סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

בעיר ההריגה / חיים נחמן ביאליק

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
  • לחץ כאן בכדי לקרוא את הפואמה "בעיר ההרגה"

רקע היסטורי

ב- 6 באפריל, 1903, פרצו בקישינוב פרעות דמים נגד האוכלוסייה היהודית, שנמשכו יומיים והיו חמורות כפי שלא נודע כמותן עד אז בתולדות הפוגרומים האנטי-יהודיים ברוסיה. בפרעות נרצחו 49 יהודים, כ-500 נפצעו וכ-1000 בתים וחנויות נבזזו. הפרעות הללו היוו את שיאו של גל הסתה אנטישמי שמקורותיו היו בעלי מוטיבים מסורתיים של שנאת ישראל על רקע דתי מעיקרו, לצד מוטיבים מודרניים של שנאה על רקע כלכלי. היה זה מסע הסתה ממושך ומחושב היטב, שהשלטונות המקומיים לא עשו דבר בכדי למנעו או לגנותו.

בהיוודע מעשה קישינוב וממדיו, עבר זעזוע על כל חלקיו ורבדיו של הציבור היהודי ברוסיה. אחד הביטויים החשובים היה כרוז שחובר בידי קבוצת סופרים עבריים, תחת השם "אחים", בו הם קראו ליהודים להגן על עצמם ולא להתבזות בפני הגויים. העובדות שסופרו, כי במשך שעות רבות השתוללו כנופיות בריונים בתוך שכונות מגורים יהודיות באין מפריע, כשהן הורגות, פוצעות, אונסות ומשפילות בעוד תגובת יושבי המקום היא מנוסה וחיפוש אחר מקומות מסתור במרתפים, עליות גג וחצרות של שכנים גויים – עובדות אלו נתפרשו לא כסמל לרשעותם של האויבים הגויים ולמנהיגיהם מעלימי העין, אלא הפכו לזעם נוכח מה שנראה כחוסר-אונים וחוסר כבוד עצמי בהתנהגות של יהודי קישינוב בעת הפרעות.

חברי אותה קבוצת סופרים הקימו ועדת חקירה כדי לבדוק את אירועי קישינוב. על ביאליק הוטל לבקר בבתי-משפט בעת חקירת מעשי הפרעות; להכין רשימת חללים; לחקור אחיות ורופאים שטיפלו בפצועים; לשוחח עם הפצועים, לצלם מקומות ולאסוף תעודות; לפרט פעולות הגנה; לבקר בבתי-כנסת ובמקומות ציבור ולדווח על הנזקים; לראיין קורבנות אונס; לאסוף עדויות על יחס השלטונות ועוד.

לפני שיצא לקישינוב הספיק ביאליק לכתוב את השיר "על השחיטה". בקישינוב הוא שהה חמישה שבועות, שבמהלכם כתב שש מחברות ובהן עדויות, צילומים ותיעוד מסמכים בעלי אופי מסית שקדמו לפוגרום. הוא לא הוציא לאור את מסקנות החקירה, אלא בחר לפרסם את הפואמה "בעיר ההרגה".

השפעת פרסום הפואמה היא מן המפורסמות בתולדות התארגנות ההגנה היהודית. זו היתה הפעם הראשונה בה חל מפנה עקרוני בתגובה היהודית. השאלות שאותן העלו בעקבות הפרעות לא היו עוד – "למה עוללתם לנו זאת?" ו- "מה עשינו שפוגעים בנו כך?" אלא – "למה אירע לנו זאת?" ו- "מדוע פגעו בנו ולא הרמנו יד להגנה?" סיפורי האימים על יהודים מעונים במשך שעות שאינם מנסים לגונן על עצמם – עמדו בניגוד גמור לכל מה שהציבור ביקש לראות בעם ישראל המתעורר, המנסה לברוא את מודל 'היהודי החדש'. השאלות הנוקבות היוו את ראשיתה של תפישה שקראה להגנה עצמית.

  • כיום כבר ידוע, שביאליק לא פרסם בשעתו את כל האמת. הוא העלים עדויות על הגנה יהודית, כי היתה לו מטרה מוגדרת. הוא העדיף להקצין בתיאור תמונות הזוועה אשר יצרו רושם קשה, בכדי לקדם את המטרה של מסע ההתעוררות שביקש להביא על יהודי רוסיה. הוא ביקש למגר את הפחד של היהודים מפני האויב הגוי ולעודד אלטרנטיבה בדמות יהודי לוחם, בעל כבוד עצמי המסוגל להגן על חייו בחירוף נפש ולא להפקיר את חייו ברחמיו של הזר ובאמונה עיוורת באל שהכזיב.

בסופו של דבר זכתה היצירה של ביאליק במעמד של מסמך היסטורי בעל חשיבות עליונה, שהאפיל, אולי שלא במתכוון, על היסודות ההגותיים והאומנותיים שבה.


נושא הפואמה

הפואמה מתארת את אירועי הפוגרום בקישינוב. התיאור נפתח בהרס החיצוני ולאחר מכן עובר לתיאור מעשי אכזריות, רצח, אונס ועינויים שאירעו בעליות הגג ובמרתפים. בסיום הפואמה מתאר הדובר את התנהגות היהודים לאחר קומם מהאבל. הטחת האשמה כלפי הפורעים ואכזריותם, הפכה לביטויי כעס כלפי אלוהים שתואר כישות חסרת כוח, עניה, אדישה כלפי המאמינים בה, שמאפשרת לעולם לנהוג כאילו לא קרה דבר.

הפואמה מציגה פרטים רבים על מעשי ההרס וההרג בלשון מדויקת ומפורטת ובטון מוכיח ומלא זעם.

הפואמה כוללת אחד-עשר בתים, כאשר כל אחד מהם מתאר תמונה שונה או דן בבעיה מסוימת.


בית 1

הציווי לצאת אל עיר ההריגה ("קום לך לך אל עיר ההרגה...") ולהיווכח בכל העדויות המצמררות לזוועה שהתחוללה במקום. פתיחת הפואמה מגישה תיאור מזעזע של ביטויי הפוגרום ("הדם הקרוש"; "המוח הנקשה של החללים"; "נערפו שניים: יהודי וכלבו. קרדום אחד ערפם ואל אשפה אחת הוטלו ובערב דם שניהם יחטטו חזירים ויגוללו"). סיום הבית בפליאה נוכח החזרה לשגרה והיות העולם נוהג כמנהגו ("והכל יהיה כאין, והכל ישוב כלא-היה").

בית 2

הדובר קורא לסייר בעליות הגגות ולהתוודע לנוראות שהתחוללו בהן. הוא מתאר את הזוועות ("מעשה בבטן רטושה שמילאוה נוצות"; "מעשה בבני אדם שחוטים שנתלו במרישים, ומעשה בתינוק שנמצא בצד אמו המדוקרה כשהוא ישן ובפיו פטמת שדה הקרה"). סיום הבית שוב ביציאה החוצה אל הארץ הנוהגת כמנהגה ("והשמש כתמול שלשום תשחת זהרה ארצה").

בית 3

הירידה אל המרתפים האפלים חושפת את מעשי האונס והרצח שבוצעו בהם. הנשים נאנסו והושפלו ואילו הגברים הסתתרו והתפללו שהצרה לא תפגע בהם. ("מקום נטמעו בנות עמך הכשרות... הבת לעיני אמה והאם לעיני בתה, לפני שחיטה ובשעת שחיטה ולאחר שחיטה"; "באפלת אותה זוית... שכבו בעלים, חתנים, אחים, הציצו מן החורים בפרפר גוויות קדושות תחת בשר חמורים... שכבו בבושתם ויראו – ולא נעו ולא זעו... ואולי גם איש לנפשו אז התפלל בלבבו"). הביקורת מגיעה לשיא בסיום הבית, כאשר אותם גברים שהתחבאו ולא עשו דבר להצלת נשותיהם, הגיחו ללא בושה ממקומות המסתור לאחר סיום התופת וניגשו לברר אצל הרב האם נשותיהם כשרות או טמאות לאחר מה שאירע להן. גם בית זה מסתיים באותה התעלמות ממה שקרה ובחזרה מפליאה לשגרה ("והכל ישוב למנהגו, והכל ישוב לשורה").

בית 4

סיור במקומות אליהם ברחו ללא הצלחה היהודים הנטבחים ("בתי מחראות, מכלאות חזירים ושאר מקומות צואים"). הדובר מציג את הקורבנות כמי שניסו למלט את נפשם ולמרות זאת מתו מוות משפיל ("מנוסת עכברים נסו ומחבוא פשפשים הוחבאו, וימותו מות כלבים באשר נמצאו"). הוא מוסיף ומתאר את הזוועה שבגילוי בני משפחה את יקיריהם הנרצחים ("ויצא הבן הפליט ומצא שם פגר אביו").

בית 5

הדובר יורד במורד העיר ומגיע לגינה בה התחוללו מעשי רצח. הוא מתאר את כלי הרצח ואת התחושה ששוררת במקום, של פרפורי הגסיסה האחרונים של הקורבנות המתבוססים בדמם. ("עוד תרגיש כעין פרפור של איברים מרוסקים... מתעוותים בגסיסתם ומתבוססים בדמיהם"). בחלקו השני של הבית מתוארת השכינה האבלה, השחורה והחלשה הבוכה על גופות הקורבנות המונחים תחתיה ("ושכינה שחורה אחת, עייפת צער וייגעת כוח... פורשת כנפיה על צללי הקדושים וראשה תחת כנפה, מאפילה על דמעותיה ובוכייה בלי שפה---").

בית 6

ביקור בבית הקברות, שם מתוודה הדובר על היותו חסר כול, חלש ומאכזב. הוא קורא לבקר בבית הקברות ושם הוא מבקש להתנצל על אחריותו באי-מניעת הפשע. בבית זה, מזהה עצמו הדובר עם אלוהים – דבר ההופך את הדברים לדרמטיים מאוד ושנויים במחלוקת. ("סלחו לי, עלובי עולם, אלוהיכם עני כמותכם, עני הוא בחייכם וקל-וחומר במותכם... בואו וראו: ירדתי מנכסי!"). בדברים אלו מביע ביאליק מחאה נוקבת כנגד אלוהים שלא מנע את הזוועות בקישינוב. הוא מציגו (בגוף ראשון!) כמי שאיפשר מוות חסר טעם מתוך אוזלת יד קיצונית. הדובר, בשם אלוהים, לוקח על עצמו את האחריות לאירועים ומודה שהוא מתבייש בתוצאותיהם ("וגם אני בלילה בלילה ארד על הקברים, אעמוד אביט אל החללים ואבוש במסתרים"). בסיום הבית, מתחיל להבהיר הדובר מהי מטרת הביקור בעיר ההריגה - הפקת לקחים ותיקון ("וכשובך אל בני עמך – אל תשוב אליהם ריקם, כי מוסר כלימתי תישא והורדתו על קודקודם").

בית 7

ביציאתו מבית הקברות, נתקל הדובר בחלקת דשא רכה ורטובה. הוא תולש פיסה מהדשא ותוהה באופן סמלי האם לדשא יש קיום במנותק מהקרקע בה הוא שתול. ההקבלה היא לעם היהודי היושב בגולה – האם יש לו תקווה בתלישותו מאדמת ארצו, האם יש באפשרותו להתקיים כנטע זר?

הביקור מתקדם ומגיע אל בית הכנסת ביום אבל וצום. הוא נוכח בציבור היהודי היושב ומבכה את האסון, אך מבלי להביע קול מחאה וקריאה לנקמה. הוא מגדיר את תפילת הנוכחים כשקרית ("ולמה תפילתם רמיה?"). הדובר, שוב בן דמותו של אלוהים, תוהה כיצד זה שבני העם ממשיכים ומתפללים אליו, תוך שהם מאשימים את עצמם במה שאירע. הוא קורא למרד העם בו עצמו ("ירימו נא אגרוף כנגדי ויתבעו את עלבונם, את עלבון כל הדורות מראשם ועד סופם, ויפוצצו השמיים וכיסאי באגרופם"). זוהי הצהרה חריפה ביותר, בה דורש אלוהים באופן פרדוכסלי לחדול מהתחנונים אליו ולפעול בעוצמה לסילוקו מאחר והוא איכזב קשות.

בית 8

הדובר פונה ומבקש להתאפק, לכבוש את הצער והכעס ולהכיר בשליחות שלקח על עצמו. הוא מבקש לגלות סובלנות לרגשות היהודים שנפגעו בטבח ולפעול במסירות למענם. הסיוע יבוא מהעמידה האיתנה נוכח האסון ומתוך ההיבנות שתתאפשר מתוך ההריסות ("ובנית עליה מבצר ברזל וחומה נחושה של חמת-מוות, שנאת שאול ומשטמה כבושה").

בית 9

הדובר מתאר את הימים שלאחר הפרעות. העם השבור וחסר התקווה ("יגעי בכי ודכי רוח הנם עומדים בחשכה... ובלא ניצוץ תקווה בלב ובלי שביב אור בעין היד תגשש באפלה, תבקש משען – ואין..."), מנסה להיתלות בדברי הדרשן הדתי שאין כל בשורה בפיו. הוא מטיף לקהל מיואש, פגוע ועייף, שאת הלך רוחו מתאר ביאליק בשורת הסיום: "מת רוחם, נס לחם, ואלוהיהם עזבם".

בית 10

הדובר מתאר את שיא ההשפלה. העם מתואר כמי שמנצל את כאבו ואסונו כדי לעשות רווחים משפיכות הדמים. היהודים מנצלים את הטרגדיה לאיסוף תרומות בשם הצער והרחמים עליהם ("וראית המון שברי אדם נאנקים ונאנחים, צובאים על חלונות גבירים וחונים על הפתחים, מכריזים בפומבי על פצעיהם כרוכל על מרכולת, למי גולגולת רצוצה ולמי פצע יד וחבורה... לאמור: גולגולת רצוצה לי, אב, 'קדוש' לי – תנה את תשלומיהם!"). הדובר מביע כעס וזלזול על הנוהג היהודי המגונה לשנורר כסף. הוא פונה אליהם בצווי אירוני לגשת לבית הקברות ושם, תוך חילול כבוד המתים, למצוא סחורה לסחור בה. ("לבית הקברות, קבצנים! וחפרתם עצמות אבותיכם ועצמות אחיכם הקדושים ומלאתם תרמיליכם ועמסתם אותם על שכם ויצאתם לדרך, עתידים לעשות בהם סחורה בכל הירידים").

בית 11

הדובר קורא לברוח למדבר. הוא סבור ששם המקום לפרוק את הצער ("קום ברח המדברה, ונשאת עמך שמה את כוס היגונים"). מוטב להתרחק ממקום ישוב בני-האדם אל המדבר השומם ושם להשתחרר ממועקת האסון ("ודמעתך הגדולה הורד שם על קודקוד הסלעים ושאגתך המרה שלח – ותאבד בסערה").


הדובר בפואמה

תמונת עיר ההריגה נמסרת על-ידי דובר הנמצא במעמד של סמכות עליונה. נקודת התצפית היא של מספר כל-יודע אשר ראה את העיר בחורבנה, והוא זה המחליט איך לתאר את התמונות, איך לפרשן, ומהן המסקנות שעליו להסיק מהן.

בתור שכזה, ניתן לזהות את הדובר גם כמשורר עצמו המביע את תחושותיו נוכח המראות שראה וגם כסמכות על המזוהה עם האלוהים עצמו. זיהוי הדובר כבן דמותו של ביאליק תואמת כמובן את ייעודו כראש צוות ועדה החקירה הרשמית שיצאה לבדוק את מאורעות קישינוב וכמי שבחר להביע את רשמיו באופן פואטי-אומנותי מתוקף היותו משורר. זיהוי הדובר כאלוהים נעשה מתוך גישה ביקורתית-פרשנית, אותה ביקש לאמץ ביאליק בכדי לתת תוקף רב-רושם למסרים הלאומיים שביקש להעביר באמצעות היצירה. עיצוב הדובר כאלוהים מעצים את המסר המאשים של הפואמה.

מזווית זאת, מתקבלים דברי אלוהים כוידוי קשה אודות כישלון הנהגתו המוסרית את העולם ואת האדם החי בו. עדות לטיעון זה נמצא כבר בראשית הפואמה, כאשר הדובר קובע בפסקנות: "כי קרא אדוני לאביב ולטבח גם יחד: השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט". יתכן שדברים אלו נאמרים על-ידי דובר עד ולאו דווקא על-ידי אלוהים עצמו. בהמשך נראה בבירור שזהות הדובר היא אלוהים: "סלחו לי, עלובי עולם, אלוהיכם עני כמותכם, עני הוא בחייכם וקל-וחומר במותכם... בואו וראו: ירדתי מנכסי!" בהמשך היצירה נקודת התצפית משתנה לסירוגין – דבר הגורם לקושי בזיהוי הדובר. נראה שביאליק ביקש במכוון ליצור בלבול כדי להמחיש את המבוכה שלו, של קוראיו ושל ניצולי הפוגרום באשר למקום האל בחייהם. הזעם של הדובר, בשם אלוהים, מופנה אל אותם אנשים המסרבים להכיר בחולשתו, על השקר שהם עושים בנפשם: אינם מאמינים בו בליבם, אך מתפללים אליו בשפתם. מכאן מתבהר תפקידו של הדובר השליח – לעקור את האמונה העיוורת מלב העם ולהכיר בכך שהגאולה היחידה המזומנת לאדם בעולם היא הזעקה שתעיד על קיומו.


הנמען בפואמה

הדובר פונה אל נמען כלשהו ומדריכו בסיור בעיר ההריגה. נראה שהנמען הוא בן דמותו של הנביא. כבר בפתיחת הפואמה, פונה הדובר אל הנמען במלים: "קום לך לך אל עיר ההרגה..." – זהו ציווי המזכיר את הצו שקיבל אברהם אבינו: "קום לך לך אל ארצך..." שמשמעותו לצאת ולעשות סדר במובן המוסרי – שליחות לשם בנייה ותיקון. יחד עם זאת, אפשר שפנייה זו רומזת לנמען שעליו להסתלק. חיזוק לכך ניתן בבית האחרון, בו נאמר לנמען: "מה לך פה, בן-אדם, קום ברח המדברה".

הדרישה הדו-משמעית מעמידה את הנמען בדילמה באשר לתכלית השליחות. מצד אחד הוא מתבקש להרים את קולו – "דבר אליהם וירעמו!" ומצד אחר הוא נדרש לשתוק – "וחנקת בתוך גרונך את השאגה וקברת במעמקי לבבך לפני התפרצה". ההנחיה המבלבלת נועדה להעמיד את האדם מול מציאות שעליו הוטלה משימת עיצובה. האדם נדון לחיות בעולם ללא אלוהים, לכן מוטלת עליו האחריות ליצור את הסיבה לקיומו.

סוף הפואמה רומז לאי-השגת התכלית הזאת. הנמען נשלח אל המדבר, לשאוג את שאגת כאבו, אשר תאבד בסערה, ואיש לא ישמע אותה. המדבר, מקום הברית בין העם לאלוהיו בשחר ההיסטוריה, הוא גם מקום המפלט של הנביא, כאשר אין העם מקבלו. מהפואמה עולה, שהנביא נשלח למשימה שאין העם החבול והרצוץ מסוגל להיענות לה, לכן דין בשורתו לאבד בסערה.


היחס לאלוהים

מהפואמה עולה הטחת אשמה חריפה כנגד האלוהים. אלוהים נכשל בדרך הנהגתו את העולם. הוא בחר לשתוק מול מעשי הזוועה שבוצעו במאמיניו ובכך למעשה הודה בירידה מנכסיו ("בואו וראו: ירדתי מנכסי!").

אלוהים משקף את מצבו של העם, כאשר המסר הוא: אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. פירוש הדבר שאין להישען על אמונה באל כי לא ממנה תבוא הישועה.

העובדה שהדובר מזוהה עם אלוהים, הופכת את קריאתו למרד לניסיון לגרום לעם לחדול מהעצב שפירושו חידלון, בכיינות ופאסיביות לטובת רגש עז של כעס שפירושו עשייה, תיקון ואקטיביות. ("ולמה זה יתחננו אלי? – דבר אליהם וירעמו! ירימו נא אגרוף כנגדי ויתבעו את עלבונם, ויפוצצו השמיים וכיסאי באגרופם").

הופעת השכינה – רוח האלוהים, קרובה ברוחה לעם. גם היא נואשת, עייפה, מוכת צער ושותקת, נתונה בחוסר-אונים ובאין מלים.


המשורר ועמו

  • לא מעט ביקורת הופנתה כלפי ביאליק על שבחר להטיח האשמות כה צורמות בעמו. את מותם של היהודים בקישינוב רואה המשורר כמוות תפל ומיותר. הוא מגנה בתוקף את היהודי המתחבא במקום מסתור ומציץ על אשתו ובתו הנאנסות, תוך שהוא מתפלל שהצרה לא תגיע אליו. הוא מכנה את התנהגות היהודים האלה "מנוסת עכברים" ו-"מות כלבים".

הוא מציג את ניצולי הטבח כסוחרי גוויות המבקשים לעשות רווח מאסונם. הוא מתאר אותם כבני-אדם שאיבדו לחלוטין את כבודם, עד כדי נכונות להתרפס בפני הגויים ולבקש מהם נדבה. במקום לשאוף לפתרון ציוני בדמות הגנה עצמית ושאיפה לעצמאות, ממשיכים היהודים להיתלות באויביהם ולהתבטל בפניהם באופן מביש ובזוי.

יחד עם זאת, ניכר בפואמה גם רגש של כאב ואהבה גדולה למי שסבלו אסון נורא. רגש זה מכוון לעידוד העם ליטול יוזמה ולפעול למען שיקומו. ביאליק נוקט בנימה נוקבת וחריפה כדי לעורר את העם מהתרדמה בה הוא שרוי שתביא לפעולה ממשית ומשמעותית, שיהיה בה משום תיקון לטרגדיה שהתרחשה. היציאה למדבר, עשויה לרמוז לשאיפה להגיע לארץ ישראל ושם להגשים את החזון הציוני.


הטבע בפואמה

הפרעות בקישינוב התרחשו באביב 1903. האביב היפה על פריחותיו וריחותיו מהווה על דרך הניגוד הדגשה מזעזעת של האירועים. הטבע שהוא יציר האלוהים ממחיש בהתנהגותו האדישה את אדישותו של האל מול שפיכות הדמים – "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט".

המשורר חש כעס כלפי הטבע המתנהג כהרגלו ועל השמש "המבזבזת" קרניה על הארץ – "וקפצת משם ויצאת – והנה הארץ כמנהגה, והשמש כתמול שלשום תשחת זהרה ארצה".

אדישות הטבע מתבטאת גם באדישותו כלפי הדם המרווה את האדמה ונעלם אחרי הגשם הראשון – "ולא יצעק עוד הדם מן השפכים והאשפתות, כי בתהום רבה יאבד או ישק נעצוץ לרוויה – והכל יהיה כאין, והכל ישוב כלא היה".


סמליות בטבע

יש המפרשים את האביב כ"אביב העמים" – מושג המתייחס לתקופה של צדק, קידמה ואחווה בינלאומית, זמן של אמנציפציה זרמי מחשבה הומניטריים וגישה סוציאליסטית. "אביב עמים" זה אכזב משום שלא עמד במבחן קיום היהודים. גם הנאורים הפנו ראשם מגילויי האנטישמיות ובכך הכשירו את הקרקע לרצח יהודים.

מכאן שהופעת האביב בפואמה היא אירונית בייצוגה קמילה ולא פריחה של קיום.


לשון הפואמה

"בעיר ההרגה" היא פואמת זעם ותוכחה, הבאה מפיו של קול אלוהי הפונה אל שליח בגוף שני: "אתה" / "בן-אדם", הנשלח לראות את העם בחולשתו, בתלישותו, בעליבותו והחמור מכל – בהישארותו נטוש על-ידי אלוהיו.

שפת הפואמה הינה מקראית-מליצית, רווית ביטויים אלימים, שיוצרים תמונות מפלצתיות של הזוועה וחוסר האונים בעקבותיה. הפואמה רצופה ביטויי קלון, בושה וסבל: כלימה, כאב, איד, רמייה, כחש, צער ועוד. לצד אלו מופיעים ביטויים עזים של בכי, אנקות, אנחות, רוח דכא, גדל-ייסורים, יללות וזעקות. תחושת האימה והפחד מלוות את הפואמה לכל אורכה.


אמצעים אומנותיים

מוטיבים

  • מוטיב הג'ונגל האנושי – הפורעים מתוארים כ"חזירי יער", "סוסי אדם", "בשר חמורים" ו-"מחנה תנשמות ענק ואימי עטלפים הסרוחים על חלליהם שכורי דם" ואילו היהודים מתוארים כעכברים ופשפשים – "מנוסת עכברים נסו ומחבוא פשפשים היחבאו". זהו תיאור דומה לזה שהשמיעו האנטישמים הגדולים. המתים מדומים ל"עגלי הטבחה" – רמז להליכתם כצאן לטבח.
  • מוטיב הדם, האכזריות וההרס – למרות הכעס על התנהגות הניצולים, אין כל פקפוק באשר לעוצמת הסבל שעברו. האכזריות של הפורעים מתוארת בהרחבה ובירידה לפרטים באמצעות תמונות זוועה של איברים מרוסקים, מנוקבים ומנופצים.
  • מוטיב השגרה – תיאורי הזוועות נקטעים שוב ושוב לטובת הצגת השגרה המנצחת. למרות כל מה שאירע, נראה שהעולם נוהג כמנהגו והטבע כתמול שלשום. יש בכך ביקורת המכוונת להחמצה שבסופו של דבר לא יופק שום לקח מאירועי הפוגרום והזעם ייעלם ברוח המדבר.
  • מוטיב האבדון – העם מתואר שוב ושוב כמי שאיבד את התקווה לחיות. העם מוצג באבדונו, נטוש בידי האל, תלוש על אדמה זרה, חסר כל תקווה, מרמה את עצמו, מנוון ולמעשה – מת!
  • מוטיב ההתאפקות – הדובר קורא שוב ושוב לאיפוק. נראה שכוחו של האיפוק חזק מזה של הצעקה – "ועצרתי את עיניך ולא תהיה דמעה"; "והקשחתי את לבבך ולא תבוא אנחה"; "והתאפקת וחנקת בתוך גרונך את השאגה"; "ולמה תבך בן אדם... חרוק שיניים והמס!" כל אלו מעידים כי מטרת המשורר היתה לברוח מהסנטימנטליות לטובת יצירה מאופקת, המחניקה את זעקתה וכך הופכת אפקטיבית יותר.


אירוניה

"וראית בעיניך איפה היו מתחבאים אחיך בני עמך ובני בניהם המכבים, ניני האריות... וזרע ה קדושים'". היהודים מתוארים כחלשים ופחדנים על רקע הרקורד ההיסטורי שלהם כאמיצים, חזקים וקדושים.

האנשה

  • אלוהים מקבל תכונות אנוש – "אלוהים עני כמותכם"; "יורד מנכסיו".
  • השכינה מקבלת תכונות אנוש – "עייפת צער ויגעת כוח"; "רוצה לבכות ולא יכולה"; "ובחשאי היא נחנקת"; "מאפילה על דמעותיה ובוכייה בלי שפה---".
  • האנשת הפחד – "מגור, מגור מסביב... משוטט הוא באווירה"; "שורה הוא על הכתלים וכבוש בתוך הדממה".
  • האנשת השמש – השמש "תשחת זהרה ארצה"; "יפלח השמש כבדך ושבע קרניים מכל רסיס זכוכית תשמחנה לאידך".


מטאפורות

  • מטאפורת החציר – "חציר תלוש העם – ואם יש לתלוש תקווה?" העם מדומה לחציר תלוש שבמצב תלישותו הוא חסר תקווה. רמז להיות העם תלוש על אדמה זרה.
  • "כוס היגונים" כמטאפורה לסבל העם.
  • "תו המוות על מצחם ולבבם יוכת שאיה" – מטאפורה לאות הקלון שבמוות המביש ולמכת ההרס והחורבן שתשתלט על הלב.
  • "ואבלים וחפויי ראש ובבושת גנבים איש איש עם נגעי לבו ישוב הביתה"; "ואיש איש עם נגעי לבו יעלה על משכבו והחלודה על עצמיו והרקב בלבבו..." – אלו ביטויים מטאפוריים לבושה שתלווה את הניצולים שלא עשו דבר להגנתם ולהגנת יקיריהם. אלה ישובו לביתם כאילו חלודה פשטה על עצמותיהם וריקבון אכל בליבם.
  • "מעשים נוקבים את המוח ויש בהם כדי להמית את רוחך ואת נשמתך מיתה גמורה עולמית" – הדובר מכין את השליח לשמוע עדויות שיש בהן כדי להרוס את רוחו.

דימויים

  • דימוי העם לפתיליה עשנה ולסוס זקן – "ככה תעשן עוד הפתילה אחרי כלות שמנה, כך ימשוך סוס זקן אשר נשבר כוחו".
  • דימוי הניצולים לרוכלים המחפשים רווח על אסונם – "מכריזים בפומבי על פצעיהם כרוכל על מרכולת".
  • דימוי הרוצחים לחיות טרף צמאות דם – "וכמחנה תנשמות ענק ואימי עטלפים הסרוחים על חלליהם שכורי דם ועייפים".


סיכום

שילוחו של השליח אל המדבר בסוף הפואמה מוביל למסקנה חדשה אודות הקיום האנושי. בעולם שאין בו אל ואין בו חזון, בעולם ללא שכר ועונש ובהעדר גאולה – אין לו לאדם אלא לקחת את חייו בידיו ולעצבם במדבר השממה, הרחק ממחוזות אדם מאכזבים, בהם הוכשרה הקרקע לרצח והשמדה. על היהודי מוטלת הבחירה: האם להישאר בעיר ההריגה בחברת קבצנים חסרי תקנה, או לנטוש אל ארץ הגירוש, המדבר? קריאת האלוהים למרי כנגדו מבשרת את קץ תכלית הקיום הדתי. זוהי העת להכיר בקיומו של עולם חסר תכלית, בו עצם הקיום קודם למהות (אקזיסטנציאליזם). משום כך, מוטלת על האדם האחריות ליצור את הסיבה לקיומו וליצוק תוכן לחייו. רק הוא יוכל למצוא פשר ותכלית להווייתו בעולם.