סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

אני שומע משהו נופל / נתן זך

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אני שומע משהו נופל / נתן זך

אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ נוֹפֵל, אָמַר הָרוּחַ.

שׁוּם דָּבָר, זֶה רַק הָרוּחַ, הִרְגִּיעָה הָאֵם.


גַּם אַתָּה אָשֵׁם וְגַם הוּא אָשֵׁם, פָּסַק הַשּׁוֹפֵט לַנֶּאֱשָׁם.

אָדָם הוּא רַק אָדָם,

הִסְבִּיר הָרוֹפֵא לִבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הַנִּדְהָמִים.


אֲבָל מַדּוּעַ, מַדּוּעַ, שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ הַנַּעַר,

לֹא מַאֲמִין לְמַרְאֵה עֵינָיו.


מִי שֶׁאֵינוֹ גָּר בָּעֵמֶק גָּר בָּהָר

קָבַע הַמּוֹרֶה לִידִיעַת הָאָרֶץ

לְלֹא קשִׁי נִכָּר.


אֲבָל רַק הָרוּח שֶׁשָּׁמַט אֶת הַתַּפּוּחַ הוּא זָכַר

מַה שֶׁהֶעֱלִימָה מִבְּנָהּ הָאֵם:


שֶׁלְּעוֹלָם, לְעוֹלָם, לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה לוֹ מְנַחֵם.


אני שומע משהו נופל

  • שיר זה מדגים היטב את המהפכה והמרד של נתן זך נגד דפוסי השירה הקלאסיים-המודרניסטיים של אלתרמן ובני דורו.

בקריאה ראשונה אנו מתקשים להבין את משמעות מרכיביו השונים של השיר ואת הקשר ביניהם. יש פה אוסף של קטעים חסרי קשר, לכאורה, על כל פנים הקשר ביניהם אינו ברור. אבל יותר מזה – גם כל קטע לעצמו אינו מובן כלל:

  • בבית הראשון האם מנסה להרגיע: "שום דבר, זה רק הרוח". את מי היא מנסה להרגיע ? נראה שהיא מנסה להרגיע את הבן, את הנער.
  • מדוע אפוא הרוח הוא זה ששומע משהו נופל, ולא הבן? יתר על כן: על פי הבית האחרון מתברר שהרוח הוא "האשם", כביכול, במקרה: הוא זה ששמט את התפוח. לכן עוד פחות ברור מדוע הרוח הוא שאומר את הדברים.
  • בבית השני – דברי השופט מובנים, אמנם, מבחינת לשונם, אבל לא ברור למי הוא אומר את הדברים, כלומר מיהו הנאשם, במה הוא נאשם, מיהו האחר, "ההוא", שעל פי דברי השופט גם הוא אשם. ובכלל, מה הקשר לנפילה המוזכרת בבית הראשון?
  • אחר כך אומר הרופא לבני המשפחה הנדהמים: "אדם הוא רק אדם". למי הוא מתכוון? האם כוונתו לאדם שקרה לו משהו – אולי חלה, אולי נפצע, ולבסוף מת – ואולי הכוונה היא לרופא, שלא הצליח לרפא אותו, משום שהרופא הוא רק בן אדם ואינו מסוגל לחולל נפלאות?
  • בבית הרביעי – מעוררי תמיהה במיוחד הם דבריו הטפלים והריקים של המורה לידיעת הארץ: "מי שאינו גר בעמק גר בהר", - דברים שאינם אומרים דבר, וודאי שלא ברור הקשר שלהם לשאר הדברים בשיר.
  • ובבית החמישי – לא ברור מדוע דווקא הרוח ששמט את התפוח הוא שיודע , שלבן לעולם לא יהיה מנחם. הרבה שאלות, הרבה תהיות.

אני שומע משהו נופל זך אוהב מאוד ברבים משיריו להמיר סיטואציה שלמה או מסגרת הקשר כלשהי באוסף של פרטים "סתמיים" ופתוחים להבנות שונות, הוא אינו מספק כותרת שתצביע על טיב הסיטואציה וכן מחסיר פרטי מפתח של הסיטואציה, וכך מקשה על הקורא את הבנת הסיטואציה. בשיר נותרים פערים רבים שעל הקורא למלא. מילוי הפערים אצל זך קשה יותר מאשר אצל משוררים שקדמו לו, משום שהוא מספק פחות אלמנטים של התמונה המלאה, וגם אלה שהוא מספק – קשה לזהות בהם מיד את השלם שממנו נלקחו. בשיר שלפנינו הדבר בולט באופן מיוחד. השיר בנוי כקולאז' ( תמונה העשויה מעשה הדבקה של חלקים שונים ), העשוי משברי סיטואציות. קולאז' זה מעמיד עולם, הנדמה כאבסורדי, וקשה מאוד למצוא את הקשר בין שברי הסיטואציות, וכן קשה להבין, כאמור, את שברי הסיטואציות כשלעצמם. אנחנו ננסה, בכל זאת, על ידי צירוף של מכלול האלמנטים להבין הן את הסיטואציה והן את יחסו של הכותב אליה.

כיצד בכל זאת ניתן לפענח איזו סיטואציה קוהרנטית (לכידה, מקושרת, הגיונית) מתוך שברי הסיטואציה האלה?

אפשר ללקט מתוך השיר הזה כמה אירועים שהקשר ביניהם יכול להיראות לא כל כך מסובך: משהו קרה ( משהוא נפל ). האם מנסה להרגיע ( זה שום דבר ). בני המשפחה נדהמים. הרופא מנסה להסביר ( או אולי להתנצל ) : אדם הוא רק אדם. הנער מסרב להאמין למראה עיניו, הוא חש פגוע ושואל את עצמו – מדוע קרה הדבר? ונער זה, אף כי אמו מנסה להעלים זאת ממנו – לעולם לא יהיה לו מנחם. אנו ננסה לחבר בעזרת דמיוננו את האלמנטים האלה לכדי סיטואציה מסוימת, כלומר ננסה למלא את הפערים: קרה משהו קשה, עצוב – לנער וליתר בני המשפחה. משהו שמשאיר את בני המשפחה נדהמים, ואילו עבור הנער זהו אירוע כל כך טראומטי – עד שלעולם לא יהיה לו מנחם. ייתכן שמדובר במוות של מישהו קרוב, מוות שקרה במפתיע – אולי ממחלה, אולי מתאונה, אולי בצבא , ייתכן שמדובר במות אביו. הנער חש "באוויר" שקרה משהו – הרוח אומר – משהו נופל – זה מזכיר נפילה בקרב, וכן זה מזכיר את הצירוף "נפל דבר", כלומר קרה משהו חשוב, בעל משמעות. בתחילה האם מנסה להעלים ממנו את האסון ולומר לו ששום דבר לא קרה, אבל עד מהרה מתברר שאי אפשר להסתיר ממנו את האמת, והוא מגיב בתדהמה וגם בכעס ובחוסר אונים: למה זה קרה? האם זה צודק שככה קרה דווקא לי? למה זה מגיע לי? הנער אינו מבין מה הצדקה יש לגזר דין אכזרי כזה של הגורל. כל אחד מן המשתתפים מנסה באיזה אופן שהוא לנחם, להרגיע. אבל כל מה שיש בפיהם לומר אלה דברים בנאליים, קלישאות שאינן אומרות בעצם דבר.


אני שומע משהו נופל ''*עמדתו של כל משתתף: השופט מאשים הן את הנאשם והן את האחר, וזו דרכו לומר שיש מידה רבה של שרירותיות בגורלו של האדם, ככה זה בחיים, אסונות קורים, וקשה למצוא צדק כשקורים אסונות. ואולי יש פה ניסיון לומר שכולם אשמים – גם זו מין אמירה קלישאית, כפי שמקובל בציבור לא פעם, כשקורא אסון שניתן היה אולי למנוע אותו, שנוהגים לומר "כולנו אשמים", גם אם זה לגמרי לא נכון או לא מדויק. ובעצם, כשאומרים שכולם אשמים – אין שום הטלת אשם או אחריות על אף אחד. הרופא מנסה לומר משהו על מוגבלותו של האדם ועל אוזלת ידו – האדם אינו יכול לשלוט בחייו, אין הוא יכול להתחמק מן המוות, ויש מצבים שהאדם מתגלה בהם במלוא חוסר האונים שלו , וגם הרופא הוא רק בן אדם ואינו מסוגל לחולל נסים. המורה לידיעת הארץ אומר בפסקנות צוננת דברים לוגיים, כביכול, בנאליים, שהם התחמקות מלהתייחס לנושא, ויש בהם ניסיון להסיח את הדעת מן הבעיה הקיומית שעמה מתמודד הבן, או שיש בהם ניסיון לומר שככה זה בחיים, זו המציאות , ואין מה לעשות, והדבר ברור כמו האמת הבנאלית שהוא אומר. לכאורה הבית הזה הוא הכי פחות רלוונטי לשיר, אבל אם נבדוק נראה שיתר התשובות אינן יותר רלוונטיות ממנו, כי כולן מתגלות כחסרות תועלת ואין בהן בעצם תשובה של ממש לשאלה הקיומית שאתה מתמודד הנער – למה זה קרה. מתוך כל הניסיונות להשיב על כך עולה – שאין תשובה. ובעיקר – אין נחמה.

מהי עמדת הדובר בשיר?

אף על פי שזהו שיר לירי, שכן הוא עוסק במצוקה קיומית-אישית, אין הוא כתוב בגוף ראשון מפי דובר שהוא גיבורה של ההתרחשות או זה שמתייחס אליה, אלא יש פה מעין "מספר כל-יודע" המוסר בגוף שלישי את האינפורמציה. עמדתו של המוסר היא אפוא נייטרלית, לא מתערבת. הוא מגביל את עצמו למסירת דבריהן או מחשבותיהן של הדמויות המוזכרות בשיר, כלשונן, ללא כל פרשנות או הערכה מצדו. אבל בסיום ניכרת בכל זאת עמדה משתמעת של הדובר – מתוך התייחסות לעמדת הרוח הזוכר שלעולם, לעולם לא יהיה לנער מנחם. החזרה פעמיים על המלה "לעולם" יוצרת תחושה של הזדהות, אמפתיה, רחמים - כלפי הנער. נראה שפה אפוא טמונה עמדתו של הדובר כלפי הדברים.

על איזו תפיסה או התייחסות כלפי המציאות מעידה עמדה זאת?

עמדה זו מעידה על התייחסות פסימית כלפי החיים וכלפי המציאות. אין צדק בעולם, דברים מתרחשים באופן שרירותי, בני אדם מוגבלים, חסרי אונים ביחס למה שקורה להם ואינם מסוגלים לשלוט באירועים, וכשקורה אסון שמשאיר אותנו מתוסכלים ומלאי שאלות – "למה?" – אין מי שישיב לנו עליהן, וגם אין מי שינחם אותנו, אין לנו נחמה. הערה: תמונת עולמו הלירי של נתן זך היא פסימית מעיקרה בחלק הארי של שירתו.


אני שומע משהו נופל

באיזו נימה כתובים הדברים?

בשורה האחרונה – שולטת נימה של עצב. אבל ברוב חלקי השיר בולטת האירוניה, עד כדי הלעגה. אירוניה זו מאפקת את הפאתוס, גורמת למבוכה, מרחיקה את הקורא מן ההרגשה הטרגית שעולה מן השיר, מסירה מן הדברים העצובים והטרגיים של החיים כפי שהם באים לידי ביטוי בשיר את ההילה של הרצינות וההוד. ההרגשה הנוצרת בחשבון הסופי היא אמביוולנטית, שכן בשיר זה ( כמו בשירים רבים אחרים של זך ) יש ניגוד בין קטבים: עצב מול הלעגה, אמפתיה מול העדר אמפתיה, רגש מול רציונליות קרירה.

כיצד נוצרת האירוניה הזאת בפועל?

האירוניה נוצרת באמצעות החדרת יסוד קומי לשיר. המתח הניגודי בין רצינות הנושא וההתייחסות הנרגשת אליו מצד אחד, ובין ההתייחסות הקומית – יוצרת אפקט אירוני. אפקט זה יוצר ניכור ( שהוא ההפך מהזדהות ).

היכן בשיר מוצאים יסוד קומי?

1. השיר פותח בהזכרת הרוח – הוא זה שאומר את הדברים: "אני שומע משהו נופל, אמר הרוח", ומסיים בבית האחרון – "ורק הרוח ששמט את התפוח". . . יש פה אלוזיה ( ארמז )

                                                לשיר ילדים ידוע: רוח, רוח, רוח, רוח,
                                                             בפרדס נפל תפוח.
                                                             הוא נפל מראש העץ,
                                                             הוא נפל והתפוצץ.
                                                             הוי, חבל, חבל, חבל,
                                                             על תפוח שנפל.
                                                             שנפל מראש העץ,
                                                             שנפל והתפוצץ.

האלוזיה הזאת מחדירה לשיר נימה קומית, המבטלת את רצינותו של הנושא. נראה כאילו האסון המרומז בשיר אינו שונה בחשיבותו מנפילת התפוח בפרדס. על מה בעצם אנחנו בוכים?

משמעות השימוש המרובה ב"רוח":

רוח במקרים רבים במקרא פירושו הבל, שטות, דבר חסר חשיבות. וזה מתקשר לטענה שתשובותיו של עולם המבוגרים לתהיותיו של הנער הן דברי הבל, שטות. אבל באופן פרדוקסאלי דווקא הרוח, והפעם במשמעות קונקרטית, כביכול, הוא שיודע את האמת, שאותה מנסה האם להסתיר מן הבן – שלעולם לא יהיה לו מנחם. 2. דברי השופט "גם אתה אשם וגם הוא אשם" מזכירים את הבדיחה הידועה על הרב ששני בני זוג באים אליו להידיין. הרב אומר לבעל – "אתה צודק". ואחר כך הרב אומר גם לאישה –"את צודקת". כששואלת אותו הרבנית – כיצד זה ייתכן שניהם צודקים? עונה לה הרב – "גם את צודקת". . .

3. דבריו הלוגיים, כביכול, של המורה לידיעת הארץ "מי שאינו גר בעמק גר בהר" – נשמעים כמין בדיחת נונסנס צורמת בהקשר הרציני של השיר. וכך אפשר לראות שהתשובות שעולם המבוגרים יכול לתת לנער על תהיותיו ביחס לאסון שקרה לו הן תשובות ריקות, תשובות של הבל, קלישאות לא רלוונטיות. יסודות קומיים אלה הם שיוצרים את האפקט האירוני המרכך את העצב עד כדי הפיכתו למשהו שאינו ראוי, כביכול, להתעסק בו. אבל למרות הכול השיר מסתיים בנימה אלגית ( = של קינה ) , נימה של עצב, שמשתלטת במידה לא מבוטלת על האירוניה הצינית שקיימת לאורך השיר.

תחושה אבסורדית עולה מן השיר, הן כמכלול והן מכל אחד ממרכיביו. המשתמע מן התחושה הזאת - העולם הוא אבסורדי, חסר משמעות. אין משמעות לסבל, אין אפשרות להסביר את האסון, ואין גם טעם לנסות להסביר. אין נחמה על אסון שקורה, ואין גם טעם לנסות ולנחם. ועל כן יש פה בעצם מיזוג בין תוכן לצורה: בעולם אבסורדי המשורר יכול להביע את עצמו רק באמצעות אמירות אבסורדיות.

לשונו של השיר

אוצר המילים של השיר הזה ( כמו גם של שירים רבים אחרים של זך, ובעיקר שירי הקובץ "שירים שונים", שממנו השיר הזה לקוח ) שאוב מלשון הדיבור הרווח בזמנו של המשורר. המילים והצירופים לא זו בלבד שהם לקוחים מלשון הדיבור – הם צירופים שחוקים ונדושים: שום דבר, זה רק הרוח; גם אתה אשם וגם הוא אשם; אדם הוא רק אדם, וכו'. ואשר ללשון הציורית ( דומויים, מטפורות וכיו"ב ) - לכאורה אין בשיר מטפוריקה כלל, אבל בעצם אפשר לומר שכל אחד מהמשתתפים בשיר הוא מעין מטפורה מסוג מטונימיה ( דבר במקום דבר ) להתייחסות אל המציאות, ובעיקר אל הטרגיות שבמציאות: לא האנשים הקרובים והאהובים, לא הטבע, לא אנשי המדע, לא אנשי החינוך – אף אחד מהם אינו מסוגל להסביר את המציאות, להעניק לה משמעות הגיונית או מוסרית, או להעניק איזו שהיא נחמה על שברון הלב של היחיד.

הערה: הן אוצר המילים הלקוח מלשון הדיבור והן מיעוט השימוש במטפוריקה הגלויה הם חלק מן המרד של זך נגד משוררי הדור הקודם – אלתרמן, שלונסקי ואחרים. מרד זה הביא את זך למינימליזם קיצוני בברירת אוצר המילים. הוא באמת השתמש "רק בחלק קטן מן המילים שבמילון" ( כדברי יהודה עמיחי בשירו "אל מלא רחמים" – על פי פרשנותו של מאיר ויזלטיר ). אבל אף כי אוצר המילים דיבורי והמטפוריקה מצומצמת – אין הדבר עושה את השיר למובן יותר וגם לא לאינטימי יותר, חושפני יותר. זך מציג באמצעות מבע אבסורדי עולם אבסורדי, זר ומנוכר.