סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

דילמות ודרכי התמודדות של היודנראטים בגטאות במזרח אירופה בזמן ביצוע "הפתרון הסופי"

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בכל קהילה יהודית ובכל גטו באירופה הכבושה - הקימו הנאצים מועצה יהודית: יודנראט (נקראה לעיתים "מועצת זקנים" - אלטסטנראט), שתפקידה היה לקשר בין השלטונות הגרמנים והאוכלוסיה היהודית בגטו ולהוציא לפועל את כל הוראות הגרמנים. חלק גדול מהיודנראטים כלל את מנהיגי הקהילה: עסקנים, פעילי ציבור ורבנים, אשר שאפו לקיים את הקהילה ולהקל על היהודים את מלחמת ההשרדות בתנאי החיים שהטילו עליהם הגרמנים. כלומר, מרבית היודנראטים ראו בשירותם את הקהילה זכות ולא רק חובה, ועשו זאת ממניעים טהורים, אם כי היו גם אופורטוניסטים, שראו בשירות ביודנראט הזדמנות לשפר את מצבם האישי והכלכלי ואת מצבם של הקרובים להם.

המפנה הנורא בתפקידם ובחייהם של היודנראטים בפרט ושל היהודים בכלל, בא עם ההחלטה על הפתרון הסופי והתחלת הביצוע של החלטה זו מסוף 1941. בגטאות פולין הכבושה, בא הדבר לידי ביטוי באקציות = פינויים כפויים של אוכלוסיית הגטו, ושילוחם של היהודים שנתפסו באקציה ברכבות (טרנספרים) למחנות ההשמדה. הקמת מחנות ההשמדה: בלזץ, סוביבור, טרבלינקה ומאידנק, ושילוחם של יהודי פולין (הגנרל גוברנמן) למחנות אלו בוצעו במסגרת מבצע השמדה מרוכז שנקרא: "מבצע ריינהרד" (על שמו של היידריך, שנרצח ע"י פרטיזנים צ'כים במאי 1942). כאדריכל המבצע מונה המפקד העליון של הSS באזור לובלין: אודילו גלובוצ'ניק. השילוחים החלו במרץ 1942 מלובלין למחנה ההשמדה בבלז'ץ (למרות שמחנה מאידנק נמצא ממש בלובלין, אך עדיין לא שימש להשמדה בשלב זה). ביולי 1942, החל הגירוש הגדול מגטו ורשה: מאות אלפים נשלחו להשמדה בטרבלינקה. הגטו האחרון שנותר על אדמת פולין (בעצם היה בשטח המסופח לגרמניה) הוא גטו לודג' (השני בגודלו לאחר גטו ורשה), שחוסל סופית רק באוגוסט 1944, חודשים ספורים לפני השחרור.

הנאצים דרשו כמובן את שיתוף הפעולה המלא של היודנראטים באקציות ובשילוח היהודים מהגטאות. היודנראט נדרש להכין ולמסור את רשימות הגירוש, כולל את כתובותיהם של המיועדים לגירוש, ופעמים רבות גם להשתמש בכוחו, ובמשטרה היהודית הכפופה לו, כדי לבצע את האיסוף של היהודים אל מקום השילוח (תחנת הרכבת) והעמסתם על הקרונות! איננו יודעים בדיוק מתי כל ראש יודנראט ידע בודאות שאקציה ושילוח יהודים מהגטו פירושם מוות במחנה השמדה, אך בכל מקרה, ברור היה שסיכויי ההשרדות של יהודים הנשלחים מהגטו את הלא-נודע, נמוכים! בתוך מספר חודשים מאז תחילת המבצע, היה ידוע וברור לכולם - שהגירוש פירושו מוות, והשמות: טרבלינקה, סוביבור, חלמנו ובלז'ץ הפכו שמות נרדפים להשמדה.

כיצד נהגו היודנראטים וראשיהם נוכח ידיעה זו: האם בחרו לשתף פעולה עם הנאצים או להתנגד להם?

דבר אחד צריך להיות ברור מעל לכל ספק: התנגדות להוראות הנאצים פירושה מוות מיידי לראש היודנראט ובד"כ למשפחתו. ראשי יודנראט שסירבו להעביר רשימות או לשתף פעולה עם הנאצים ידעו היטב שהם חורצים את גורלם ואת גורל יקיריהם. חלקם התאבדו וחלקם הוצאו להורג בירייה או נשלחו למחנות המוות בטרנספר הקרוב. ניתן היה כמובן לנסות ולברוח, אך הדבר היה נתפס כמעשה של פחדנות והפקרה של הגטו ואנשיו. לעיתים הצליחו ראשי יודנראט להבריח את משפחתם מהגטו אך הקריבו את עצמם.

תגובות יותר נפוצות היו שיתוף פעולה מלא - מתוך אינטרס אישי ותקווה להציל את עצמם ואת משפחתם, או שיתוף פעולה מוגבל, שמטרתו הייתה לצמצם את הפגיעה בגטו, למשל ע"י מיקוח וניסיון להוריד את מספר היהודים המיועדים לשילוח (למשל ע"י שינוי הקריטריונים), או ע"י שיתוף פעולה סודי עם גורמי מחתרת בגטו ועידוד בריחה והסתרה של יהודים.

בכל אופן, גם שיתוף פעולה מוגבל זה, כלל מסירה של יהודים למותם! נוכח מצב זה הותקפו היודנראטים במהלך המלחמה ולאחריה כמשתפי פעולה שמסרו את אחיהם למוות והקלו על הגרמנים את מלאכת ההשמדה. לשיפוטיות זו אין ממש מקום - מאחר ואיננו יכולים לשים את עצמנו במקום צ'רניאקוב, רומקובסקי, גנס או באראש ולהבין באמת איך היינו אנו פועלים במקומם! פעמים רבות האופן בו נתפסים אנשים אלו קשור בהתנהגותם ובאופיים ולא בהחלטות שקיבלו: כך רומקובסקי לא היה אהוד על תושבי גטו לודג' בגלל אופיו הרברבני ושכרון הכח שלו, גנס היה אהוד בגטו וילנה אך שנוא על גורמי המחתרת (שהם אלו ששרדו את השואה והנציחו את דמותו בזיכרון הקולקטיבי שלנו), צ'רניאקוב היה אדם שקט ומופנם ולא זכה להשאיר רושם על סובביו, למרות שעמד בראש גטו ורשה, הגדול ביותר באירופה, ובאראש בביאליסטוק קיים קשרים עם המחתרת, ולמרות שמנע מרד, נתפס כאדם הגון וחיובי. כלומר, אנו שופטים אנשים אלו לא רק נוכח ההחלטות שלהם בעניין שיתוף הפעולה עם הנאצים, אלא על פי קריטריונים אחרים.

נתמקד במדיניות שמרבית היודנראטים נאלצו ללכת בה: שיתוף פעולה מוגבל עם הנאצים.

מצד אחד, מסרו היודנראטים רשימות של יהודים לשילוח (או לחילופין - רשימות של יהודים פטורים משילוח), ואף עזרו, באמצעות המשטרה היהודית, באיסופם אל מקום השילוח (זוכרים את הקטע מהסרט: הפסנתרן, שהשוטר היהודי מוציא את שפילמן מהתור לקרון, ומציל את חייו), אך מצד שני, ניסו כל העת, להקל על הגזירות ולצמצם את מספר הנשלחים. בכל אופן, השלימו היודנראטים וחלק מהיהודים בגטו, עם התפיסה, שגורלם של קשישים, מובטלים, נכים, חולים ואף ילדים קטנים - נגזר! ואין מה לעשות בעניין.

תפיסה זו באה לידי ביטוי מושלם בנאומו של יו"ר היודנראט בגטו לודג', חיים רומקובסקי בספטמבר 1942, כשנדרש לשלוח את הילדים למוות: "אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, ואם לא – "נעשה זאת אנחנו". הועמדה השאלה : "האם היה עלינו לקבל את הדבר ולעשות זאת בעצמנו, או להשאיר זאת לאחרים?", אך כיוון שלא היינו מודרכים על ידי המחשבה "כמה יאבדו" אלא "כמה ניתן להציל?" הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים ביותר אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים…"

רומקובסקי, כמו גם יעקב גנס בגטו וילנה, באראש בביאליסטוק ואחרים, נקטו בגישה של: "הצלה דרך עבודה": הפיכת הגטו לסדנת ייצור של מוצרים חיוניים לצבא הגרמני ולמאמץ המלחמתי של גרמניה, תוך העשרת אנשי הSS הממונים על הגטו, ששילשלו לכיסם סכומים נאים ושהיה להם אינטרס ברור להשאיר את אנשי הגטו בחיים. ע"י הפיכת הגטו והאוכלוסייה בו לפרודוקטיביים עבור הגרמנים, האמינו אנשי היודנראט, שניתן יהיה להציל לפחות חלק מהיהודים מהמוות שנגזר עליהם ע"י הגרמנים. כמובן שגישה זו הכתיבה מיהם היהודים שצריכים לשרוד: צעירים וצעירות שכוחם במותניהם ושיכולים לעבוד בהתמדה וביעילות, ומי הם היהודים "המיותרים", שאין ברירה אלא להקריב: החל בפושעים, פליטים, חולים וקשישים וכלה בילדים עד גיל 10, 13 או אפילו 16, הצעירים מדיי לעבוד. כפי שביטא זו רומקובסקי בנאומו: הגישה הייתה שיש לקטוע אברים (קשישים, ילדים) כדי להציל את הגוף (היהודים העובדים).

בסופו של דבר, נכשלה גישה זו, מאחר והיא לא מנעה את שילוחם להשמדה של כל היהודים שהיו בגטאות פולין ובכלל. הנאצים היו נחושים בדעתם שההשמדה של כל היהודים נמצאת בעדיפות עליונה, גם אם הדבר פוגע במאמץ המלחמתי של הגרמנים ובאינטרסים הצבאיים והכלכליים של גרמניה! עם זאת, גם בזכות גישתו הקיצונית של רומקובסקי, גטו לודג' החזיק מעמד יותר מכל גטו אחר, ואמנם בסופו של דבר פונו תושביו הנותרים לאושוויץ (שם הושמדו רומקובסקי ומשפחתו), אך כעשרת אלפים מתושבי הגטו שרדו את השואה - מספר חסר תקדים לעומת כל גטו אחר! ואם הרוסים היו מתקדמים קצת יותר מהר - אולי היו ניצלים חמישים אלף ורומקובסקי היה נחשב לגיבור??

נ.ב. דילמה זו מוצגת במחזהו של סובול: "גטו", המספר את סיפורו של גנס, שעמד בראש גטו וילנה. לגבי גטו וילנה (וגטאות אחרים במזרח פולין וליטא, כמו ביאליסטוק וקובנה), לא הייתה שאלה מה המשמעות של הגירוש מהגטו, כי עוד לפני שהגטאות האלו הוקמו ב- 1941, הושמדו חלקים גדולים מהאוכלוסייה היהודית בבורות של פונאר ומקומות דומים: מהיום שקם הגטו ידעו כולם: גירוש זה פונאר ופונאר זה מוות!