה בהסכמת הרוב הערבי.
3. רכישת קרקעות על-ידי היהודים תוגבל וההתיישבות היהודית תוגבל לאזורים מסויימים.

משמעותו של הספר הלבן השלישי:

הספר הלבן השלישי ביטל למעשה את התחייבותה של בריטניה לרעיון הציוני מפני שהוא מציג נסיגה מוחלטת של בריטניה מהצהרת בלפור ומכתב המנדט. הספר מבטל את רעיון הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל מפני שהוא סולל את הדרך להקמת מדינה ערבית על שטחה של ארץ-ישראל ולהפיכתו של היישוב היהודי למיעוט שיכול להמשיך ולהתיישב על שטח מוגבל מאוד שהיווה 5% מכלל הארץ.