סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

גטו / יהושוע סובול

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הדמויות הראשיות

גנס – ראש הגטו

בדמותו של גנס קיימת כפילות. גנס הוא גואל יהודים ומייסרם בעת ובעונה אחת. המבקר מיכאל הנדלזלץ: "גנס ויתר על מה שנראה לו כצלם אנוש – כדי לשמור על צלם האנוש במציאות שלו." אפשר למצוא בו גם חיוב וגם שלילה. הצד החיובי בגנס - הוא מעוניין בהצלת יהודים. הוא מאמין שנורמליזציה ויצרנות של הגטו – יש בהם כדי להציל את מרב האוכלוסייה. חשוב לו להקים תיאטרון בגטו - כי התיאטרון הוא קודם כל מקום מחייה ותעסוקה, אבל לא פחות מזה – מכשיר בעל ערך רב להרגעת הרוחות, להעלאת המורל הירוד, לנרמול החיים. תכונות חיוביות נוספות ניתן למצוא בגנס - הוא טיפוס החלטי ופעיל: כשנמצא אולם – הוא רוצה מייד לפעול: "עכשיו, מה זאת אומרת מתי?" (עמ' 26) הוא מעריך החלטיות ומרץ גם אצל אחרים: עמ' 33: "אתה בחור בעל מרץ, בחור בעל יוזמה, אנשים כמוך אני אוהב..." עמ' 98: "אתה בחור בעל יוזמה, מגיע לך." הוא מגלה תושייה וחכמת חיים: עמ' 51: כשנערכת סלקציה ( על פי הצעתו ) בילדים – הוא מוצא דרך להצלת ילדים. הוא מבין, כי ניצחון הגרמנים אינו רק הניצחון הפיזי – אלא הניצחון הרוחני. עמ' 31, 54 – לדבריו יש להגן על הרוח, וצריך להציל את החזקים. מנסה לשמור על צלם אנוש: עמ' 77 : כועס על דסלר שנהיה לשטן – ומבצע את הסלקציה בהתלהבות. הוא מבחין בין "חובה בזויה" – לבין שמחה בעת ביצועה. הדבר החשוב ביותר הוא השגת "רשיונות קיום"-התעודות הוורודות. מטרה זו מקדשת את כל האמצעים: עמ' 30, 33, 35, 97, 98. כשמדובר בהצלה – אינו עושה חשבונות: בעימות בינו לבין וייסקופ, כשקיטל מחליט לשלוח את וייסקופ לפונאר – גנס אינו מחפש נקם, אלא דרך להציל את וייסקופ ( אולי הוא מיתמם? ): עמ' 105.

  • מעניין לשים לב למונולוג המרגש שלו בשעת שכרות ( עמ' 79 ).
הקווים השליליים בדמותו של גנס -

קודם כל הוא משתף פעולה עם הנאצים – הוא מסייע במסירת רשימות לסלקציה. הוא עוזר לקיטל לפתור את בעיית הסלקציה של הילד השלישי במשפחה ( אם כי חייבים להדגיש את הפתרון שמצא במשפחות בנות ילד אחד, או בהתמקחות על כל יהודי בסלקציה אחרת – עמ' 76 ). הוא מגלה אכזריות ואלימות: מכה על גבו של ילד. ואז יאמרו האנשים – "גנס הוא רוצח יהודי...איבדנו ילד בגלל יהודי, בגלל גנס." דן יהודים ( אנשי עולם תחתון ) למוות – ודואג לביצוע גזר הדין. ( עמ' 67 ). אל לנו לשכוח שמדובר בתקופת השואה, וכל יום מתים המוני יהודים, כך שגזר דין מוות שמטיל יהודי על יהודי אחר הוא דבר שאין הדעת סובלת אותו. סוחט כסף מעבריינים – אמנם הכסף מיועד לתרומה, אבל זאת עדיין סחיטה. הוא מתייחס אל בני אדם כאל סחורה או בהמות: כשהוא מתווכח, למשל, עם קיטל על היקף ההשמדה בעיירה "המסופחת" אל הגטו שלו הוא מדבר בלשון מסחר, כאילו מדובר בסחורה, ולא באנשים חיים: "סגרנו עניין." אף כי המטרה חיובית – הדרך שבה הדבר מתבצע – מזעזעת ( עמ' 77 ). מחסל את ארגון הפועלים היהודי בגטו – תוקף את קרוק ( נציג הארגון ), מכריח אותו לצפות בהצגה תוך איום, שאם לא יבוא לצפות בהצגה – יישלח לפונאר ( עמ' 36 ). הוא דיקטטור, רודן כפייתי: אינו מאפשר תיאטרון אמיתי, המבטא הלכי רוח, אלא מכריח לקיים תיאטרון "מטעם", "למען", אם כי אפשר להבין שהוא חושש מתגובת הנאצים. על פי הכרתו אין מקום לתיאטרון מחאה – כי זה עלול להזיק. הוא משתמש באלימות מילולית. הוא מפזר את נשף האחד במאי. הוא מכריח את כולם ללמוד עברית. טיפוס חנפן, דואג לעורו - אינו שומר על כבודו, כמעט הופך לנער שעשועים בידי קיטל. ( קשה לשפוט אותו, בגלל נסיבות החיים המיוחדות באותם ימים .)

קיטל – הקצין הנאצי הממונה על הגטו

גם בו ניתן למצוא איזו שניות: הוא הקצין האלגנטי, שבידו האחת – הסקסופון, סמל לתרבות, למוסיקה, ובידו האחרת – שמייסר ( רובה סער ) דרוך – סמל ההרג, הוונדליזם, העדר התרבות. מדבר על אומנות, על היפה: עמ' 40 – 41, אבל יש בו אכזריות לשמה. דוגמאות לאכזריותו של קיטל: ת. – קודם כל תפקידו כמפקד הגטו הממונה על הסלקציות ועל ההשמדה. כשחיה היחפה רוצה ליטול נעליים מן הערמה – הוא טורח להזכיר לה מניין הן לקוחות, ומציע לה מאותו מקור שמלה או כובע.( עמ' 17-18 ) התנהגותו ביחס לקילוגרם השעועית שהוא תופס אצלה – ויצירת חוב שאינו נגמר. ( עמ' 18 ). גם כשהוא מעניק לה תשורה כאות הערכה על הישג אומנותי – אין הוא שוכח לגרום לה עגמת נפש על ידי הזכרת מקור הענק, וכן על ידי הפחתה מועטה מן "החוב". ( עמ' 71-72 ). בדמותו שטניות רבה – אין הוא מהסס להרוג בכל רגע, בלי כל חשבונות ובלי כל היסוסים. למשל ביחס לוייסקופ – כל זמן שהשביע את רצונו הוא שמר על חייו, אבל באותו הרגע שחנפנותו לא הייתה לרוחו – אין הוא מהסס לשלוח אותו לפונאר. ( עמ' 105 ). הוא שטן ערמומי – מופיע תמיד בזמן לא רצוי, מכיוון לא ידוע. גאה בהיותו ערמומי כנחש. ( עמ' 39, 43 ). הוא מזלזל בחיי אדם – בחיי היהודים, כמובן, שאינם נחשבים בעיני הנאצים כבני אדם, והוא מתווכח על חיי אדם ללא כל היסוסים או התייחסות למספרם. עמ' 40: "אני יצרתי למענך... את התנאים הנכונים שיאפשרו לצד לא מוכר באופי היהודי שלך להתגלות – לחיוניות המטורפת". גם בהיותו "רגוע", כביכול, הוא טיפוס מלחיץ, מטריד, אינו מרפה, מנסה להכשיל, מסוכן. לשיא השטניות הוא מגיע בסיום – כשהוא מתעלל בחברי הלהקה תוך כדי הטעיה – ומחסל אותם.


אבל אפשר למצוא גם צד נגדי בדמותו -

ת. – אין ספק שקיטל נמשך כמו במגנט אל היהודים. הוא מעריך את כשרונותיהם, את אומנותם. הוא נהנה מחיוניותם ומעריך אותה, מעריך את האינטליגנציה הטבעית שלהם, את יכולתם להגיב בצורה הומוריסטית, ולפעמים אף מחוצפת-מפולפלת. ( עמ' 40-41, 73 ). יחסו אל חיה'לה הזמרת – מצד אחד הוא מעריך ומכבד את כשרונה האומנותי, והוא גם נמשך אליה ארוטית. מצד אחר – הוא מייסר אותה ומתעלל בה. ( עמ' 22, 42, 69 ) האבסורד שבדמותו – כשהוא מתחפש לד"ר פול – הוא מופיע כאיש הספר, הספרות, התרבות, מתמצא היטב ביהדות, בתלמוד, דובר עברית, יידיש, מטיף לציונות – עליה הוא יודע לא מעט. ( עמ' 60, 65, 66, 93, 94, 95 ). בדבריו הוא מעלה "אמת" – לגבי התנהגות היהודים בעיני הגרמנים. הוא מעלה את הסיבות לשנאה כלפי היהודים: הכושר לספוג, העדר יצר המוות בקרבם. לבסוף מנסח את התלות ההדדית בין בני האדם. אין הוא טיפש – אי אפשר להוליך אותו שולל. ( עמ' 106 ).


דמות הבובה

השימוש בבובה הוא אחד מן האמצעים הדרמטיים במחזה. ( אמצעי נוסף – ההצגה בתוך הצגה; השירים; משחק הבגדים בסיום ). המחזה בעיקרו הוא מחזה ריאליסטי, אבל דמות הבובה היא דמות החורגת מן הריאליות. זוהי דמות ייחודית וסמלית שמעיזה לומר מה שאחרים אינם מעיזים לומר. מבחינה דרמטית – הבובה היא גלגולה של דמות השוטה – הליצן בטרגדיה הקלאסית והשקספירית. הבובה במחזה מסמלת את הרוח היהודית החזקה שאינה נשברת ונותרת גאה, חצופה ואיתנה מול כל ניסיונות הנאצים לשבור אותה ולהכניע אותה. את הגוף ניתן להרוג, לשבור , להשמיד. אבל לא את הרוח. בעולם אבסורדי ובלתי אנושי כעולם השואה רק הבובה יכולה להיות אנושית וחופשייה.

המקומות במחזה שבהם מופיעה הבובה:

  • בתחילת המחזה – כשחיה מבקשת נעליים ונתפסת עם קילוגרם השעועית. הבובה מבקרת את שרוליק, המפעיל שלה, על שאינו יוצא להגנתה של חיה. שרוליק מאשים את הבובה שהשתלטה לו על החיים. הבובה עומדת על אהבתו של שרוליק לחיה, מאשימה אותו בצביעות, במרמה, בחנופה. מבקשת ליטוף, רוך וחום וכו'. ( עמ' 19-25 ).
  • כאשר קיטל מעניק לחיה את הענק ( השרשרת לצוואר ) – הבובה מדברת על חוצפה יהודית ומדגימה אותה באמצעות התבדחות על חשבונו של קיטל ועל חשבון הגרמנים בכלל. "אמבטיית ראש", מדוע גרמנים צוחקים מכל בדיחה פעמיים, הביטחון בהחזרת הכסף..."הגוזל מגזלן – פטור"...
  • כשגנס מחליט לחזק את הזרם הלאומי בגטו ומחייב את כולם ללמוד עברית על חשבון היידיש – הבובה באירוניה סרקסטית מלגלגת על שרוליק, שלא יוכל לומר לחיה'לה בצורה פשוטה היוצאת מן הלב וחודרת אל הלב – שהוא אוהב אותה...( עמ' 85-86 ).
  • בסצנת הסיום, סצנה סוריאליסטית שבה משתתפים בגדים ללא בני אדם בתוכם, ובשעה שהבגדים שרים שיר שמחה על כך שראש המתפרה הלך, ועכשיו הם חופשיים, עולה מתוך הערמה בגד של קצין נאצי, בדמות מדיו של קיטל, כשהוא מפעיל בובה הלבושה בבגדיו של גנס. הבובה תוהה על שמחתם של הבגדים. הבובה בעצם פוקחת את עיני הבגדים ומנסה לעורר אותם מן האשליה. בגדים לעולם נשארים בגדים. קיטל מבין שזוהי סאטירה. הוא דורש מן הבגדים לצאת מן הארון, ומכל בגד יוצאת דמות השחקן, חוץ מאשר מבגדה של חיה'לה. הבובה מנסה להתחכם גם הפעם: "איזה שחקנים? אנחנו רק בגדים." ( עמ' 112). הבובה גם נוטלת על עצמה את אשמת הפעלת הבגדים של חיה'לה, במקום שרוליק. קיטל נוהג בערמומיות, מביא לשחקנים ריבה ולחם, והבובה שרה לכולם לאכול מהר, כי מחר יהיו כולם בערמה – מכאן שהבגדים מטונימים לשחקנים היהודים. בסופו של דבר קיטל יורה למוות בכולם, פרט לשרוליק, הלבוש בבגדיו ונראה כאילו הוא מביט בעצמו במראה, והבובה שרה מול קיטל בחוצפה שיר שיש בו נבואה ביחס לנאצי עצמו: "היום אתה מלבוש חשוב,/מחר אתה סמרטוט עלוב."


מערכת העימותים האידיאולוגיים ביצירה

העימות גנס – קרוק

העימות האידיאולוגי המרכזי בקרב היהודים הוא בין גנס, ראש הגטו הרביזיוניסט, לבין קרוק, הספרן הבונדיסטי, המייצג את היהדות האינטלקטואלית והסוציאליסטית ( נציג תנועת הפועלים ). "בבית העלמין לא עושים תיאטרון" – זועקות הכותרות על הקירות בגטו עקב הקמת התיאטרון.

עמדתו האידיאולוגית של קרוק

קרוק, הספרן היהודי, שהקים בגטו ספרייה לתפארת, ספרייה ששירתה מאות מנויים – מתמרד, זועק וקובל כנגד הרעיון של הקמת התיאטרון בגטו. (עמ' 34-36 ). לדעתו התיאטרון הוא התפרקות מערכים והתפקרות אומנותית. הוא מבכר את הבעת הזעם האילם. הוא מסתייג מן האורגיות ההמוניות שהתקיימו בין יהודים לבין גרמנים, אותם יזם גנס, ראש הגטו. בעיניו בהתנהגות זו יש משום ויתור על הכבוד היהודי.

עמדתו האידיאולוגית של גנס

גנס בטוח ומאמין שהתיאטרון יתרום לקבלת "תעודות ורודות", היינו תעודות חיים, שיאפשרו את המשך חייהם של עוד אנשים בגטו. הוא מאמין שכל עוד אנשים יהיו פרודוקטיביים ויהיו נחוצים לגרמנים – חייהם יישמרו. בעיניו הצלת החיים היא העיקר. כמו כן, בעיניו התיאטרון ישמש ככלי לנרמול החיים, דרך להעלאת החיים על פסים תקינים, יומיומיים, הומניים. כמו כן התיאטרון יתרום להעלאת המורל, להתנערות – ולו רגעית – מן הבעיות הקיומיות, מאותם קשיי החיים ומההשמד שחווים היהודים בגטו. קשה לקבוע בפסקנות מי צודק בעימות הזה, אבל ההוכחה לצורך בתיאטרון – הכמות האדירה של הכרטיסים שנמכרו, גם בצל הזוועות. גם קרוק עצמו אינו מחזיק בעמדתו עד הסוף. בסופו של דבר קרוק משתכנע בצדקת דרכו של גנס. בעמ' 87 – בשיחה בין קרוק לבין חיה אומר קרוק שגם הוא חשב בהתחלה שאין תועלת בתיאטרון במצב שלנו. הוא שלל את הקמת התיאטרון בגטו מסיבות אידיאולוגיות-מוסריות, אבל בהמשך הגיע למסקנה שכל אומנות גדולה מחזירה לאדם את ממדיו האמיתיים... התיאטרון הוא חלק מהמאבק של היהודים בגטו לשמור על צלם האדם.

העימות וייסקופ - גנס

גנס – דוגל בשיטה יצרנית, שיטה שבה יינתנו לכמה שיותר יהודים תעודות מחייה, אותן תעודות שיצילו אותם ממוות. לכן חשוב לו שהמפעל יהיה גדול, שיעבדו בו יהודים רבים ככל האפשר, ואפילו אינוואלידים ( בעלי מום ). וייסקופ – יהודי בעל מתפרה, אשר עלה לדרגת בעל מפעל.בתחילה גם הוא מציע את המפעל לתיקון מדי הצבא הגרמני כדי להעסיק בו יהודים שחייהם יינצלו, לפי שעה ( עמ' 38 ). הוא מייצג את יצר הקיום היהודי. אבל יצר זה גדל ומתפתח כסרטן, כמחלה ממארת המשתלטת עליו. כשהעסק מתחיל להצליח הוא כבר מעוניין במפעל קטן, שיהיה רווחי ויביא תועלת לו ולעסקיו. שוב לא חשוב לו שבזכות המפעל יינצלו יהודים רבים ככל האפשר. ( העימות – עמ' 97-98 ). בתחילה – הוא נוהג בנדיבות ונותן כספים כדי לשחד את הגרמנים ולהציל יהודים. בהמשך – מה שמעניין אותו זה הרווח האישי שלו. הוא היצר החייתי. אותו יצר שסופו להביא אותו להשמדתו, אם לא יצליח להתגבר על עצמו ולהכניס את עצמו למסגרת, למרוּת. מצד אחד הוא נוהג בפזרנות ( בנשף ) מתוך יהירות ורצון להוכיח לגרמנים מה יהודים מסוגלים לעשות, ומצד אחר הוא מתחנף ומתרפס. הוא איננו סתם שורד, אלא שורד מצליח שמשתכר מהצלחתו עד שהוא מביא על עצמו במו ידיו את חורבנו.

העימות ד"ר פול – קרוק

במישור העלילתי – ד"ר פול כנציג השלטון מטיל על קרוק עבודות מחקר, וכך מקווה להאריך גם את חיי עצמו – לא להישלח לחזית הרוסית, וגם את חייו של קרוק. קרוק מנסה להוכיח במחקרו שאין קשרי גזע בין העדה הקראית לבין היהודים, ופול מבין שמטרת המחקר היא להציל את הקראים מהשמדה. במישור האידיאולוגי – קיטל, שלובש את דמותו של ד"ר פול, האינטלקטואל הנוצרי המומחה לענייני יהדות, מטיף לקרוק שיעלה לישראל. הוא מייצג, באופן פרדוקסאלי, את העמדה הציונית. (אגדת בן המלך – עמ' 64 ). קרוק הבונדיסט (הבונד - תנועה יהודית סוציאליסטית אנטי ציונית שהאמינה ששינוי המשטר בארצות הגולה יביא לשיפור במצבו של העם היהודי, שיוכל לחיות מתוך אוטונומיה תרבותית בגולה ) אינו מתכוון לעלות ארצה , ואילו קרוק מציג בפניו את יתרונותיה של התנועה הציונית ביצירת יהודי חדש. ועוד ד"ר פול מאשים את קרוק, מנהיג הפועלים – שהפקיר את השלטון לגנס. (באופן פרדוקסאלי ניתן למצוא בדבריו של הגרמני ד"ר פול רמזים לעמדתו של המחזאי עצמו, גם בעד הציונות וגם נגד הפקרת השלטון בידי הימין ).

עימות הרופאים – הרב – והשופט – "דילמת האינסולין"

בגטו יש כמות מוגבלת של אינסולין. והדילמה היא – האם להמשיך ולתת אינסולין לכל חולי הסוכרת – הקשים והקלים – עד אשר ייגמר כל המלאי, או להפסיק את מתן האינסולין לחולים הקשים, ובכך לגזור עליהם מוות, על מנת להאריך את חייהם של החולים הקלים יותר שיש להם סיכוי לשרוד לאורך זמן ( עמ' 46-53 ).

העמדות השונות בעימות

הרופא הצעיר: – מצדד בקיום החזקים על חשבון החלשים. החלשים חסרי סיכוי. לחולים הקלים יש סיכוי לשרוד זמן ממושך יותר. הרופא המבוגר: – מתנגד לאפליה בין חולה לחולה. כל רופא מאשים את חברו ברפואה נאצית. הרב: יש פתרון לדילמה דומה בתלמוד, אבל באופן עקרוני – אין לבני אדם זכות להחליט מי לחיים ומי למוות. רק אלוהים נותן חיים ולוקח חיים. השופט: שום חוק אינו מתיר לפסוק לחולים הקשים גזר דין מוות.


דילמת הסלקציות

גנס ( ואנשי היודנראט בכלל ) נאלצו להתמודד עם אחת הדילמות המוסריות הקשות ביותר: האם למסור לגרמנים רשימות של אנשים מועמדים למוות – זקנים, חולים וכו' – ועל ידי כך להאריך ( לפחות לזמן מה ) את חייהם של אחרים, או לסרב לשתף פעולה עם הנאצים ולהשאיר את ההחלטה על גורל כל אחד בנפרד בידי הנאצים. הטלת התפקיד הזה על אנשי היודנראט הייתה אחת מדרכי ההתעללות הנפשית של הנאצים ביהודים. עמדת גנס: לשתף פעולה, וכך אולי להציל יותר יהודים. (עמ' 54-55 )


דילמת היציאה ליערות

חיה'לה, "זמיר הגטו", מחליטה לברוח ולהצטרף לפרטיזנים, אף על פי שהיא יודעת שבריחתה עלולה לעלות לחבריה בחייהם. צעירים רבים התחבטו בשאלה זו, כי ידעו שעל ידי היציאה ליערות לעתים הם מפקירים את הוריהם הזקנים ואת אחיהם הקטנים, וכן לא פעם נקמו הנאצים במשפחותיהם של אלה שהצליחו להימלט מן הגטו.