סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

גבעולי אשתקד / חיים נחמן ביאליק

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוכן עניינים

השיר:

עוֹד עַל-קִירוֹת לְבָבֵךְ מִתְרַפְקִים וּתְלוּיִם גִבְעוֹלִים

שֶל שׁוֹשַנֵי אֶשְתַקֵד –

חֶמְדַת נַפְשִי! רְאִי: בֵין עֲרוּגוֹת הַגָן וְאִילָנָיו

אָבִיב חָדָשׁ מְרַקֵד.


וּכְבָר עוֹבֵר הַמַעְדֵר, הִנָעֵץ וְעַפֵר בֶעָפָר,

וַעֲרוּגָה, עֲרוּגָה תֵעָדֵר;

לא יַעֲבר הָאָבִיב – וּפְרָחִים חֲדָשִים יְשַ גְשְגוּ,

אַף-יְטַפְסוּ בִסְרִיגֵי הַגָדֵר.


וּמֵאִילָן לְאִילָן כְבָר קוֹפְצָה מַזְמֵרַת הַגַנָן

וּמְקַצֶצֶת בִנְטִיעוֹת;

חֶמְדַת נַפְשִי! הַנּוֹבְלוֹת יְלַחֲכוּ עָפָר

וְתִחְיֶינָה הַבְרִיאוֹת.


הֲשׁוֹמַעַת אַתְ רֵיחַ שַרְבִיטִים חֲדָשִים וִירקִים

בָא עִם רֵיחַ הַנָטָף?

כָכָה יִשְגֶה הַפַרְדֵס הַיּוֹנֵק וּמֵינִיק וָחַי

בְכָל-רִבֲבוֹת שְבָטָיו.


לִפְנוֹת עֶרֶב – וּבָאָה הַיַלְדָה הַתַמָה, הַיָפָה,

בַת הַגַנָן, לְלַקֵט

אֶת-כָל-מַפַל מַזְמֵרָה – וְהָיוּ בַלַיְלָה לִבְעֵרָה

כל גִבְעוֹלֵי אֶשְתַקֵד.



נושאו של השיר "גבעולי אשתקד" שנוי במחלוקת. נראה שמדובר ביצירה אותה ניתן לסווג הן כשיר טבע, הן כשיר אישי שמרכזו אהבה, הן כשיר ארספואטי, הן כשיר לאומי וכן כשיר הגותי (פילוסופי). מוסכם על-ידי כל מפרשי השיר, שהעניין העיקרי הנדון בו הוא: כיבוש הישן על-ידי החדש.

  • הביטוי "גבעולי אשתקד" מזכיר את הביטוי "שלג ד'אשתקד" - דבר שנמחה וחלף ללא זכר, ובהשאלה: עניין שנשכח או שאיבד כל עוד ערך ומשמעות.

גבעולי אשתקד, אשר בבית א' "עוד... מתרפקים ותלויים", נידונים לבעירה בסוף השיר. מי שמבעיר אותם היא הילדה הקטנה - בת הגנן. השיר מופנה לנמענת כלשהי שזהותה איננה ברורה – יתכן שמדובר במישהי הקרובה ללבו של הדובר ("חמדת נפשי") ואולי הנמענת היא ציפור נפשו של הדובר עצמו המהרהר בינו לבין עצמו בעניין שמטריד אותו.

  • פניה לנמענת בלתי-ידועה, אך יקרה, ככל הנראה, ללבו של הדובר.
  • התמונה המתוארת הינה של גבעולי שושנים המצויים בליבה של הנמענת. אותם גבעולים - נשרפים בסוף השיר.
  • התמונה המטאפורית מרמזת על רגשות (שושנים) מן השנה שעברה, אשר עדיין קיימים, אך הם מעט נבולים. הדובר מציע ל"חמדת נפשו" להסתכל אל עבר האביב החדש, המצוי בין הערוגות (בית ב') והאילנות (בית ג').

בית ב'

  • תמונה אופטימית: המעדר עודר ועובד, ועוד בטרם יסתיים האביב – צפויים פרחים חדשים לפרוח ולשגשג.

בית ג'

  • גם המזמרה כבר עובדת, בנוסף למעדר.
  • שוב פונה הדובר לנמענת בכינוי "חמדת נפשי", ואומר לה שהצמחים הנבולים ייקברו באדמה, והבריאים יחיו וישגשגו.

בית ד'

  • בית ד' מתאר את שגשוג הפרדס, בעזרת סיניסתיזה = תמונה מטאפורית המשלבת חושים שונים. הסיניסתיזה היא שמיעת ריח הענפים הבאים עם ריח הנטף.
  • הפרדס כאן מהווה צומת חיים: הוא יונק ומיניק כאחד, ומשמש כגוף חי הזקוק לחיים ומעניק חיים וככזה הוא משמש כצומת.

בית ה'

  • הבית מוקדש לגורלם של גבעולי אשתקד, הנאספים על-ידי בת הגנן היפה והתמה "והיו לבערה כל גבעולי אשתקד".

ארמזים ומשמעותם

השיר עמוס בארמזים למקורות, וחייבים להכירם על-מנת להפיק את מלוא משמעות השיר.

השטן

"אביב חדש מרקד" (בית א') מעלה את דמות השטן המרקד: "בשעה שאדם עומד לחטוא, השטן מרקד לו עד שגומר העבודה" (במדבר רבה, כ').

אלוזיה זו רומזת למעשה חטא העומד להתרחש – עניין המעורר את שמחתו של השטן הצוהל בריקוד. בהמשך, עולה תאור של כלי עבודה הנעים כאילו מעצמם – רמז לדמוניות (שטניות) המסתתרת מאחורי פעולה על-טבעית זאת.

מרד אלים של בן באביו

"הנעץ ועפר בעפר" (בית ב') מזכיר את "ושמעי הלך בצלע ההר לעומתו, הלוך ויקלל, ויסקל באבנים לעומתו. ועפר בעפר" (שמואל ב', ט"ז 13).

שמעי בן-גרא היה שותף למרד האלים של אבשלום באביו דוד. זהו מרד של דור הבנים בדור האבות. פעולת העיפור בעפר (זריקת עפר) מציינת שאין מדובר במרד אידיאולוגי (רעיוני) לגיטימי, אלא במרד כוחני בו הבן המורד מנשל בכוח את אביו מכס המלכות. אלוזיה זו מעלה אסוציאציה שלילית לפעולת המעדר בשיר – נראה שמדובר בפעולת הרס יותר מאשר בפעולת בנייה וטיפוח.

הפרד"ס – כפירה באמונה

על-פי התלמוד פרד"ס הינו ראשי-תיבות של פשט, רמז, דרש, סוד - אותן רמות של אפשרויות החקירה והפרשנות בעולם הקבלה של המקרא.

בתלמוד (מסכת חגיגה, י"ד) מסופר על ארבעה שנכנסו לפרדס, ואחד מהם,

אלישע בן-אבויה "קיצץ בנטיעות" (בדומה למתואר בבית ג').

הכניסה לפרדס, משמעותה כניסה לעולם הפרשנות והקבלה; הקיצוץ בנטיעות, על-רקע זה, נתפס ככפירה בעיקרי האמונה.


סיכום

  • השיר "גבעולי אשתקד" הוא שיר רב-גוני, כלומר שיר הניתן לקריאות שונות:


1. שיר טבע – במהדורת תרס"ח, שבה השירים מסודרים על-פי נושאים, בחר ביאליק לשבץ את השיר בחטיבת שירי הטבע. בכך כביכול הביע את דעתו בעקיפין ש"גבעולי אשתקד" נועד לתאר התרחשות של חילופי עונות בטבע.


2. שיר אהבה אישי – ניתן לראות ב"גבעולי אשתקד" מטאפורה לרגשות נשכחים שבמרכזם עומדים האהבה והפרידה. יתכן שהדובר בשיר מנסה לנחם ולעודד את הנמענת בשל אובדן האהבה ואולי מדובר אפילו בנטישה שלו אותה. הניסיון להציג את האהבה כעניין המקביל להתרחשויות בטבע, נועד להקל את הכאב שבסיום האהבה והקושי שבציפייה לאהבה חדשה.



3. שיר ארספואטי – שיר שעניינו העיסוק בשירה. ניתן לקרוא את השיר כיצירה בה ביאליק מבקש לדון בעצם כתיבתו. העובדה ששירה חדשה נכתבת ומנסה לדחוק את שירתו לשוליים, מביאה אותו לתאר בצער ובכאב את פעולת המרד התרבותי של הדור הצעיר בדור הותיק באמצעות מטאפורות מעולם הטבע. כך זה בטבע וזהו גם טבע האדם: החדש מבטל את הישן, על אף שמדובר במהפכה כואבת ובלתי-מכבדת. מכאן, שהשיר מבטא את חווית הייסורים וההשפלה העצמית של ביאליק בשעה שהחדש מתגבר על הישן.

4. שיר לאומי – ברבים ממאמריו ובדבריו בעל-פה, הביע ביאליק את דעתו ולבטיו באשר למצבה של התרבות העברית. הדילמה הקשה של הצורך בבחירה בין העולם הישן הנשלט על-ידי המסורת היהודית-הדתית, לבין העולם החדש הנפתח אל ההשכלה ותרבות העולם הרחב והחילוני, עומדת לדיון גם בשיר זה. נראה, שלמרות הכאב והאכזריות הכרוכים בהתחדשות, רומז ביאליק כי זו הדרך הטבעית ולכן גם המקובלת עליו (כפי שמלמדת גם הביוגרפיה האישית שלו בעוזבו את עולם הדת לטובת העולם החילוני).



5. שיר הגותי-פילוסופי – השיר הוא רב-גוני מבחינה זאת שניתן לקרוא אותו ולהבינו במישורי מציאות שונים. ההיבט הפילוסופי, מסיט את הדיון לנושא החוקיות השולטת בהיסטוריה, בחיי האדם ובטבע בכלל. באמצעות יצירת אווירה של אכזריות מעודנת (המשמעות הסמויה של השיר על ארמזיו השונים), מעלה השיר לדיון את תופעת ההתחלפות של הישן בחדש וזאת תוך עירוב הצדדים השמחים והכואבים שבדבר. המשורר מציג את החוקיות הזאת כבלתי-נמנעת, אך חשוב לו להדגיש שחובה להתייחס אליה בכובד-ראש, משום שמחיקת הישן כרוכה לעתים בצער, שכן אל העבר אנו חשים רגשות נוסטלגיים ומכירים בו כבסיס המאפשר את המעבר אל ההווה והעתיד. אין קפיצות דרך בחיים, אלא תהליכים איטיים הדורשים ויתורים ופרידות ממסורות ישנות והסתגלות וקבלה של חידושים והתפתחויות.


הרעיונות הפילוסופיים המיוצגים בשיר באמצעות הטבע, מסתכמים במסקנה המופיעה בסיום הבית השלישי:


"הנובלות ילחכו עפר, ותחיינה הבריאות"
שמשמעותה כי הישן דינו להיכחד ולמות ואילו החדש זכותו להתקיים ולחיות.