סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

דון קיחוטה / סרוונטס

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"דון קיחוטה" / סרוואנטס

  • היצירה "דון קיחוטה" מחולקת לשני כרכים. הראשון נכתב בשנת 1605. מבחינתו של סרוואנטס זו היתה היצירה השלמה. לאור הצלחת הספר, חובר ספר מזויף הנושא את אותו השם – דבר שהביא את סרוואנטס לחבר את חלקו השני של הספר בשנת 1615, בו הוא מנהל מעין דו-שיח עם החלק הראשון ועם הספר המזויף.

יצירת מופת זו תורגמה לאין-ספור שפות והיתה למשל ידוע. היא נחשבת לאחת מן היצירות הנחקרות ביותר. היבטי המחקר שונים ומגוונים – היסטוריה, לשון, תפישת המציאות מול בדיה, גיבור ואנטי-גיבור, רב משמעות וראייה סובייקטיבית כמדריך לקריאה ועוד. באמצעות שני הגיבורים, דון קיחוטה וסנצ'ו פאנסה, מבקר המחבר את החברה ואת סדרי העולם. אך לצד הביקורת ניכרת אהבה לדמויות אומללות ולמצבים מביכים. דון קיחוטה הוא לועג ונלעג כאחד. ייחודו בכך שהוא מתייחס לכל אדם באשר הוא אדם; הוא מעניק אהבה גם לפחותים שבחברה ומגלה הבנה לכולם. הוא אמנם מבקר את החברה, אך הדבר נעשה בדרך סאטירה, שניכר בה הומור ולא עוקץ רע. ברומאן זה מתוארים שנים-עשר מסעות ושלוש מאות אירועים-הרפתקאות, אשר ביחד מדגישים את אווירת אי-הוודאות שסימנה את סוף תקופת האבירים כפי שהוצגה ברומנסות הספרדיות. כמו במחזה, עוברים ביצירה תיאורים ומעשים של טיפוסים שונים ומשולבים בה רעיונות, דברי חכמה, משלים ומאורעות רבים. אבל עיקר יופיו של הספר הזה הוא בשאיפה הבלתי-מתפשרת לנשגב ולנעלה.

  • בכרך הראשון של היצירה יוצא דון קיחוטה, שילוב מדהים בין טירוף לחוכמה, איש חיל מציל אלמנות ומחסל ענקים, "אביר בן דמות היגון", על סוסו הכחוש רוסיננטה ולצד נושא כליו העממי סנצ'ו פאנסה, למסע הרפתקאות מופלא למען אהבתה של דולסינאה דל טובוסו הדמיונית. במהלך הרפתקאותיהם נתקלים השניים בפונדקים הנדמים להם כטירות, טחנות רוח ההופכות באורח פלא לענקים אכזריים, רועים, רועות, מאוהבים, לוחמים – כאשר בכל מקרה יהיה לדון קיחוטה דבר-מה חכם להגיד ודבר-מה מטורף לעולל. הכרך הראשון של הרומאן הוא יצירה מורכבת ומשעשעת, מלאת סיפורים צדדיים ועלילות משנה, אשר מקפידה לשמש כספר חוכמה לחיים לא פחות מאשר סיפור הרפתקאות סאטירי הלועג לספרות האבירים האווילית הנפוצה בזמנו של סרוואנטס.
  • בכרך השני של הרומאן מוצג המשך קורותיהם של דון קיחוטה וסנצ'ו פאנסה הפוגשים מגוון דמויות אשר הספיקו כבר לקרוא את הכרך הראשון ויודעים הכול על עלילותיו. כך מתקבל מסע של דמות הצועדת בעקבות צלה הספרותית.

דון קיחוטה וסנצ'ו פאנסה הם סמל אנושי. הטירוף המיוחד של דון קיחוטה משמש אמצעי ביקורתי-סאטירי בידי סרוואנטס כנגד הספרות הפופולרית של ימיו, זאת על רקע הכמיהה המקסימה ליפה ולצודק.

מטרות הרומאן "דון קיחוטה"

על-פי טענת המספר בכמה וכמה הזדמנויות ברומאן, מטרת מחבר היצירה היתה לגנות את ספרי האבירים. כך למשל במשפט הסוגר את הרומאן, נאמר: "כי לא ביקשתי אלא להמאיס על בני האדם את סיפוריהם המופרכים והאוויליים של ספרי האבירים" (כרך שני, עמ' 416). יש הטוענים כי אין זו המטרה העיקרית אלא רק תירוץ. מעמדה זו עולה כי סרוואנטס חתר אל הרב-משמעות – במקום הפירוש האחד של הטקסט הנשען על ההנחה שיש אמת אובייקטיבית, הוא מעמיד את האמת הסובייקטיבית, ולפיכך יש לטקסט פירושים רבים כמספר הקוראים או הקריאות. כל קורא הוא בעל הספר. ביטוי כמעט אבסורדי לכך ניתן בחלק השני של הרומאן בו נודע לדון קיחוטה ולסנצ'ו פאנסה כי הרפתקאותיהם התפרסמו ברבים, וזאת מפי קוראים שקראו את החלק הראשון והופכים לדמויות בחלק השני. דון קיחוטה וסנצ'ו פאנסה מתווכחים עם קוראים אלו בענייני ספרות, שירה והיסטוריה. שיחתם מתגלגלת והם דנים על איכויותיו של הרומאן "דון קיחוטה", על אמת בספרות וכיוצא באלה. באשר לשירה לעומת היסטוריה, אומר קראסקו בן שיחו של דון קיחוטה: "אך לא הרי כתיבתו של משורר, כהרי כתיבתו של ההיסטוריון; משורר יכול לספר או לשיר על הדברים לא כמות שהיו, אלא כמות שהיו צריכים להיות, ההיסטוריון חייב לכתוב עליהם לא כמות שהיו צריכים להיות אלא כמות שהיו, בלי להוסיף על האמת ובלי לגרוע ממנה" (כרך שני, עמ' 23). קראסקו מצביע על אחת מתכונות היצירה, כשהוא מספר לדון קיחוטה על הפופולריות שזכה לה הספר בקרב הקהל הרחב: "הילדים ממששים אותו, הנערים קוראים בו, המבוגרים מבינים אותו והזקנים יהללוהו" (כרך שני, עמ' 25). דיוק בתיאור או העלמת מקרי כישלון מתבררים בהרחבה ניכרת במפגש זה שבין דמויות הרומאן. לטענת הקורא, המחבר אמור לתאר את ניצחונות הגיבור, אבל מה בדבר כישלונותיו? מדוע בחר המחבר למנות גם את הכישלונות? על שאלה זו עונה דון קיחוטה: "ואילו כתב אחרת – אמר דון קיחוטה – לא היה מספר דברי אמת כי אם שקרים, והיסטוריונים הכותבים שקרים ראוי להעלותם על המוקד, כנהוג במזייפי מטבעות" (כרך שני, עמ' 25).

לסיכום, היצירה "דון קיחוטה" חוללה מהפך במחשבה על כתיבה ספרותית 1) לא משמעות אחת אלא רב-משמעות. 2) אין אמת אובייקטיבית אלא אמת סובייקטיבית ומכאן פירושים רבים ושונים. 3) הגיבור מפנה מקום לאנטי-גיבור. (לא רק הצלחות, גם כישלונות והרבה).

מי הוא דון קיחוטה ומדוע דוחק בו הרצון לצאת למסעות?

פרק א' תכונותיו ודרכיו של ההידאלגו הנודע דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה. הפרק הראשון בספר משמש אקספוזיציה לכל הרומאן. מתואר בו דון קיחוטה ומוסברת תאוותו לצאת למסעותיו. הגיבור, דון קיחוטה ההידאלגו (ג'נטלמן ספרדי, אציל מדרגה נמוכה) מכיר בערכו ובכך מזכה את עצמו בכבוד של אביר. הוא נותן שם לעצמו כחלק מהידיעה וההערכה העצמית. פירוש השם דון קיחוטה הוא מגן הירך בשריון. הסיומת 'טה' רומזת לשמות אבירים מכוערים ומגוחכים. לשמו הוא הוסיף את מקום מושבו 'לה מאנצ'ה' (כחיקוי לאמאדיס האמיץ); לסוסו קרא בשם רוסיננטה, שמשמעותו היא ראשון הסוסים; ולגבירה-אהובה קרא דולסינאה דל טובוסו במקום אלדונסה שנחשב אז לשם המוני (והיה שמה של איכרה צעירה שבה היה מאוהב לפנים). נתינת השם מוסברת כמפיחה חיים חדשים בדמות, בבחינת תחייה לדמות רדומה ועייפה, שגרתית ומשעממת.

תכונתו המרכזית של דון קיחוטה היא השיגעון. הקריאה המרובה בספרים מטריפה את דעתו. השפעתם הקיצונית של יצירות ספרות האבירים מולידה בו את ההחלטה להיהפך לאביר המשוטט בעולם ומנסה לתקן את העוולות שבו. דרכו להתמודד עם שיגעונו תהיה בהטלת האחריות לכך על מכשפים המקלקלים את רצונותיו ותקוותיו. הוא נשאר צמוד לספרים לאורך כל העלילה ונדמה שהם ראשית החטא. הוא בוחר אישה שתהיה נערצת עליו, נותן לה שם מכובד, ולהבדיל מספרות האבירים, שם האישה משמשת מטרה, אצל סרוואנטס היא באופן מובהק אמצעי. בעזרתה יתגבר דון קיחוטה על הקשיים. למעשה שיגעונו של דון קיחוטה כפול: א) הוא חושב שכל מה שקרא בספרים הוא אמת היסטורית; ב) רצונו להלביש את המציאות הספרותית על המציאות ההיסטורית. עם פתיחת הרומאן מתרחש למעשה "מוות" סימבולי של אלונסו קיחאנו ו"לידה" של דון קיחוטה האביר הנודד.

כבר בפתיחה סרוואנטס מכנה את דון קיחוטה אומלל. זהו רמז מטרים למי שיהפוך בהמשך לבן דמות היגון (כרך ראשון, עמ' 138). המחבר נוקט לשון אירונית הממחישה את הלעג כלפי דון קיחוטה התמים שאינו מבין את הלעג. הקורא נהנה ומבין את העוקץ, ובולטת הנימה האוהבת של סרוואנטס שהתוודה על אהבתו הגדולה לגיבורו.

בפרק הפתיחה מוצג כאמור אציל כפרי כבן חמישים אשר ביקש להכין עצמו להיות: "אביר נודד, ולשוטט בעולם כולו חמוש בכלי זינו ורכוב על סוסו, לשחר הרפתקאות ולהגשים כל אשר קרא על מעשיהם של אבירים נודדים, לתקן עוולות, להתנסות במבחנים ובסכנות, שיקנו לו שם עולם ותהילה" (כרך ראשון, עמ' 33).

בניית זהות חדשה

פרק ב': היציאה הראשונה של דון קיחוטה החריף מנחלתו. לאחר שהחליט דון קיחוטה, בעקבות קריאה בספרי אבירים, להיות אביר נודד, הוא יוצא לדרך. השעה היא שעת בוקר מוקדמת של יום חם בחודש יולי. דון קיחוטה מזדרז לצאת לדרך כי השתהות עלולה "להסב נזק לעולם", הרי עליו "לעקור עוולות, ליישר הדורים, להסיר עוונות, לתקן עיוותים, ולגבות חובות" (כרך ראשון, עמ' 35). מכיוון שדון קיחוטה רואה עצמו כגיבור היסטורי, ולפיכך ראוי שיהיה גם גיבור ספרותי, הוא מנסה את כוחו בתיאור הרפתקאותיו הוא. הוא מחקה בלשונו המליצית והמופרזת את סגנון ספרי האבירים, זאת בשונה מהמספר המסתפק בדיווח ענייני, נטול ייפוי מילולי-סגנוני. דון קיחוטה מבקש להאדיר את יציאתו לדרך הנדודים, בעוד המספר מוסר עובדות ומציין שדון קיחוטה יצא בשעה מוקדמת כמי שנמנע מלהיראות לפני הבריות. מהפער הזה ניתן לעמוד על תכונות דון קיחוטה ובעיקר על תקוותיה להפוך לגיבור של ספר אבירים. הוא מאמין שהספר אודות מסעותיו יהיה מקור של גאווה למי שייפול בחלקו לכתוב אותו, ובני הדור אשר יקראו בספר מופלא זה יהיו מאושרים: "אשרי העידן ואשרי הדור שבו יראו אור מעשיי המהוללים, מן הראוי לחרות אותם בנחושת, לפסלם בשיש ולציירם על בד לזיכרון עולם" (כרך ראשון, עמ' 38). המספר מלגלג על הדמות אך לעתים גם מזדהה עמה. בכך הוא מבלבל את הקורא ותורם לרב-משמעות של היצירה. הוא מסביר בתחילה את סיבת טירופו של דון קיחוטה: "בגין השינה המועטה והקריאה המרובה נשתבש שכלו ונטרפה דעתו" (כרך ראשון, עמ' 32). הוא מלגלג עליו ללא רחמים: "והשמש זרחה כה מהר ובלהט כה רב, שהיתה עלולה להמס את מוחו, אילו היה לו מוח" (כרך ראשון, עמ' 36). על סגנונו המליצי הוא אומר: "הבלים כאלה ודוגמתם שלמד בספרים" (שם).

הזהות החדשה של דון קיחוטה

האדם שיצא בבוקר לדרך שוב אינו אציל כפרי כבן חמישים, דל אמצעים, המבלה את זמנו בקריאה, אלא אביר נודד שיוצא למשימות מסוכנות אשר יביאו לו תהילה, ותהילה זו תהפוך אותו לגיבורו של רומאן אבירים. הוא כבר אימץ לעצמו את נוהגם ואת נימוסיהם של האבירים כאשר למד מספריו. זו זהותו החדשה של האיש שעבר מעין גלגול.

במהלך היום רכב ולפנות ערב הגיע לפונדק. הפונדק היה בעיני דון קיחוטה טירה. שתי נשים קלות-דעת ומרושלות שעמדו בפתח הפונדק היו בעיני דון קיחוטה שתי עלמות-חן, גבירות חינניות, וכך פנה אליהן: "אל נא תברחנה עלמותיי הנכבדות, ואל נא תחשושנה מכל פגע" (כרך ראשון, עמ' 37). דון קיחוטה לא רואה את מה שכל הסובבים אותו רואים. הוא אינו נרמז בשום שלב שטעות בידיו ושהמציאות הממשית שונה בתכלית מן הדמיונות הרומנטיים שהוא מבקש לראות דרכם את העולם – הוא אינו רואה שהטירה היא רק פונדק עלוב ושהעלמות החינניות הן רק נשים מרושלות שעיסוקן מפוקפק. השתיים נבהלות מן האיש המוזר ומדיבורו. עליצותו ותחפושתו הבריחו אותן מפניו. דון קיחוטה עצמו מבקש להרגיען, שכן הוא רואה בבריחתן צניעות של בתולות מיוחסות. בשמען שכינה אותן בתולות, ההפך הגמור מעיסוקן האמיתי, לא יכלו לכבוש את צחוקן. המספר מסכם את האירוע מתוך אירוניה כשהוא פונה אל הקורא מאחורי שכמו של האביר: "לשונו של ההידלגו שלנו, שלא הובנה על ידי הגבירות, וחזותו העלובה, הגבירו את צחוקן" (כרך ראשון, עמ' 37). הוא שופט ולועג על כל פעולה של דון קיחוטה ובכך מדגיש את חיזוק הזהות החדשה של הגיבור.

מהפרק השני עולה שבניית זהותו החדשה של הגיבור היא פרי יצירתו שלו עצמו. הוא אשר הגה את הרעיון, הוא שעשה את כל הפעולות הדרושות כגון הכנת לבוש, סוס, כובע ונשק. ההכנות כללו כמובן מתן שמות: לעצמו, לסוסו ולאהובתו. עם יציאתו לדרך מתבררת המטרה הכפולה של משימת נדודיו: תיקון העולם והפיכתו לגיבור רומאן אבירים. במוחו של דון קיחוטה נפרץ הגבול בין מציאות לספרות. הוא נותן לסוסו להובילו לפי רצונו. ההנחה היא שההרפתקאות באות אליו ולא להפך: "הוא המשיך בדרכו בלי לפנות לדרך אחרת מזו שסוסו רצה ללכת בה, כי סבר שכך מתנהלות ההרפתקאות" (כרך ראשון, עמ' 35).

המלחמה נגד טחנות-הרוח

פרק ח': הצלחתו של דון קיחוטה האמיץ בהרפתקת טחנות-הרוח המחרידה והמדהימה. בסוף הפרק השביעי בוחר דון קיחוטה את נושא כליו סנצ'ו פאנסה – איש פשוט, המגלה שנינות ורוח עוקצנית כבר בפגישת הפתיחה. דון קיחוטה מסכים שעוזרו יביא את חמורו למסע, ומתכנן להחליפו בסוס של אביר בהזדמנות קרובה.

הפרק השמיני קשור לפרק הראשון במוטיבים הבאים: היצמדות לספרים, חשיבות האישה, הרצון לתקן את העולם והדמיון המופרז-שיגעוני. דון קיחוטה עדיין מאמין לעצמו ועיוור למציאות – מצב המאיר את ההתרחשויות באופן אירוני. בפרק זה יש שתי הרפתקאות: המלחמה נגד טחנות-הרוח ומאבק לשחרור נסיכה שנשבתה בידי מכשפים. בין שתי ההרפתקאות הללו עובר על שני הגיבורים לילה, ובו מתברר מתוך השיחה ביניהם ההבדל בין חובותיו של האביר לבין תפקידיו של נושא הכלים.


ענקים או טחנות-רוח?

סיפור זה מהווה דגם לכל ההרפתקאות של דון קיחוטה: א) זוהי ההרפתקה הראשונה של שני הגיבורים ביציאתם לדרך. ב) דון קיחוטה פועל על-פי גירוי חיצוני המזכיר לו את ספרות האבירים. ג) סנצ'ו מזהיר את אדונו מפני העלול להתרחש, אך דון קיחוטה בוחר להתעלם מההערות של נושא כליו. ד) ההרפתקה מבוססת על העיוות האבסורדי ביותר של המציאות. ה) העמדת שני העולמות – הרומנטי-פנטסטי מול הממשי-ריאלי – נעשה באמצעות עימות מילולי משעשע. ו) הכישלון מוסבר בכישוף חיצוני. כל אלה נתונים במבנה מהודק של מסירת הסיפור.

ההרפתקה הראשונה של השניים, האביר ונושא כליו, היא המלחמה בטחנות-הרוח. דון קיחוטה וסנצ'ו פאנסה רואים קבוצה לא קטנה של טחנות-רוח בדרכם. דון קיחוטה רואה בטחנות אלו ענקים מפלצתיים ורואה בהשמדתם של הענקים האלה מאבק נועז, מלחמה כשרה ושירות גדול. סנצ'ו מנסה להניא את אדונו מהמעשה. הוא מסביר לו כי אין אלה ענקים כי אם טחנות-רוח. דון קיחוטה איננו מקבל כמובן את ההסבר של נושא כליו ומתייחס אל דבריו של סנצ'ו כהוכחה לחוסר ידיעה ולחוסר ניסיון של נושא כליו בעסקי הרפתקאות. ההזדמנות שנקרתה בדרכו נראית בעיני דון קיחוטה מזל: "המזל מיטיב לכונן פעמינו יותר ממה שיכולנו לבקש" (כרך ראשון, עמ' 64). זו תהיה מלחמה של "יחיד נגד רבים" (שם), הוא אומר לסנצ'ו ושולח את נושא כליו המפחד להתפלל. דון קיחוטה מדרבן את סוסו, קורא ל"ענקים" "בריות פחדניות ושפלות" (שם) ומסתער עליהם. הרוח מניעה מעט את הכנפיים של טחנות-הרוח, ודון קיחוטה מזהיר אותם שאם "ינופפו ידיהם", ישלמו על כך ביוקר. לאחר ש"כיוון דעתו לגבירתו דולסינאה" (שם), הוא מנחית את חניתו כנגד הכנף המסתובבת, אך הכנף מנפצת את חניתו, ואילו הוא נופל ומתגלגל על השדה מעוצמת המכה שספג. כדי לעמוד על ההומור שנוצר מהויכוח שבין השניים, כדאי להתבונן בשיח שמתפתח בעקבות נפילתו של דון קיחוטה: "אלי שבשמיים! – אמר סנצ'ו – לא אמרתי לכבודו שיזהר במעשיו, כי אלה טחנות-רוח ואי אפשר להתכחש לזה, אלא אם כן תקועות לך טחנות כאלה במוח? שתוק סנצ'ו ידידי – ענה דון קיחוטה – עסקי המלחמה לובשים ופושטים צורה תדיר יותר מעניינים אחרים. יתר על כן, אני סבור [...] שאותו חכם פרסטון, שגנב ממני את חדרי ואת ספרי, הוא שהפך את הענקים לטחנות-רוח, כדי ליטול ממני את תהילת ניצחוני עליהם. [...] לא יעמוד לו כוח כישופיו נגד סגולות חרבי" (כרך ראשון, עמ' 65).

דברי סנצ'ו נשמעים הגיוניים, ואילו תשובותיו של דון קיחוטה מעוררות גיחוך מפני שהוא מגייס את כל יכולתו השכלית כדי להוכיח שראיית הדברים הרומנטית-דמיונית נכונה. גם כאשר הוא חייב להודות שאלה טחנות-רוח, הוא מצליח להגן על טענתו הראשונה שאלה היו ענקים, שכן מכשף רב עוצמה הפך אותם לטחנות-רוח. המספר מפקיד בידי סנצ'ו את חשיפת הבדותות של דון קיחוטה. אמנם סנצ'ו מתייחס בכבוד לאדונו ובדאגה כנה, אך עם זאת הוא אינו חוסך כלל את הערותיו על המצב הריאלי-ממשי שאליו הם נקלעו. הוא אף מייעץ מתוך ידידות את העצות המעשיות שבעיניו הן גם העצות הנכונות. דון קיחוטה אינו מקבל כמובן את הסבריו או את הצעותיו של סנצ'ו כי הוא מבקש לראות מפלצות, ענקים, גבירות שבויות בידי מכשפים רעים ועוד כהנה וכהנה, כפי שקרא בספרי האבירים.

הערותיו של סנצ'ו מחדדות את הראייה של האמת ההיסטורית (המציאותית) לעומת הראייה הדמיונית של דון קיחוטה. הדו-שיח בין השניים מאיר את הניגוד הקוטבי בין שתי התפיסות ומבליט את הפן ההומוריסטי. יותר מכך, הדו-שיח שביניהם מוכיח את ההיזקקות של כל אחד מהם לבן-זוגו. אמנם הדמויות מתחילות את היחסים ביניהן כשכל אחת היא אנטיתזה של האחרת, אך אט-אט נוצרת התקרבות בין הדמויות שאיננה רגשית בלבד, אלא בעלת השפעות הדדיות של ממש. סנצ'ו בדרכו ההומוריסטית מצליח להצחיק את דון קיחוטה המשתדל לשמור על סבר-פנים חמור ורציני. לאחר שדון קיחוטה נפל ונחבט בעת מאבקו בטחנות-הרוח, הוא מתייחס לכאבו: "אומנם כן – ואם אינני מתלונן על כאבי, אין זה אלא משום שאין זה נאה שאבירים נודדים יתאוננו על פצע כלשהו, ואפילו נשפכו בני מעיהם". (כרך ראשון, עמ' 65 -66). תשובתו של סנצ'ו מוכיחה את הכבוד והדאגה שלו לאדונו ואת חכמתו העממית והבריאה, והיא מצחיקה את דון קיחוטה: "אם ככה אין לי מה להוסיף – אבל אלוהים יודע שאני אשמח אם כבודו יתלונן על משהו שיכאב לו. אשר לי אני חייב להגיד שאתלונן על הכאב הכי קטן, אלא אם כן גם על נושא כליהם של אבירים נודדים חלה החובה שלא להתאונן". המספר מוסיף: "דון קיחוטה לא יכול לכבוש את צחוקו לנוכח תמימותו של נושא כליו" (כרך ראשון, עמ' 66). סנצ'ו הוא שתמיד יצביע על המצב הריאלי וימשוך את דון קיחוטה לתוך שיחה שאינה אבירית ושתגרום לו לצחוק.


אפיון הדמויות - שני גיבורים המשלימים זה את זה

בהיותם שונים כל-כך זה מזה, מבליטים דון קיחוטה וסנצ'ו פאנסה את האופי והמזג איש של רעהו. שתי זוויות ראייה שונות זו מזו מתקבלות מן האינטראקציה שבין השניים: האחת רומנטית ופנטסטית של מי שמבקש לחיות בעבר והאחרת ריאליסטית של מי שמבקש לחיות בהווה; האחת היא ראייתה של דמות אינטלקטואלית, אידאית ואף רוחנית והאחרת – פיזית ומעשית; האחת אצילית ולפיכך מחויבת התנהגות מסוימת והאחרת בעלת חכמה עממית פשוטה; האחת דמות הבוראת מציאות, האחרת רואה בכול גורל: "הכל בידי שמיים" (כרך ראשון, עמ' 65). האחד הוא האביר בן דמות היגון, והאחר הוא אדם מלא חיוניות ושמחת חיים. במרוצת עלילת הרפתקאותיהם המשותפות, הולכים ונדמים השניים זה לזה.

דון קיחוטה בעל הדמיון, מסתער על הרפתקאותיו כגיבור אגדות המבקש לעזור לחלשים. הוא כה תמים, עד שגם ברגעים קשים ביותר – איננו מתייאש. הוא פועל על-פי הכתוב בספרי האבירים ונוהג בסנצ'ו כמעין פטרון, מחנך ומורה.

סנצ'ו הוא איש מעשי והגיוני, נאמן לאדונו. הוא קורבן לשיגעונו של דון קיחוטה, אך משתדל להחזירו לשפיות. הוא מוכיח שוב ושוב את אדונו על הזיותיו, אך בכבדו את דון קיחוטה, הוא מקבל אותו ללא תנאי.

השניים פועלים בשיתוף פעולה כחברים טובים. סנצ'ו נושא עיניו באמון ובכבוד אל האציל המלומד בלי להתבטל בפניו. דון קיחוטה מעריך את שכנו שהתלווה אליו, מודה לו על כך, ואף מתנצל בסוף היצירה על כל מה שעולל לו. הוא מתוודה על טעותו ומבקש סליחה בזו הלשון: "סלח לי ידידי על כי גרמתי לך להיראות משוגע כמוני והטעיתי אותך באותה טעות שאני נכשלתי, עת סברתי שהיו וישנם אבירים נודדים בעולם" (כרך שני, עמ' 414). ואילו סנצ'ו למד לראות את הרפתקאות אדונו באור רומנטי, וכך הוא אומר לאדונו השוכב על ערש דווי: "אל נא ימות כבודו, אדוני היקר, אלא ישמע לעצתי ויחיה עוד הרבה שנים, כי מעשה הטירוף הכי גדול שיכול אדם לעשות בחיים הוא למות סתם ככה בלי שאיש אחר יהרוג אותו, ובלי שידיים אחרות ימיתו אותו, אלא העצבות" (כרך שני, עמ' 414).



סיכום

הרומאן "דון קיחוטה" נחשב מהפכני בשל מספר סיבות:

  • בהיותו סאטירה על ספרות האבירים, משמש רומאן זה כמודל מקורי ליצירה המשתעשעת בטשטוש הגבולות בין הדמות, המספר, הקורא והמחבר החוץ-טקסטואלי, המשמשים בערבוביה גורם לערפול מכוון בין בדיה למציאות. רומאן זה שובר מוסכמות כתיבה שהיו מקובלות בזמנו: בטשטוש תפקידה וגבולותיה של הדמות הספרותית, בערעור מעמדו של המספר ואף בביטול סמכותו ומקומו של מחבר היצירה.
  • טחנות הרוח כענקים – אמת או כזב? משל טחנות הרוח מזמן מחשבה באשר לתפיסה כפולה של המציאות ולהגדרת האדם כשפוי או משוגע. השילוב בין דון קיחוטה וסנצ'ו פאנסה ממחיש את הניגודיות שיש בכל אדם (תמימות לעומת פקחות), שבסופו של דבר אמורה להובילו לאיזון פנימי. אפשר שהרוח הנלחמת בדון קיחוטה היא רוח הדמיון, כלומר המייצגת את השיגעון שלו עצמו. במובן זה, דון קיחוטה, ככל האדם, נאלץ להיאבק בשיגיונות של עצמו.
  • דמותו של דון קיחוטה מייצגת דואליות (מעין פיצול אישיות), בין תמימות קיצונית היכולה להתקיים רק בעולם דמיוני, לבין אידיאליזם מבורך וראוי להערכה של מי שמאמין באפשרות לתקן את העולם ולשנותו לטוב יותר. אמנם דמותו של דון קיחוטה נלעגת, אך בד בבד היא גם נערצת – זאת בעבור נכונותה להקריב את שפיות דעתה למען הגשמת הטוב שבעולם. האבסורד נובע מעצם העובדה שרק מעטים מוכנים לנהוג כמו דון קיחוטה (בנאיביות רומנטית קיצונית), ומכאן הסיבה להיות העולם כה מנוכר ומדכא. האמרה "אל תהיה דון קישוט" מכילה דו-ערכיות עמומה: היא מזהירה מצד אחד מפני נאיביות, מפני התמכרות לחלומות, אך מצד אחר היא אוהדת בסתר את האדם המוכן לשלם את מחיר דבקותו במטרות נעלות.
  • "דון קיחוטה מממש את התפישה לפיה: "הקולות המעולים ביותר של בני-האדם הם תמיד קולותיהם של המפסידנים" (לואיס לנדא). המפסידן של סרוואנטס הוא גיבור בן-אלמוות.
  • "דון קיחוטה" הוא רומאן המציג את הטיפוס במעלה הנפלא והנשגב; זהו מסע בלתי-מתפשר אל עבר פסגות האנושיות. העובדה שמדובר ככל הנראה במסעות סיזיפיים, אין בה כדי לערער את ההתכוונות והאמונה המלאה באפשרות הצלחתם של מסעות אלה.